חוק דיקסון

פרק 1: דיאנה

השטן מכה שנית

יולי

שתי טיפות מים מתהוות על החלק העליון במראה, הן מתחילות להתחרות זו בזו בירידה איטית מטה. אני מתערבת שטיפה מספר שתיים תהיה המנצחת, מפני שהיא גדולה יותר. תעשו דברים בגדול או אל תעשו בכלל, נכון? אבל בזמן שהיא צוברת תאוצה, היא נוטה במהירות שמאלה. טיפה מספר אחת נשארת במסלולה וזולגת על שידת האמבטיה שלי.

זו הסיבה שאני מסרבת להמר.

אני מרימה מגבת ומנגבת את שאר האדים כדי לחשוף את השתקפותי. סומק ורוד מכסה את החזה והכתפיים שלי, הוכחה לטמפרטורת המים הרותחים. משהו לא בסדר עם המקלחת שלי, אבל אני מרוששת מכדי להזמין שרברב, ואבא שלי אמר שיוכל לנסוע כל הדרך עד אליי רק מאוחר יותר בהמשך השבוע. וזה אומר שאני צריכה להסתדר עם מי הלבה שלי עוד כמה ימים, אם העור שלי לא יישרף קודם.

אולי אחרי שאבא יתקן את המקלחת, אני מהרהרת, הוא יוכל לנסות לתקן את המגירה במטבח שפתאום מסרבת להיפתח. ואז להבין למה מתקן הקרח במקרר הפסיק לעבוד ללא כל סיבה נראית לעין.

להיות בעלת בית זה דבר מתיש. במיוחד כשאת חסרת יכולת לחלוטין. כבר ציינתי שהבעיה המקורית עם המקלחת שלי הייתה טפטוף בלתי פוסק? ניסיתי לתקן את הנזילה בעצמי בעזרת צפייה בסרטון הדרכה באינטרנט, וככה ראש המקלחת שלי הפך להר געש. אינסטלציה בשיטת עשה־זאת־בעצמך היא לא בדיוק החברה הכי טובה שלי.

אני פונה מהמראה, מושכת מגבת ורודה רכה מהוו שעל הדלת, ויוצאת מהאמבטיה המלאה באדים כדי לנשום את האוויר הרגיל במסדרון.

"כמעט מתּי שם בפנים," אני מודיעה לסקיפ כשאני נכנסת לסלון, עם המגבת כרוכה סביבי. אני מביטה על פני החלל המרווח, דמוי הלופט, לעבר האקווריום הענק, שגודלו שבעים וחמישה ליטרים, על רקע הקיר המרוחק בסלון.

דג הזהב השמן מביט בי בחזרה עם מבטו הרצחני המלחיץ.

"אני לא אוהבת שאתה לא יכול למצמץ," אני אומרת לו. "זה פאקינג מלחיץ אותי."

הוא בוהה בי שוב, ואז מנענע את הסנפירים שלו ושוחה לצידו השני של האקווריום. שנייה לאחר מכן, הוא מסתתר בצורה לא חשאית במיוחד מאחורי תיבת אוצר זהובה. כשהראיתי לבחור בחנות הדגים תמונה של סקיפ, הוא אמר לי שהוא מעולם לא ראה דג זהב גדול כל כך. ככל הנראה, הדג שלי סובל מהשמנת יתר. שלא נדבר על כך שהוא שקט מדי בשביל השלווה הנפשית שלי. אני לא סומכת על חיות מחמד שלא מרעישות.

"אתה יודע מה, סקיפ? יום אחד אתה תתעצבן על משהו ובמקום לנחם אותך, גם אני אשחה משם. אז תכניס את זה לתיבת הפיראט המטומטמת שלך ותיחנק."

אני שונאת דגים. אם הייתה לי בחירה, לא הייתי בעלת דג. המשימה הנוראית הזו נכפתה עליי על ידי הדודה המתה שלי, שהורישה לי בצוואתה את דג הזהב היקר והלא מועיל שלה. מנהל העיזבון נראה כאילו הוא ניסה לא לצחוק כשקרא את החלק הזה בקול למשפחה שלי. אחי הצעיר, תומס, לא התאפק — הוא פרץ בצחוק עד שאבא נעץ בו את מבטו.

מצד שני, האקווריום הגיע עם דירתה של דודה ג'ניפר, וזה הופך אותי לבעלת בית בגיל עשרים ואחת. אז כנראה שקצת מנצחים, וקצת מפסידים.

המקלחת הייתה כל כך לוהטת שהשאירה אותי מיובשת. אני רוצה לחסל בקבוק מים לפני שאתלבש. אני הולכת יחפה למקרר, אבל הצעדים שלי מקרטעים כשהנייד על דלפק האבן מצלצל לפתע, ומבהיל אותי. אני מסתובבת ומסתכלת על המסך, ואז מדחיקה אנחה. זו הודעה מהאקס שלי.

פרסי:

הי, רוצה להיפגש הלילה ולהתעדכן? אני חופשי אחרי 8.

לא. לא מעוניינת. אבל ברור שאני לא יכולה להיות בוטה כל כך. אולי יש לי מזג חם, אבל אני לא גסה כשאין צורך. אצטרך למצוא דרך נחמדה לסרב לו.

זו לא הפעם הראשונה שהוא יצר איתי קשר כדי 'להתעדכן'. אני מניחה שזו אשמתי, כי אמרתי שנוכל להישאר ידידים אחרי הפרידה. קבלו עצה: לעולם אל תציעו להישאר ידידים אם אתן לא מתכוונות לזה. זה מתכון לאסון.

אני נוטשת את הנייד על הדלפק ולוקחת בקבוק מים מהמקרר. אתמודד עם ההודעה הזו מפרסי אחרי שאתלבש.

בדיוק כשאני משליכה את הבקבוק הריק לפח האשפה מתחת לכיור, צליל מוכר של יללות חתול נשמע במסדרון. הקירות הדקים כנייר בדירה שלי לא חוסמים את הרעש מחוץ לדלתי. אני שומעת כל צעד, וטפיפות כפות רגליה הקטנטנות של לוסי לא יוצאות מהכלל. ובנוסף, החתולה הארורה מסתובבת עם פעמון על הקולר, המודיע על כל צעד שלה.

אני מחניקה קללה כשתחושת המחויבות מציפה אותי. אני אוהבת את השכנה שלי מלמטה, פריה, אבל החתולה שלה, אומנית־הבריחה, מטריפה אותי. לפחות פעם בשבוע, לוסי מצליחה לצאת מהדירה שלה בלי שישימו לב.

אני פותחת את הדלת ומשב אוויר קר חודר פנימה. אני מנסה להתעלם מהצמרמורות המתפשטות בזרועותיי כשאני יוצאת אל המרצפות החלקות מחוץ לדלת שלי.

"לוסי?" אני קוראת בקול מתנגן.

אני יודעת שאסור לי להפגין שום רמז לתסכול כשאני קוראת לה. אם היא תרגיש נימה קלה ביותר של כעס, כדור הפרווה האפור הזה יתגלגל במורד המדרגות לדלת הלובי כמו מטאור שטס לעבר כדור הארץ.

מדו היל, מתחם הדירות שלנו, אינו כמו שאר הבניינים. הוא לא מפלצת של חמישים קומות עמוסות במאות דירות. במקום זאת, האדריכל שתכנן אותו עיצב את המתחם כמו אתר נופש על החוף, כך שהשטח כולל חמישה־עשר בניינים בני שתי קומות ובכל אחד מהם ארבע דירות. שבילים מפותלים מחברים את כל הבניינים, שרובם מהם משקיפים על המדשאה השופעת, מגרשי הטניס, ובריכת השחייה. בפעם האחרונה שלוסי התגנבה החוצה, השכן השני שלי מלמטה, נייל, בדיוק הגיע הביתה מהעבודה. לוסי ניצלה את דלת הלובי שנפתחה וחלפה על פניו בריצה בחיפוש אחר חופש נצחי.

"לוסי?" אני קוראת שוב.

צלצול הפעמון קורא לי מהמדרגות. במיאו צרוד מופיעה החתולה האפורה המפוספסת על המדרגה העליונה. היא מתיישבת, מוקפדת והגונה, ובוהה בי בהתרסה.

כן, אני פה, היא מקניטה. מה את מתכוונת לעשות לגבי זה, כלבה?

אני יורדת אט־אט על ברכיי כדי שנהיה קרובות יותר לגובה העיניים. "את החתולה של השטן," אני מודיעה לה.

היא בוחנת אותי לרגע, ואז מרימה כפה, ומלקקת אותה ליקוק צנוע לפני שהיא מורידה אותה חזרה לרצפה.

"אני מתכוונת לזה. הביאו אותך לכאן מהגיהינום, נמסרת באופן אישי מידיו הקרות של השטן. תעני בכנות — הוא שלח אותך לפה כדי לענות אותי?"

"מיאו," היא מייללת בזחיחות. בלי למצמץ.

הלסת שלי נפערת. הכלבה אישרה את זה כרגע!

אני משתרכת קדימה על ברכיי, אוחזת בחלק העליון של המגבת שלי. אני במרחק חצי מטר ממנה, כשלפתע קולות מהדהדים בלובי וצעדים רועמים בתחתית המדרגות.

לוסי נבהלת, ומזנקת מעל כתפי כאילו שהיא אצנית משוכות קטנטנה באולימפיאדת החתולים. היא עפה דרך החריץ הפתוח בדלת שלי, ומשאירה אותי מבוהלת כל כך שאני נופלת קדימה. באינסטינקט אני פורשת את ידיי מולי כדי לעצור את עצמי, וגורמות לי לאבד את אחיזתי במגבת.

היא נשמטת אל הרצפה בדיוק כשצל נופל עליי.

אני צורחת בהפתעה. והדבר הבא שאני יודעת זה ששלושה שחקני הוקי בוהים מטה עליי.

עליי עירומה. כי אני עירומה.

ציינתי שאני עירומה?

"את בסדר שם, דיקסון?" קול עמוק ומלגלג שואל.

אני ממהרת לכסות את גופי העירום עם ידיי, אבל יש לי רק שתיים וישנם לפחות שלושה אזורים שאני מעדיפה להסתיר.

"אוי אלוהים, אל תסתכלו עליי," אני מצווה, ומרימה במהירות את המגבת מהרצפה.

לזכותם ייאמר שהבנים באמת מסיטים את עיניהם. אני מזנקת על רגליי, וממהרת לכרוך את המגבת סביבי. מכל האנשים שיכלו למצוא אותי במצב האומלל הזה, זה היה חייב להיות שיין לינדלי והחברים שלו. ומה הם עושים פה בכלל —

הבנה נוחתת עליי. אוי לא.

חרדה מתפשטת בבטני ממראה עיניו הכהות המשועשעות של שיין. "לא. זה היום?"

הוא מחייך חיוך רחב, משוויץ במערכת שיניים לבנות מושלמות. "אה, זה היום."

השטן מכה שנית.

שיין עובר לגור פה.

למזלי, לא איתי. כי זה יהיה מזעזע כפליים. בחיים לא אוכל לחלוק דירה עם שמוק שחצן שכזה. מספיק גרוע שנחלוק קומה. ההורים של שיין — שהם עשירים וכנראה מאמינים שפינוק מוגזם של ילדיהם תורם לגידול מבוגרים צנועים — קנו לבנם המאוד לא צנוע את הדירה הצמודה לשלי. היא הייתה ריקה מאז שהשכנה האחרונה שלי, צ'נדרה, פרשה לגמלאות ועברה למיין להיות קרובה יותר למשפחה.

החברה הכי טובה שלי, ג'יג'י, נשואה לחבר הכי טוב של שיין, ריידר, אז היא הזהירה אותי שהמעבר יקרה מתישהו השבוע. על אף שהייתי מעריכה אם היא הייתה נוקבת ביום ושעה מדויקים יותר. או לפחות שולחת הודעת טקסט שתזהיר אותי היום. אולי אז הייתי מוכנה ואולי לא הייתי לבושה במגבת. אני בהחלט מתכוונת לצעוק עליה לגבי זה בארוחת הערב.

"אל תדאגי, לא ראינו כלום." ההבטחה מגיעה מהפנים החמודות של וויל לרסן.

"ראיתי את הציצים שלך ולחי אחד של הישבן," בקט דאן אומר בניסיון לסייע.

אני לא יודעת אם לצחוק או לגנוח. עם הפנים המושלמות שלו, המבטא האוסטרלי הקליל שלו, ושערו הבלונדיני הגלי, בקט פשוט סקסי מדי. כל דבר שיוצא לו מהפה נשמע מקסים, לעומת כל אחד אחר שהיה נשמע כמו סוטה.

"תמחק את זה מהזיכרון שלך," אני מזהירה.

"בלתי אפשרי," הוא עונה, וקורץ לעברי.

אני מסתכלת חזרה על שיין, וחוש ההומור שלי מתפוגג. "לא מאוחר מדי למכור," אני אומרת בנימה מלאת תקווה.

אבל אני יודעת שזה רק חלום יפה. הוא לא הולך לשום מקום, לא אחרי שההורים שלו בזבזו כנראה הון כדי לשפץ את הדירה בשבילו. בחודש האחרון היה רעש בלתי פוסק מהשיפוצים בדירתו. נייל המסכן מלמטה עבר התמוטטות עצבים יום־יומית מהקידוחים בבטון. הגבר הזה אלרגי בצורה קיצונית לרעש.

אני תוהה איזה שינויים שיין עשה בדירה. אני בטוחה שהוא הפך אותה למאורת גברים טיפוסית שתתאים לטעמי הזיין שהוא.

ותסמכו עליי, אני מודעת היטב לטעמים האלה. הם כוללים (נכון לעכשיו, אבל אני עדיין סופרת) שתיים וחצי מחברותיי לקבוצת המעודדות — חצי כי הוא רק התמזמז עם השלישית. ועדיין, הבחור חורש עליהן כמו איכר אחרי עונת הקציר. ג'יג'י סיפרה לי שמישהי שברה לו את הלב בשנה שעברה וזו הפעם הראשונה שלו כרווק מזה שנים. היא אומרת שהוא מפצה על הזמן האבוד. אבל זה נשמע כמו ערמה של תירוצים, ואני לא חושבת שצריך לתרץ תירוצים בשביל זיינים. הם פשוט נולדים עם הגן הזה.

"את לא צריכה לשחק אותה קשוחה מול החבר'ה," שיין אומר לי. "כולם יודעים על ההידלקות שלך."

אני נוחרת בבוז. "אני חושבת שהיחיד שדלוק עליך זה אתה."

האמת היא שלא אתפלא אם הבחור מבלה את זמנו החופשי מחוץ לקרח בלטישת עיניים במראה. שחקני הוקי אובססיביים לשמצה לשני דברים: הוקי ועצמם. ושיין לינדלי אינו יוצא דופן.

אני לא מושפעת מהעובדה שהוא חתיך, אף שאין ספק שהוא מהמם. גבוה וחתיך. רחב. פה חושני ושיער שחור מסופר בתספורת קצרה. גוף חטוב של ספורטאי וגומות חן שיוצרות שקעים קטנים בלחייו בכל פעם שהוא מנסה לפתות אותך עם חיוך מחוצף. היום אחר הצוהריים, הגוף המסותת הזה לבוש מכנסי כדורסל קצרים וטישירט אדומה שמחמיאה לגוון העור הכהה יותר שלו.

כשאני מבחינה בעיניו האפורות של בקט בוחנות את גופי העטוף מגבת שוב, אני מכוונת לעברו מבט זועף. "אתה יכול לבהות כמה שאתה רוצה, אבל אני מבטיחה לך שהמגבת לא תחליק שוב."

"טוב, אם היא תזוז, אני מעדיף לא לפספס את זה." השיניים שלו בוהקות תחת אורות הפלורסנט כשהוא יורה לעברי את אותו חיוך חושני.

"זו הדירה שלך?" וויל שואל, מחווה לדלת מאחוריי.

"לצערי."

"לכל הרוחות. כשג'יג'י אמרה ששניכם עומדים להיות שכנים, לא קלטתי שאתם שכנים," הוא מעיר, והמבט שלו זז מהדלת שלי לזו שבהמשך המסדרון.

"בבקשה אל תזרה מלח על פצעיי," אני רוטנת. לשיין, אני אומרת, "אם אתה מצפה למצעד קבלת פנים, אין לך מזל. המטרה החדשה שלי היא למצוא דרך לחיות את חיי בלי להיתקל בך יותר לעולם."

"בהצלחה עם זה." עיניו החומות הכהות של שיין נוצצות בהומור. "כי המטרה החדשה שלי היא שנהפוך לחברים הכי טובים ונבלה כל שעת ערות ביחד. אה, היי, למען האמת. אני עורך מסיבה בסוף השבוע הקרוב. כדאי שנארח אותה ביחד. נשאיר את שתי הדלתות שלנו פתוחות ו —"

"לא." אני דוקרת את האוויר באצבע המורה שלי. "לא. זה לא יקרה. למעשה, שניכם" — אני נועצת מבט בוויל ובקט — "לכו תחכו לו בדירה שלו. לינדלי ואני צריכים לשוחח על כללי המעורבות."