חיה בסרט

אז אין לי מושג בכל הנוגע לאיפור. זה נורא כל־כך? אני עובדת במאפייה של אבי מאז שחרורי מצה"ל אז אין לי בשביל מי להתאפר. אני נמצאת רוב שעות היום מול תנורים ענקיים, אופה, מזגגת ומכינה עוגות ועוגיות לפי מתכונים משפחתיים עם אבי במטבח הפנימי בעוד אורלי, העובדת הוותיקה ביותר במאפייה, מטפלת בקהל הקונים.

"אז בשביל מה אני צריכה להתאפר?" זו בדיוק השאלה שאני מפנה לנטלי כשהיא סוחבת אותי אל חנות למוצרי איפור בטענה שאני נראית כמו רוח רפאים.

"השכנה בת השמונים שגרה בבית ממול נראית טוב יותר ממך," היא עוקצת.

"נו באמת, תגזימי קצת."

"לא מגזימה בכלל. את רק בת עשרים ושש ונראית כמו בת שישים ושתיים, במקרה הטוב. את חייבת לשנות משהו, את לבנה כמו סיד ומלאה בנמשים."

"חשבתי שאת אוהבת את הנמשים שלי," אני רוטנת.

"הם נחמדים, אבל את חייבת קצת צבע. זה כאילו נתקעת בסרט שחור־לבן, רק בלי השחור!"

"את מגזימה. ועדיין לא ענית לי. למה להתאפר כשאני בעבודה? אני במטבח כל היום, מתעסקת בקמח. מי רואה אותי?"

"ספקים, קהל הקונים, טכנאים שמגיעים מדי פעם. חסר?"

היא אוחזת בידי בכוח ואנחנו נכנסות לחנות. מי היה מאמין שעולם האיפור כזה מסובך. מעולם לא היה לי מושג שכמעט לכל מוצר יש את המברשת שלו. כשאני שואלת לתומי את הבחור שעמל קשות לאפר אותי ולנסות ללמד אותי מה לעשות עם אייליינר אם אוכל להשתמש במברשת אחת לכל המוצרים, אני מקבלת מבט מזועזע. אז אני יושבת לי מולו ומקשיבה להוראותיו כשהוא מסביר לי איך מורחים סומק, כיצד

להשתמש בשפתון, באייליינר ובעוד מגוון רחב של מוצרים. לאחר שעה של סיוט שבה מחצית מפניי מאופרת באיפור יום והמחצית השנייה באיפור ערב, אנחנו מסיימים. אני יוצאת לחופשי לאחר שספגתי נזק של כמה מאות שקלים, אך לפחות נטלי מחייכת.

שעה לאחר מכן אני במאפייה, מכינה שטרודל תפוחים. אבי נכנס.

"מה שלומנו היום?"

"בסדר גמור, השטרודל עוד מעט ייכנס לתנור. מה המצב שם?" אני מצביעה לכיוון החנות.

"הכול בשליטה." הוא מחייך. "תבואי לארוחת הערב?"

"נראה לי שכן, אעדכן אותך מאוחר יותר, כדי שלא תחכה לי סתם."

"טוב, אני צריך לדבר איתך על נושא מסוים."

אני עוצרת, מסתכלת עליו, מזהה אי־נוחות אצלו. "הכול בסדר?"

"כן, כן." הוא מחייך. "נדבר בערב."

הוא יוצא מהמטבח ואני חוזרת לשטרודל. אני אופה מאז הייתי ילדה. אני זוכרת את עצמי מגיעה למאפייה, מסתובבת במטבח ובחנות, בוחנת, טועמת, מציצה, לומדת. תמיד רציתי לאפות עם אבי ושמחתי כשהרשה לי לעזור. בהתחלה נתן לי לעשות את הדברים הקטנים, ותמיד הושיב אותי והסביר לי מה הוא עושה, לימד אותי את כל הסודות. למדתי, שיננתי, הפנמתי את הכול. כבר כשהייתי בתיכון ידעתי איך לאפות לחם, עוגיות חמאה, עוגיות קינמון, שטרודל, רוגלך וכל מיני סוגים של קרואסון. אפייה בנשמה שלי בדיוק כמו אצל אבי. במאפייה הפינתית של אבי אפשר למצוא עוגות תפוזים, תפוחים, שוקולד, גבינה ומבחר רב של קינוחים. יש גם מכונת קפה מעולה, אז הרבה לקוחות נכנסים בבוקר, מזמינים קפה ומאפה, מתיישבים לקרוא עיתון או ספר, או שהם פותחים מחשב נייד ועובדים.

זה עוד בוקר תל אביבי טיפוסי כשצלצול של הודעה מוציא אותי מריכוז בעת שאני אופה עוגת גבינה עם אוכמניות. אני מניחה את המרית ומוציאה את מכשיר הטלפון. מחכה לי הודעה מנטלי, שמודיעה לי שאנחנו יוצאות הערב למועדון חדש ודורשת שאשתמש באיפור החדש שקניתי. אני נאנחת, מחזירה את המכשיר לכיס וחוזרת לאפות.

בערב אבי ואני אוכלים יחד ארוחת ערב. לאורך כל הארוחה הוא בקושי מוציא מילה מפיו ואני יכולה לראות שהוא מוטרד. "על מה רצית לדבר איתי?" אני שואלת.

"מה?" הוא מרים אליי את עיניו.

"אמרת שאתה רוצה לדבר איתי על משהו."

"כן."

פניו רציניות מאוד, ואני מתחילה לדאוג. "אבא, הכול בסדר?" הוא לא עונה. "אבא?" אני מדגישה בדאגה.

"לא. כן... רומי, רק כואב לי הראש. מצטער, אני חושב שאלך לשכב קצת." הוא קם מהשולחן ויוצא מהמטבח. מה יש לו? אני נעמדת, מפנה את השולחן, רוחצת את הכלים והולכת אל חדרי. אני צריכה להתחיל להתארגן לקראת הבילוי עם נטלי, לכן אני נכנסת לחדר האמבטיה.

שעה קלה לאחר מכן אני מוכנה, לבושה בשמלה כחולה בעלת כתפיות דקות שצמודה לגופי באזור החזה ומבליטה אותו, וזה בהחלט אזור שדורש קצת הבלטה אצלי. היא צמודה גם באזור המותניים ומשם מתרחבת עד לברכיים. תלתליי אסופים חלקית בעזרת סיכת ראש וינטג' מדהימה, אני נועלת סנדלים כסופים, וכן, התאפרתי.

אני לוקחת את התיק ויוצאת למונית שמחכה לי למטה. אני מגיעה למועדון לפי הכתובת שנטלי נתנה לי ומגלה תור מכאן ועד לבאר שבע. אני שולחת הודעה לנטלי שאני בחוץ ולאחר חמש דקות אני רואה אותה מציצה מדלת צדדית וקוראת לי להיכנס.

נטלי מכירה את כולם וכולם מכירים את נטלי. זו גם הסיבה לכך שאנחנו יושבות ליד שולחן בעוד הרבה אנשים אחרים נאלצים לעמוד עם משקאות בידיהם ולחכות עד שיתפנה איזה כיסא.

המועדון גדול ומרשים והוא עוצב בצורה נפלאה. ספות לבנות, גדולות ומרווחות פוזרו בחלל סביב שולחנות מעץ טבעי שנראים כאילו עברו מעט מאוד עיבוד לפני שהובאו לכאן ומהתקרה משתלשלות נברשות בגדלים שונים שנראות כאילו נלקחו מצרפת של המאה השמונה־עשרה. רחבת הריקודים מוארת במשבצות צבעוניות כמו במועדונים משנות השמונים ומולה יש בר ענקי. מנורות ניאון מבליטות אותו. "המקום מדהים," אני מציינת.

"בהחלט, נזמין לשתות?" היא מסמנת למלצרית ומזמינה לשתינו משקאות. כחצי שעה לאחר מכן אנחנו על הרחבה, רוקדות. שני בחורים נצמדים אלינו. נטלי מחייכת אליהם, אבל אני מודיעה לנטלי, "אני חוזרת לשולחן," ובורחת.

אחרי שתי דקות היא מצטרפת אליי. "מה קרה? למה ברחת?"

"אין לי חשק הערב להכיר גברים."

"מה קורה איתך? את עם פרצוף מדוכא הלילה."

"לא יודעת, סתם, בלי חשק."

"את חייבת." היא מרימה את עיניה אל משהו מאחורי גבי ואז מתקרבת אליי ולוחשת באוזני, "את רואה את החבורה הזאת?" היא מחווה לי בראשה. אני מסתכלת מעבר לכתפי ורואה חמישה גברים צועדים כחבורה וללא ספק מושכים את תשומת לב כל הנמצאים במועדון. אני מהנהנת. "הגברים האלה שייכים למשפחת לוי. זה שהולך בראשם זה גבי."

אני יכולה לראות שכולם לבושים בחליפות, וגם בתאורה העמומה של המועדון לא קשה להבחין בכך שהחליפות שלהם יוקרתיות. עיניי עוברות אל הגבר שנטלי אמרה ששמו גבי. החליפה שלו מונחת היטב על גופו, חולצתו המכופתרת לבנה, והוא נראה מרשים מאוד. הם נעלמים מאחורי דלת, שאני מניחה שמובילה למשרדי המועדון. אני מסתובבת אל נטלי.

"אומרים שהם משפחת פשע. מאפיה," נטלי מוסיפה.

"וזה המועדון שלהם? נהדר, נטלי."

"מה קשור? אנחנו בסך הכול רוקדות ונהנות, למי אכפת של מי המועדון?" היא מתרוממת מהכיסא. "קדימה, בואי לרקוד."

"לא בא לי. תרקדי את, אני אסתכל." אני מחייכת אליה והיא קמה ויורדת לרחבה.

לאחר כמה דקות, חבורת הגברים יוצאת מבעד לדלת שדרכה נכנסה קודם לכן, ומתיישבת ליד אחד השולחנות שמאחוריי. אני מחפשת את נטלי על הרחבה ומוצאת אותה רוקדת עם בחור חמוד. היא מחייכת. הוא מוצא חן בעיניה. היא מפנה אליי את מבטה ואני מסמנת לה שאני ניגשת לשירותים.

כשאני חוזרת ניגשת אליי מלצרית עם משקה ומניחה אותו על שולחני. "על חשבון ההנהלה," היא אומרת, מחייכת והולכת. אני מסתכלת סביבי ומבטי נתקל בשולחן של החבורה. השולחן עמוס אנשים, הם מדברים ביניהם ורק אחד לא מדבר עם אף אחד, רק מסתכל לכיוון שלי. התאורה לא מאפשרת לי לראות את פניו היטב, אך אני מזהה לפי החליפה שזה הגבר שנטלי קראה לו גבי. אני מהנהנת לעברו לאות תודה, אך הוא לא מגיב. אני מפנה את מבטי בחזרה לנטלי ומסמנת לה שתגיע לשולחן. היא מסרבת. אני נאנחת.

"ערב טוב."

אני קופצת בבהלה.

"מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך," אומר בחור עצום ממדים ומפחיד מאוד. אני לא מגיבה. "נשמח אם תוכלי להצטרף אלינו לשולחן." הוא מצביע לעבר השולחן שמאחוריי.

"לא תודה," אני עונה, "אני כאן עם חברה." אני מחייכת בקושי. זה מה שחסר לי עכשיו.

הוא מזדקף, נראה כאילו הוא לא מבין מה הוא אמור לעשות עכשיו. משעשע. הוא הולך. אני לא מפנה את המבט שלי בשום מצב. אני מסמנת לנטלי שאני רוצה ללכת והיא מתעלמת ממני. קרצייה. אני אוספת את התיקים שלנו ומתרוממת מהכיסא כשריח של אפטרשייב גברי מגיע אליי. ריח טוב.

"כבר הולכת?"

אני מסתובבת ומוצאת את עצמי עומדת מול גבי. וואו. ללא ספק וואו. "כן," אני עונה.

"למה?"

"אני מצטערת, שיהיה לך ערב טוב." אני יורדת לרחבה והולכת לנטלי. אחרי חמש דקות אני בחוץ, תופסת מונית ונוסעת הביתה.

הוא מסתכל עליה כשהיא עוזבת. מהיום הראשון שראה אותה חשב שהיא מדהימה. העובדה שהיא הגיעה למועדון שלו מכל המועדונים בעיר היממה אותו. אין לה מושג שהוא מכיר אותה, יודע מי היא. מי היה מאמין שהיא תנחת אצלו דווקא היום מכל הימים. אם זה היה מצחיק הוא היה צוחק על הגורל שמשחק כאן בוודאי משחק מוזר. הוא מגחך לעצמו, נזכר איך נפנפה אותו במהירות. אף אישה, בחורה או נערה, לא נפנפה אותו אי פעם. ללא ספק מיוחדת.