חז”ל בראי אחר

ענייני סקס, תשוקה והפרשות

המכניס איבר מינו לישבן של עצמו

שאל אחד החכמים את רב ששת: מה דין המכניס את איבר מינו לישבן של עצמו? (בלשון התלמוד: המערה בעצמו מהו?) האם הוא עובר בכך על איסור "משכב זכר"?

השיבו רב ששת: מצער אתה אותי שאתה שואל דבר שלא ייתכן במציאות — הרי לא ייתכן במציאות שאדם יוכל להכניס איבר מינו לפי הטבעת של עצמו.

על כך אמר רב אשי: במצב שאיבר מינו עומד וקשה אז באמת אין אפשרות טכנית להכניסו לישבן של עצמו. אך זה ייתכן כאשר איבר מינו אינו עומד אלא רפוי, ולכאורה העושה כך מתחייב למעשה בפעולה אחת על שתי עבירות, משום שהוא גם הבועל וגם הנבעל לכן חייב משום שניהם.

עוד הוסיף חכם זה והביע את דעתו האישית: כפי שגילוי עריות אסור בתורה רק במקרה שהעושה אותו איבר מינו קשה ועומד, ואם הוא עושה זאת עם איבר מין רפוי הוא אינו יוצא חייב, כך הוא הדין גם במקרה שלנו. אך לדעת האומר שגם באיבר רפוי, הבא על גילוי עריות חייב, יתחייב גם במקרה שלנו (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נה, עמוד א)

אישה נשואה הטווה בצמר בשוק, וחוט הצמר משתלשל בין רגליה כנגד איבר מינה, מתגרשת ללא זכויות הכתובה. והיכן מותר לאישה ללכת עם סל על ראשה במקום כיסוי ראש?

חכמים קדמונים (תנאים) קבעו נורמות התנהגויות של האישה היהודייה, שאם חצתה אותן זכויותיה מתבטלות ובעלה מגרשה; אישה היוצאת ללא כיסוי ראש, הטווה ברשות הרבים, המדברת עם כל אדם, מקללת את הילדים בפניו, והמדברת בקול רם עד ששכניה שומעים — המתנהגת כך בעלה מגרשה ללא זכויותיה המגיעות לה מכוח חוזה הכתובה. ובלשון חכמים: "העוברת על דת יהודית יוצאה שלא בכתובה". דנו התלמידים (חכמי הגמרא - אמוראים) בכל התנהגות המצוינת אצל החכמים הקדמונים, וביארו בהרחבה איך וכיצד האישה אמורה להתנהג.

אישה היוצאת ללא כיסוי ראש — שאלו התלמידים: אישה היוצאת ללא כיסוי ראש, וראשה חשוף וגלוי, עוברת היא על חוקי התורה וזו התנהגות חמורה יותר מאשר הפרה של הנורמות החברתיות של הקהילה הדתית-יהודית? ומניין שגילוי שיער הראש אצל אישה הוא מחוקי התורה?

תשובה: מתוך שנאמר, על אישה שנחשדה בניאוף שהכוהן צריך לפרוע את ראשה: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה, 18).

משמע, האישה הייתה עם כיסוי ראש, ומכאן, שמתוקף חוקי התורה אסור לאישה ללכת חשופת שיער הראש?

תשובה: חוקי התורה אוסרים גילוי ראש מוחלט אך מתירים כיסוי זמני שאינו מלא, כגון המכסה ראשה בסל, שדרכן היה להניח על ראשן סל המכיל אביזרי נשים. ואילו הנורמה החברתית-דתית של בנות ישראל היא לא ללכת עם סל על ראשן אלא בכיסוי מלא והמיועד לכך. אחד מהחכמים פסק הלכה בנוסח זה: מותר לאישה לכסות ראשה בסל. שאלו התלמידים: מתי יש לאישה היתר ללכת עם סל על ראשה? ברשות הרבים אסור, כפי שהתבאר לעיל שהנורמה של נשות ישראל לא לצאת לרשות הרבים עם סל על ראשן. ואם ההיתר של החכם דלעיל בחצר הבית, בחצר הבית מותר ללכת ללא כיסוי כלל ועיקר, כי כך נוהגות נשות ישראל. ואם תאסור עליהן ללכת גלויות ראש בחצר, כל הבעלים ייאלצו לגרש את הנשים ולא תמצא אישה נשואה החיה עם בעלה.

השיב התלמיד, אביי שמו, שההיתר לאישה ללכת עם סל על ראשה כאשר הולכת מחצר ביתה לחצר חברתה דרך מבוי, ששם מצויים אנשים לא מעט. במקום זה אסורה ללכת חשופת ראש ומותרת עם סל על ראשה.

הטווה ברשות הרבים - ביאר אחד החכמים, דווקא כשטווה וזרועותיה חשופות לעוברים ושבים. חכם אחר הוסיף; כגון שטווה בצמר וחוט הצמר משתלשל לו בין רגליה כנגד איבר מינה. מעשה היה בחכם אחד, רבה בר בר חנה שמו, שהלך אחר רבו לרשות הרבים וראה אישה ערבייה שטוותה בצמר שהשתלשל בין רגליה כנגד איבר מינה, ואמר לו רבו: שזו המציאות של אישה הטווה ברשות הרבים, שבעלה צריך לגרשה ללא זכויות הכתובה.

המדברת עם כל אדם — הסביר החכם, שמואל שמו, כגון שמפלרטטת בשיחה עם הבחורים.

מקללת את הילדים בפניו — הסביר החכם, שמואל שמו, שלאו דווקא בפני הבעל אלא אפילו קללה את הסבא בפני הנכד, כגון שאמרה בפני הנכד: "שאריה יאכל את סבא", מגרשה ללא זכויות כתובתה.

המדברת בקול רם עד ששכניה שומעים — הסביר החכם, שמואל שמו, שמדברת בקול רם בנושאים אינטימיים שבינו לבינה, עד ששכניה שומעים והבעל מתבייש בכך. חכם אחר ביאר, כגון שמקיימת יחסים עם בעלה ומחמת הכאב היא צועקת והשכנים שומעים. שאלו התלמידים: מקרה זה, שאישה צועקת מחמת כאב הסקס, הוא בכלל המומים שיש לאישה שמותר לגרש אותה בשל כך, כפי שקבעו חכמים קדמונים. מתוך שאלה זו דחו התלמידים ביאור זה. (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עב, עמוד א - דף עב, עמוד ב).

אישה שבתוליה נקרעו מחמת חדירת מקל לאיבר מינה, האם זכויות כתובתה כבתולה או כבעולה?

חכמים עשו הבחנה בין אישה בתולה לשאינה בתולה, בנושא זכויותיה שהעניקו לה מכוח חוזה הכתובה; לבתולה מתחייב הבעל לשלם מאתיים זוזים וללא-בתולה מחצית מהסכום המגיע לבתולה. דנו החכמים הקדמונים (תנאים) באישה שבתוליה נקרעו מחמת מכה ולא מחמת קיום יחסי מין; כגון שנכנס לאיבר מינה מקל שקרע בתוליה — לדעת חכם אחד, רבי מאיר שמו, דינה כבתולה וזכויותיה כבתולה משום שבתוליה לא נקרעו עקב יחסי מין, ולדעת חכמים אחרים דינה כלא-בתולה, משום שבתוליה נקרעו מחמת חדירת מקל בדומה לחדירת איבר מין, ומגיע לה מחצית מזכויותיה של בתולה. ובלשונם: "מוכת עץ כתובתה מנה".

התלמיד, רב יהודה שמו, קבע שילד קטן בן פחות מתשע, שקיים יחסי מין עם אישה, זכויותיה כדין אישה שבתוליה נקרעו ממכה. לדעת חכם אחר, שמואל שמו, דינה כבתולה וזכויותיה כבתולה ובלשונו: "אין מוכת עץ בבשר".

שאל אחד התלמידים, רב אושעיא שמו, מדברי חכמים קדמונים משתמע, שילד קטן מגיל תשע שקיים יחסי מין עם אישה, זכויות כתובתה כזכויות בתולה? שהרי לא נחלקו חכמים קדמונים אלא כשנקרעו בתוליה מחמת מכה של מקל שחדר לאיבר מינה. תשובה: לשון חכמים קדמונים תתפרש כך: קטן שקיים יחסי מין עם בחורה דינה כנקרעו בתוליה מחמת מכה. עוד הוסיפו התלמידים, שנידון זכויות האישה, שבתוליה נקרעו מחמת מכה, כשבן זוגה ידע מראש שבתוליה נקרעו מחמת מכה. אך אם התחתן עמה וחשב שהיא בתולה והתברר לאחר הנישואים שאין לה בתולים מחמת מכה, זכויותיה מתבטלות לגמרי ואינה מקבלת כלום.

שאל אחד התלמידים, רב נחמן שמו, מדברי חכמים קדמונים (תנאים) משתמע שגם אם לא ידע לפני הנישואים שאינה בתולה מחמת מכה מגיעים לה זכויות. כי כך אמרו: גבר שנשא אישה ונמצאת ללא בתולים, הגבר טוען שזינתה לפני הנישואים ולא מגיע לה זכויות כתובה כלבתולה, והאישה טוענת שבתוליה נקרעו מחמת מכה שקיבלה לפני הנישואים. חכמים מסוימים האמינו לדבריה, משמע מגיעים לה זכויות? מתוך שאלה זו קבע אחד התלמידים, רבא שמו, שלדעת החכם הקדמון רבי מאיר אין זה משנה אם ידע הבעל שהיא אינה בתולה או לא ידע. (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף יא, עמוד א - דף יא, עמוד ב).

אישה שהשתינה בעמידה וראתה דם טמאה

אישה במחזור (דם הווסת) היא טמאה נידה ואסורה במגע מיני עם בן זוגה. אך לא רק בעת מחזור האישה טמאה, אלא גם אם יצאה טיפת דם מהרחם היא טמאה נידה.

נחלקו החכמים באישה המטילה שתן וראתה דם בשתן. האם יש לחשוש שמא הדם שבשתן הוא דם שיצא מהרחם ולכן היא טמאה, או שמא הדם שבשתן הוא דם פצע או מכה בדרכי השתן שיצא יחד עם השתן, ואז האישה טהורה? לדעת חכם אחד היא טהורה. ולדעת חכם אחר - זה תלוי; אם האישה הטילה שתן כשהיא יושבת - היא טהורה, אך אם עשתה זאת כשהיא עומדת - היא טמאה.

חכמי הגמרא שאלו מה ההבדל בין משתינה יושבת למשתינה עומדת? השיבו: כשאישה עומדת היא משתינה בדוחק והשתן מתעכב בנרתיקה ועולה לרחם וגורר עמו דם, לכן היא טמאה. אך כשהיא משתינה יושבת, היא עושה זאת ללא דוחק ומשתינה קילוח זורם ולכן אין השתן מתעכב ועולה לרחם. המשיכו התלמידים לשאול: הרי גם כשהיא יושבת יש מקום לחשוש שמא יצא הדם מהרחם לאחר שסיימה את ההשתנה. על כך השיבו, כי מדובר באופן שבו ישבה האישה על שפת האסלה כשאיבר מינה יושב על השפה והיא השתינה בקילוח אל תוך האסלה. אם נמצא דם בתוך האסלה הרי שדם זה בא יחד עם השתן והאישה נחשבת טהורה. אך אם הדם נמצא על שפת האסלה יש לחשוש שמא דם זה בא מהרחם ולכן טמאה. (בסוגיה זו נחלקו הפרשנים ונשפכו עליה הרבה דיו ועמל, תלמוד בבלי מסכת נדה דף נט עמוד ב — גם פוסקי ההלכה נחלקו בהכרעת סוגיה זו, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצא, סעיף א)

אישה שילדה כבשה ואביה השיא אותה - האם מותר לבעלה לשאת את אחותה?

אישה היולדת עובר, אף שצורתו ככבשה או פרה, נחשב, לדעת אחד החכמים, כאדם לכל דבר ועניין. חכם אחד, ר' ירמיה שמו, שאל: מה הדין אם אבי "הכבשה", הנחשבת לאדם, השיא את הכבשה לפלוני — האם אחות הכבשה אסורה להינשא לחתן? (הרי אסור לאדם להתחתן עם שתי אחיות). שאלו התלמידים את ר' ירמיה: הלוא עובר זה לא יחיה, ואם כך אין מקום לשאול שאלה זו, משום שהאחות תהיה מותרת בלאו הכי. השיב אחד החכמים: ר' ירמיה רצה לשעשע את חברו ולהצחיקו בשאלה שאינה משמעותית במציאות. המשיכו התלמידים לחזק טענה זו, שעובר בצורת בהמה הנולד מאישה אינו מסוגל לחיות, מדין אחר המוסכם: אישה שילדה כבשה או פרה ולאחר מכן נכנסה שוב להיריון וילדה ולד נורמלי (בצורת אדם), הרי שהבן השני נחשב בכור לדיני ירושה (ויורש כפליים משאר האחים). ואם הכבשה או הפרה, שנולדו לאישה, היו חיים הרי שהבן השני לא היה צריך להיחשב "בכור", משמע, הכבשה והפרה לא יחיו. חכם אחר, ששמו רבא, דחה ראיה זו וטען כך: העובר בצורת כבשה או פרה אכן יחיו, והסיבה שהבן השני נחשב בכור לדיני ירושה, משום שהבכור נקבע על פי צער האב במות הבן. והיות שאם הוולד בצורת כבשה ימות, האב לא יצטער על מותו, לכן הבן השני שנולד נורמלי, ואביו יצטער עליו אם ימות, נחשב בכור. (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כג, עמודים א-ב).

אישה שראתה דם בזמן יחסי המין מה דינה? ואישה שראתה דם לאחר טבילתה תקיים יחסי מין בנהר

חכמים קדמונים (תנאים) קבעו: אישה שמדממת בזמן יחסי המין, אם תופעה זו חוזרת על עצמה שלוש פעמים היא צריכה להתגרש ולהינשא לאחר. שהרי דימומה אוסר עליה ועל בעלה לקיים יחסים כאישה נידה בזמן מחזור הווסת. ובלשון חכמים: "הרואה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך - לא תשמש, עד שתתגרש ותינשא לאחר".

נישאה לאחר ותופעה זו חזרה שוב על עצמה, תתגרש גם ממנו ותינשא לאחר. נישאה לאחר ותופעה זו חזרה על עצמה, האישה נדרשת לפני הסקס הרביעי ואילך לבדוק עצמה לפני כן — האם הדימום נובע ממחזור הווסת ואסורה בסקס, או שמא הדימום מחמת פצע ומותרת בסקס. כיצד בודקת? לוקחת מקל ובראשו צמר גפן או בד, מחדירה לנרתיקה גליל שיחצוץ בין הצמר גפן לדפנות נרתיקה. לאחר מכן תכניס את המקל עם הצמר גפן, דרך הגליל, עד לרחם; אם נמצא דם בצמר גפן, משמע מהרחם הוא בא ומחמת מחזור הווסת, ואסורה בסקס. אם לא נמצא דם משמע, הדם בא מחמת פצע הנמצא בדפנות נרתיקה ומותרת לעשות סקס. עוד הוסיפו חכמים קדמונים, אם ידוע שיש לאישה פצע ברחם, דימומה בזמן יחסי מין בא ממנו ומותרת לעשות סקס. עוד הוסיפו: אישה נאמנת לומר שיש לה פצע ברחם ומחמתו שותת דם בזמן הסקס. לדעת החכם הקדמון, רבן שמעון בן גמליאל, דימום מחמת פצע ברחם האישה דינו כדימום מחזור הווסת ואסורה לקיים יחסים.

התלמידים דנים בדברי חכמים קדמונים דלעיל: מדוע רבן שמעון בן גמליאל אוסר דימום מחמת פצע ברחם וחכמים אחרים מתירים? תשובה: רבן שמעון בן גמליאל סובר שמקום הרחם מטמא - כל דם הנמצא בו, ולא משנה אם הוא ממחזור הווסת או מחמת פצע, ולדעת חכמים אחרים דם מחזור הווסת בלבד מטמא.

עוד שואלים התלמידים: אופן הבדיקה שמציעים חכמים קדמונים; להכניס גליל לנרתיקה, עלול לגרום לפציעתה אם עשוי הוא מעץ? תשובה: הגליל הנדרש עשוי מעופרת ובראשו הוא מכופף ומעוגל כך שאינו פוצע. שאל אחד התלמידים, ריש לקיש שמו, היות שחכמים קדמונים מציעים בדיקה לאחר שנישאה לשלושה בעלים, מדוע אינם מציעים זאת כבר בבעל הראשון ולא ידרשו ממנה להתגרש?

השיבו חברו, רבי יוחנן שמו, ייתכן שהאישה רואה דם בזמן הסקס בגלל גודל איבר מינו הגורם לפציעתה, לכן כדאי לנסות בעל אחר שגודל איבר מינו שונה, ואולי לא תיזוב דם בזמן הסקס. ובלשונו של רבי יוחנן: "אין כל האצבעות שוות". הוסיף לשאול התלמיד: ומדוע לא הצריכו חכמים קדמונים את האישה לבדוק עצמה כבר לאחר סקס הראשון עם בעלה השלישי, אלא דרשו רק לאחר שעשתה שלוש פעמים סקס? תשובה: היות שאין דומה סקס לסקס, אפילו עם אותו בעל, וייתכן שפעם הוא מפעיל כוח חזק ופעם כוחו עדין, הצריכו חכמים קדמונים להמתין עד שתראה דם שלוש פעמים ורק לאחר מכן לדרוש ממנה בדיקה. ובלשונו של רבי יוחנן: "אין כל הכוחות שווים". כלומר, חכמים קדמונים דרשו בדיקה רק לאחר שהאישה ראתה דם בשעת סקס שלוש פעמים ועם שלושה בעלים, כי כך הוברר שאישה רואה דם בשעת סקס ללא תלות בגודל איבר המין וללא תלות בכוח הפיזי של הגבר (חזק או עדין) בזמן הסקס.

מעשה באישה אחת שראתה דם בזמן יחסי המין, באה לפני רבי (עורך המשנה) כדי להיוועץ עמו מה לעשות. רבי ביקש מתלמידו, אבדן שמו, שיפחיד את האישה כדי שבהלתה תרפא את דימומה בשעת הסקס. הלך התלמיד והפחידה, ובהלתה גרמה לה להפיל חתיכת דם וכך התרפאה. עוד מעשה באישה שראתה דם בשעת הסקס, הלכה להיוועץ עם רב שמואל. ביקש מתלמידו, רב דימי שמו, שיפחידה. לאחר שהפחידה לא נפל ממנה חתיכת דם. מתוך כך הסיק רב שמואל שאין לה תקנה ואסורה לעשות סקס.

עוד מעשה באישה, שלאחר טהרתה ממחזור הווסת וטבילתה במקווה הייתה זבה דם ממקורה. באה להתייעץ עם רבי יוחנן מה לעשות. רבי יוחנן אמר לה שהסיבה שהיא רואה דם היא בגלל קנאת חברותיה בזוגיות שלה עם בעלה. לכן ייעץ לה שתעשה סקס עם בעלה בשפת הנהר, מקום טבילתה, וכך לא ייוודע לחברותיה הקנאיות על טהרתה לצורך סקס עם בעלה. יש גרסה נוספת שייעץ לה אחרת: שתשתף את חברותיה הקנאיות שהיא רואה דם לאחר טבילתה, ובכך היא נמנעת לעשות סקס עם בעלה. כך, לדעת רבי יוחנן, קנאתן תיפסק. ויש אומרים שקנאתן תיהפך לרחמים עליה והיא תפסיק לראות דם.

אמר אחד החכמים, רב יוסף שמו, מעשה היה באישה אחת בפומבדיתא (עיירה בבבל) שראתה דם לאחר טבילתה במקווה, עשתה כייעוצו של רבי יוחנן והתרפאה. (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סה, עמוד ב - דף סו, עמוד א).

אשת איש שנואפת כדבר שבשִגרה, בניה ממזרים?

לא ראוי להתחתן עם אישה שדרכה לנאוף, אך אם עומדת בפני אדם אפשרות לבחור, כברירת מחדל, בין אישה נואפת לבת אישה נואפת, נחלקו החכמים, לכל אחת מהן יש חיסרון ויתרון. לאישה נואפת יש חיסרון ויתרון, מצד אחד היא נואפת (חיסרון) מצד אחר אין חשש שהיא ממזרת (יתרון). לבת אישה נואפת יש חיסרון ויתרון, מצד אחד יש חשש שהיא ממזרת (חיסרון) מצד אחר היא אינה נואפת (יתרון). לכן נחלקו חכמים: לדעת חכם אחד, שמואל שמו, עדיף לשאת אישה נואפת שהיא בחזקת כשרה, שהרי אִמה לא הייתה נוהגת לנאוף, מאשר לשאת בת אישה נואפת, שיש חשש שהיא ממזרת. חכם אחר, ר' יוחנן שמו, דעתו שיש להעדיף את בת האישה הנואפת שדרכה בניאופים עדיין לא הובררה, מאשר את אמה, שהיא בחזקת נואפת, ואשת איש נואפת נאסרת על הבעל.

להלכה נפסק שעדיף לשאת את בת הנואפת בטענה שסביר להניח שאינה ממזרת. אף שדרך אמה לנאוף, עדיין מספר הבעילות עם בעלה הם יתרות על בעילותיה עם אחרים. ומכוח ההלכה שהולכים אחר רוב בעילות, בתה בחזקת שאינה ממזרת.

שאל אחד התלמידים, רב עמרם שמו: מה דין ילדי אישה שרגילה בפריצות יתרה, עד שיש לחשוש שרוב בעילותיה עם אחרים ומיעוט בעילות עם הבעל, האם נחשוש שהילדים ממזרים? תשובה: הדבר תלוי מתי אישה יכולה להתעבר (מבייצת) — יש מן החכמים הסוברים שאישה מתעברת ימים מספר לפני שמקבלת מחזור, ולפי דעה זו ילדיהם ממזרים משום שהבעל לא יודע מתי האישה מקבלת מחזור ואינו נותן דעתו לשמור על אשתו הנואפת. לדעת חכם אחר, הסובר שאישה מתעברת בזמן שהולכת למקווה כדי להיטהר מטומאתה (לאחר 14-11 ימים מתחילת המחזור), הרי שהבעל יודע מתי אשתו הולכת למקווה, ולפי דעה זו יש ספק אם ילדיו ממזרים. ומהם צדדי הספק? מצד אחד, היות שהבעל יודע מתי הם ימי ביוץ האישה, הוא ישמור עליה שלא תנאף בזמן זה כדי שילדיו לא יהיו ממזרים. מצד אחר, היות שאישה זו דרכה בפריצות יתרה, היא תצליח להערים על הבעל ולנאוף. (ספק זה לא הוכרע בתלמוד. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כו, עמוד ב — דף כז, עמוד א).

בעילת בתולה בשבת: מותר או אסור?

בשבת אסור לגרום חבלה ולהגיר דם, לכן שאלו התלמידים: האם מותר לבעול בתולה בשבת, ומהם צדדי האיסור וצדדי ההיתר? האם דם הבתולים הוא כמו כל חבלה הגורמת לשתת דם, ולכן אסור לבעול בתולה בשבת, או שמא דם הבתולים אינו תוצאה של חבלה בגוף האישה, אלא הוא הדם המכונס בתוכה והנתון במקומו, ולכן יהיה מותר לבעול אותה בשבת?

לא הסתפקו התלמידים בזה, והמשיכו עוד: גם אם נניח שדם הבתולים הוא ככל חבלה אחרת וכמוהו כדם הפצע, עדיין יש מקום להתיר לבעול בתולה בשבת. ואימתי יש להתיר? במקרה שבבעילת הבתולה כוונתו ורצונו של הבעל לראות את הדם ולקבל בכך עדות שלא נבעלה משום איש אחר לפניו. אך אם כוונתו של הבעל הבועל לקרוע את בתוליה ולהופכה לאישה לענייני משכב ואישות, והרי היא מוכנה לו ככלי, אזי אסור לבעול בתולה בשבת. (להלכה הוכרע שמותר לבעול בתולה בשבת. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ה, עמוד ב)

בתולה המקיימת יחסי מין בהסכמה, יש לה צער?

על-פי חוקי התורה, גבר שאנס נערה בתולה רווקה צריך לשלם לאביה חמישים כסף. גבר שקיים יחסי מין עם נערה בתולה בהסכמה (בלשון חכמים: "מפותה") צריך לשלם לה סכום השווה לנדוניה הנהוג בזמן ובמקום. כי כך כתוב בפרשת האונס: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ [אנסה] וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ: וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כֶּסֶף" (דברים כב, כח-כט).

וכך כתוב בפרשת המקיים יחסי מין עם נערה בתולה בהסכמה: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה: אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (שמות כב, טו-טז). חכמים קדמונים קבעו שתשלומי הכסף המפורטים בתורה הם רק עבור הנאת המשגל, אך יתר הדברים שנגרמו לנערה, כגון בושת, פגם, הוצאות רפואיות וצער צריך לשלם כתוספת נפרדת. עוד קבעו שתשלומי האונס והמפתה שווים בכל התשלומים מלבד תשלום עבור הצער שנגרם לבחורה. לדעת חכמים קדמונים: המפתה פטור מתשלומי צער והאונס חייב בתשלומי צער.

שאלו התלמידים: מהו הצער שנגרם לבחורה הבתולה שעבורו צריך האנס לשלם? תשובה: האנס כשהפיל את הבחורה על הקרקע גרם לה צער מחמת החבטה של גופה בקרקע. שאל תלמיד אחר: אם כך, כאשר האונס הפילה על מזרן ואנסה, כך שלא נגרם לה צער חבטה, יהיה פטור מתשלומי צער? אלא אמר תלמיד אחר, האנס משלם על צער פישוק הרגליים של הבחורה. שאלו התלמידים: אם כך, שהאנס משלם על צער פישוק הרגליים, גם המפתה ומקיים יחסי מין בהסכמה צריך לשלם על צער פישוק רגליים, שהרי גם לה יש צער. תשובה: היות שקיימה יחסי מין בהסכמה הרי ויתרה על תשלומי הצער, ואנו רואים זאת כאילו אמרה לגבר כך: קרע בתוליי ותהיה פטור מתשלומי צער.

שאלו התלמידים: והלא תשלומי הצער שייכים לאביה וכיצד היא יכולה לוותר על ממון לא לה? מכוח שאלה זו ניתנה תשובה אחרת: מפותה אין לה צער היות שקיימה יחסי מין בהסכמה וברצון. שואלים התלמידים: והלא במציאות אנו רואים שיש צער לבתולה אף שקיימה יחסי מין ברצון. תשובה: צערה לא גדול כל כך שיחייב תשלומי צער.

וכך תיארו נשות החכמים את תחושתן במשגלן הראשון — אומנת החכם אביי תיארה תחושתה במשגלה הראשון והיא בבתוליה, כך: "כמים חמים הנשפכים על ראש קרח". אשתו של החכם רבא תיארה את תחושתה כך: "כדקירת מחט". אשתו של החכם רב פפא תיארה את תחושתה כך: "כלועס לחם קשה" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף לט, עמוד א - דף לט, עמוד ב).

גרוש וגרושה שנכנסו לחדר במלון בפני שני עדים, האם נחשוש לנישואים?

חכמים דנו מה דין המקדש אישה ללא שני עדים אלא בינם לבין עצמם, או בפני עד אחד בלבד. לדעת חכם אחד, רב יהודה שמו, אם עד אחד מעיד שהם נישאו ואחד מבני הזוג מכחיש, אין מקבלים את עדות העד, אך אם בני הזוג מודים שנישאו בפני עד אחד, פעמים היה סובר שהם נישואים פעמים היה סובר שאינם נשואים, ובלשונם: כן ולא והלכה זו רפויה בידו.

חכם אחר, שמואל שמו, קבע נחרצות שאף אם בני הזוג מודים שנישאו בפני עד אחד הם אינם נשואים, כי לדעתו צריך שני עדים למעשה הנישואים.

שאלו התלמידים: גרוש שלן עם גרושתו בחדר במלון, לדעת בית שמאי אין אנו חוששים שנישאו בשנית ולדעת בית הלל אנו חוששים שנישאו בשנית ולכן צריך לתת לה גט. ומחלוקתם, כך הבינו התלמידים, במקרה שעד אחד בלבד נכח בחדר במלון והעיד שקיימו יחסי מין לשם נישואים. משמע, בני זוג שנישאו בפני עד אחד נחלקו בו בית שמאי ובית הלל. תשובה: הגרוש והגרושה נכנסו לחדר המלון לבד ושני עדים ראו אותם שנכנסו לחדר, אך לא ראו מה עשו בתוכו. לדעת בית שמאי אין אנו תולים שקיימו יחסי מין לשם נישואים, ולדעת בית הלל אנו מניחים שקיימו יחסי מין לשם נישואים, לכן צריך לגרשה בשנית. המשיכו התלמידים לשאול, שני גברים, אישה ומזוודה עם תכולה בידיהם שבאו מחוץ לארץ ונחתו בארץ: אחד הגברים טוען שהאישה אשתו, הגבר הנוסף עבדו והמזוודה שלו. הגבר השני טוען ההפך, והאישה טוענת ששני הגברים עבדים שלה והמזוודה שלה, וקבעו חכמים שצריכה להתגרש משני הגברים משום שאין אנו יודעים למי היא נשואה באמת. ועל כורחך, טוענים התלמידים, שהלכה זו היא במקרה שיש רק עד אחד. תשובה: האישה במקרה דלעיל אינה נחשבת נשואה ומותרת להינשא לאחר ללא גט. ומה שקבעו חכמים שצריכה גט משני הגברים זה רק כדי שתוכל לקחת חלק מהמזוודה שהיא טוענת ששייכת לה ותוכל לקחת חלקה כנוטלת חלק מכתובה. לבסוף הכריעו התלמידים שנישואים חייבים להיות בפני שני עדים. ואם היה עד אחד בלבד, אף ששני הצדדים מודים שנישאו, הנישואים אינם תקפים. (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף סה, עמוד א - דף סה עמוד ב).

דם מחזור האישה, מאיזה מקום בנרתיקה הוא מטמא? ממקום שאיבר המין הזכרי דש בו!

אישה שזב ממנה דם היא טמאה נידה ואסורה לשכב עם בעלה. מאיזה שלב של זיבת הדם מהרחם האישה נחשבת טמאה? קבעו חכמים קדמונים (תנאים), משיגיע הדם "לבית החיצון". התלמידים מבררים היכן בדיוק "בית החיצון". אחד התלמידים, ריש לקיש שמו, אומר: כשילדה קטנה יושבת ורואים את איבר מינה, כל מה שנראה נחשב "בית החיצון". שאל החכם ר' יוחנן: מקום זה נחשב מקום גלוי לכל דבר ועניין ואין להחשיבו כ"בית החיצון". לדעתו, בית החיצון נחשב בנרתיקה עד מקום שיש שם דלדולי בשר, ובלשונו: "עד בין השיניים".

שאלו התלמידים: מקום הגבול עצמו "בין השיניים" נחשב כבית חיצון וטמאה או כבית פנימי וטהורה? תשובה: מקום בין השיניים שבנרתיקה נחשב כבית הפנימי ועדיין תיחשב לטהורה אם נגרר הדם לשם. חכמים אחרים הגדירו את מקום "בית החיצון" עד מקום שאיבר המין הזכרי יכול להגיע לשם, ובלשונם: "מקום שהשמש דש". (מתוך סוגיה תלמודית זו נקבע להלכה שהאישה צריכה לבדוק עצמה אם אין דם בנרתיקה, עם בד שתתחוב אותו באיבר מינה עד שתגיע למקום שאיבר המין הזכרי מגיע, ואף שאין כל האיברים שווים, ובלשונם: "אין כל האצבעות שוות", צריך לאמוד באיבר מין בינוני. תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מא, עמוד ב).

דרכו של גוי לבעול בהמה השייכת ליהודי, אך לא בהמה שבבעלותו

חכמי המשנה קבעו שאסור ליהודי למסור את בהמתו לשמירה בפנסיון בעלי חיים שבבעלות גויים, משום שדרכם של גויים לבעול בהמות (גם כלבים), והיות שעל-פי התורה אסור גם על הגויים לבעול חיות ובהמות (ממצוות בני נח), הרי שאסור להכשילם לחטוא.

חכמי התלמוד התפלפלו בהרחבה בנושא זה, וכך הם מתדיינים: אם דרכם של גויים לבעול בהמות, מדוע מותר לקנות בהמה מגוי ולהביא אותה כקורבן בבית המקדש, הרי בהמה שנרבעה אסור להקריבה על גבי מזבח? על שאלה זו השיבו כך: הגויים נזהרים שלא לבעול את בהמותיהם שלהם, את הנקבה - שלא יגרום לעיקורה מחמת הבעילה, ואת הזכר - שלא יגרום להכחשת בשרו מחמת הבעילה. אך בהמה השייכת ליהודי - לא אכפת לו שתיעקר או שתכחיש את בשרה, לכן הוא נוהג לבעול את בהמות היהודים.

המשיכו החכמים לשאול ולהקשות: אם כך (כלומר שהגויים לא בועלים את בהמותיהם משום שהבעילה גורמת נזק לבהמה, ולכן מותר לקנות מהם בהמות לצורך קורבנות), מדוע מותר לקנות בהמות מנשים גויות לצורך קורבן, הרי הגויה חשודה שתביא את השור, האיל והתיש עליה כדי שיבעל אותה (כי הרי במקרה זה אין נזק לבהמה ולחיה), והשיבו, שגם הגויה נרתעת להביא את הבהמות שלה כדי שיבעלו אותה, שמא הזכר, מתוך שנהנה מהבעילה ימשיך לחזר אחר האישה וירדוף אחריה, וכולם יבינו שהיא נבעלה לו, ומחמת הבושה נמנעת מלעשות זאת. אך אם זאת בהמה של יהודים, חשש כזה לא קיים, משום שהיהודי מפקיד את בהמתו לזמן קצר ולוקח אותה בחזרה אליו, כך שהבהמה - לא יהיה לה זמן ושהות לחזר אחרי האישה הגויה.

אם כך (שדרך הזכר לחזר אחר אישה לאחר שבעלה), המשיכו החכמים לשאול: מדוע אנו מזהירים את אלמנות ישראל שלא ישהו בביתן עם כלב זכר, כי חוששים אנו שיביאו את הזכר עליהן להרביען, הרי הכלב יחזר אחריה וכולם ידעו שהיא נזקקה לו, ומחמת הבושה תיזהר ולא תיבעל לכלב? על כך השיבו, שכלב זה שונה, משום שחיזורי הכלב אחר אישה יכולים להתפרש גם כרוצה לאכול ממנה ולאו דווקא לבעול אותה. ולכן אין האישה חוששת שיחשדו בה שנבעלה לכלב.

עוד המשיכו החכמים לשאול: מדוע אסור למסור בהמה ממין נקבה לגויה, הרי במצב של נקבה עם נקבה אין חשש שירביעו זו את זו. על כך השיבו שהחשש שמא יבוא חבר גוי למאהבת הגויה שלו כדי לבעולה, ואם לא ימצא את המאהבת ילך לבהמה ויבעל אותה, ואפילו אם המאהבת נמצאת, פעמים שהוא מעדיף את בהמת היהודים על פני אישה גויה, שכבר אמרו חכמים: "חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן".

עוד שאלו חכמים: ומה הדין בעופות? האם גם עופות דרך גויים לבעולן? ואם כן הרי שיהיה אסור למסור עופות לשמירה בפנסיון בבעלות גויים. השיבו החכמים שגם עופות הם נוהגים לרבוע, מתוך מעשה שהיה כך היה: בגוי שקנה אווז בשוק, רבעה ובעלה, לאחר מכן חנק אותה והרגה, ולאחר מכן עשה ממנה צלי ואכל. ועוד מעשה בערבי אחד שקנה ירך, חקק בה חור בגודל המתאים לאיבר מינו, הרביע אותה, עשה ממנה צלי ואכל אותה. (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כב, עמוד ב).

האם מותר להשתין עם תפילין?

ההלכה קובעת שאסור להפריש צואה כאשר תפילין כרוך על הגוף. אך מה בדבר השתנה?

שאלו התלמידים: האם מותר לאדם שתפילין כרוך בראשו ובידו להשתין בשירותים?

רב אדא התיר ורב מתנה אסר.

שאלו רב נוסף ששמו רבא, והוא השיב: בשירותים אסור להשתין עם תפילין, שמא יבוא לו פתאום לחרבן או שמא יפיח (יפליץ), שכן להפיח אסור עם תפילין. אבל בשדה מותר להשתין עם תפילין. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, כג ע"א)

האם מותר למשתין מגג בית הכנסת לאחוז באיבר המין?

קבעו חכמים קדמונים (תנאים) שאישה צריכה לבדוק את עצמה על ידי הכנסת בד לתוך איבר מינה, שמא יש טיפת דם והיא טמאה, ואין חשש שמתוך שתמשש באיבר מינה תבוא לידי גירוי מיני. אך גברים לא יבדקו עצמם, שמא נפלט זרע מאיבר מינם, כי יש סבירות שמתוך הבדיקה ימשש את איבר מינו ויבוא לגירוי מיני שיגרום לו לפלוט זרע לבטלה. אמנם, אם רוצה הגבר לבדוק עצמו שלא בידו אלא בחפץ קשה, כגון חרס או אבן, מותר לו, מפני שמגע האבן באיבר המין אינו גורם לגירוי מיני. אחד התלמידים, אביי שמו, התיר לבדוק אף במטלית עבה, שמתוך שהיא קשה אינה גורמת לגירוי.

עוד קבעו חכמים, כוהן שאוכל פרי תרומה (תרומה צריכה להיאכל בטהרה; ללא שפלט שכבת זרע קודם לכן), ותוך כדי האכילה בא לידי גירוי מיני עז עד כדי כך שהחל זרעו לצאת, הכוהן צריך לאחוז את איבר מינו ולעצור את יציאת הזרע כדי שלא יטמא בזמן שאוכל התרומה בפיו. קבע אחד התלמידים, אביי שמו, שמותר לעצור את הזרע במטלית עבה בלבד כדי שלא יוסיף גירוי על גירויו הקיים. לדעת תלמיד אחר, רבא שמו, שבמצב ששכבת הזרע כבר עקרה ממקומה, אף שטרם יצאה החוצה, מותר לאחוז באיבר המין אפילו במטלית רכה, כיוון שכבר נעקר הזרע אין חשש שיבוא לגירוי נוסף שיגרום לריבוי פליטה של הזרע.

שאלו התלמידים: והלא חכמים קדמונים המשילו מצב זה: "לנותן אצבע בעין, שכל זמן שאצבע בעין - עין מדמעת וחוזרת ומדמעת". משמע, שגם אם החל לצאת זרע יש אפשרות להוציא זרע נוסף על ידי המשך גירוי? תשובה: אין זה מצוי שאדם מוסיף גירוי על גירויו.

קבע אחד החכמים הקדמונים, רבי אליעזר שמו, שאדם הרוצה להשתין לא יאחז באיבר מינו וישתין, שמא תוך כדי אחיזתו יבוא לידי גירוי מיני ויפלוט זרע לבטלה. שאלו אותו החכמים: אדם המשתין ללא אחיזת איבר המין גורם שטיפות שתן יפלו על מכנסיו. ומתוך כתמי השתן על מכנסיו יסיקו אנשים בטעות שהם שכבת זרע שנפלטת ללא רצון מחמת מחלה שפגעה באשכיו או בצינור הזרע. ומתוך כך יסיקו שבניו לא שלו כי הרי אינו יכול להוליד אם נפלטת לו שכבת זרע ללא קישוי. השיבם רבי אליעזר: עדיף שאנשים יוציאו דיבתו רעה ויחשבו שבניו ממזרים מאשר יאחז בידו את איבר מינו ויגרום לזרע לבטלה, שכל המוציא זרע לבטלה חייב מיתה.

מעשה היה בשני חכמים, רב יהודה ורב שמואל, שעמדו על גג בית הכנסת. אמר רב יהודה לרב שמואל שהוא צריך להשתין. אמר לו רב שמואל, "אחוז באיבר מינך והשתן, כדי שלא יפלו טיפות שתן על גג בית הכנסת". שאלו התלמידים: כיצד רב שמואל השיא עצה לאחוז באיבר המין ולהשתין? תשובה: היות שרב יהודה עמד על הגג, מחמת הפחד והיראה לא יבוא לידי גירוי. תשובה נוספת: מיראתו מרבו שמואל שנוכח לידו לא יבוא לידי גירוי. תשובה נוספת: הואיל ומגג בית הכנסת הוא משתין, פחד השכינה השורה בבית הכנסת לא יביאו לידי גירוי. תשובה נוספת: רב יהודה היה נשוי, ולנשואים, שיש להם אישה לפרוק את התשוקה המינית, אין חשש שיבוא לגירוי. תשובה נוספת: רב יהודה החזיק בביציו מלמטה, ללא שהחזיק באיבר עצמו, ואחיזה בביצים אינה גורמת לגירוי. תשובה נוספת: רב יהודה החזיק בכיפת האיבר והשתין, שהמחזיק בכיפת איבר המין לא בא לידי גירוי, ובלבד שלא יאחז באיבר המין עצמו, שמא יבוא לידי גירוי. (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף יג, עמוד א - דף יג, עמוד ב).

האם מותר לישון בצהרי היום כשתפילין מונח על הראש?

בחג הסוכות חובה לישון בסוכה ואסור לישון מחוצה לה. איסור השינה מחוץ לסוכה בשינה קבועה, אך בשינה ארעית, קצרה וזמנית, מותר מעיקר הדין, אלא שחכמים קדמונים אסרו גם תנומה קצרה. הסבירו התלמידים את תקנת חכמים קדמונים: אסור לנמנם שינה קצרה, שמא יתפוס תנומה ארוכה ויישן שינת קבע מחוץ לסוכה. שאל אחד התלמידים, אביי שמו: אם כך, שיש חשש שמתוך שינת עראי יבוא לשינת קבע, מדוע קבעו חכמים קדמונים שמותר לישון שינה ארעית עם תפילין על ראשו אבל אסור לישון שינת קבע עם תפילין על ראשו, שמא יפיח (יפליץ) תוך כדי השינה? תשובה: חכמים התירו לישון עם תפילין על ראשו כשאדם אחר אחראי להעיר אותו משנתו. המשיכו התלמידים לשאול: ואולי גם השומר יירדם, ובלשונם: "הערב גם הוא זקוק לערב".

תלמיד אחר, רבי יוחנן שמו, השיב כך: מותר לישון שינה ארעית עם תפילין כשמניח ראשו בין ברכיו, כך אין חשש שיתפוס תנומה קבועה. תלמיד אחר, רבא שמו, השיב כך: אין הבדל בין שינה עראית לשינת קבע כי אין הגדרת זמן לכך, פעמים שדי בתנומה קלה והיא מסייעת כתנומה ארוכה. וזאת הסיבה שאסור לישון מחוץ לסוכה אף שינה ארעית. ואילו הישן עם תפילין על ראשו, האיסור לא מחמת השינה עצמה אלא משום החשש שיפיח, ובשינה ארעית אין חשש שיפיח.

מבררים התלמידים את משך זמן שינה ארעית; אחד התלמידים קבע שזמנו חמישים שניות, ובלשונו: "הלוך מאה אמה". עוד אמרו חכמים, אדם שרוצה לישון באמצע היום אינו חייב לחלוץ את התפילין, משום שאין רגילות שיישן שינה קבועה באמצע היום ואין חשש שיקיים יחסי מין עם אשתו, אבל בלילה צריך לחלוץ את התפילין מראשו שמא יבוא לקיים יחסי מין עם אשתו ויישן שינה קבועה ויבוא להפיח. חכם אחר, רבי יוסי שמו, אומר שאם הוא אברך (נשוי) צעיר, שתאוותו מצויה, גם ביום צריך לחלוץ את התפילין מראשו, שמא יקיים יחסי מין עם אשתו כשלראשו תפילין. עוד אמרו התלמידים, שאם אדם שכח וקיים יחסי מין עם אשתו כשלראשו מונח תפילין, לא יחלוץ אותם לפני שנטל את ידיו, משום שבאמצע המשגל "הידיים עסקניות הן", ואין ראוי לגעת ברצועת התפילין עם ידיים מטונפות. (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כו, עמוד א - דף כו, עמוד ב).

האם מותר לקיים יחסי מין עם אישה בהיריון

אישה שהתאלמנה, קבעו חכמים שלא תינשא מיד אלא תמתין שלושה חדשים ממות בעלה, ולאחר מכן תינשא. הסיבה לכך היא שמא האלמנה בהיריון מבעלה שמת ויטעו לחשוב שזה מבעלה החדש. זמן שלושה חודשים מספיק כדי לדעת אם האלמנה בהיריון מבעלה הקודם, משום שלאחר שלושה חודשים הריונה ניכר בבטנה. שאלו התלמידים: אם כך, מספיק שתמתין ימים מעטים לאחר מות בעלה ותינשא לשני, ולאחר שלושה חודשים ממות בעלה יבדקו את בטנה ושדיה שמשתנים לאחר שלושה חודשים. אם אכן השתנו משמע היא בהיריון מבעלה הראשון. תשובה: היות שהיא נשואה לא נאה וגנאי הוא לה שיבדקו אותה אחרים ובטנה ושדיה יהיו חשופים לפניהם.

המשיכו התלמידים לשאול: יש אפשרות לבדוק אם היא בהיריון בדרך צנועה; על ידי הילוכה על חול תחוח, שפסיעות אישה הרה ניכרות בו משום כבדותה. תשובה: בדיקה זו אינה יעילה במקרה זה, משום שדרך נשים להסתיר הריונן מהבעל הראשון כדי שיחשבו שהוא בן לבעלה השני, ויוכל ליטול חלק בירושת נכסיו, לכן תשתדל ללכת ולפסוע כאישה קלילה ללא עובר בבטנה שלא יזהו את הריונה.

המשיכו התלמידים לשאול: אם סיבת ההמתנה, שלושה חודשים ממות בעלה שמת, הוא כדי לדעת אם נכנסה להיריון ממנו, אם כך, במקרה שידוע שהיא מעוברת, תינשא לאחר אף לפני שלושה חודשים. ומדוע חכמים קדמונים קבעו שלא יישא אדם אישה מעוברת שהתאלמנה או התגרשה? תשובה: חכמים קדמונים אסרו לשאת אישה מעוברת, שמא תיכנס להיריון על הריונה והוולד החדש ידחס ויגרום נזק לוולד הקיים מהבעל הראשון.

שאלו התלמידים: אם כך, לכל אדם אסור לקיים יחסי מין עם אשתו המעוברת, שמא תתעבר שוב וייגרם נזק לוולד הקיים? תשובה: החשש אינו שמא תתעבר שוב, כי סומכים על אלוהים שירחם ויגן על העוברים, אלא החשש שמא הבעל השני תוך כדי הסקס יגרום נזק לעובר. שאלו התלמידים: אם כך, כל בעל יכול לגרום נזק לוולד אם עושה סקס עם אשתו כשהיא בהיריון. תשובה: הבעל כשהוא גם האב נזהר בזמן הסקס שלא לגרום נזק לעובר, אך בעל אחר שאינו אביו של העובר אינו נזהר ויש חשש שיזיק לעובר.

המשיכו התלמידים לשאול: סביר להניח שכל גבר ייזהר בזמן הסקס לא להזיק לעובר אף שאינו שלו, שהרי בדיני נפשות מדובר. התלמידים נתנו הסבר אחר מדוע חכמים קדמונים אסרו לשאת אישה בהיריון: היות שאישה בהיריון עתידה להניק את בנה שיוולד, ואם תינשא שנית שמא תיכנס מיידית לאחר לידתה הראשונה להיריון, והיריון זה יגרום לחלב ההנקה שייעכר ולא תוכל להניק ותגרום למות התינוק של בעלה הראשון.

אם כך, שאלו התלמידים, לכל בעל אסור לקיים יחסי מין כשאשתו לאחר לידה, שמא תיכנס להיריון מיד וחלב ההנקה יינזק? תשובה: במקרה זה האם תאכיל את התינוק עם מאכל תחליף להנקה — ביצים וחלב. המשיכו התלמידים לשאול: אם כך, גם אם תיכנס להיריון מבעל אחר לאחר לידת התינוק מהבעל הראשון היא תאכיל את תינוקה במזון חליפי להנקה? תשובה: בעלה השני, שאינו אביו של התינוק, לא יסכים שתאכיל אותו על חשבונו. המשיכו התלמידים לשאול: האימא יכולה לתבוע מיורשי הבעל הראשון כסף כדי לקנות מזון חליפי? תשובה: אישה מתביישת לבוא לבית דין לתבוע ממון מהיורשים, ולא תהיה לה אפשרות לקנות מזון חליפי ותינוקה ימות (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מב, עמוד א - דף מב, עמוד ב).

האם מותר לקיים יחסי מין כשיש עכבר, זבוב או יתוש בחדר?

אחד החכמים הקדמונים, רבי שמעון בן יוחאי שמו, קבע שאחד הדברים שאלוהים שונא זה קיום יחסי מין כשנמצאים בחדר בעלי חיים נוספים, ובלשונו: "המשמש מטתו בפני כל חי". שאל אחד התלמידים: האם כוונת החכם הקדמון שאמר "בפני כל חי" שגם אם נמצאים עכברים בחדר, אלוהים שונא את העושים שם סקס? תשובה: לא. כוונתו הייתה שאם נמצאים עבדים ושפחות בחדר, כפי שנהגו בבית מסוים, שבו קיימו יחסי מין בפני עבדיהם ושפחותיהם, כי התייחסו אליהם כאל בעלי חיים וחמורים, וכך דרשו את הפסוק: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בראשית כב, 5) - נעריו הם ישמעאל בנו שנחשב כגוי ואליעזר עבד אברהם, ולהם אמר אברהם: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר". המילה "עִם" הומרה למילה "עַם", כאילו אמר אברהם לנעריו כך: עַם הדומה לחמור. והיות שגויים ועבדים נחשבים כחמורים, הם התירו לעצמם לקיים יחסי מין בפניהם.

תלמידי חכמים אחרים נהגו לסלק את כל יצורי החיים מחדריהם לפני קיום יחסי מין. כך נהג התלמיד, רבה בר רב הונא שמו, שהיה מקשקש בפעמון החדר כדי שבני ביתו יבינו את הרמז ויצאו מהחדר (אחרים מפרשים שהכוונה להוציא זבובים מהחדר). תלמיד אחר, אביי שמו, היה מסלק את הזבובים מחדרו לפני הסקס. תלמיד אחר, רבא שמו, היה מסלק את היתושים מחדרו לפני הסקס. (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף טז, עמוד ב - דף יז, עמוד א).

האם סקס אנאלי מותר לזוג נשוי שאינם יהודים?

אף שעל-פי חוקי התורה גויים אסורים בגילוי עריות במשפחה, קבע אחד התלמידים, רב הונא שמו, שלגוי מותר לשאת את בתו.

(היות שטקסט התלמוד נערך בכתב רק לאחר שהיה שגור בפי התלמידים בעל-פה במשך זמן רב, מטבע הדברים, כדרך בני אדם ששיכחה מצויה בהם, קיימות גרסאות שונות לאמירות בשם התלמידים, והם פותחים במילים "איכא דאמרי", כלומר, "יש אומרים"). יש אומרים ההפך: רב הונא קבע שלגוי אסור לשאת את בתו, וראיתו לכך מאדם הראשון, שלא נשא את בתו (אדם הראשון וכל הדורות עד מתן תורה בהר סיני נחשבים כגויים). שללו התלמידים ראיה זו ואמרו: הסיבה שאדם הראשון לא נשא את בתו אינה משום שאסורה עליו אלא כי רצה שתהיה מיועדת לבנו קין, משום "עולם חסד יבנה" כפי שנאמר בכתובים: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ... וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא" (ויקרא כ, 17).

עוד קבע אחד התלמידים, רב חסדא שמו, שגילוי עריות במשפחה מותר אצל עבדים ושפחות באופן גורף; לכן לעבד מותר לשאת ולשכב עם אמו ובתו ויתר בני משפחתו. אף שגויים, על פי חוקי התורה, אסורים בגילוי עריות, עבדים ושפחות מותרים - מעמדם האישי הוא מעמד ביניים בין גוי ליהודי - לכן לא חל עליהם איסור גילוי עריות במשפחה.

עוד הוסיף תלמיד אחר: גוי שקנה עבד ומסר לעבדו שפחה שתהיה מיועדת לו כאישה, ותחשב "כידועה בציבור", ולאחר מכן שכב האדון עם השפחה, חייב מיתה. והיות שאין לעבדים ושפחות דיני אישות מסודרים ביררו התלמידים: מאימתי נחשבת השפחה כידועה בציבור של העבד? תשובה: מרגע שתושבי המקום מכנים אותה "ילדתו של עבד פלוני". וממתי היא מותרת לכל אדם? תשובה: מרגע שתלך ברשות הרבים ללא כיסוי ראש.

עוד קבע אחד התלמידים, רבי חנינא שמו: גוי אסור בסקס אנאלי עם אשתו. קביעה זו נלמדה מתוך הפסוק: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). משמע, סקס הגורם לזוג להידבק אחד לשני מותר, באופן אחר אסור, והיות שאנאלית האישה אינה מסופקת דיה ואינה נדבקת עמו, לכן זה אסור.

שאל אחד התלמידים, רבא שמו, כיצד ייתכן שסקס אנאלי יהיה מותר ליהודים ואסור לגויים? הדבר קבוע וידוע שכל דבר המותר ליהודים צריך להיות מותר גם לגויים. מתוך טענה זו קבע התלמיד, רבא, קביעה אחרת: גוי שנאף עם אשת איש גויה ועשה עמה סקס אנאלי הוא פטור מעונש, מתוך הדרשה שנלמדה לעיל "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" ולא באשת איש דווקא בסקס הגורם לדביקות, והוא סקס רגיל אך לא אנאלי. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נח, עמוד ב).

הטובל במקווה עירום ורוצה להתפלל בזמן

עירום אינו רשאי להתפלל כשערוותו גלויה. לכן מי שנמצא עירום במקווה, ואין לו זמן לצאת ולהתלבש ולהתפלל תפילה בזמנה, יכול להתפלל במקווה כשהוא עירום, ובלבד שערוותו תהיה שקועה בתוך המים. שאלו התלמידים: מה יועיל שיכניס עצמו למים עד צוואר, אף שעיניו מחוץ למים, הרי חזהו ולבו בתוך המים, ובאופן זה לבו "רואה" את ערוותו, משום שאין הפרדה וחציצה בין הלב לערווה. (זאת הסיבה שהחסידים חוגרים "גרטל" לפני התפילה, כדי שיחצוץ בין הלב לערווה, והליטאים מסתפקים בחגורת המכנסיים או בכפתור הסוגר את המכנסיים).

תשובה: ההיתר להתפלל עירום בתוך המקווה הוא אך ורק אם מי המקווה עכורים ואינם צלולים, ובכך אין "לבו רואה" ערוותו. עוד ממשיכים התלמידים לדון אם עקב הרגל רואה את הערווה, למשל בשעה שלובש שמלה ללא תחתונים. האם במקרה כזה מותר להתפלל? הכרעת התלמוד: אם "עקבו רואה" את ערוותו מותר להתפלל, אך אם עקבו נוגע בערוותו אסור להתפלל. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה, עמוד ב).

השואל פרה מחברו על מנת לשכב איתה

השואל מחברו פרה ומסיבה כלשהי היא מתה, חייב השואל לשלם לבעלים את עלות הפרה. אף שלא הייתה רשלנות מצד השואל, חייב לשלם היות שהשואל נהנה בחינם מרכוש המשאיל.

שואל חכם אחד: מה הדין אם שאל אדם פרה כדי לקיים אתה יחסי מין, ומתה הפרה ברשותו, האם חייב לשלם או פטור? ומהם צדדי הספק? מצד אחד, השואל שאל פרה לצורך נדיר ולא רגיל (לבעול פרה) ובמקרה כזה השואל צריך להיות פטור. מצד אחר, היות שבדרך כלל השואל פרה לצורכי שימוש והנאה בחינם, הרי גם השואל פרה כדי לקיים יחסי מין עמה, הוא נהנה מזה. התלמוד לא הכריע ספק זה. (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צו, עמוד א ).

יבם (גיס) שנפל מהגג ואיבר מינו חדר לאיבר מינה של היבמה (אלמנת אחיו), קנה אותה?

חכמים קדמונים קבעו, שקניין ייבום (ביאה) תקף וחוקי גם אם אחד מהצדדים היה אנוס. למשל, אם הגיס (היבם) קיים יחסי מין עם אלמנת אחיו (היבמה) באונס. שואלים התלמידים: מהי המציאות שהגיס קיים יחסי מין באונס? תשובה: כגון שבאו גויים ואנסו אותו לשכב עם אלמנת אחיו. דחו התלמידים דוגמה זו משום שאחד החכמים, רבא שמו, קבע: אין גבר יכול לטעון שאיבר מינו התקשה לו באינוס, משום שאיבר מינו מתקשה אך ורק מדעת ורצון, ובלשונו של החכם: "אין קישוי אלא לדעת". אם כך, גם אם הכריחו אותו גויים לשכב עם אלמנת אחיו ואיבר מינו התקשה, נחשב הוא לרצונו ולא לאונסו. אלא, טענו התלמידים, שהגיס היה אנוס משום שבעת שקיים יחסי המין עם אלמנת אחיו הוא ישן (פעמים רבות איבר מינו של אדם מתקשה בעת שנתו ואין הוא מודע למשכב, ולכן נחשב אנוס).

שאלו התלמידים, והלוא חכם אחר, רב יהודה שמו, טען שהשוכב עם יבמתו כשהוא ישן הביאה אינה תקפה ואינה חוקית, משום שהגיס צריך להיות מודע לביאה ולדעת שהוא מבצע אותה. אלא, טענו התלמידים, שהגיס היה אנוס כשחדר אל איבר מינה בלי להתכוון, ובלשון חכמים, "נתקע בה". שאלו התלמידים: והלוא חכם אחר, רבה שמו, קבע: גיס שנפל מהגג וחדר לאיבר מינה של אלמנת אחיו, השוכבת על קרקע עם רגלים פשוקות, הביאה אינה תקפה ואינה חוקית לקניין היבמה, ובלשון החכם: "נפל מן הגג ונתקע - לא קנה". והסיבה לכך, שהוא צריך להתכוון ולדעת שהוא הולך לחדור לאיבר מינה של יבמתו. אלא, טענו התלמידים, שהגיס היה אנוס כשקיים יחסי מין עם אלמנת אחיו משום שההתרחשות הייתה כזאת: הוא התכוון לשכב עם אשתו ולפתע פתאום תקפתו היבמה ונאנס לשכב עמה. חכם אחר, ר' חייא שמו, טוען שאפילו אם שני הצדדים אנוסים (היבם והיבמה) מעשה הביאה תקף וחוקי. וכיצד קרה ששניהם אנוסים? היבם התכוון לשכב עם אשתו ובאו גויים והחדירו את איבר מינו לאיבר מינה של היבמה בכוח.

התלמידים חזרו לברר את דין הגיס ששכב עם אלמנת אחיו כשישן, שנטען לעיל בשם החכם רב יהודה, שאין קיום יחסי מין בשינה חוקיים ותקפים לקניית היבמה. הרי אמרו חכמים קדמונים שהבא על יבמתו ישן זהו קניין תקף? תשובה: חכמים קדמונים הכשירו את הייבום כשהגיס שכב עם אלמנת אחיו מנומנם ולא ישן לגמרי. ומהי ההגדרה של מנומנם? שקוראים לו והוא עונה, וכששואלים אותו שאלה, הוא לא זוכר אלא אם כן מזכירים לו. עוד הוסיף החכם, רבא שמו, שאם הגיס התכוון לאונן לתוך הכותל ולבסוף חדר לאיבר מינה של היבמה בלא שידע, אין ביאה זו חוקית לקניין. אך אם התכוון לשכב עם בהמה ולבסוף שכב עם אלמנת אחיו - מעשה קניין זה תקף וחוקי. ומה ההבדל בין שני המקרים? תשובה: המאונן לכותל זהו מעשה אוננות אך לא מעשה ביאה, אך המתכוון לשכב עם בהמה - זהו מעשה המוגדר "ביאה". (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נג עמוד ב - דף נד עמוד א).

כיצד אפשר לפלוט שכבת זרע מבלי לאונן

יהודי מסורס שאינו יכול להוליד, אסור לו להינשא ליהודייה (אלא אם כן היא בעצמה פסולה, כגון ממזרת), כי כך כתוב: "לֹא יָבֹא [לא יינשא] פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה' [יהודיות] (דברים כג, 2). חכמים קבעו שפצוע דכא הוא אדם שאשכיו נפגעו ואינו יכול להפרות ביצית. כרות שפכה הוא מי שאיבר מינו נחתך ואינו יכול להפרות ביצית. עוד קבעו חכמים, שאם יש נקב בעטרה של כיפת איבר המין, הוא נידון ככרות שפכה שאינו יכול להוליד, ולכן אסור לו להתחתן עם יהודייה. אחד החכמים, שמואל שמו, הוסיף שאם היה נקב ולאחר מכן נסתם, כך שאם הוא יפלוט שכבת זרע הנקב ייפתח ויתרחב, אזי נידון הוא ככרות שפכה שאינו יכול להוליד.

שאל אחד התלמידים: כיצד ניתן לבדוק הלכה למעשה אם הנקב ייפתח ויתרחב כשיפלוט שכבת זרע? הרי מעשה אוננות אסורה. השיב חכם אחד, רב יוסף שמו: יקח לחם שעורים חם ויניחנו על פי הטבעת, וזה יגרום לו גירוי מיני עד שיפלוט שכבת זרע. טען אחד התלמידים, אביי שמו, שאין צורך במעשה גירוי גדול כדי להגיע לשפיכה. די לו שנעביר בגדים יפים של אישה והוא יתגרה ויגיע לשפיכה. שאל אחד התלמידים, רבא שמו: וכי אנשים שטופי זימה הם שדי להם לגמור ממראה בגדי נשים? אלא טען חכם זה שהעצה שנתן החכם רב יוסף; להניח פת שעורים חמה בפי הטבעת, היא העצה הפרקטית יותר לגרום לגירוי המביא לשפיכה. (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף עו, עמוד א).

כמה זמן לוקח לבני זוג להערות איבר מינם זה בזה?

גבר החושד שאשתו בוגדת בו, ומתוך קנאה מבקש ממנה שלא תיפגש עם הגבר, ואף על פי כן נפגשה עמו, זוהי "פרשת סוטה" הכתובה בתורה. אם יש עדים לדבר ששניהם התייחדו במקום מבודד, והאישה מכחישה שנאפה, היא צריכה לאמת גרסתה בבית המקדש בטקס מגי של שתיית מים קדושים.

חכמים קדמונים קבעו את משך הזמן שהזוג החשוד אמור להתייחד ולהתבודד. לדעת חכם אחד, ר' ישמעאל שמו, משך זמן ההתייחדות נמדד כך שהגבר יספיק להערות את איבר מינו באיבר מינה, ואין צורך בחדירה מלאה. וכמה זמן לוקח לזוג להתערות זה בזו? תשובה: כזמן הלוקח לאדם להקיף עץ דקל. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לאדם למהול כוס יין עם מים. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לשתות כוס יין. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לצלות ביצה. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לגמוע ביצה. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לגמוע שלוש ביצים זו אחר זו. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לקשור חוט. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לאישה להושיט ידה לתוך פיה כדי ליטול קיסם. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח להושיט יד לסל כדי ליטול כיכר לחם. חכם אחר אומר, כזמן הלוקח לרוח לנענע ענף דקל.

מברר אחד התלמידים, רב אשי שמו, את שיעור נענוע הרוח את ענף הדקל — האם הכוונה כזמן שלוקח לרוח לנענע את הדקל הלוך ושוב, או כזמן הלוקח לרוח לנענע את ענף הדקל עד שהענף עומד וחוזר למקומו. ספק זה לא הוכרע, ובלשונם: "תיקו".

עוד בירר התלמיד דלעיל את שיעור זמן קשירת החוט — האם צריך למדוד את קשירת החוט בקצותיו של חוט ארוך, שהם רחוקים זה מזה, או בחוט קצר, שקצותיו קרובים זה לזה? ספק זה לא הוכרע.

המשיך התלמיד דלעיל לברר את מדידת הזמן הלוקח להושיט יד לסל כדי ליטול כיכר לחם - האם מסל צר או רחב, סל חדש או ישן, לחם חם שנמעך או קר, בלחם מקמח חיטים או לחם מקמח שעורים, לחם רך או לחם קשה? ספקותיו לא הוכרעו.

אמר אחד התלמידים, רבי יוחנן שמו, הסיבה שנחלקו החכמים בזמן הלוקח לבני זוג להערות איבר מינם זה בזו, משום שכל אחד מהחכמים שיער מתוך ניסיונו האישי, ומטבע הדברים לכל אחד לוקח זמן אחר עד שמערה את איבר מינו באיבר מינה של אשתו. שאלו התלמידים, אם כך, שקביעת הזמן של חכמים מתוך ניסיונם האישי, הרי החכם, בן עזאי, שקבע שמשך הזמן הוא כדי לצלות ביצה, לא היה נשוי, ואיך ידע? תשובה: הוא היה נשוי ולאחר מכן פרש מאשתו. תשובה נוספת: רבו סיפר לו. תשובה נוספת: הוא חכם גדול שיודע דברים גם ללא ניסיון, בבחינת: "סוד ה' ליראיו".

(תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ד, עמוד א - דף ד עמוד ב).

לחכמים גדולים מותר לשאת אישה ליום אחד ולגרשה

החכם ר' אליעזר בן יעקב פסק להלכה: לא ישא אדם שתי נשים המתגוררות במדינות שונות. הסיבה לכך שילדיהם, אף שאחים הם, לא יכירו זה את זה, ויש חשש שייפגשו באקראי, יתאהבו ויינשאו, ויגרמו לגילוי עריות במשפחה.

שאלו התלמידים: והלא אחד החכמים, רב שמו, כשהלך ממקום מגוריו למקום מרוחק אחר היה מפרסם ברבים: "מי רוצה להיות אשתי ליום אחד?" כך נהג חכם נוסף, רב נחמן שמו. משמע, שאלו התלמידים, מותר לשאת שתי נשים במקומות שונים ואין חוששים שמא יינשאו אח לאחותו. תשובה: לחכמים מפורסמים מותר לשאת נשים במקומות מרוחקים, משום ששמות ילדיהם מוכרים, שנקראים על שמות אביהם, ולכן אין חשש שיינשאו זו לזה.

המשיכו התלמידים לשאול: כיצד נשאו חכמים דלעיל נשים ליום אחד, והלא נפסק להלכה שאישה שהציעו לה נישואים, מחמת חימוד ההצעה ותשוקת הצעת הנישואין היא מקבלת מחזור, ואסורה לקיים יחסי מין במשך שבעה ימים כנידה שאסורה לבעלה? תשובה: לחכמים אלו היו שליחים שהיו מודיעים את הצעת הנישואים שבעה ימים לפני בואם. תשובה נוספת: החכמים דלעיל לא היו מקיימים עם נשים אלו יחסי מין אלא היו מתייחדים איתן בלבד. (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף לז, עמוד ב).

מה מותר ומה אסור ביחסי מין בין בני זוג

חכם אחד, יוחנן בן דהבאי שמו, גילה סוד שנאמר לו מפי "מלאכי השרת" - מה גורם לילדים להיוולד בעלי מומים? ילדים חסרי ידיים (חיגרים) - משום שהוריהם קיימו יחסי מין אנאליים! ילדים אילמים - משום שהאב נישק את מקום ערוות אמו! ילדים חרשים - מפני שהוריהם שוחחו בשעת קיום יחסי המין! ילדים עיוורים - משום שהאב הסתכל על מקום ערוות אמו!

שאלו התלמידים: משמע מדברי מלאכי השרת, שאסור לדבר ולשוחח בשעת קיום יחסי מין. אם כך מדוע רבי אלעזר נהג לשוחח עם אשתו בזמן קיום יחסי המין? ויתירה מכך ילדיהם יצאו יפים ביותר. תשובה: אסור לשוחח בנושאים שאינם מענייני תשוקה וחימום, אך לשוחח עם האישה כמשחק מקדים מותר.

אמר אחד התלמידים, ר' יוחנן שמו, שהגורמים לילדים להיות בעלי מומים המוזכרים לעיל אינם מוסכמים על יתר החכמים. לדעתם מותר לקיים יחסי מין ככל העולה על דמיונם של בני הזוג, ובלשונם: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק — אוכלו".

אמר אחד התלמידים, אמימר שמו, על כורחך "מלאכי השרת" המוזכרים למעלה אינם מלאכים באמת, אלא הכוונה לחכמים בשר ודם. שאם הם היו מלאכים באמת היינו צריכים לפסוק הלכה כמותם, משום שהם בקיאים היטב בסיבות לכך שילדים נולדים בעלי מומים.

עוד קבעו חכמים תשע סיבות שילדים נולדים בעלי תכונות שליליות. אחת מהן שאישה מבקשת מבעלה לקיים עמה יחסי מין, ובלשונם: "בני חצופה". שאלו התלמידים: והלא חכם אחר קבע ההפך; אישה שמבקשת מבעלה לקיים יחסי מין עמה יצאו להם בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם. תשובה: לתבוע בפה באמירה מפורשת, יצאו להם ילדים חצופים. אבל אם היא מבקשת ברמיזה יצאו להם ילדים הגונים. (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמוד א - דף כ, עמוד ב).

מהו גודלם של שדיים כדי שבת תחשב בוגרת; ומעשה בחכם שבדק את שדיה של שפחתו הצעירה

על-פי חוקי ההלכה, לבת יש שלושה מעמדות משפטיים ביחס לגילה; קטנה, נערה ובוגרת. הסטטוס המשפטי נקבע על-ידי שני פרמטרים, גיל ובשלות גופנית. מבחינת הגיל: קטנה עד גיל שתים עשרה; נערה מגיל שתים עשרה; ובוגרת מגיל שתים עשרה וחצי. בשלות גופנית: קטנה, כל זמן ששדיה בוסר, ובלשונם: "פגה"; נערה, כפרי בתהליכי בשלות, ובלשונם "בוחל"; בוגרת, ששדיה גדלו, ובלשונם "צמל".

על גודל שדיה של בוגרת נחלקו חכמים: יש אומר שגודל שדיה צריך להיות כך שנראה מעין קמט מתחת לשדיים. רבי עקיבא אומר שגודל שדיה כך שיכולה להטותם. חכם אחר אומר שצבע העטרה סביב פיטמתה מתחיל לִכהות. חכם אחר אומר ששדיה גדולים כך שאם נמעך את פיטמתה היא שוהה לחזור. אחד מהתלמידים, שמואל שמו, הבהיר את דעת האומר: "שייראה כמין קמט", שאין כוונתו שיהיו גדולים מאוד עד שנראה כמין קמט, אלא שמסובבת את ידיה מאחורי גבה וקמט נראה מתחת שדיה.

הרב שמואל, כדי לאמת את הבנתו, בדק את שדיה של שפחתו שהגיעה לגיל שתים עשרה וחצי. לאחר שבדק שילם לה ארבע מאות זוז בגלל שבייש אותה בכך שאילץ אותה לחשוף שדיה בפניו. עוד מסופר על הרב שמואל שהיה זהיר מאוד בבושת עבדיו ושפחותיו, ולכן לא מסר שפחותיו למשכב זרים אלא לעבדיו בלבד. לעומתו, רב נחמן לא הקפיד בבושת שפחותיו והיה מוסרן ומחליפן לעבדים אחרים למשכב. לעומתם, רב ששת היה מפקירן אפילו לנוכרים למשכב.

חכמים נוספים הגדירו את בשלות גופה של בוגרת כדי לקבוע משפטית את מעמדה. החכם, רבי אלעזר בר צדוק שמו, קבע ששדיה צריכים להיות גדולים כך שתוכל לנענע אותם. חכם אחר, רבי יוחנן בן ברוקה שמו, אמר, מששדיה יכסיפו. שאלו התלמידים: והלא זה סימן לזקנה ולא לבוגרת? מתוך כך הסביר דבריו כך: "משיפציל ראש החוטם" (הגדרה זו אינה ברורה). חכם אחר, רבי יוסי שמו, אמר ששדיה יצמיחו פטמה עבה ועטרה סביבה. חכם אחר, רבי שמעון שמו, נתן סימן לבשלות בוגרת באיבר המין; שבשר איבר מינה תפוח וניכר שהתמעך, ובלשונו: "משנתמעך הכף". (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מז, עמוד א - דף מז, עמוד ב).

מהו המקום הראוי לעשות צרכים בלילה?

בתקופת התלמוד לא היו שירותים כבזמננו, ופעמים רבות היו צריכים לעשות צורכיהם ברחוב ובשדה. מחמת צניעות קבעו חכמים את המרחק שצריך להתרחק ממקום הומה אדם כדי להתפנות. חכמים קדמונים (תנאים) אמרו: גם העושה צרכיו בלילה צריך לעשותם במקום שנפנה ביום, והחשכה אינה מקלה לקצר את מרחק ההליכה.

שאלו התלמידים: והלא חכם אחר המליץ שראוי לאדם להנהיג עצמו לעשות צרכיו בלילה, כדי שלא יצטרך להתרחק; משמע, בלילה אין צורך להתרחק כביום. ועוד הוסיפו התלמידים להקשות: מעשה בחכם אחר, רבא שמו, שביום היה מתרחק עד קילומטר אחד, ואילו בלילה ביקש ממשמשו שיפנה לו מקום ברחובה של עיר (קירוב מקום הפחות מקילומטר) כדי שיעשה צרכיו. ועוד חיזקו התלמידים את קושייתם מחכם נוסף, רבי זירא שמו, שכשרצה לעשות צרכיו ביקש ממשמשו לבדוק אם יש בני אדם מאחורי בית המדרש כי ברצונו להתפנות שם. מכל הנ"ל משמע שאין צורך להתרחק בלילה כביום, בניגוד לקביעת חכמים קדמונים שגם בלילה יש להתרחק כביום.

תשובה: דברי החכמים הקדמונים, בהשוואתם את הלילה ליום, אינה במרחק אלא באופן עשיית הצרכים; כשם שצריך להתפנות בצנעה ולא להוריד את כל הבגדים ביום, כך גם בלילה. חכם אחר, רב אשי שמו, השיב אחרת: הכול תלוי בתנאי השטח; אם השטח מתאים להתפנות בלילה ללא מפגש עם בני אדם, אזי אין צורך להתרחק. אם אין תנאי השטח מאפשרים זאת, אזי צריך להתרחק בלילה כביום.

הצעה נוספת של החכמים בדרכי ההתפנות של צורכי האדם: לפני שהאדם מתיישב לעשות צרכיו ראוי שיעסה את פי הטבעת קודם ישיבתו לעשיית צרכיו ולא ההפך — כלומר לא ישב ואחר כך יעסה את פי הטבעת, שהתנהגות זו תגרום שיבואו עליו כשפים ויזיקו לו. ואם אדם התיישב ואחר כך עיסה את פי טבעתו, מה תקנתו מפני הכשפים העתידים להזיקו? תשובה: כשייסיים את צרכיו יעמוד ויאמר: "לא לי לא לי, לא תחים ולא תחתים (שמות הכשפים המזיקים אדם המעסה פי טבעתו לאחר שהתיישב), לא כולם ולא מקצתם לא מכשף ממין זכר ולא מכשפה ממין נקבה". (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סב עמוד א).

מהו המרחק בין שד לשד המתיר לגרש אישה ללא זכויות כתובה?

קבעו חכמים קדמונים (תנאים), שהנושא אישה ונמצאו בה מומים שלא יכול היה לדעת עליהם, כגון מום בחלק גופה המוצנע, או שמסיבה כלשהי לא הייתה לו אפשרות לדעת, ולאחר הנישואים מצא בה מום, מותר לו לגרשה ללא זכויותיה המוענקות לה מכוח חוזה הכתובה. רשימת המומים שיש לאישה מפורטת ברשימת המומים שיש לכוהן, שבגינם אינו יכול לעבוד בבית המקדש (הרשימה נמצאת במסכת בכורות, משנה, פרק ו', ופרק ז').

אלא שלאישה יש מומים נוספים המפקיעים את זכויותיה: זיעה, שומא וריח בפה. שאלו התלמידים: הרי גם כוהן שיש לו זיעה או ריח הפה פסול מלעבוד בבית המקדש? תשובה: זיעה קבועה פוסלת את הכוהן אבל לא זיעה זמנית, ואילו לגבי אישה, אפילו זיעה זמנית מפקיעה את זכויותיה. חכם אחר, רב אשי שמו, הסביר כך — כוהן יכול באופן זמני להעביר את זיעתו וריח מפיו לצורך עבודתו במקדש, כגון שיתקלח, יצחצח שיניים ויתבשם. אך אישה שנמצאת עם בעלה באופן תמידי אינה יכולה להסיר את זיעתה וריח פיה לתמיד, לכן מתגרשת ללא זכויות כתובה.

מבררים התלמידים (אמוראים) את הבחנת המום "שומא", המפקיע את זכויות האישה אך אינו פוסל את הכוהן מעבודתו במקדש. אם לשומה יש שיער היא פוסלת אף כוהן. שומה גדולה — אמדו חכמים שקוטרה כשל מטבע - אף ללא שיער פוסלת אף בכוהן. שומה קטנה ללא שיער אינה מפקיעה זכויותיה של אישה.

אם כך, מהי השומה המפקיעה זכויותיה של אישה ואינה פוסלת כוהן לשרת בבית המקדש? תשובה: אמר התלמיד, רבי יוסי ברבי חנינא שמו, כגון שומה קטנה ללא שיער במצח, שזו שומה בולטת הגורמת לכיעור האישה. שאלו התלמידים: אם השומה במצח מן הסתם הבעל ראה זאת לפני הנישואים ובכל זאת התחתן עמה, משמע הוא הסכים להינשא לה למרות מום זה. תלמיד אחר, רב פפא שמו, השיב כך: כגון שיש לה שומה קטנה ללא שיער הנמצאת בקצה שיער ראשה הסמוך למצח — פעמים כיסוי ראשה מכסה את השומה ופעמים היא מתגלה — באופן זה מתגרשת ללא זכויות הכתובה.

עוד הוסיפו התלמידים מומים המפקיעים זכויות האישה: ננשכה על ידי כלב וגרם לה צלקת, קולה עבה ואינו ערב לאוזן. עוד הוסיפו מום בלשון הזו: "בין דדי אשה טפח."

אחד התלמידים, רב אחא בנו של רבא שמו, הבין שרווח בין שד לשד כטפח (בערך עשרה סנטימטר) הוא נוי לאישה. הסביר לו תלמיד אחר, רב אשי שמו: רווח זה הוא גנאי לה ולכן נחשב כמום שמותר לגרשה ללא זכויות.

שאלו התלמידים: כמה רווח צריך להיות בין שד לשד כדי שיחשב נאה לאישה? תשובה: רווח של שלוש אצבעות (שישה סנטימטר בערך). עוד הוסיפו שאישה ששדיה גדולים יותר משל אחרות נחשב כמום המתיר לגרשה ללא זכויות. שאלו התלמידים: ומה מידת גודלו? תשובה: טפח (עשרה סנטימטר לערך). שאלו התלמידים: וכי קיים במציאות גודל שדיים כזה? תשובה: כן, ומעשה היה בערבייה שהפשילה את שדיה לאחוריה והניקה את בנה. (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עה, עמוד א).

האם מותר לדבר בשפה מעוררת תשוקה לפני יחסי מין?

אחד החכמים, רב שמו, טען שאדם צריך להיזהר בלשונו ובתוכן שיחתו, שיהיו נקיים מפריצות מינית, שאפילו דיבור בינו לבין אשתו יהיה נידון בבית דין של מעלה לאחר מותו. שאלו התלמידים: הרי מעשה היה בחכם, רב כהנא שמו, שנכנס מתחת למיטת החכם דלעיל "רב" ואשתו בזמן שקיימו יחסי מין, ושמע אותו משוחח עם אשתו לפני ששכב איתה, בלשון המעוררת תאווה וזימה, עד כדי כך שתיאר החכם רב כהנא את דברי "רב" כך: "דומה פיו כמי שלא טעם טעם תבשיל (התנהגותו הייתה יצרית כאילו לא שכב עם אישה מעולם)". משמע, רב עצמו נהג לשוחח בלשון המעוררת תאווה בניגוד לדעתו שלו דלעיל.

תשובה: האיסור לדבר דברי שחוק מינית עם האישה אינו איסור גורף. אם מטרת הדיבור לעורר את תשוקת האישה - מותר, אך אם האישה כבר מתאווה ותשוקתה קיימת - אסור לדבר דברי לצון וזימה המעוררים את התאווה. (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ה, עמוד ב).

מותר לקלל את הנואף בן זונה מסריחה; ומילים בוטות ומגונות במקרא, יש לקוראן בלשון נקייה

חכמים קדמונים (תנאים) הורו שמילים במקרא המנוסחות בבוטות ובאופן מגונה יש להמירן ולבטאן במילים "נקיות" יותר. כך למשל, המילה "ובעפלים", שבתקופתם הייתה מילה מגונה, יש להמירה במילה "וּבַטְּחֹרִים", שהיא מילה "נקייה" יותר. לכן יש לקרוא את הפסוק: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא" (דברים כח, 27) כך: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא". זאת אחת הסיבות למילים במקרא הנקראות אחרת מכתיבתן, ובלשון חכמים: "קרי וכתיב". כיוצא בזה; המילה ישגלנה יש לבטאה ולקוראה יִשְׁכָּבֶנָּה. לכן יש לקרוא את הפסוק: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (דברים כח, 30) כך: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ". כיוצא בו המילה חרייונים [חרא יונים] יש לקוראה דִּבְיוֹנִים [זב מהיונים], ולכן במקום: "וְרֹבַע הַקַּב חרייונים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף" יקרא: וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף" (מלכים ב' ו, 25). כיוצא בו המילה "חריהם" [חרא] יש לקוראה "צוֹאָתָם", והמילה "שיניהם" לקרוא "מֵימֵי רַגְלֵיהֶם". לכן במקום: "הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם עִמָּכֶם" (מלכים ב' יח, 27. וגם בישעיהו לו, 12) יקרא: "הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם". כיוצא בזה: המילה "למחראות" [חרא] לקוראה "לְמוֹצָאוֹת". לכן במקום: "וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ למחראות עַד הַיּוֹם" (מלכים ב' י, 27) יקרא: וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמוֹצָאוֹת עַד הַיּוֹם".

החכם, רבי יהושע בן קרחה שמו, אומר לקרוא את המילה למחראות ככתבה וכלשונה, ולא לקוראה בלשון נקייה, משום שנושא הפסוק הוא מצבת הבעל של עובדי אלילים, ונכון וראוי לגנות עבודה זרה בלשון בוטה. עוד הוסיף התלמיד רב נחמן: כל ליצנות אסורה מלבד ליצנות על עובדי אלילים. עוד אמר התלמיד רב אחא בריה דרב איקא: מותר ליהודי לומר לעובד אלילים: "קח את העבודה זרה שלך ותניח אותה בשין ותיו שלו (כלומר בתחת, שת=תחת). עוד אמר התלמיד רב אשי: מי שמרכלים עליו שהוא נואף מותר לבזותו ולומר לו: "בן זונה מסריחה". (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כה, עמוד ב).

מי שסיים תפילתו ורוצה להשתין ימתין שתי שניות וישתין

אדם שהתפלל בשדה, בדרכים ובצדי השבילים, מותר לו לאחר שסיים תפילתו להשתין במקום שבו התפלל, ואין להתייחס למקום התפילה כמקום קדוש שאסור להשתין שם, כדוגמת בית כנסת, אלא המקום חולין הואיל והתפילה במקום זה הייתה זמנית וארעית.

הוראה זו הורה החכם, רב יהודה. שאל התלמיד, רב יוסף שמו, הוראה זו אין בה חידוש שאפשר להסיקה מדברי קדמונים (תנאים), שהורו שרק בית כנסת, שהוא מקום קבוע לתפילה, יש בו קדושה, משמע מקום ארעי וזמני לתפילה אין בו קדושה. מכאן, שמותר אף להשתין באותו מקום.

(בתקופת חכמי התלמוד, טקסט המשנה לא היה מונח לפניהם — הוא נכתב כספר לאחר תקופת חכמי התלמוד - אלא היו שונים את המשניות בעל-פה. כדי שהמשניות יהיו שגורות היו אנשים שהתמחו בשינון המשניות בעל-פה. אלה היו גורסים אותן בפני החכמים. לכן נמצא בתלמוד הנוסח: "תני תנא קמיה", כלומר אדם ששנה משנה לפני חכם).

תלמיד — שונה משניות - שנה לפני החכם, רב נחמן שמו, את המשנה הבאה: המתפלל מחוץ לבית הכנסת — בשדה או בצדי הדרכים - מרחיק ארבע אמות (כשני מטרים) ממקום התפילה ושם משתין. ואם השתין לפני התפילה צריך להרחיק ממקום השתן ארבע אמות, ורק שם יתפלל.

אמר החכם, רב נחמן, לשונה המשניות, אין זה סביר לדרוש מהמתפלל בחוץ להרחיק ממקום תפילתו ארבע אמות ולהשתין. שאם כך ההלכה, לא יהיה מקום שאפשר להשתין שם, משום שנוהגים תושבי העיר להתפלל בחוץ במקומות שונים המזדמנים להם, ונמצא כל רחובה של העיר קדושה ונצטרך לאסור להשתין בכל העיר כולה. מתוך טענה זו ביקש החכם להגיה את המשנה ששנה התלמיד בפניו, ולגרוס במקום "ירחיק ארבע אמות" יבוא "ישהה ארבע אמות" (שהיית זמן הליכה של שני מטרים, שתי שניות לערך).

שאלו התלמידים: אם גורסים במשנה "ישהה" במקום "ירחיק" נוצרת בעיה אחרת. על-פי גרסה חדשה זו נמצא שהמשתין צריך להמתין שתי שניות ולאחר מכן להתפלל, והטעם לכך שלאחר שאדם מסיים להשתין עדיין נוטפות טיפות שתן מאיבר מינו — לכן יש להמתין שתי שניות עד שייפסק טפטוף השתן. אך מדוע אדם שסיים להתפלל צריך להמתין שתי שניות מסיום התפילה ולאחר מכן להשתין? תשובה: התלמיד, רב אשי שמו, הסביר: היות שאדם, גם לאחר שסיים את התפילה, עדיין לבו בתפילה ושפתותיו עדיין מרחשות תפילה — לכן יש להמתין שתי שניות ולאחר מכן להשתין. (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כז, עמוד ב).

צואה הנמצאת דבוקה לסנדל, מותר לקרוא קריאת שמע?

אסור לקרוא קריאת שמע כנגד צואה, אלא אם כן היא מכוסה, כי כך כתוב בתורה: "וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" (דברים כג, 15-14). לכן, אם יש צואה בחדר ואדם רוצה לקרוא קריאת שמע הוא צריך לכסותה או לסלקה. ואם הייתה צואה בכמות מאוד קטנה, מספיק לירוק עליה רוק, והרוק ייחשב לכיסוי הצואה. מוסיף החכם, רבא שמו, ובלבד שהרוק יהיה עבה (כמות גדולה של רוק). ואם נמצאת צואה בתוך גומה, יכול להניח את סנדלו על הגומא ולקרוא קריאת שמע.

שאל אחד החכמים, ומה הדין אם דבוקה צואה לסנדלו? האם מותר לקרוא קריאת שמע או אסור? ומהם צדדי הספק? מצד אחד סנדלו מהווה כיסוי לצואה כדרישת התורה "וכסית צאתך", מצד אחר, היות שהצואה דבוקה לסנדלו, לא יחשב כיסוי (חכמי התלמוד לא הכריעו בספק זה. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה, עמוד ב ).

צואה מתחת למיטה, האם מותר לקרוא קריאת שמע?

אסור לקרוא קריאת שמע, ולא שום דבר תורה אחר, כשיש צואה בחדר.

שאל חכם אחד, רב יוסף שמו, את חכם אחר, רב הונא שמו: האם מותר לקרוא קריאת שמע כשיש צואה מתחת למיטה שגובהה 100-30 סנטימטר והוא שוכב עליה? השיבו החכם: "לא יודע". ומדוע שאל דווקא על גובה מיטה כזו? משום שברור לו לשואל, שאם המיטה נמוכה מ-30 סנטימטר אז מותר לקרוא קריאת שמע, משום שעד גובה זה המיטה נחשבת כאילו היא כלי סגור על גבי הצואה. ואם המיטה גבוהה ממטר, גם אז ברור לו לשואל שמותר לקרוא קריאת שמע כשיש צואה מתחתיה, משום שהמיטה נחשבת לרשות אחרת ונחשב כאילו קרא במקום אחר ממקומה של הצואה. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה, עמוד ב).

האם מותר לקרוא קריאת שמע מול גוי עירום?

אסור לקרוא קריאת שמע מול גבר עירום שערוותו גלויה. אחד החכמים, רב יהודה שמו, הרחיב דין זה וקבע, שאף מול ערוות גבר של נוכרי אסור. שאלו התלמידים: וכי מה רבותא וחידוש יש בקביעתו של רב יהודה, הרי ברור שדין איבר מינו של נוכרי כדין איבר מינו של יהודי?! על כך השיבו: משום שיש מקום להשוות בין איבר מינו של נוכרי לאיבר מינו של חמור, והרי לקרוא קריאת שמע מול איבר מינו של חמור מותר. ומדוע משווים החכמים ערוות גוי לערוות חמור? משום שהכתוב השווה ביניהם שנאמר: "בשר חמורים בשרם [של הגויים]" (יחזקאל כג, 20). אך למרות השוואה זו, אסור לקרוא כנגד נוכרי עירום, וזאת משום כתוב אחר האומר: "וערוות אביהם לא ראו" (שם ויפת לא ראו ערוות אביהם נח, ונח נחשב גוי), משמע איבר מינו של גוי מוגדר במקרא "כערווה". לכן אסור לקרוא כנגדו קריאת שמע. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה, עמוד ב ).

שני גברים הישנים עירומים גב אל גב מותרים לקרוא קריאת שמע

שני גברים הישנים עירומים במיטה אחת, ופניהם זה מול זה, אסורים לקרוא קריאת שמע, משום שכל אחד רואה ערוות חברו (איבר מינו). שאל חכם אחד את חברו: מה הדין אם ישנים עירומים גב אל גב, טוסיק אל טוסיק? תשובה: היות שפניו אינם מול איבר מינו של חברו ואינו רואה אותו מותר לקרוא קריאת שמע. הקשו ושאלו התלמידים: אבל עדיין, גם לאחר הפניית הגב, העגבות (הטוסיק, הישבן) נוגעים אחד בחברו של השני, והשיבו שעגבות (טוסיק) אינם נידונים כדבר ערווה ומותר לקרוא קריאת שמע. (תרגום זה נעשה על-פי פירוש רש"י. יש פירושים אחרים רבים שונים ומשונים והרבה דיו נשפך על סוגיה זו.) (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד, עמוד א).

אלמנה המתאפרת ומתקשטת איבדה את זכותה להתפרנס מנכסי הבעל

חכמים קדמונים (תנאים) תיקנו לאישה הנישאת עוגן כלכלי בסיסי לכשתתאלמן, והוא מתנאי הכתובה. אחת מזכויותיה כאלמנה היא הזכות לגור בבית ולהתפרנס מנכסים של בעלה המנוח. ובלשון "הכתובה" (כתב התחייבות) שכותב הבעל לאישה: "את תשבי בביתי ותזוני מנכסיי בתקופת אלמנותך".

מתוך נוסח הכתובה "תשבי בביתי" למד אחד התלמידים, רב יוסף שמו, שאם אין לו בית אלא צריף אין מגיעה לה הזכות לגור בצריף, אלא צריכה לחפש מקום מגורים בעצמה או לגור עם הוריה, אך עדיין יש לה את הזכות להתפרנס מנכסי בעלה. תלמיד אחר, מר בר רב אשי שמו, מסיק שאם יש לו צריף ולא בית, האישה אינה זכאית למגורים ואינה זכאית לפרנסה מנכסי בעלה. עוד נאמר בשמו של חכם, רב חסדא שמו, אם האלמנה קיימה יחסי מין עם גבר אחר (בלשון חכמים: "זינתה") היא מאבדת את זכותה להתפרנס מנכסי בעלה המנוח. חכם אחר קבע, אם התחילה להתאפר ולהתקשט היא מאבדת את זכותה להתפרנס מנכסי בעלה המנוח. התלמידים הסיקו מדבריו שדווקא אם התאפרה איבדה את זכות הפרנסה מנכסי בעלה, אך אם קיימה יחסי מין זכות זו לא פקעה.

שאלו התלמידים: מה ההבדל בין מתאפרת שאיבדה את פרנסתה לזינתה שאינה מאבדת זכות זו? תשובה: איפור וקישוט נעשה מתוך שיקול דעת של האישה המביע את רצונה לחבור לגברים אחרים ולא להישאר אלמנה נאמנה לבעלה המנוח. אך המקיימת יחסי מין עם גבר אחר עושה זאת מתוך דחף מיני שאינו מביע בהכרח רצון להינשא לגבר אחר, ובלשון חכמים: "יצר אנסה". להלכה נדחו דברי חכמים דלעיל ונקבע: אלמנה התובעת את דמי הכתובה, עצם דרישתה ובקשתה לקבל דמי כתובה מעידים על רצונה לנתק קשר רגשי מבעלה המנוח, ולכן מאבדת את זכותה לגור ולהתפרנס מהנכסים שהוריש הבעל. (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נד, עמוד א).

האם מותר לגהק ולירוק בזמן תפילה?

אחד החכמים העיד עדות ראייה, שראה את רבי יהודה הנשיא (עורך המשנה) בעודו מתפלל: מוציא מפיו גיהוק (גרעפס), כשפיהק הניח ידו על פיו, שמעו מתעטש, יורק ומסיר את הכינים המציקות מבגדו - כל הפעולות האלה היה עושה רבי בעודו מתפלל. לעומת זאת, אם הטלית הייתה נופלת לקרקע באמצע התפילה, הוא לא היה מרימה כדי לא להיות מוטרד מכוונת התפילה.

הקשו התלמידים: כיצד נהג "רבי" לעשות מעשים אלו, שציינו לעיל, בזמן התפילה? הרי זה בניגוד גמור להלכה, האומרת: המגהק והמפהק בזמן תפילה הרי הוא מגסי הרוח, המתעטש בתפילתו זהו מנהג כיעור. היורק בזמן תפילה כאילו ירק בפני המלך! משמע מעשים אלו שנהג רבי אינם ראויים לאף אדם לעשותם בזמן תפילה.

יישבו התלמידים את הסתירה בין מעשה רבי להלכה כך: כשרבי גיהק ופיהק בזמן תפילה, זה יצא לו באונס, וההלכה אסרה גיהוק ופיהוק מרצונו. רבי יהודה הנשיא התעטש בפיו ואילו העיטוש שאסרה ההלכה הוא עיטוש מלמטה; הפחה (הפלצה בקול). ומה שרבי ירק בזמן תפילה, הוא לא ירק על הקרקע אלא ירק לתוך בגד, ויריקה באופן זה ההלכה מתירה. כך מתיישבים מעשיו של רבי עם ההלכה.

עוד הוסיפו התלמידים לספר, שחכם אחר, רב אשי שמו, אם היה בא לו רוק בפיו בזמן התפילה, הוא היה יורקו לקרקע מאחוריו ולא היה יורקו לבגד, משום שהיה איסטניס (אנין דעת). (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד, עמודים א –ב).

האם מותר ללמוד תורה כשיש ריח של הפחה (הפלצה)

אסור ללמוד תורה בחדר שיש בו צואה וריחה מורגש, אך השאלה הנשאלת היא מה דין חדר שיש בו ריח צואה אך הצואה כבר סולקה, או בלשון חז"ל, ריח שאין לו עיקר.

שאלו התלמידים את רב ששת: ריח שאין לו עיקר, מהו ללימוד תורה? השיב רב ששת: הרי בבית מדרשו של רב מקצת התלמידים ישנו ומקצתם למדו בעת ובעונה אחת, ומן הסתם הישנים הפיחו (הפליצו) תוך שינתם, ואף על פי כן המשיכו הלומדים ללמוד, משמע ריח שאין לו עיקר (כמו הפחה או צואה שסולקה) מותר להמשיך ללמוד. אך היתר זה הוא דווקא בהפחת חברו, המפיח עצמו אסור לו להמשיך ללמוד. ועוד סייג נוסף אמרו חכמים, היתר זה הוא דווקא ללמוד תורה, אך לקריאת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", אסור גם ריח שאין לו עיקר כגון הפחה. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה, עמוד א).

הלוקח ספר תורה מארון הקודש ונותן לאישתו כגט גירושים, האם היא מגורשת?

כתיבת גט גירושים ומסירתו לאישה נידונו בפרטים רבים. כך למשל, אם בעל זרק גט לחצר ששייך לאישה הרי זה נידון כאילו קיבלה האישה גט בידה. בלשון חכמים: "חצר קונה".

מעשה באדם שזרק גט לחצר אשתו ונפל בין החביות. כשהלכו לחפש את הגט לא מצאוהו ובמקומו מצאו קלף מזוזה. קבע אחד החכמים, רב נחמן שמו, היות שאין מצוי שיהיו מזוזות בין החביות סביר להניח שהבעל זרק מזוזה ולא גט, ולכן אין האישה מגורשת.

סייגו התלמידים את דבריו ואמרו, שאם נמצאו יותר ממזוזה אחת, הואיל והתברר שיש מזוזות גם ללא זריקת הבעל, יש להניח שהוא אכן זרק גט, והסיבה שהגט לא נמצא משום שעכברים לקחו אותו, לכן הגירושים תקפים.

מקרה נוסף שבא לפני חכמים באדם שנכנס לבית הכנסת, הוציא ספר תורה מארון הקודש ונתנו לאישתו ואמר לה: "זה גטך והרי את מגורשת".

אמר אחד החכמים, רב יוסף שמו, מסירת ספר תורה אינו יכול להוות תחליף לגט גירושים. ונימק את דבריו: לא סביר שהבעל כתב את נוסח הגט כנדרש בהלכה, בגב ספר התורה בכתב שאינו ניכר, כגון בצבע הדומה לצבע עיבוד הקלף, משום שכתב שאינו ניכר ואינו קריא אינו תקף בהלכה לכתיבת גט. וכן אין לחוש שהבעל התכוון לגרש את האישה בנוסח הקיים בלאו הכי בספר התורה: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד, 1) משום שמתנאי כשרות הגט שייכתב מראש לשם גירושים ולשם גירושי אישה מסוימת. והיות שהסופר סת"ם שכתב את ספר התורה לא התכוון בכתיבת פסוק זה לשם גירושי האישה המסוימת, לכן אין זה תקף. כמו כן אין לחשוש שמא הבעל שילם לסופר סת"ם מראש כדי שיכתוב הפסוק דלעיל לשם גירושי אשתו, משום שמחוקי הגט ששמות הבעל והאישה יהיו רשומים בגט, ובספר תורה שמותיהם אינם רשומים.

שאלו התלמידים: מדוע החכם דלעיל נימק את פסק הדין כשהדבר מובן מאליו שספר תורה אינו יכול להוות תחליף לגט? תשובה: החכם דלעיל, רב יוסף, רצה להורות שכתב שאינו ניכר אינו תקף לגט. (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף יט, עמוד ב - דף כ, עמוד א ).