יום ולנטיין
חנות הספרים של לוגן, לואר איסט סייד, ניו יורק
אתם מכירים את זה שסצנה מותחת בסרט עוברת להילוך איטי בשביל האפקט הדרמטי, ואתם עוצרים את הנשימה ושואלים את עצמכם: האם האדם על המסך יקפוץ מעל לתהום הבוערת בין גורדי השחקים, או יתפוס את האגרטל היקר לפני שיתנפץ למאה רסיסים? אני מרגישה כאילו מישהו לחץ על כפתור ההילוך האיטי של חיי, כשאני מושיטה את היד לקחת את העותק האחרון של הספר שחיכיתי לו במשך כל השנה האחרונה, ומישהו לידי עושה בדיוק את אותה תנועה בדיוק באותו רגע. אני רואה שרוול של מעיל נמתח בסמוך לזה שלי, ואני מבצעת זינוק לא אלגנטי, כמו אצנית במרוץ שליחים ששולחת את ידה אל המקל, כי שום דבר מלבד ניצחון לא יעלה על הדעת. קצות אצבעותיי מרפרפות על העטיפה, מגע ממשי, אבל לא-לא-לא, היד השנייה, היד שלו, ארוכה יותר, וברגע האחרון אני מרגישה את הספר מחליק מידי אל ידו. לעזאזל!
"אבל נגעתי בו," אני לא מסוגלת לעצור את המילים החנוקות הבוקעות מפי, וידי נשלחת אל צווארי במחווה של פאניקה. הספר הזה היה מתנת יום ולנטיין שלי לעצמי, ובהתחשב בכל מה שעברתי, אני חושבת שהוא מגיע לי.
פניו הם מסיכה של תמימות מזויפת כשהוא פונה אליי.
"אבל אני הייתי כאן קודם," אני ממלמלת כמו ילדה מאוכזבת שהרגע דחפו אותה מהכיסא האחרון במשחק "כיסאות מוזיקליים".
הוא הופך את הספר לקרוא את העטיפה האחורית.
"לא ראיתי אותך, מצטער."
הוא מחזיר את תשומת ליבו לרומן, רמז ברור לכך שהאינטראקציה בינינו הסתיימה, ואני מחפשת סביבי גיבוי, בטוחה שמישהו היה ודאי עד לפשע הספרותי שקרה כאן כרגע. אפשר לצפות למריבה מסוג זה על הכוס האחרונה של שמפניה בחתונה או על העוגייה האחרונה בישיבה של יום שני בבוקר, אבל אנחנו אנשי ספר, למען השם. אנחנו לא מתנהגים ככה. מה שבטח אומר שהבחור הזה הוא לא איש ספר, אז אולי עוד יש לי אפשרות לנצח כאן.
"סליחה." אני מכחכחת בגרוני כאילו אני עומדת להשמיע הודעה ברמקול.
הוא מביט שוב לכיווני, ועיניו הכהות מתרחבות בשאלה. אני לא מצליחה כל כך לקרוא את ההבעה שלו, אבל אני חושבת שאולי הוא מנסה להחניק חיוך ניצחון, ואני ממש סולדת ממנו על כך. בהחלט לא איש ספר.
"מן הסתם אתה לא רוצה את הספר הזה," אני מחווה בראשי לעבר הספר שלי – כלומר, הספר. "הוא השלישי בטרילוגיה. אתה לא תבין אותו בלי לקרוא קודם את שני הספרים הראשונים." אני שולחת מבט נואש אל מדף רבי המכר ומושיטה יד לספר האחרון של לי צ'יילד. "נסה את זה במקום. כולם אוהבים את ג'ק ריצ'ר. זה כמו הסרט, אתה יודע, זה שבו טום קרוז מצליח איכשהו לשחק את ריצ'ר למרות שהוא נמוך מדי לתפקיד לפחות בשלושים סנטימטר, רק שברור שזה יותר טוב כי זה הספר." אני נאחזת בקש כמו אידיוטית מוחלטת, והוא מסיט את מבטו מהספר שבידו לזה שבידי.
"זה לא תמיד ככה?" הוא נאנח. "שהספר יותר טוב מהסרט, אני מתכוון?"
אני מטיחה את ידי בחזי, המומה מהאמת הבלתי ניתנת לערעור. "נכון?" אני מהנהנת בחוזקה. "בכל פעם. אני מסרבת אפילו לראות את 'אשתו של הנוסע בזמן', אתה יודע, ליתר ביטחון."
הוא מחייך חצי חיוך מנומס, ואני מקרבת אליו את הספר של לי צ'יילד בדרבון דומם.
"אז את ממליצה שאקח את הספר העשרים בסדרה של ג'ק ריצ'ר, אבל לא את הספר השלישי בסדרה הזאת?"
"כן, אבל אלה כולם סיפורים שעומדים בפני עצמם," אני מקישה על הספר של לי צ'יילד ומנסה להסתיר את הכעס בקולי. "אתה לא צריך לקרוא קודם את השאר כדי ליהנות מהספר הזה."
"אבל זה...?" הוא הופך את הספר שבידיו כך שהעטיפה הקדמית מופנית למעלה.
אנחה כמעט כואבת מרעידה את גרוני. בחנתי את העטיפה הזאת באינטרנט כל כך הרבה פעמים בחיפוש אחר רמזים למה שקורה בסיפור האחרון. מעצבי עטיפות מחביאים ברשעות מחוכמת רמזים בציורים המורכבים – הכול חלק מהדברים שנועדו לעורר עניין בספר.
"מורכב ביותר," אני אומרת. "סיפור אחד גדול שנפרש בשלושה חלקים, בלי שום תקווה להבין אותו מהאמצע. זה יהיה כמו לקרוא בצרפתית."
"צרפתית, מה?" הוא אומר.
לרגע עולה בי חשד פתאומי שהוא עומד לפצוח בצרפתית שוטפת. "או הולנדית או סינית או, אני לא יודעת, סווהילית. בלתי אפשרי למעשה."
"אבל העטיפה טובה." הוא בוחן אותה מקרוב. "זה ארנב?"
אני לא יכולה להתאפק ומציצה גם. לעזאזל, הוא צודק. אני מנסה לא לחשוב מה זה אומר בנוגע לסיפור.
"בספר הזה לא יהיו ארנבים," אני מדפדפת בדפי הספר של לי צ'יילד כמו קוסמת שפורשת חבילת קלפים. "הוא יהיה מלא במרדפי מכוניות ובמארבים ובמשפטי מחץ." אני נושאת את נאום המכירות הגדול, אף שלמעשה מעולם לא קראתי את ספרי ג'ק ריצ'ר כדי לדעת מה קורה בהם.
"לַפֶּן," הוא אומר.
אני מטה את ראשי הצידה.
"ארנב בצרפתית," הוא אומר.
"אתה יודע להגיד את זה גם בסווהילית?"
"היה משעשע אם הייתי יודע, לא?" הוא אומר. "אבל לצערי – לא. מה שאני כן יודע זה שהארנב יהיה יותר מאשר סתם ארנב." הוא טופח על הספר. "הוא עשוי לרמוז על כך שסטף עומדת לגלות מחילת מילוט מהמנהרות שמתחת לטירה, או אולי, יותר שנון, שהיא צריכה לקפוץ אל הלא נודע כדי להציל את אסטלינה?"
כתפיי משתוחחות בתוך מעיל החורף שלי כשההבנה מפציעה במוחי – הוא לא יניח את הספר בקרוב. הבעת הניצחון שלו לקוחה היישר מהרפרטואר של דיוויד רוז מ"שיט'ס קריק", הנהון מלווה בחיוך קפוץ, כשהוא מתענג על רגע התהילה שלו. אני שולחת התנצלות דוממת ללי צ'יילד ומחזירה את הספר למדף. נראה לי שהוא יעמוד בזה.
"את תמיד יכולה לנסות את ג'ק ריצ'ר בעצמך," הוא אומר. "שמעתי שהוא מלא במשפטי מחץ."
יותר מכול אני רוצה באותו רגע משפט מחץ משלי, אבל מה שפורץ מפי רחוק מלהיות מוחץ.
"אתה יודע מה? קח את הספר. קח. את. הספר. הארור. זה בסדר. אלה החיים שלי, למען האמת."
אני מרגישה שהוא פוסע צעד קטן לאחור כשהוא מעביר את ידו על לסתו ומביט בי. תאורת החנות מנצנצת על טבעת הנישואים המוזהבת שלו, מה שמכעיס אותי עוד יותר מסיבות שאין להן שום קשר לאיש הזר הזה בחנות הספרים, אבל הוא חוטף את הירייה בלי שום קשר.
"קח אתה את הספר, שבטח אפילו לא יהיה לך זמן לפתוח אותו הערב, כי תיקח את אשתך לאכול ארוחת ערב חגיגית בראש האמפייר סטייט בילדינג, או לשכב על שמיכה משובצת בארגז של טנדר לחפש כוכבים נופלים או, אני לא יודעת, איזה חרא אחר נדוש לא פחות ליום ולנטיין," אני אומרת במבטא הבריטי שלי.
הקול שלי מתרומם לכדי צווחה לא נעימה, וההבעה שלו מתקשחת כשעיניו חולפות על פני טבעת החותם הייחודית של אימי על הקמיצה שלי.
"טוב, אני מקווה שבעלך יודע שאין לו מה לצפות לאיזה חרא נדוש ממך הערב."
הביטויים הבריטיים שלי נשמעים מגוחכים במבטא הניו יורקי שלו, ואני מרגישה את השיפוטיות שלו כמו סטירה חדה.
"הוא מת, אם אתה חייב לדעת, והייתה לי רק תוכנית מחורבנת אחת לערב הזה, והיא לשכב על הספה המתפוררת בדירה השכורה שלי ולקרוא את הספר הזה. ועכשיו, הודות לך ולידיים הארוכות הארורות שלך, אני לא יכולה לעשות אפילו את זה."
הוא נראה נכלם, באופן מובן בהחלט, כשהוא מתנצל במשפטים קטועים ודוחף את הספר באוויר לעברי, אבל אני כבר טיפסתי גבוה מדי על הר הצדקנות שלי מכדי להושיט יד ולקחת אותו. האוויר כאן למעלה כל כך דליל שקשה לי לנשום, ולכן אני נושפת בזעם פעם אחת אחרונה, יוצאת בסערה מהחנות ונתקלת בדרך בשרשראות של לבבות נייר שחוסמות את דרכי.
שיט. עשיתי שם כזאת סצנה. למה אמרתי את זה?
תחושת אשמה חורכת אותי. מילא, לנסות לשכנע את המוח שלי להאמין שאדם ברונסון מת כדי שלא אצטרך להביט כל הזמן מעבר לכתף, אבל להגיד את זה בקול רם לזר בחנות ספרים זה כבר דבר אחר לגמרי. כי האמת לאמיתה היא שלמרות שאדם מת עבורי, הוא עדיין חי, הוא מעולם לא היה בעלי, וברגע זה הוא בטח מתנהג במפלצתיות אל מישהי אחרת בלונדון. אני מושכת את כובע הצמר הכחול-לבן שלי מעל אוזניי וקוברת את פניי הלוהטים בצעיף שלי בעודי עושה את דרכי הביתה על המדרכה החלקלקה המכוסה בשלג נמס. לא הייתי צריכה לצאת היום מהבית. הלב שלי כואב מדי לחלונות מלאים בוורדים נוצצים ולמדפים עמוסים בכרטיסי ברכה ורודים מזעזעים. יום ולנטיין לוחץ אצלי על כל הכפתורים הלא נכונים. זה אירוע מלאכותי, שלתחושתי נועד להזכיר לי את כל ההחלטות הגרועות שלי ואת ההשלכות האיומות שלהן. בשנתיים האחרונות הייתי בַּגיהינום וחזרתי, בצניחה לוליינית ממעמד של כוכבת עולה בסצנת השפים הלונדונית לאישה שמפחדת מהצל של עצמה. או אם להיות יותר סלחנית כלפי עצמי, לבת בודדה ומוכת יגון, שמצאה את עצמה מטרה לאיש שתלטן שהרס את חייה וכמעט כלא אותה בביתו. נדרש אומץ עצום לחלץ את עצמי, ועוד יותר כדי לקנות כרטיס לכיוון אחד לניו יורק. נחַתי כאן לפני שישה שבועות כשכל רכושי עלי אדמות תחוב בתוך שתי מזוודות חבוטות, ואני נאחזת בחוזקה בשרידים האחרונים של הכבוד העצמי שלי.
אני לא באמת רוצה הערב לצפות בכוכבים מארגז של טנדר, או לאכול ארוחת ערב בראש האמפייר סטייט בילדינג. אני שמחה להשאיר את השטויות האלה לנשים לא חמוצות כמו מג ראיין. וכן, אני יודעת שהאזכורים שלי מסרטים רומנטיים משנות השמונים הם מיושנים, שיש מיליוני סרטים קוּליים יותר שהייתי יכולה לצטט במקום זאת. אבל אני לא מעדכנת את הרשימה שלי, כי הזיכרונות של צפייה בסרטים האלה עם אימי, תוך כדי אכילת ג'לאטו מתוצרת בית מקערות הווינטג' שלה, העשויות מלמין ורוד, הם הדבק שמחזיק את עצמותיי שלא יתפרקו. הסיפורים האהובים שלה על העיר הזאת הביאו אותי לכאן בתקווה לטוב, מתוך נוסטלגיה בהשראת סינטרה שאם היא הצליחה כאן, אולי גם אני אצליח. התחלה חדשה בְּמקום חדש, במקום שבו האקס שלי, המת מבחינתי, לא יוכל להטריד אותי.
אני נאנחת ומחליטה לא לייסר את עצמי על השקר ההוא, ומבטיחה לעצמי בשקט לא לעשות את זה עוד. לפחות זה קרה בפני מישהו זר לגמרי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.