חותמם של הדברים כולם



פרק 1

בחמש שנות חייה הראשונות חלפה אלמה ויטאקר בעולם ותו לא — כשם שכולנו חולפים בו בגיל צעיר כל כך — ולכן סיפורה עדיין לא היה אצילי או מעניין במיוחד, מלבד העובדה שהפעוטה הכעורה העבירה את ימיה ללא חולי או תאונה, מוקפת עושר במידה שלא נודעה כמותה כמעט באמריקה בת התקופה, אף בתחומי פילדלפיה האלגנטית. כיצד הצליח אביה לצבור עושר רב כל כך הוא סיפור שראוי לספרו כאן, בעודנו ממתינים לילדה שתגדל ותשוב לעורר בנו עניין. שכן ב־1800, כמו בכל תקופה, לא היה זה חזון נפרץ שגבר ממוצא עני, אנאלפבית כמעט, יהפוך לאחד העירונים העשירים ביותר, ולכן האופן שבו עלה הנרי ויטאקר לגדולה אכן מעורר עניין, אם כי לאו דווקא אצילי, כפי שהוא עצמו היה הראשון להודות.

הנרי ויטאקר נולד בשנת 1760 בכפר ריצ'מונד שבמעלה התמזה. הוא היה בנם הצעיר של הורים עניים, שמלכתחילה הביאו לעולם ילדים רבים מדי. הוא גדל בשני חדרים קטנים עם רצפת עפר כבוש, גג נאות בקושי, ארוחה מחוממת ליד האח מדי יום כמעט, אֵם שלא שתתה ואב שלא הכה את משפחתו — במילים אחרות, יחסית למשפחות רבות בנות התקופה היה זה קיום מיוחס כמעט. לאמו אף היתה חלקת אדמה קטנה לגדל בה דורבניות ותורמוסים לצורכי קישוט, כמו לֵיידי. אולם הנרי לא הלך שולל אחר דורבניות ותורמוסים. הוא ישן כשקיר בודד מפריד בינו לבין החזירים, וידע השפלה מדי רגע ברגע.

אולי היה הנרי נפגע פחות מגורלו אלמלא ראה סביבו עושר בר־השוואה לנסיבותיו העגומות — אך הנער היה עֵד ראייה לא סתם לעושר, כי אם לאצולה. בריצ'מונד היה ארמון, וכן גני תענוגות המכונים קְיוּ, אשר הנסיכה אוֹגוּסטה טיפחה במומחיות בעזרת משלחת גננים אשר הביאה מגרמניה, ואשר היו להוטים לעצב נוף מלכותי מדומה על פני אחו אנגלי אמיתי וצנוע. בנה, המלך ג'ורג' השלישי לעתיד, העביר שם את קיצי ילדותו. כשהומלך, ביקש ג'ורג' להפוך את קיו לגן בוטני שיהווה יריב הולם לעמיתיו מן היבשת. האנגלים, באִיָים הקר, הרטוב, המבודד, פיגרו הרחק מאחורי אירופה בתחום הבוטניקה, וג'ורג' השלישי היה להוט להדביק את הפער.

אביו של הנרי היה עובד־מטע בקיו — אדם עניו שאדוניו רחשו לו כבוד, עד כמה שאפשר לרחוש כבוד לעובד־מטע עניו. מר ויטאקר ניחן בכישרון לעצי פרי וביראה כלפיהם. ("הם משלמים לאדמה על טרחתה," נהג לומר, "בניגוד לכל האחרים.") פעם הציל את עץ התפוח האהוב על המלך, כשהרכיב נצר מן הזן הפגוע על קנה שורש חסון יותר והידק אותו בחומר. העץ הצמיח ייחורים חדשים באותה שנה עצמה, ועד מהרה גם כמויות של פרי. על שום הנס הזה זכה מר ויטאקר בכינוי "מכשף התפוחים" מפי המלך בכבודו ובעצמו.

מכשף התפוחים, חרף כל סגולותיו, היה אדם פשוט עם רעיה ביישנית, אך השניים הצליחו משום־מה להעמיד שישה בנים קשוחים ואלימים (אחד מהם כונה "אימת ריצ'מונד", ושניים אחרים מצאו את מותם בתגרות פונדק). הנרי, בן הזקונים, היה במובנים מסוימים הקשוח מכולם, ואולי נזקק לכך כדי לשרוד מול אחיו. הוא היה כלב־ציד עיקש ומתמיד, תחבלן כחוש ומתפרץ, אשר אפשר היה לסמוך עליו שיקבל את הכאות אחיו בשלוות נפש, ואשר אחרים הרבו להעמיד למבחן את אומץ לבו, אהבו לקרוא עליו תיגר ודירבנו אותו להסתכן. גם בנפרד מאחיו, הנרי נטה לערוך ניסויים מסוכנים, להצית שריפות אסורות, להתרוצץ על גגות תוך שהוא מתגרה בעקרות הבית ולהטריד ילדים קטנים; נער שאיש לא היה מופתע לשמוע שנפל מצריח כנסייה או טבע בתמזה — אם כי דרך מקרה, תרחישים אלה מעולם לא התממשו.

אך בניגוד לאחיו, הנרי ניחן גם בתכונות אשר כיפרו על משובותיו. שתיים, ליתר דיוק: הוא היה נבון והתעניין בעצים. מוגזם לטעון שהנרי סגד לעצים כאביו, אך הוא התעניין בעצים, שכן נמנו עם הדברים הבודדים בעולמו המדולדל אשר ניתן ללומדם ללא קושי, והניסיון כבר הוכיח להנרי שהלמידה מעניקה לאדם יתרון על פני אחרים. אם רוצים להמשיך לחיות (והנרי רצה), ואם רוצים לשגשג בסופו של דבר (והנרי רצה), אזי יש ללמוד כל מה שניתן ללמוד. לטינית, אמנות הכתיבה, קַשתוּת, רכיבה, ריקוד — כל אלה לא היו בהישג ידו של הנרי. אך העצים כן, ואביו, מכשף התפוחים, טרח באורך רוח ללמד אותו.

וכך למד הנרי על כלי החומר, על השעווה ועל הסכינים של מלאכת ההרכבה, ועל אודות תכסיסי ההנבטה, הקיוּץ, הפיצול, הנטיעה והגיזום בתבונה. הוא למד כיצד להעביר עצים ממקום למקום באביב, כשהקרקע ספוגה או דחוסה מדי, או כיצד לעשות זאת בסתיו, כשהאדמה יבשה ולא יציבה. הוא למד כיצד לחזק מִשמשים ביתדות ולכסותם לשם הגנה מפני הרוח, כיצד לטפח תפוזים במטע ההדרים, כיצד להסיר קימחון מעל דומדמניות באמצעות עישון, כיצד לגדוע ענפים חולים מעצי תאנה, ומתי לא כדאי לטרוח. הוא למד כיצד להסיר קליפות קרועות מעצים זקנים ולכרות אותם ללא רגשנות או חרטה, כדי לדרוש את חזרתם לחיים למשך תריסר עונות נוספות.

הנרי למד רבות מאביו, אולם התבייש באיש, שלתחושתו היה חלש. אם מר ויטאקר אכן היה מכשף התפוחים, חשב הנרי, מדוע אין הערצתו של המלך באה לידי ביטוי בעושר? גברים טיפשים ממנו היו עשירים — רבים מהם. מדוע משפחת ויטאקר עדיין חיה במחיצת חזירים, כשבסמוך משתרעות המדשאות הירוקות הרחבות של הארמון, והבתים הנעימים של דרך מֵייד אוֹף אוֹנוֹר, היכן שמשרתי המלכה ישנים על מצעים צרפתיים? הנרי, שבאחד הימים טיפס אל ראש חומת הגן, הבחין בגברת לבושה שמלת שנהב מתאמנת ברכיבה על סוסהּ הצח כשלג בעוד משרת מנגן בכינור להנאתה. אנשים חיו כך, ממש שם בריצ'מונד, בזמן שלמשפחת ויטאקר לא היתה אפילו רצפה.

אולם אביו של הנרי מעולם לא נאבק על דברים מעודנים. הוא הרוויח אותה משכורת דלה במשך שלושים שנה, ואף פעם אחת לא עירער עליה, גם לא התאונן על העבודה בתנאי מזג אוויר קשים לאורך תקופה ארוכה כל כך שבריאותו נהרסה. אביו של הנרי ברר את צעדיו בקפידה כל חייו, במיוחד כשבא במגע עם נעלים ממנו — והוא החשיב כל אחד לנעלה ממנו. מר ויטאקר הקפיד לעולם לא להיפגע ולעולם לא לנצל, גם כשהניצול היה ממש כִּפְרי בשל. הוא אמר לבנו, "הנרי, אל תהיה אמיץ. כבשה אפשר לטבוח פעם אחת בלבד. אבל אם נזהרים, אפשר לגזוז את הצמר שלה כל שנה."

עם אב חסר אונים ושאנן שכזה, כיצד יכול היה הנרי לצפות לקבל מן החיים דבר־מה, אלמלא יתפוס אותו בשתי ידיו? גבר צריך לשגשג, החל הנרי לומר לעצמו כבר בגיל שלוש־עשרה. גבר צריך לטבוח כבש מדי שנה.

אולם היכן נמצאים הכבשים?

או־אז החל הנרי ויטאקר לגנוב.

עד אמצע שנות השבעים של המאה השמונה־עשרה הפכו גני קיו לתיבת נוח בוטנית עם אלפי זנים באוסף ומשלוחים חדשים מדי שבוע — הורטֶנסיות מן המזרח הרחוק, מגנוליות מסין, שרכים מאיי הודו המערבית. יתרה מזאת, מנהל חדש ושאפתן הגיע לקיו: סר ג'וזף בנקס, היישר ממסע ניצחון סביב העולם כבוטנאי הראשי של האֵייץ'־אֶם־אֶס אנדֶבוֹר בפיקודו של קפטן קוק. בנקס, אשר עבד ללא שכר (הוא התעניין אך ורק בתהילת האימפריה הבריטית, אמר, אם כי אחרים טענו שייתכן שהתעניין קמעה גם בתהילתו של סר ג'וזף בנקס), אסף כעת צמחים בלהט קדחתני, מחויב לרעיון של יצירת גן לאומי מרהיב באמת.

הו, סר ג'וזף בנקס! ההרפתקן יפה התואר, השאפתן, התחרותי, היורד לזנות! האיש היה כל מה שאביו של הנרי לא היה. בגיל עשרים ושלוש הפכה ירושה עתירה של ששת אלפים פאונד את בנקס לאחד מבעלי ההון הגדולים באנגליה. הוא היה גם הנאה ביותר, אם כי הדבר שנוי במחלוקת. בנקס היה יכול בנקל לחיות חיי מותרות עצלניים, אך תחת זאת ביקש להפוך לחוקר הבוטני עז־הרוח ביותר — ייעוד שנטל על עצמו בלי להקריב ולו שמץ מזוהרו. בנקס מימן מכיסו נתח ניכר ממסעו הראשון של קפטן קוק, מה שזיכה אותו באפשרות להעלות לספינה הצפופה שני משרתים שחורים, שני משרתים לבנים, בוטנאי נוסף, מזכירה מדעית, שני ציירים, שַׂרטט וצמד כלבי ציד איטלקיים. במהלך מסעו פיתה בנקס מלכות טהיטיות, ריקד עירום עם פראים על חופים וצפה בצעירות פגאניות מקעקעות את ישבניהן לאור הירח. הוא הביא איתו הביתה לאנגליה גבר טהיטי בשם אוֹמַאי כחיית מחמד, וכן כארבעת אלפים זני צמחים — אשר עולם המדע טרם ראה כמחצית מהם. סר ג'וזף בנקס היה הגבר המפורסם והמושך ביותר באנגליה, והנרי העריץ אותו עד מאוד.

ואף על פי כן גנב ממנו.

ההזדמנות פשוט היתה שם, ועוד בולטת כל כך. בנקס נודע בחוגי המדע לא רק כאספן בוטני גדול, אלא גם כאגרן בוטני גדול. העוסקים בבוטניקה בתקופה נימוסית זו, חלקו על פי רוב את תגליותיהם זה עם זה בחופשיות, אולם בנקס לא חלק דבר. פרופסורים, אנשי אצולה ואספנים באו לקיו מרחבי העולם בתקווה סבירה לרכוש זרעים וייחורים, כמו גם דוגמיות מן העשבייה הכבירה של בנקס — אך בנקס השיב את פניהם ריקם.

הנרי הצעיר העריץ את בנקס כאגרן (גם הוא לא היה חולק את עושרו, לוּ היה לוֹ כזה), אך עד מהרה זיהה הזדמנות בפניהם הרגוזים של האורחים הבינלאומיים המסורבים. הוא המתין להם מחוץ לשטחי קיו, תפס את הגברים בעוזבם את הגנים, לעתים קלט אותם מגדפים את סר ג'וזף בנקס בצרפתית, גרמנית, הולנדית או איטלקית. הנרי ניגש אליהם, שאל אותם באילו דוגמיות הם מעוניינים והבטיח להשיג אותן עד סוף השבוע. הוא גם הצטייד בלוח כתיבה ובעפרון נגרים: אם הגברים לא דיברו אנגלית, הנרי ביקש מהם לצייר את הדברים שנזקקו להם. כולם היו ציירי בוטניקה מעולים והבהירו את צורכיהם להפליא. בשעת ערב מאוחרת היה הנרי חומק אל החממות, חולף כחץ מקשת על פני הפועלים אשר השגיחו על התנורים העצומים לאורך הלילות הקרים, וגונב צמחים תמורת כסף.

הוא ממש נולד למשימה. הוא הצטיין בזיהוי צמחים, התמחה בשמירה על חיי הייחורים, היה מוּכּר מספיק בגנים על מנת שלא לעורר חשד ומיומן בהסתרת עקבותיו. יתרה מזאת, לא היה לו צורך בשינה כמדומה. הוא עבד כל היום עם אביו במטעים וגנב כל הלילה — צמחים נדירים, צמחים יקרים, סיפְּריפֶּדיוּם, סחלבים טרופיים, צמחים טורפים פלאיים מן העולם החדש. הוא גם שמר את כל השרטוטים הבוטניים שהאדונים הנכבדים הכינו לו ולמד אותם עד שהכיר כל אבקן ועלה כותרת של כל צמח שהעולם חשק בו.

כמו כל גנב טוב, הנרי הקפיד מאוד על ביטחונו. הוא לא גילה את סודו לאיש וטמן את הכנסותיו בכמה מקומות מסתור ברחבי גני קיו. הוא מעולם לא ביזבז פרוטה. הוא הניח לכסף לנום במעבה האדמה כמו קנה שורש טוב. הוא רצה שהכסף יצטבר עד שיתפרץ בכמות אדירה ויַקנה לו את הזכות להפוך לאיש עשיר.

בחלוף שנה כבר היו להנרי כמה לקוחות קבועים. אחד מהם, אספן סחלבים זקן מן הגנים הבוטניים בפריז, נתן לנער את המחמאה המלבבת הראשונה אולי בחייו: "אתה גזלן קטן ויעיל, מה?" בתוך שנתיים כבר ניהל הנרי עסק פעיל ומכר צמחים לא רק לבוטנאים רציניים כי אם גם לחוג של בני אצולה עשירים מלונדון, אשר השתוקקו לזנים אקזוטיים באוספיהם. כעבור שלוש שנים שינע בסתר דוגמיות צמחים לצרפת ולאיטליה, אורז את הייחורים במומחיות בטחב ובשעווה כדי שישרדו את המסע.

אך בסופו של דבר, אחרי שלוש שנות פעילות פלילית נתפס הנרי ויטאקר — על ידי אביו מולידו.

מר ויטאקר, ששנתו היתה עמוקה בדרך כלל, הבחין בבנו יוצא מן הבית לילה אחד אחרי חצות, ובכאב לב של חשדנות־אב מוכנית עקב אחר הנער אל החממה וחזה בבחירה, בגניבה, באריזה המיומנת. הוא זיהה מיד את מגע ידו החשאי של שודד.

אביו של הנרי לא נהג להכות את בניו גם כשהיו ראויים לכך (והם היו ראויים לכך לעתים קרובות), והוא לא הכה את הנרי גם בלילה ההוא. הוא גם לא התעמת איתו ישירות. הנרי לא ידע כלל שנתפס. לא, מר ויטאקר עשה דבר־מה נורא הרבה יותר. השכם בבוקר ביקש פגישה אישית עם סר ג'וזף בנקס. לא לעתים קרובות ביקש טיפוס עני כוויטאקר לשוחח עם ג'נטלמן כבנקס, אך אביו של הנרי הרוויח די כבוד בגני קיו בשלושים שנות עמל ללא לאות כדי לקבוע פגישה, ולו רק הפעם. אמנם הוא היה איש זקן ועני, אך היה גם מכשף התפוחים, מושיע העץ האהוב על המלך, ותואר זה זיכה אותו באישור כניסה.

מר ויטאקר ניגש אל בנקס על ברכיו כמעט, ראשו מורכן והוא מסוגף כקדוש. הוא התוודה על סיפורו המביש של בנו, וכן על חשדותיו כי הנרי ככל הנראה גנב במשך שנים. כעונש הציע את התפטרותו מגני קיו, אם רק יחוס על הנער ולא יביא למעצרו או לפגיעה בו. מכשף התפוחים הבטיח לקחת את המשפחה הרחק מריצ'מונד ולדאוג לכך שקיו ובנקס לא יוכתמו עוד לעולם בשם ויטאקר.

בנקס — אשר התרשם מחוש הכבוד המפותח של עובד־המטעים — סירב לקבל את ההתפטרות וזימן את הנרי הצעיר עצמו. גם זה היה מאורע חריג. אם פגישה של סר ג'וזף בנקס עם עובד־מטעים אנאלפבית בחדר העבודה שלו היתה נדירה, אזי פגישה עם בנו הגנב בן השש־עשרה של עובד־מטעים אנאלפבית היתה נדירה אף יותר. ככל הנראה, היה עליו פשוט להביא למעצרו של הנער. אך גניבה היתה פשע שדינו תלייה, וילדים צעירים בהרבה מהנרי עלו לגרדום — על עבירות פעוטות־ערך בהרבה. ההתקפה על האוסף שלו היתה אמנם כואבת, אך בנקס רחש די אהדה לאב כדי לחקור את הבעיה בעצמו בטרם יערב את פקיד בית המשפט.

הבעיה, כשנכנסה לחדר העבודה של סר ג'וזף בנקס, התבררה כבן־תשחורת צנום, אדמוני, קפוץ שפתיים ועכור עיניים, רחב כתפיים ושקוע חזה, עם עור חיוור שכבר נצרב מחשיפה יתרה לרוח, לגשם ולשמש. הנער סבל מתת־תזונה אולם היה גבוה, וידיו היו גדולות; בנקס ראה שהוא עשוי להיות גבר מגודל ביום מן הימים, אם רק יאכל ארוחה הגונה.

הנרי לא ידע בדיוק מדוע זומן אל לשכתו של בנקס, אך היה לו די שכל לחשוד ברע מכול, ולכן היה מבוהל עד מאוד. רק בזכות עיקשות קשת עורף הצליח להיכנס אל חדר העבודה של בנקס בלי לרעוד במידה ניכרת לעין.

אך שומו שמים, מה יפה היה חדר העבודה הזה! ומה הדור היה לבושו של ג'וזף בנקס, עם הפאה המבריקה וחליפת הקטיפה השחורה הבוהקת, אבזמי הנעליים המצוחצחים והגרביים הלבנים. הנרי עוד לא חלף בדלת, וכבר אמד את שולחן הכתיבה המעודן מעץ מהגוני, סקר בחמדנות את אוסף התיבות המשובחות שנערמו על כל מדף, ונעץ מבט מעריץ בדיוקנו הנאה של קפטן קוק על הקיר. אֵם הכלבים המתים, רק מסגרת הדיוקן עלתה בוודאי תשעים לירות שטרלינג!

בניגוד לאביו, הנרי לא השתחווה בנוכחותו של בנקס, כי אם עמד לפני האדם הדגול והביט לו ישר בעיניים. בנקס, שישב, הניח להנרי לעמוד דומם, ממתין אולי לווידוי או לתחינה. אך הנרי לא התוודה ולא התחנן, גם לא הרכין את ראשו באשם, ואם סר ג'וזף בנקס חשב שהנרי ויטאקר טיפש דיו לדבר ראשון בנסיבות חמורות שכאלה, אזי הוא לא הכיר את הנרי ויטאקר.

אשר על כן, לאחר שתיקה ארוכה הורה בנקס, "אז אמור נא לי — מדוע שלא אחזה בתלייתך בטַייבֶּרן?"

אז בזה העניין, חשב הנרי. תפסו אותי.

עם זאת, הנער רקח תוכנית. הוא נזקק לטקטיקה, והוא נזקק לה בן רגע. לא לשווא העביר את חייו בקבלת מכות רצח מאחיו הבכורים ולמד דבר־מה על מאבקים. כשיריב גדול וחזק ממך מנחית חבטה ראשונה, יש רק הזדמנות אחת להחזיר מנה אחת אפיים בטרם נופלים ארצה, ומוטב להחזיר אותה באופן לא צפוי.

"כי אני גזלן קטן ויעיל," אמר הנרי.

בנקס, שנטה חיבה לתקריות חריגות, נבח בצחוק של הפתעה. "אני מודה שאיני מוצא בך תועלת, איש צעיר. כל מה שעשית למעני היה לשדוד את אוצרותי, אשר אותם מצאתי בדי עמל."

לא היתה זו שאלה, ואף על פי כן הנרי ענה.

"אולי באמת הגזמתי קצת," אמר.

"אם כך, אינך מכחיש?"

"שום נעירת חמור לא תשנה את זה, נכון?"

ושוב, בנקס צחק. הוא אולי חשב שהנער מפגין אומץ מעושה, אך עוז לבו של הנרי היה אמיתי. בדומה לאֵימתו. בדומה להיעדר החרטה שלו. עד סוף ימיו יחשוב הנרי שחרטה פירושה חולשה.

בנקס שינה טקטיקה. "אני מוכרח לומר, בחור צעיר, שגרמת מצוקה לאביך."

"כמו שהוא גרם לי, אדוני," השיב הנרי אש.

ושוב, נביחת הצחוק המופתעת של בנקס. "האומנם? איזה נזק כבר גרם לך האיש הטוב?"

"הוא עשה אותי עני, אדוני," אמר הנרי. ואז, משהבין הכול פתאום, הוסיף הנרי, "זה היה הוא, נכון? שהסגיר אותי?"

"אכן כן. לאביך נפש מכובדת."

הנרי משך בכתפיו. "ולי לא, מה?"

בנקס השיב בהנהון, מאשר את המסקנה בנדיבות. ואז שאל, "למי מכרת את הצמחים שלי?"

הנרי מנה את השמות באצבעותיו: "מנסיני, פלאד, וילינק, לֶפאווֹר, מיילס, סֵייתר, אֶבַשֶבסקי, פוירל, לורד לסיג, לורד גרנר —"

בנקס קטע אותו בהינף יד. הוא בהה בנער בתדהמה גלויה. משום־מה לו היתה הרשימה צנועה יותר, ייתכן שבנקס היה כועס יותר. אך היו אלה השמות הבוטניים המוערכים ביותר בתקופתו. בנקס החשיב כמה מהם לחבריו. כיצד מצא אותם הנער? אחדים מהם לא דרכו באנגליה כבר שנים. הילד ודאי עסק ביצוא. איזה מסע תעמולה ניהל היצור הזה תחת אפו?

"מנין אתה יודע בכלל לטפל בצמחים?" שאל בנקס.

"תמיד הכרתי צמחים, אדוני, כל החיים. כאילו כבר ידעתי הכול מקודם."

"והגברים האלה, הם משלמים לך?"

"אחרת הם לא מקבלים ת'צמחים שלהם, נכון?" אמר הנרי.

"אתה בוודאי מרוויח יפה. למעשה, ודאי צברת הון לא קטן בשנים האחרונות."

הנרי היה ערמומי מכדי לענות.

"מה עשית בכסף שהרווחת, איש צעיר?" לחץ בנקס. "קשה לומר שהשקעת אותו במלתחה. אין ספק שהכנסותיך שייכות לקיו. אז היכן נמצא הכול?"

"הלך, אדוני."

"לאן הלך?"

"קוביות, אדוני. יש לי חולשה להימורים, אתה מבין."

זה אולי נכון ואולי לא נכון, חשב בנקס. אך לנער בבירור היתה חוצפה לא פחותה מלכל הולך־על־שתיים שפגש מימיו. בנקס הסתקרן. אחרי הכול, הוא החזיק פגאני כחיית מחמד, ואם לומר בכנות — נהנה ממוניטין של פגאני למחצה בעצמו. מעמדו דרש שלכל הפחות יתיימר להתפעל מנועם הליכות, אך בסתר לבו העדיף מעט פראות. ואיזה תרנגול קטן ופראי היה הנרי ויטאקר! מרגע לרגע בנקס נטה פחות למסור את הברייה המסקרנת הזאת לידי השוטרים.

הנרי, אשר ראה הכול, הבחין שדבר־מה מתרחש בפניו של בנקס — התרככות הארשת, לבלוב של סקרנות, שבריר סיכוי להצלת חייו. משולהב מן הכורח בשימור עצמי, הסתער הנער על שבריר התקווה בפעם האחרונה.

"אל תתלה אותי, אדוני," אמר הנרי. "אתה תצטער על זה."

"אז מה אתה מציע שאעשה בך?"

"תשתמש בי."

"לָמה?" שאל בנקס.

"כי אני יותר טוב מכולם."