חושבים טוב

1 ״יום אחד״ אולי לא יגיע

עדיף לקחת את החיים

בידיים (ועדיף עכשיו)

סיפור עתיק שמסתובב בין חוקרים מגולל את סיפור חייהם של בן ותום: תאומים זהים שנולדו למשפחה הלא־נכונה, בבית ישן ומתפרק בשכונת מצוקה. על צעצועים חדשים, ספרים ואפילו בגדים הם יכלו רק לחלום. לפעמים אפילו הלכו לישון רעבים. ככה זה כשאבא מכור. ככה זה כשאפשר לתמצת קשר בין אבא לבין הילדים שלו בסטירה. הוא לא היה מסוגל לאהוב אותם. 

שלושים שנה אחר כך מגיעים חוקרים (מהפסיכולוגיה, לא מהמשטרה) לבקר את התאומים ולבדוק איך התפתחו. בן, התאום הראשון, עשה העתק־הדבק לדבר היחיד שהכיר והפך כך לחיקוי עצוב של אביו: נישואים מפורקים, ילדים פוחדים ומבט חלול. לחוקרים הסביר בכתפיים שמוטות: אתם יודעים איך גדלתי, לא הייתה לי ברירה אחרת.

החוקרים פנו לתאום השני, לתום, עם אפס ציפייה. הם ידעו היטב שטבעם של תאומים זהים להיות... זהים. וגם הפעם כשהדלת נפתחה הם ראו ילדים צועקים. אבל הפעם הם לא פחדו. הם שיחקו. אישה עם חיוך חם הניחה את ידה על כתפו של תום. ריח תבשילים התפשט באוויר. הייתה שם תחושה של בית. וגם תום פנה לחוקרים והסביר: אתם יודעים איך גדלתי, לא הייתה לי ברירה אלא לבחור אחרת.

מה ההבדל בין בן לתום?

שניהם נולדו לאותה מציאות קשה. אחד הפך לקורבן של הנסיבות והשני לקח אחריות על חייו. אם תרימו את הראש אתם תראו אותם, את בן ואת תום ואת דומיהם. יש אנשים שהחיים "קורים להם", ויש אחרים שיוצרים את חייהם. 

ממש לידכם, ברכבת או בפינת הקפה המשרדית, מסתובבים אנשים שתופסים את החיים כגוש פלסטלינה ביד היוצר. הם מעצבים את החיים. החיים הכי טובים שהם יכולים. "כי אפשר", הם חושבים. יאללה. בסופו של יום, הם יביטו בחיים ויגידו – עשיתי את הכי טוב שלי. לא היה מושלם. כן, לפעמים היה קשה, אבל אלה היו החיים שלי. 

ויש אנשים אחרים. גם הם היו איתכם בתיכון או בדיוק נמצאים בתור לשטיפת הרכב. אבל הם ערים־ישנים. יום בא ויום הולך. הם עובדים קשה, אבל לא בטוחים למה. אז הם קוראים לזה "אינרציה". אינרציה היא הדרך היפה של הפיזיקאים לומר שכל דבר שואף להישאר במצב שבו הוא כבר נמצא. וכשלא מזיזים דבר, אז מערכת יחסים דועכת תמשיך לדעוך, עבודה משעממת תמשיך לשעמם ומסלול החיים ימשיך כסדרו על פי התחנות שהכתיבו אחרים. והזמן? הו, הזמן יתכלה מהר.

מה שיקבע אם נהיה חלק מהקבוצה הראשונה או השנייה לא יהיה נסיבות חיצוניות, כסף או מזל, אלא גישה, מעשים, ולפעמים גם תזמון. יש אנשים שלוקחים את החיים בידיים ויש כאלו שלא. הנה, תראו:

אצל ניק הכול אפשרי

ניק הוא סיפור הצלחה. כבר בגיל שבע־עשרה זכה בתואר "הצעיר האוסטרלי המבטיח של השנה". בגיל עשרים ואחת כבר היה לו תואר כפול בחשבונאות ותכנון פיננסי. הוא כתב שמונה ספרים. הם תורגמו לשלושים שפות. ניק נחשב לאחד המרצים המבוקשים בתבל וכבר הרצה בפני למעלה משלושה מיליון בני אדם, ביותר מעשרים וארבע מדינות ובחמש יבשות. אה, ויש לו מעל תשעה מיליון עוקבים בפייסבוק. אם כל זה לא מספיק לאדם אחד, הוא גם אבא נהדר לשני בנים חמודים ובן זוג לגברת מקסימה שמגדירה אותו כלא פחות מ"האמונה והאור של חיי". בהרצאותיו הוא מספר כמה הוא אסיר תודה על החיים שניתנו לו. הוא באמת קיבל את כל הקלפים לחיים המושלמים הניק הזה, יש לו על מה להודות. ויש בניק וויצ'יץ' עוד דבר אחד מיוחד.

אין לו ידיים. ואין לו רגליים. ככה הוא, רק גוף. וגם ראש. אבל זהו.

ניק נולד עם הפרעה גנטית נדירה בשם טֶטְרָה־אָמֶלְיָה. ניק מעולם לא היה יכול לחמם צלחת עם פסטה, לשטוף ידיים ואפילו לגרד מאחורי האוזן.

אז בגיל שמונה הוא ניסה להתאבד. היום ניק מחזיק זוג נעליים בארון, "רק למקרה ש..." ומדבר אל הלב של כל מי שמקשיב לו, ומבקש – אל תאמינו לשקר שאינכם שווים, שאינכם ראויים. כולנו חווים קושי וכאב, אך תקווה היא בחירה, הוא אומר. הוא מחייך ומניע את כתפו חסרת הגפה לקול תשואות הקהל.

לנגה אף פעם אין זמן

מהר. אין זמן. נו.

נגה אמנם זכתה בנתוני פתיחה שניק היה יכול רק לחלום עליהם, ובכל זאת חייה לא בידיה. בכל פעם שהיא רק מרימה את עיניה הכבדות מהמקלדת למסך מופיע עוד מייל עם משימה ממשרד האוצר. אפילו עכשיו, ב־23:15. "אין סיכוי שאני מסרבת," היא חושבת, וגם כועסת על העומס, "אין ברירה, התחייבתי עד 2021."

בשתיים בלילה הבית ישן ונגה "מפרגנת" לעצמה שלוש שעות שינה. אחרת לא תספיק לסיים. בשש בבוקר היא כבר כותבת לי וואטסאפ תוך כדי נהיגה, מספרת שהיא קורסת. "המשימות פשוט לא נגמרות, אני דחיינית נוראית," כתוב שם, לצד אמוג'י של קוף שמכסה את עיניו. היא נוהגת בג'יפ שלה, את הנסיעה היומית שלה, שעה וארבעים וחמש דקות. היא מגיעה על הקשקש לישיבה חשובה. סליחה, היא מתקנת, מאוד־מאוד חשובה. ההקלה המיוחלת לא מגיעה לעולם. מחר יש עוד ישיבה כזאת. היא ממהרת ומצליחה לקצר את זמן הנסיעה בעשרים דקות ואפילו לדחוף איזה סנדוויץ' שקנתה בתחנת דלק. כשתגיע הביתה היא תזרוק את התיק, תשמוט אנחת רווחה ותשחרר איזה "מה נשמע" לחלל שבו נמצאים בעלה והילדים. הילדים יגידו "אימא! ציירתי היום..." אבל היא כבר לא תשמע את סוף המשפט, היא חייבת לחזור לעבוד. אין לה ברירה, זה למחר. 

לנגה אף פעם אין זמן.

אולי יושב לכם כזה "אבל" על קצה הלשון. הנה הוא – לא כולם כמו נגה או אפילו כמו ניק. להם יש נסיבות מאפשרות, חיים יציבים, משפחה אוהבת, להם היו תנאים מתאימים כדי לעצב את חייהם. גם אני חשבתי כך פעם, יש אנשים שנולדים עם כפית זהב ובייגלה מעל הראש, הם יכולים. אבל התנדבתי פעם בתוכנית חברתית מדהימה, שאליה מגיעים גם האנשים שנהוג לראות בהם את שולי החברה. יש להם צרות גדולות: אסירים משוחררים. נשים מוכות. נשים עגונות. מכורים לשעבר. מתמודדים עם מחלות נפשיות. ושם, במקום שבו לכולם קשה, ראיתי את הפיצול בצורה מובהקת.

אלו שהרגישו כמו קורבן היו מלאים ברחמים עצמיים, בתלונות ובצרות שבאות בצרורות. הם היו הקבוצה שבאה בטענה, "אין מספיק סנדוויץ' טונה." חייהם נגררו על אותה שורת מילים שאף אחד לא חזר לערוך. והיו האחרים – המתמודדים. אלו שלמרות הכול ניסו שוב. קמו. נלחמו. הם נאבקו בשיניים וגררו את הילדים שלהם, שיבואו גם. והם אמרו: "זה לא מובן מאליו שמחכה לנו פה סנדוויץ'." האנשים האלו אמנם נולדו למשפחות הלא־נכונות והיו במקומות הלא־נכונים, אבל הם לא נתנו לזה לעצור אותם.

נחמה בורחת ממציאות בלתי אפשרית

נחמה הייתה חרדית. הכי חרדית שאתם מצליחים לדמיין – ואז תגבירו עוד. אחת משנים־עשר אחים, במשפחה עם הרבה כבוד בבית שמש. כשהגיעה לגיל שמונה־עשרה ודקה היא שודכה לאחד העבריינים הגדולים שידעה המאפיה החרדית. הוא הרביץ לה, אנס אותה, ולא פסח גם על שבעת הילדים שנולדו. הוא אמר לה: "את אשמה, זה בגלל שאת לא נותנת לי." החיים שלה הוחזקו בידיים שלו. דבר אחד החזיק אותה בחיים – "אני חייבת לשמור על הילדים." 

בעולם שלה גירושים היו שקולים לפרידה מכל דבר שהכירה, כולל המשפחה שלה. וכך היה. קרובים "רחומים וחנונים" הרשו לה לשהות עם שבעת ילדיה במרתף מעופש. היא ספגה גינויים, השפלות, ומדי פעם חטפה מכות סתם כך בדרך למכולת. היא נראתה לי כמו האדם הפגוע ביותר בעולם. היא הייתה לצל חולף. כזה שמחזיק בכל הפחדים כולם. כדי לקחת את החיים בידיים היא הייתה חייבת לצאת משם. בשביל בחורה שלא ידעה מה זה אינטרנט וטלפון נייד זה לא היה קל. ישבנו יחד שעות. נחמה חייגה בידיים רועדות והתאמנה על משפט קטן שהיה בשבילה כרטיס לצד השני: "אני מחפשת דירה..." ולפעמים היא ניתקה מייד. בסוף היא עזבה את כל מה שהכירה ויצאה לעולם חילוני, ליקום זר. אבל היה לה בית. משלה. עם הילדים.

אני לא אגיד שהיום החיים שלה מדהימים. הם לא. אבל נחמה לא נכנעה. היא לקחה את הדרך הלא־סלולה. והיא עושה את הכי טוב שהיא יכולה.

צחי מצליח (אבל רק לדעתם של אחרים)

צחי מצחיק את כולם. גם אתכם הוא בטח יצחיק. הוא גדל במושב, עם כלב ומשפחה אוהבת. הוא היה מהמוצלחים האלה, אבל לא ממש ידע מה יעשה כשיהיה גדול. אז הוא הלך על בטוח, לפחות שיהיה משהו ביד: הנדסה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית.

היום, שנים אחרי, עם אישה חמה וילדונת חייכנית, צחי עדיין מהמוצלחים האלה. בהיי־טק של הסיליקון וָאלִי. הוא חי את החלום הישראלי־אמריקני, ההפך המושלם מהסיוט שיקפיץ את רשויות הרווחה. רק חריקה אחת חלשה, כמו ציפורניים ששורטות לוח, מתנגנת ברקע: הוא לא אוהב את זה. כבר שנים שהוא לא. צחי יודע שאם הוא רק עוצר לרגע ומביט מעבר לכותרות, אם הוא רק מגדיל קצת את הרזולוציה, הוא רואה שאינו במקום הנכון.

נמאס לו להתלהב ממכונת גלידה בעבודה כשהוא מרגיש אפס משמעות. הבוס הפאסיב־אגרסיב שלו כבר יצא לו מכל החורים. והוא לגמרי מאס באוקיינוס הרחב שמפריד בינו לבין כל האנשים האהובים עליו. אבל צחי המוכשר והחכם והמצחיק והיפה לא מאמין שהוא ימצא משהו טוב יותר, ואולי, הוא תוהה, הוא בכלל לא כזה מוצלח כמו שחושבים. צחי מחליט עדיין לא לשנות דבר. הוא נשאר שם ומכין עוד אספרסו ארוך במכונה.

ולפעמים אנחנו מחכים לאיזו סטירה מהחיים כדי להיזכר במה שיושב לנו בפנים כבר שנים, אבל ניסינו להדחיק.

טליה מתעוררת אחרי משבר

"יש לך סרטן. בשד."

זו.

דוגמה.

לכּאפָה.

טובה.

והנה, כל מה שחשבת שאת יודעת עד גיל שלושים ושש וחצי – מתאפס.

הסרטן של טליה הכריח אותה להתמודד עם שאלות קשות שקברה בצד במשך שנים. די! החיים קצרים מכדי להיכנס עוד פעם אחת לג'ינס סקיני. ונמאס לה להכניס את הבטן. היא גם לא רוצה יותר לעבוד תחת לחץ ולצאת מהמשרד בערב ולעמוד בפקקים ולהגיע הביתה רק כדי לכסות את הילדים ולהתבאס שהם גדלים בלעדיה. היא רוצה להיות איתם, ולצייר ולרקוד. ולמען השם, היא רוצה עוד ילד.

בשנה של פירוק הסרטן, עם כימותרפיה, ניתוחים והקרנות, התפרקו גם כל ה"צריכים" וה"חייבים". כשטליה הבריאה היא קנתה שמלות נעימות ומשוחררות ולמדה להגיד "לא". היא ציירה מלא. ובסוף גם מצאה עבודה ששמחה לקום אליה כל בוקר (בסטארט־אפ רפואי), וגם שמחה לצאת ממנה ב־16:00 ולרקוד עם הילדים במטבח.

כל אחד יכול לפחות קצת

אנשים עושים את זה. הם מעצבים את הדרך ומשנים את המסלול (כשצריך). עשירים, עניים, מבוגרים, צעירים, בני מזל וחסרי מזל, בכל קצות האוכלוסייה תמצאו אותם. אלו שהאמינו בעצמם ואלו שלא, אלו שהתחילו נמוך ואלו שהתחילו גבוה. גם אתם יכולים לצאת מהאינרציה. ולא, לא כל אחד צריך או יכול או רוצה להיות ביל גייטס או אופרה וינפרי. לא, לא הכול צריך לשפר או להביא לרמת המושלם. אני גם לא רומזת שאין שום חשיבות לנתוני פתיחה, לכישרונות או לנסיבות חיים. אני רק אומרת שלכל המגבלות החיצוניות והפנימיות יש פחות כוח ממה שאנחנו נוטים לייחס להן, ושניתן לעשות יותר ממה שהתרגלנו לחשוב.

אנחנו נוטים לחשוב שמהלך חיינו מושפע בעיקר מנסיבות: איפה גדלנו, מי היו ההורים שלנו או מה מצבנו הכלכלי. בתוך הנסיבות אנחנו מסמנים את הגבולות שלנו. וכן, יש להן השפעה, אבל לא, היא לא עד כדי כך חזקה. ניקח כדוגמה את השאלה מדוע חלקנו מאושרים יותר מאחרים. רובנו תולים את אושרנו באירועי חיינו, אך פרופ' סוניה ליובומירסקי מאוניברסיטת סטנפורד הראתה במחקר מטה־אנליזה זוכה פרסים שנסיבות חיינו מסבירות רק מעט מההבדלים באושר בינינו. למעשה, נסיבות חיינו עונות רק על עשרה אחוזים מהשאלה מדוע חלקנו מאושרים יותר מאחרים. את שאר הפערים בינינו (באוכלוסייה מערבית ממוצעת) יסבירו הגנים שלנו (50 אחוזים), ול־40 אחוזים נוספים (!) מהאושר שלנו – וזה הנתון האופטימי ביותר – אחראים הפעולות המכוונות, הגישות וההרגלים שניתן לאמן ולקחת לידיים. על ה־40 אחוז האלו יש לנו 100 אחוז שליטה.

וזה בדיוק העניין. לשחק עם מה שאפשר וגם לקבל את מה שנתון. ריינהולד ניבור, כומר פרוטסטנטי ופעיל למען זכויות אדם, ניסח זאת טוב ממני, בתפילת השלווה: "תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבדיל ביניהם."

אל תיתנו לחיים לעבור בלי לקחת בהם חלק. אפשר לקחת את החיים בידיים. אפשר גם להחליט שלא. 

אפשר לאט. אפשר מהר.

העיקר שאפשר.

שנתחיל?

תכלס - אפשר לקחת את החיים בידיים

• יש אנשים שיוצרים את חייהם במו ידיהם, וכאלו שהחיים "קורים" להם.

• ולא, זה לא עניין של מזל, אבא עשיר, גיל או מוזה, אלא גישה פרואקטיבית ומעשים בשטח.