חידת היגיון

מחוג השניות עבר את הספרה שתים עשרה, והמשיך מבלי לעצור לכיוון הספרה אחת. הוא נע ברצף, לא בקפיצות, שעון יד אנלוגי מסוג 'נאוטיקה', מחוגים כסופים על רקע כחול, חדש, ועם זאת נוסטלגי. עכשיו כבר חלף על פני הספרה שתיים בדרכו הבטוחה אל השלוש.

ארבע עשרה, חמש עשרה, שש עשרה.

הספירה נעשתה בדממה, בלב. האצבע, האמה והקמיצה של יד ימין התעקלו בלחיצה זהירה מעל לשני הגידים שתחת כף היד השמאלית, בדיקה עצמית בלתי אמצעית של קצב הלמות הלב – בדיקת דופק – עשרים השניות הסתיימו, אי אפשר לעצור את הזמן.

תשע עשרה. זאת הייתה התוצאה, יש לכפלהּ בשלוש, חמישים ושבע במנוחה. לא רע, לא רע בכלל, אין מה לחשוש, לפחות לעת עתה.

קצב הלמות ליבו היה המדד הטוב ביותר מבחינתו למצבו הפיזי והנפשי. הספקת החמצן מהלב אל כל חלקי הגוף צריכה להתנהל טוב, על פי הכללים, בנפח ובכמות הנכונים, בזרימה איטית ובטוחה. רק כך יכול לדעת שהכול בסדר אצלו.

צלצול הטלפון הסלולרי הזניק אותו ברעם מתוך המדיטציה המפוקפקת שסידר לעצמו. קול צעיר מלא חיוּת התנפל עליו מן העבר השני של הקו.

"שלום, הגעתי לאדי וייס?"

"כן."

"שלום, וייס, אדיר מסלקום, משימור לקוחות, מה שלומך?"

"הכול בסדר."

"אני רואה שהחלטת לעזוב אותנו, אני רוצה להציע לך הצעה שלא תוכל לסרב לה."

הנציג דיבר בלהיטות, זה צרם לו, סימר את שערות עורפו. הוא מצמץ בעיניו וקימט את מצחו, עדיין לא יצא לחלוטין מתוך מדיטציית הדופק שלו. אכן זכר שכמה ימים לפני כן עזב את חברת השירותים הסלולריים שלו ועבר לחברה מתחרה.

"איזו הצעה?" אמר לבסוף בקול נמוך.

"אני רוצה להשאיר אותך בחברה שלנו, יש לי תוכנית טובה מאוד בשבילך."

כעת כבר היה מפוכח, גבו נזקף בכיסאו, קולו התגבר.

"מה זאת אומרת 'להשאיר אותך'? הרי עזבתי."

"כן, נכון, אולי מבחינה טכנית זה נכון, אבל עזבת ממש עכשיו והיית אצלנו הרבה שנים אז אני רוצה לעשות הכול כדי להשאיר אותך."

היה קצת שקט, נראה לו שהבין מה קורה פה, הוא שאל בטון מיתמם:

"איך אמרת שקוראים לך?"

"אדיר."

"אתה משימור לקוחות?"

"כן..." תגובה זו נאמרה לא בלי קורטוב של היסוס.

"אבל אני לא לקוח."

"מה זאת אומרת?"

"אני עזבתי אתכם, אני לקוח של חברה אחרת עכשיו."

"כן, אני יודע, בדיוק על זה התקשרתי לדבר איתך."

"אבל אמרת שאתה משימור לקוחות."

"נכון." הנציג לא ירד לסוף דעתו.

"אז אני לא מבין למה שימור לקוחות מתקשרים למישהו שהוא לא לקוח."

"אני לא יודע, השם שלך מופיע אצלי ברשימה."

"הייתי מצפה שתתקשרו אליי בזמן שהייתי עוד לקוח."

"תראה, מה זה משנה מה היה או מה התפקיד שלי? יש לי משהו מעולה בשבילך – "

"חכה. חכה רגע," הוא חש שהנושא טרם מוצה, "אם אתה לא משימור לקוחות, למה אמרת שאתה משימור לקוחות?"

"מה?"

"למה אמרת שאתה משימור לקוחות?"

"לא יודע, מה זה חשוב?"

"לי זה חשוב, אדיר אמרת שקוראים לך, נכון?"

"כן..." רוח החיים וההתלהבות שהיו בו החלו עוזבות אותו.

"יש לי הרגשה שאתה ממחלקת מכירות, אדיר, יכול להיות?"

"יכול להיות, אני באמת לא מבין מה זה קשור עכשיו, אתה רוצה לשמוע את ההצעה המצוינת שיש לי להציע לך?"

"עוד רגע, חכה עם ההצעה המצוינת, אדיר. תגיד, אם אתה ממכירות, אז על כל לקוח חדש שאתה מביא, אתה מקבל משהו, נכון?"

"כן, ברור. ככה זה עובד."

"אז אם הייתי לקוח קיים שלכם, לא היה לך בשביל מה להתקשר אליי, לא ככה? אין בונוס על לקוח קיים, תקן אותי אם אני טועה."

"מבחינה טכנית אתה צודק, אבל אני באמת לא מצליח להבין מה אתה רוצה, אתה רוצה לשמוע על ההצעה או לא?" נראה שהנציג איבד את סבלנותו.

"יש לי הרגשה, אדיר, שניסית לעבוד עליי, אתה מבין?"

"איך ניסיתי לעבוד עליך? אפילו לא שמעת עדיין את ההצעה שלי?!"

את הדברים האחרונים אמר הנציג בקול גבוה, כמעט צעקה.

"אמרת שאתה משימור לקוחות אבל אתה הכי רחוק שיש משימור לקוחות. לקוחות זה הדבר האחרון שמעניין אותך, אותך מעניינים דווקא כל אלה שהם לא לקוחות."

"אני לא מצליח להבין מה אתה – "

"אתה מבין מצוין, אדיר! שימור לקוחות זה בלוף, כל זמן שהייתי לקוח בכלל לא עניינתי אתכם, ברגע שעזבתי פתאום אני 'מכִירה', זה הרבה יותר מרגש, אתה לא חושב? בן כמה אתה, אדיר?"

"מה זה משנה?"

"כמה? עשרים וארבע? עשרים ושש? תגיד, אתה רואה את עצמך עובד בסלקום בעוד חמש שנים?"

"מה? לא, אהה, אולי כן, מה זה קשור בכלל? שמע, הרגת אותי, אתה לא רוצה לשמוע? סבבה, לא צריך לחפור."

"אתה מבין, אדיר, מה שאני אומר זה שלא באמת חשוב לך לשמר לקוחות של סלקום, אתה מציג את עצמך ככה כי זה עוזר למכור. אתה מסכים איתי?"

"ואם כן? זה נורא כל כך?"

"זה נורא ואיום, אדיר, אתה מתקשר לבן אדם שאתה לא מכיר, ומייד משקר לו."

שוב היה שקט, משני צידי הקו, הנציג היה הראשון שהפר אותו.

"פפפפ..." זו הייתה נשיפת אוויר ארוכה שמאחוריה התנוסס בוודאי חיוך גדול. "שמע, מר וייס, הרגת אותי! בחיים שלי לא הייתה לי מכירה כזאת, אתה לוקח יותר מדי ללב, חבר. כולה ניסיתי למכור לך תוכנית שאם רק היית נותן לי לפרט לך קצת עליה, היית חוטף אותה בשתי ידיים."

"אני בטוח שאתה צודק, אבל אנחנו לא מתעסקים כאן בתוכנית לחשבון סלולרי, אדיר, אנחנו מנסים לברר את האמת."

"חחח, האמת לא מעניינת, וייס, זה עשרים עשרים בן אדם, תתקדם." נשמע שהנציג חזר לחיים. "יאללה, שיהיה לך יום טוב, השיחה איתך באמת משעשעת אבל אני צריך גם להתפרנס אם אתה מבין."

"אני מבין, אדיר, בטח. תודה, ושיהיה יום טוב גם לך."

אדי וייס הניח את מכשיר הטלפון הנייד מידו, הוא נשען לאחור בכיסא המנהלים הישן והעקום שלו, כבר מזמן היה צריך להחליף את הכיסא הזה, הרי הוא איש גדול. היום הראשון בשבוע הגיע אל קיצו והמחשבה ללכת הביתה הצמיתה אותו. גשם בא והולך טפטף על החלון שבקיר הצדדי, משרד החקירות 'וייס חקירות' לא היה גדול, שני חדרים וחצי: מבואה, מטבחון, פינת ישיבה וחדרו של אדי.

אִירָה, מזכירתו הנרגנת תמיד, כבר הלכה לביתה, את המעט שנותר לה לעשות דחתה למחר. אתרי החדשות ברשת לא סיפקו לו דבר להתעניין בו, היה לו איזה בקבוק ערק איפשהו באחת המגירות אך הוא התרוקן כבר לפני כמה שבועות. בכל מקרה העדיף בירה. הוא פיהק וכיבה את המחשב, בכפות ידיו הכבדות ליטף את הזיפים שעל פניו ואחר כך את שערו, שידע ימים יפים יותר.

רחוב אלנבי, שבסמטה צרה אשר הסתעפה ממנו שכן וייס חקירות, נמצא בשלב המעבר של היום, שקיעה מוקדמת של חודש דצמבר, אנשי הבוקר ממהרים למכוניות או לאוטובוסים הרועשים שייקחו אותם בחזרה למחילותיהם, אנשי הלילה טרם הגיעו, השעה היפה ביום. הדופק של העיר הגדולה הפיח בו רוח חיים בכל פעם מחדש, הוא היה חייב לצאת. בתנועה איטית ומגושמת התרומם, שן כואבת נתנה לו תזכורת דוקרת לקיומה, מי שלא הולך לרופא שיניים, זוחל לרופא שיניים. הוא היה מהסוג השני. שולחנו היה ישן לא פחות מכיסאו, העץ כבר התחיל להתקלף בפינות, כוס קפה מלוכלכת נחה לצד ניירות מפוזרים, שתי תיקיות של לקוחות, מעמד לעטים ולפתקאות בצורת טחנת רוח שהביא מהולנד, מסך מחשב ותמונה ישנה מדי שלו עם אשתו וילדיו, ארבעתם צוחקים.

כבר עמד לצאת אך נעצר על מקומו, נדמה היה לו ששמע את דלת הכניסה הראשית נפתחת. מישהו בא? זה לא נראה לו הגיוני. המשרד הקטן היה נסתר מן העין, רק מי שחיפש אותו מצא אותו, אלנבי הוא רחוב מרכזי וסואן, אך חלק לא מבוטל מסמטאותיו נותרו באלמוניותן.

"יש כאן מישהו?" זה היה קול של אישה, הוא לא טעה.

"כאן בפנים."

נשמע רעש נקישה של נעלי עקב על המרצפות הקטנות והישנות, הצעדים קרבו אליו. אישה גבוהה הופיעה על סף הדלת, בידה אחזה מטרייה לבנה נוטפת מים.

"אתה אדי וייס, בלש פרטי?"

היא לא אמרה 'שלום'.

"חוקר פרטי, כן."

מבטה סקר בזריזות את החדר שסביבה, פניה התעוו. "אפשר?" הורתה בידה לכיוון מרכז החדר, מול שולחנו של אדי ניצבו שני כיסאות לאורחים, מצבם לא היה טוב בהרבה מזה של כיסאו.

"כן, בטח, בטח." הוא נזכר בנימוסיו. בצעדים בטוחים פסעה אל פנים החדר ופשטה את מעילה הארוך החום והרטוב. את המעיל ואת תיק הצד הסגול שהורידה מעל כתפה הניחה על אחד הכיסאות והתיישבה על הכיסא השני. נפעם מנחישותה התיישב גם אדי וייס בחזרה על כיסאו. היא לבשה סוודר כחול, צווארון גולף חנק את צווארה הדק, חזהּ הבולט צד את מבטו, כשהסירה את כובע הצמר האדום מראשה חשפה שיער גלי ובהיר, כמעט בלונדיני.

"אני רוצה שתעקוב אחרי בעלי, הוא בוגד בי."

היא לא בזבזה זמן, גינונים וטקסים היו ממנה והלאה. מעקב אחר בן או בת זוג סוררים היה לחם חוקם של החוקרים הפרטיים הזוטרים, אדי לא נעלב.

"ואיך קוראים לך, אם מותר לי לשאול."

היא היססה לרגע. "דניאל."

"תראי, דניאל, יש בעיה קטנה..." מבוכה קלה תפסה בו. "אני לא חוקר בגידות."

"מה זאת אומרת?"

"הפסקתי עם זה לפני שנה בערך."

"הפסקת עם זה? למה?"

שוב מבוכה. "אשתי לא מסכימה."

היא נשפה קלות דרך אפה במן חצי חיוך. זה נשמע פתטי, אפילו באוזניו. "מה זאת אומרת היא לא מסכימה?"

"היא לא רוצה שאני אכניס 'את כל הלכלוך הזה' אלינו הביתה..." האם פניו האדימו?

"צודקת," הפטירה בהסכמה. "זה באמת מלוכלך."

היא משכה את הכפפות מידיה וחשפה עור לבן וורידים כחולים. באצבעות זריזות שלפה חפיסת סיגריות פרלמנט מתיקה.

"אסור לעשן כאן."

"אתה בטוח?"

קשה לרמות מעשנים. אירה נהגה לעשן במשרד כאשר היה יוצא אל השטח. היא החזיקה מאפרה חבויה באחת ממגירות שולחנה ושאריות מתעתעות מנשימתה כבר הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מארומת חלל הכניסה למשרד.

"כן," אמר, משום מה מעט בהיסוס.

"יורד גשם, תתחשב."

חרף מחאתו הציתה את הסיגריה. אי אפשר היה להתעלם מהמצת שלה, קטן ומוזהב, בוהק ועליו אבן כחולה משובצת. בלי להבין מדוע, ואולי בעצם הבין מצוין, קם ממקומו, הלך לשולחנה של אירה וחזר משם עם המאפרה.

"אתה רוצה אחת?" היא הושיטה לעברו את הקופסה.

"לא, אני לא מעשן."

"נראה שאתה רוצה," אמרה בסתמיות, הניחה את הקופסה על הכיסא לידה ושׂיכלה רגליה. כשישבה מולו ונשפה ענן לבן אל אוויר החדר שם לב לפתע שהוא בוהה בה בעונג. כמה זמן בהה בה? ריבונו של עולם! "אז אתה עוזר לי?" שאלה לבסוף. האם הקשיבה לו בכלל? עיניה ננעצו בו כמו שתי פצירות דוקרניות. הן היו בצבע חום־שקד, אי אפשר היה לפספס אותן.

"תגידי," אמר והידק את ישיבתו. "מותר לדעת איך הגעת אליי?"

"דרך האינטרנט."

האות ר' במילה 'אינטרנט' התגלגלה על לשונה וחשפה מבטא מזרח־אירופי. גווה הזקוף נרפה והיא התרווחה לאחור, אפילו הרשתה לעצמה להישען. פניה היו חדות וחלקות, עצמות לחיים בולטות, סנטר מסותת, שיניים לבנות. היא הייתה יפה בעיניו. הוא היה בטוח בכך; יפה, אך עיניה קשות.

"סתם ככה חיפשת חוקר פרטי וקפצתי שם?"

"כן. סתם ככה, ולא כתוב שם שום דבר על זה שאתה לא חוקר בגידות."

"אני יודע, אני באמת צריך להוסיף את זה."

"אשתך קצת מגזימה, לא? זו פרנסה," אמרה בקול ועיני השקד שלה הוסיפו בלי קול 'ונראה שלא תזיק לך עוד קצת פרנסה'. זה היה מרושע מצידה, אף שידע שהיא צודקת.

"אני מצטער."

"תקשיב, אין לי כוח ללכת למישהו אחר, אני כבר כאן. הכלב הזה בוגד בי והוא עושה את זה בשעות היום כי בערב הוא תמיד בבית. אני צריכה שתתפוס אותו ושתעשה את זה מהר, מצידי תשב לו על הזנב כל היום."

"מעקב צמוד עולה הרבה כסף."

"אני אשלם."

היה רגע שקט.

"אני באמת מצטער, אני לא יכול לקחת את העבודה הזאת." הוא אכן הצטער, אבל מכל הסיבות הלא נכונות.

אם התאכזבה, אי אפשר היה לגלות זאת בפניה. בתנועה חדה מעכה את בדל הסיגריה במאפרה ונעמדה על רגליה הארוכות. אדי נעמד אף הוא. היא שלפה מעטפה לבנה מתוך תיקה והניחה אותה על השולחן.

"יש לך שם את כל הפרטים שתצטרך, ומִקדמה." אמרה ולבשה במהירות את מעילה. "בבקשה ממך, אל תיתן לאישה להתחנן."

עוד לפני שהספיק להגיב בירכה אותו לשלום, אספה את תיקה והפנתה לו את גבה, שניות אחר כך כבר הייתה ברחוב.

"מה, לעזאזל, קרה כאן?!" עדיין עומד, מצא עצמו המום ומבולבל, ניחוח בושם חריף־מתוק נישא באוויר, מהול בריח עשן הסיגריה המענג. המעטפה הלבנה נחה על השולחן, הוא תחב אותה לתיקו ויצא מן החדר. המאפרה של אירה נותרה על שולחנו.

הגשם בחוץ הפך לזרזיף מעצבן, מכוניתו חנתה ממש ממול, הוא חלף על פניה והמשיך בהליכה במעלה הסמטה לכיוון זרוע הנהר הראשית, רחוב אלנבי.

השעה הטובה ביותר ללכת הביתה הייתה השעה המאוחרת ביותר, אשתו עוד הייתה בעבודה ושני ילדיו יקבלו יותר תשומת לב מהמטפלת מאשר ממנו. 'המקום של פְּלֵסנֵר' היה המקום שלו בשעה זו של היום, קפה־מסעדה בשעות הבוקר שהופך לפאב חצי־הדרך בערב. כעת עמד המקום כמעט ריק אף שהייתה 'הפי האוואֵר'. השולחן ליד החלון הגדול שהשקיף אל הרחוב התאים לו, התנועה בחוץ העניקה לו תחושה שהוא חי.

"שלום, חבר!" קרן המלצרית־ברמנית הגבוהה הבהילה אותו, כנראה שקע בחלום בהקיץ. היא צחקה, שיניה היו נפלאות, לא פחות משדיה. "שליש?"

"לא יפה להתגנב, קרן. בטח לא אל זקנים."

היא צחקה שוב. "ממש בלש."

"חוקר פרטי, ותעשי את זה חצי."

"פששש, מתפרעים, יום קשה?"

"החלק הקשה עוד לא התחיל."

שוב צחקה ונעלמה מאחורי הבר, לא לפני שהספיק לגנוב הצצה זהירה לכיוון ישבנה. ישבנה, לכל הדעות החלק המרהיב ביותר בהופעתה. רגשות פדופיליים האדימו אותו מבפנים. שתי נשים ישבו לא הרחק ממנו, על סף המרפסת המקורה, הן שתו יין אדום ועישנו. נפשו כמהה, עשן הסיגריות פץ לכל עבר עם הרוח שנכנסה מבחוץ, ריחו הגיע גם אליו. הן נראו לו שמחות, שתיהן, אחת מהן דיברה יותר, השנייה הקשיבה וכל הזמן חייכה, מן הסתם היו אלה היין, הסיגריות, המקום והשעה. הן נראו לו חופשיות.

"עדיין לא מעשן?" קרן שוב הפתיעה אותו. היא השליכה תחתית עם תמונה של גיטרה חשמלית על השולחן והניחה עליה כוס בירה גדולה וקפואה, וַיינשטֶפָן. הכי אהב את הגרמניות, הן היו עכורות ומרות, כמו מָרק מֶדייוָואלי.

"שבעה חודשים ותשעה עשר ימים, מי סופר."

"גדול אתה, אדי וייס, אין עליך." ליד הבירה הוסיפה שתי צלוחיות, של זיתים ושל בוטנים. "אתה נראה קצת זורח היום, קליל כזה." עיניה מדדו אותו בערמומיות.

"קליל? פחחח, נסי אולי תשעים ושמונה קילו, אין כאן שום דבר קליל." הוא חייך במבוכה והצביע על עצמו. היא העבירה את ידה על זרועו הענקית, בוחנת את שריריו בחיוך.

"צודק," אמרה בעוקצניות. "אין כאן שום דבר קליל, מה חשבתי לעצמי." מגעה העביר בו צמרמורת, הוא עשה כל שביכולתו למנוע מעצמו להיגרר. כמה עלוב. "תן ביפ אם תרצה עוד משהו." גם הפעם צחקה, אדי העריץ אותה על שמחתה, מראָה אכזרית לתוגתו. בתוכו בירך על שאיננו צעיר מספיק ופנוי מספיק כדי לרדוף אחריה, היא נראתה לו בלתי נגישה, יפה ומודעת, כזו אשר משדרת 'אתה צריך לעבוד קשה מאוד כדי להשיג לעצמך לילה עם אחת כמוני'.

טוב, לא חוכמה להיות יפה ושמח כשאתה בן עשרים ואחת, אז אולי בכלל העריץ אותה על צעירותה? המשקה הצהוב תסס על לשונו, הבירה הקרה באה הכי טוב אחר הצהריים, כשעדיין לא עייפים. הנשים לידו הציתו סיגריה נוספת, שיהיו בריאות.

בכניעה צפויה מראש שלף את המעטפה מתיקו, את מי הוא מרמה? הרי יכול היה להשאיר אותה במשרד. בזהירות רוקן את תכולתה על השולחן, מכתב קצר, שתי תמונות והמחאה ירוקה של בנק דיסקונט. מן התמונות הציץ אליו גבר רזה, אחת מהן הייתה תמונת פספורט. הגבר נראה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, אולי הארבעים המוקדמות, פניו מוארכים, שיניו בולטות ושערו השחור העבות מרשים ביותר. משקפיים שחורים וגדולים השתלטו לחלוטין על חזותו ובשילוב עם כתפיו הצרות העבירו מסר שברירי מאוד.

הפתק נכתב ביד, עט שחור על פני נייר שורות צהוב. שמו של הגבר היה רזי לוי, איש מחשבים בן שלושים וחמש, גר ברחוב הקליר 11 בתל אביב, עובד בחברת 'קְרַאסְט מערכות' בקריית עתידים, תל אביב, נשוי ללא ילדים, נוהג במכונית מאזדה לבנה שמספרה כך וכך, בימי שלישי וחמישי הולך למכון כושר ליד העבודה. מספר הטלפון של דניאל צורף בתחתית העמוד.

אדי בחן את האותיות, הן היו חדות בקצותיהן. זה לא הפתיע אותו. אצבעותיו מיששו את הדף, הכתב נחרט בו בחזקה, מעברו השני הרגיש כמעט כמו כתב בְּרַייל. הגברת עצבנית, בזאת לא היה לו ספק, לא היה לו כל הסבר הגיוני לכך, אבל הנסיבות שבהן הגיעה אליו לא נראו לו כשרות. רק צרות יבואו לו ממנה, משום מה היה בטוח בכך. הכי טוב מבחינתו יהיה לוותר.

אבל למה שייוותר על עבודה?

עוד גמיעה מהבירה, הקצף המרשרש העביר גל מצמרר בעורפו, מדהים באיזו קלות עשויה אישה יפה ובלתי מושגת להעיף אותך באחת מהמסלול. המסלול... כן, המסלול. באיזה מסלול בדיוק מדובר? בוודאי לא באחד שבו רצה להיות. קרן הגבוהה שוחחה על הבר עם שני גברים שנכנסו זה עתה. הם היו צעירים ממנו, לא הוגן. הנשים ששתו יין לא הלכו לשום מקום, הן הציתו סיגריה בסיגריה – האם עשו זאת בכוונה? זוג נעים למראה התיישב לימינו, נראה כי היו בגילו. הגבר לבש מקטורן מהודר, אולי היה עורך דין, האישה לבשה חליפת שלושה חלקים, קולגה או מאהבת? אף שישבו באותו צד של השולחן ודיברו בשקט לא החזיקו ידיים.

אתה מאבד את זה, חבריקו. חיוך מר התפשט על שפתיו. הבירה כלתה, אין מנוס עוד, לקרן השאיר שטר של חמישים שקלים והתרומם מהכיסא, מתנודד בחוסר רצון. הגיע הזמן ללכת הביתה.