חזרה בלי תשובה

פרק א': המרד הגדול

תוכנית ההתנתקות

נתן בירנבוים, האיש שטבע את המונח "ציונות",6 תיאר את היהודים כאנשים בעלי תכונות נחותות: "היעדר אומץ לב אישי, היעדר הדר, חוסר טקט, והיעדר חוש אסתטי."7 דבריו הקשים מבטאים את האמת הפחות מדוברת של ראשית הציונות: הציונים לא אהבו את "היהודים". ההוגה נחמן סירקין קבע, שהיהדות היא הפסולת של ההיסטוריה האנושית.8 הסופר יוסף חיים ברנר אמר שהיהודים מביאים קללה לעולם. "יהודי ויהודים. מאושר היה העולם כפי הנראה, אלמלא קללה זו — היהודי."9 בקרב החלוצים בארץ התואר ״יהודי״ שימש לעיתים כמילת גנאי, והיו גם מי שהשתמשו בביטוי "יהודון".10 ההתבטאויות הללו צורמות. קשה לעיתים להבחין בין רטוריקה ציונית לבין רטוריקה אנטישמית.11

בספרי הלימוד שנלמדים כיום בבתי הספר כתוב, שהציונות הייתה תגובה לשנאת היהודים. כל בוגר תיכון בישראל למד, שתיאודור הרצל הגה את רעיון מדינת היהודים כאשר גילה את סכנת האנטישמיות. אך האם ייתכן שהקשר בין ציונות ואנטישמיות מורכב יותר? האם ייתכן שהציונות היא לא רק צורה של התמודדות עם האנטישמיות אלא גם צורה מוסווית שלה?12

על אף הדמיון המרובה ישנו הבדל עמוק. אומנם גם הציונים וגם האנטישמים הסכימו שהיהודי הוא יצור חולה. אך בעוד שהאנטישמים סברו שמדובר במחלה גנטית, הציונים חשבו שמדובר במחלה סביבתית. הם חשבו שמחלת היהודים לא נבעה ממאגר הגנים שלהם, אלא מנסיבות חייהם. הגלות עיוותה את אישיותם של היהודים. אם הגלות תסתיים, כך האמינו, האישיות של היהודים תבריא.13 אם רק יתמקמו מחדש בארץ ישראל, אם רק יתחילו להפעיל שרירים ולהזיע בעבודת האדמה, אם רק יחזיקו בנשק ויתנערו ממצוות ההלכה — היהודים יבריאו מהחוליים הפסיכולוגיים שהצטברו בגלות.

הציונות הייתה פרויקט אדיר לריפוי האישיות של היהודי.14 הוגים כמו הסופרים יוסף חיים ברנר ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי וכמו המשורר שאול טשרניחובסקי, סברו שהרבה לפני שהציונות היא פרויקט פוליטי היא פרויקט תרפויטי.15 יותר משמטרתה להקים מדינה חדשה, מטרתה לקומם יהודי חדש.16

מה ביהודי הגלותי עורר בהם סלידה גדולה כל כך? עיקר תחושות הדחייה שלהם נבעו מכך שהיהודי היה בעיניהם אדם כנוע ומבוהל.17 הוא היה כנוע, משום שנשלט על ידי שתי סמכויות: השלטון המקומי של הגויים, שאליו היה כפוף, והמסורת היהודית של הרבנים, שלה היה משועבד. בהתאם, גם הפחד של היהודי היה כפול: הוא פחד מהגוי, והוא פחד מאלוהים. הציונות התיימרה לשחרר אותו משני אלה. לעצב יהודי המשוחרר מסמכות ונקי מפחדים. כלשונו של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי: "גזע פסיכולוגי חדש של יהודים".18

נעיין עכשיו בביקורת הכפולה שמתחה הציונות על היהודים. נפתח בביקורת הדת ונסיים בביקורת החולשה.

מרכיב א': ביקורת הדת

הציונים לא היו הראשונים שהייתה להם ביקורת חריפה על הדת.19 תודעתם הייתה ספוגה ברעיונות ביקורתיים מודרניים, סדורים ומשכנעים, נגד הדת.

ניתן לחלק את הרעיונות הללו לשני סוגים: ביקורת תיאולוגית וביקורת אנתרופולוגית. ביקורת תיאולוגית אופיינית מתמקדת בעיקריה של הדת. היא יכולה, לדוגמה, להתעמת עם האמונה שהתורה ניתנה בסיני ולערער על המקור האלוהי של המסורת ההלכתית. הביקורת האנתרופולוגית לא עוסקת בעיקרי הדת אלא בתוצרי הדת. היא לא מערערת על המקור האלוהי של ההלכה, אלא על אישיותו של איש ההלכה.

עיקר הביקורת של הציונים על היהודים הייתה אנתרופולוגית. יותר משהם דחו את הטענות של הדת, הם חשו רתיעה מפני האדם הדתי. לטעמם, עיקר הבעיה אינו בכך שהדת שגויה, אלא בכך שהיא דוחה. האדם ההלכתי, כך סברו, הוא אדם פגום.

מה פגום כל כך באישיותו של איש ההלכה? את התשובה ניסח לראשונה הפילוסוף ברוך שפינוזה.

ההלכה, כתב שפינוזה, מצמיחה אישיות צייתנית וכנועה. איש ההלכה הוא אדם שחייו ממושטרים על ידי חוקים עתיקים. הוא אפילו אינו חופשי לבחור איזו נעל ינעל קודם ואיזו נעל יקשור קודם. את הכול קובעת עבורו ההלכה. התוצאה הפסיכולוגית קשה: במרוצת הזמן נהפך הוויתור על הרצון הפרטי להרגל, והצייתנות נעשית לחלק טבעי מאופיו של האדם ההלכתי.20 מאז שכתב אותה, הביקורת של שפינוזה על היהדות צברה אוהדים ונעשתה למוסכמה. במאה השמונה־עשרה היה מקובל לומר, שבניגוד לכל הדתות בעולם, היהדות איננה דת של אמונה אלא דת של חוק. היהודים אינם רוחניים, כך האמינו רבים, הם צייתנים.

עיקר המתח שבין המסורת לבין המודרניות לא נוגע לתפיסת העולם שהן מייצגות אלא לתפיסת האדם שהן מטפחות. המודרניות לא שינתה רק את האמונות של בני האדם, היא שינתה גם את השאיפות שלהם. מי הוא האדם האידיאלי? מי הוא האדם שאליו רוצים להידמות? לעומת האדם המסורתי שגדלותו בהתבטלותו, גדולתו של האדם המודרני היא בעצמאותו. המסורתיים מעריצים את מי שמכניע את עצמו, והמודרניסטים מעריצים את מי שמממש את עצמו. יותר מההתנגשות שבין דת לבין מדע, משמעותית לענייננו ההתנגשות בין גיבור לבין גיבור.21 ומבין שני הגיבורים האפשריים, הגיבור המודרני הוא שנהיה לגיבור הציוני.22 הציונים חלמו על יהודי משוחרר, עצמאי וממומש. כך ניסח טשרניחובסקי את הפנטזיה הציונית: "ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר ממנו, עין בעין יראה אור."23 לפנטזיה האישיותית החדשה התלוו תחושות של הסתייגות וגועל מהאישיות הישנה. כל מה שפעם נראה ליהודי המסורתי כאידיאל מעורר השראה, נראה להוגים הציונים ראוי לסלידה.

ההלכה, כך האמינו, מאלפת את האדם לצייתנות, ועל כן היא היפוכה של הציונות. החידוש של הציונות הוא הניסיון ההיסטורי לשחרר את היהודים, ואילו המסורת ההלכתית, כך טענו, שואפת להותיר אותם משועבדים.24 בגלות, הסביר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, העם היהודי לא היה עם אותנטי,25 הוא לא מימש את עצמו אלא עבד את המורשת שלו. "אנחנו הננו עבדי זיכרונותינו, עבדי נחלתנו; חנוטים אנו על ידי מחשבות מסורות ומוגבלות."26 היהודי החדש לא יהיה משועבד לעבר ולא יהיה עבד של זיכרונותיו. הוא יכיר בסמכות אחת בלבד — שלו עצמו. "עברים אנו ואת ליבנו נעבוד."27

מרכיב ב': ביקורת החולשה

אך הציונות פעלה לא רק לשחרור היהודים משלטון היהדות.28 היא הייתה, קודם כול, תנועה לשחרור היהודים משלטון הלא־יהודים. משום כך, הביקורת על הדת היא רק מרכיב אחד בביקורת על הגלותיות, ויש לצרף אליה גם את ביקורת החולשה.

בשנת 1903 שלח הוועד היהודי של אודסה לעיר קישינב משורר צעיר, כדי שיחקור את הטבח שנעשה ביהודי העיר, ויכתוב על אודותיו דו"ח מפורט. אך כאשר חיים נחמן ביאליק שב מקישינב הוא פרסם יצירה שהיא הרבה יותר מדו"ח. ביאליק העלה על הכתב פואמה נבואית, שחוללה רעידת אדמה בעולם היהודי.29 פואמה מטלטלת, המייצגת את התפנית האסתטית שחוללה הציונות בהיסטוריה היהודית.30

ביאליק מבכה בה את הזוועה שהתרחשה בקהילת קישינב. אך בכך אין כל חידוש. כמעט לאחר כל פוגרום בהיסטוריה היהודית, נכתבה יצירה שמבכה את הסבל ואת הזוועה. ליצירות הללו יש שם קבוצתי: "קינות". לדוגמה, לאחר פרעות תתנ"ו, שבהן נטבחו עשרות אלפי יהודים במהלך מסעי הצלב, נכתבה לזכר הנטבחים קינה המוכרת היטב גם כיום. תפילת "אב הרחמים", הנאמרת בבתי כנסת אשכנזיים בכל שבת לפני תפילת מוסף. וכך מתוארים שם הקורבנות: "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם, יזכרם אלוהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם."

על פי המסורת, הנטבחים בפוגרומים הם אנשים קדושים וטהורים. אך הפואמה של ביאליק שברה את המסורת. במקום לרומם את הקורבנות, הוא מאשים אותם.31 לראשונה בהיסטוריה היהודית מתוארים הקורבנות היהודים של האלימות לא כ"נאהבים ונעימים" אלא כחלשים ואפילו מגעילים. כך מתאר ביאליק, לדוגמה, את תגובת הגברים היהודים לאונס נשותיהם בעת הפוגרום:

אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,

הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,

לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;

[...]

וּרְאֵה גַּם־רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,

תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,

שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן־הַחוֹרִים

[...]

שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ — וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,

וְאֶת־עֵינֵיהֶם לֹא־נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ —

וְאוּלַי גַּם־אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל־עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס — וְאֵלַי הָרָעָה לֹא־תָבֹא.32

השורות הללו לא יכולות שלא להצית זעם בליבו של הקורא אותן, אך הזעם הזה אינו מופנה בהכרח לעבר הגויים האלימים. הוא מופנה לעברם של הגברים המבוהלים, חדלי האישים, שהסתתרו והציצו מבין החרכים בזמן שנשותיהם, אחיותיהם ואימהותיהם הותקפו. יותר משהיהודים הם קורבנות של הגויים, הם קורבנות של עצמם, של האישיות העלובה שלהם. אולי לראשונה בהיסטוריה היהודית, הקורבנות הם לא קדושים, הם דוחים.

ביאליק ביטא בפואמה שלו תחושה חדשה, שעתידה להמשיך ולהתפתח בתנועה הציונית: יהודי חלש הוא יהודי מכוער.33 זהו ההיבט השני והמשלים של הביקורת הציונית על היהדות הגלותית. הציונות תוקפת גם את ההתבטלות של היהודים מול האלוהים, וגם את ההתבטלות של היהודים מול הגויים.34

הציונות כפרויקט שחרור כפול

יש קשר עמוק בין שני סוגי הביקורת הללו. יש קשר עמוק בין תחושת הגועל מהיהודי החלש לתחושת הדחייה מהיהודי ההלכתי. החולשה וההלכה הולכות יד ביד. למעשה, רבים מההוגים הציונים סברו שההלכה היא סיבה מרכזית לחולשה.35 הפואמה של ביאליק, שמבקרת את החולשה היהודית, היא גם פרודיה חריפה על ההלכה היהודית. כי הנה, מיד לאחר שמסתיים הטבח, הולכים הגברים החלשים שמתאר ביאליק לבית הכנסת כדי להודות לאלוהים על הישועה. וזה מה שקורה להם שם:

וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית־אלוהים

וּבֵרְכוּ עַל־הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;

וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:

"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" —

וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.36

כל מה שנותר לאותם גברים לאחר הטבח, ולאחר שהפקירו את נשותיהם לאלימות המינית של הגויים, הוא לשאול שאלה הלכתית: "רבי! אשתי מה היא? מותרת או אסורה?"

ביאליק מציג כאן קריקטורה בוטה מאוד של ההלכה. על פיה, ההלכה המעוותת יוצרת אנשים מעוותים. הפואמה של ביאליק מבטאת היטב תחושה שרווחה בקרב מייסדי הציונות. הם חשבו שאצל אנשים דתיים, האישיות הספונטנית והחיה מוחלפת בחוקיות המכנית של ההלכה.37

השעבוד לסמכות הכפולה, של אלוהים ושל הגוי, הוביל, על פי ניסוחו החריף של ברדיצ'בסקי, ל"ריקבון" כפול,38 והאישיות של היהודי הלכה והשתבשה. כדי לרפא את היהודי צריך לשחרר אותו משתי הסמכויות. על כן, הציונות היא תנועה לשחרור כפול של היהודים — שחרור פוליטי ושחרור זהותי. בהיבט הפוליטי, היא משחררת את היהודים מהשליטה של הגויים. בהיבט הזהותי, היא משחררת את היהודים מהשליטה של העבר. זאת הסיבה לכך שהציונות של האבות המייסדים לא הייתה יכולה להיות אלא חילונית. היהודי נשלט על ידי שתי סמכויות, יש לשחרר אותו משתיהן, מהגוי ומאלוהים גם יחד.39

אך זהו רק מרכיב אחד בסיפור של יחסי הציונות עם המסורת. יש לסיפור הזה מרכיב נוסף. הציונות היא לא רק מרד בסמכותה של המסורת, באופן מוזר, היא גם תנועה שהעצימה את סמכותה של המסורת. כפי שנראה בפרק הבא.