תאומים
אומרים שחמש דקות מספיקות. רק חמש דקות ללא חמצן, והאיבר החשוב ביותר בגוף האדם נפגע. תאים מתים, תפקודים ניזוקים. הזיכרון.
שמי מאור. הסיפור שלפניכם הוא שלי, אבל לא שלי בלעדית. למה אני מתכוון? בורכתי באח תאום. עשרים דקות הפרידו בינינו בלידה. עשרים דקות. זה כל מה שהפריד ביני לבין מתן. הורינו החליטו על שמותינו, לפי סדר הולדתנו, כך שיכולתי יפה מאוד להיקרא אני בשם: מתן. יותר נכון לומר, שהסיפור הזה – שלנו, שלי ושל מתן. אני המספר, ולכן הוא שלי, והוא גם של מתן מכיוון שלא היה לי מה לספר לולא היו קורים לו המאורעות הבאים:
תחרות, לפי דעתי, היא זו שמניעה את האנושות קדימה. רצונו של האדם להיות הטוב ביותר, בכל פעילות. את יצר התחרות אפשר לקשר לאבולוציה, שכן מבין האנשים הקדמונים אלו שהיו מסוגלים לרוץ מהר יותר, אלו שפיתחו כלי נשק טובים יותר, אלו שצדו טוב יותר, אלו שהביאו ציד למאורה, הם אלו ששרדו בסופו של דבר והעבירו את תורשתם הלאה.
מאיזה גיל מתחילים להתחרות? זה ידוע, מגיל צעיר. גוזל שלא מתגושש עם אחיו, גוזל שלא משמיע קולו, ובקול, מול אמו, לא יקבל את תשומת לבה ואת התולעת שבמקורהּ. הוא יפסיד לבסוף במשחק, משחק החיים.
וכך התחילה התחרות שלנו, שלי ושל מתן. בלידה. ובאותו הסיבוב – מתן ניצח. הוא רצה, כנראה יותר ממני, לראות ראשון את העולם, ולכן הוא אחי הגדול.
אני מרגיש אשמה. אני מרגיש אשמה משום שאני מקנא באחי, אבל אני לא שונא אותו. בהיותנו תאומים זהים, יש לנו בדיוק אותם גנים, וזה אומר שאם אני שונא אותו אז, במידה מסוימת, אני שונא גם את עצמי, וזה כמובן לא נכון. כמו כן, אם יהיו לנו אי-פעם ילדים, הם יהיו כמו של כל אחד מאתנו.
למרות הגנים, מתן ואני טיפוסים שונים לגמרי. מתן בעל ביטחון עצמי, ואני ביישן. הוא חברותי, ואני נחבא אל הכלים. הוא אומר את שהוא חושב, ואני שומר את מחשבותיי לעצמי. הוא נחרץ ואני הססן.
מאז שנולדנו מתן היה 'ילד של אבא', ואני 'ילד של אימא'. כשהיה פורץ איזשהו סכסוך בינינו, אתם יכולים לשער למי כל אחד מאתנו פנה כדי לקבל קצת תמיכה. "אימא! מתן הרביץ לי חזק באף", "אבא! מאור עשה לי פרצוף." וכולי וכולי.
אהבתי שאימא הייתה כמעט תמיד לצדי, אבל רציתי שגם אבא יהיה. כבר מילדות הרגשתי שמשהו במתן מפריע לי. זאת לא הייתה התחרות בינינו. אתם מבינים? בעיניי, תחרות בין אחים היא דבר חיובי. תחרות עוזרת, במידה מסוימת, להתפתחות של ילדים במובן המוטורי ומחזקת אותם פיזית. נוסף לזה, לעניות דעתי, זה גם בריא לנפש. אבל מתן לא ידע להפסיד. וזו, לדעתי, תכונה רעה. אם אתה לא יודע להפסיד, אתה גם לא יודע לנצח. העניין התבהר לי דרך סיפור מסיפוריה המעניינים של אימא על ילדותינו:
אבא התעתד לחזור הביתה מאחד ממסעות העבודה הארוכים שלו בחו"ל.
באותו היום, מתן, שכבר הראה סימנים ברורים של געגועים לאבא, ישב על הרצפה, ליד הדלת, מוצץ בפיו, דרוך כולו ומצפה לכניסתו של אבא. בטלוויזיה התחיל להתנגן קליפ של שיר מהשירים האהובים על מתן (בר-בא-אבא). מתן רותק לקליפ והיה מרוכז בו כל כך עד שלא הבחין שדלת הבית נפתחה ואבא נכנס. אני, לעומת זאת, הבחנתי בכך. קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ תוך שאני צועק: "אבא! אבא!"
או-אז מתן ניעור מריכוזו במתחולל על המרקע, תפס בי, בחיתול, עד שזה נקרע, אחז ברגלי והפילני בקלות לרצפה.
אני, עירום וכאוב, פרצתי בבכי מר. והוא המשיך, מאושר, כאילו כלום לא קרה, בדרכו לרגלו של אבא שהזדעזע מהמתרחש לנגד עיניו.
כך ניצח מתן בתחרות השנייה בילדותנו. ולא בפעם האחרונה.
מים, בלעדיהם אין חיים. שבעים אחוזים מכדור הארץ מכוסים בהם. בַּיַמות ובַימים. שם שוחים להם, כבר מיליוני שנים, מיני סוגים של דגים.
מתן ואני רצינו להיות 'כמו דג במים' בכל המובנים. לשחות לצדם, לשחות כמוהם, לחזור למקורות.
התחלנו בזעיר אנפין, בבריכה, כמובן, כמו כל הזאטוטים.
כבר מההתחלה הרגשנו במים כמו בסביבתנו הטבעית.
לא עבר זמן רב מאז שנכנסנו למים ועד שלמדנו לשחות.
אולי אתם יודעים זאת, ואולי לא, אם לוקחים זאטוט וזורקים אותו למים – הוא לא יטבע. בזאת אנחנו כולנו דומים לדגים. עניין זה מפליא אותי בכל פעם שאני מהרהר בו.
מין אינסטינקט מופלא שכזה.
וכך גילינו, מתן ואני, את עולם המים.
אני יודע שזו שיטה אכזרית, לזרוק ילד קטן למים, אבל זה עזר לנו בעולם התחרותי שאליו כיוון אותנו אבא. בו תלויה האשמה, אך גם הישועה. השיטה שלו העניקה לנו יתרון משמעותי מול שאר השחיינים.
אנחנו התחלנו לשחות כשלוש שנים לפני כולם. אך היו עוד יתרונות שעמדו לזכותנו. היינו חרוצים יותר, תחרותיים יותר. ובסופו של דבר, הטכניקה שלנו, יחד עם שאר היתרונות, העלתה אותנו על מסלול הניצחון.
אף שמגיל צעיר (תקרית החיתול) היו סימנים שליליים באשר ליחסים בינינו, מתן היה אח טוב. אח ראוי. כשהייתי זקוק לו – הוא עמד לצדי, תמיד: בגן, ביסודי, בתיכון, בחיים.
והחיים אינם קלים לשחיינים, על זה אני מוכן לחתום לכם. אמנם מתחילים את הקריירה התחרותית באופן מתון ולא תובעני, כיוון שצריך לתת לגוף הרך להתפתח בדרכו הטבעית, אך מגיל ארבע-עשרה מעלים כמה הילוכים. האימונים הופכים למפרכים יותר ויותר עד שמגיעים לחמישה אימונים, מדי שבוע! חלוקת שעות האימונים באותה נקודת זמן הייתה: שלוש שעות שחייה בבריכה, שעתיים אימון בחדר הכושר.
מתן היה בעל מוטיבציה רבה משלי. הראשון לקפוץ למים והאחרון לצאת מהם. הוא היה הקטר ברכבת שלנו, ועל כך עליי להודות לו, ואפילו רבות.
אני זוכר את התחרות הראשונה שלנו כאילו התרחשה אתמול. זה היה ביום סתווי ומקסים, בשעת אחר-צהריים מאוחרת.
הטמפרטורה הייתה מתאימה, לא חם מדי, ולא קר מדי. הבריכה הייתה ממוקמת תחת כיפת השמיים. השמש האירה על המים, והם נצנצו בחזרה לעיניי. שום דבר לא בישר על הפיאסקו שעתיד לקרות.
"מאור, מה יש לך?" שאל אותי מתן, כשהבחין בי עומד על יד הבריכה, שקוע בחלומות בהקיץ.
"בוא, אנחנו צריכים להחליף בגדים. התחרות עוד מעט מתחילה," אמר.
רק כאשר הלכנו לכיוון המלתחות וראינו את המתחרים האחרים, שנאספו מכל קצות העיר, הרגשתי, אחרי שמונה שנות אימון, את השפעותיו של ההורמון הזה – אדרנלין. הוא התחיל לזרום בעורקיי ולתת בי את אותותיו. אך השפעתו המרובה עליי ערפלה את חושיי והחלישה את דעתי.
סקרתי את המתחרים, אחד אחד, ותהיתי לעצמי: האם אני מוכן לתחרות?
מהתרשמותי, מתחריי נראו לי ראויים ממני. נעלתי מבטי על אחד מהם שאף שלא היה מוכר לי, חשבתי שהוא ראוי לניצחון שכן הוא נראה כל כך בטוח בעצמו וכל כך שלֵו. הימרתי עליו יותר מאשר על עצמי.
המקצה הראשון התנהל, לתחושתי, באטיות. השחיינים צריכים להסתדר על הרמפות, לחכות לשריקה, ולשחות הלוך ושוב – חמישים מטר, תוך דקה וחצי. הרגשתי שהזמן מזדחל לו ושהשחיינים שוחים בהילוך אטי.
כשהגיע תורנו במקצה השני, מתן עלה ראשון על הרמפה שלו – במסלול האחרון, המסלול השמיני, ואני לרמפה במסלול השישי.
לא הכרתי את המתחרים במסלולים שמצדדי. הרגשתי שלִבי פועם בחזקה. לשווא חיפשתי בעיניי את אימא ואבא בין האנשים שבקהל. העפתי מבט ימינה בכוונה ללכוד את מבטו של אחי, לקבל איזשהו סימן של עידוד, אבל הוא הוסתר על-ידי המתחרה שחצץ בינינו. ואז זה קרה. נתפסתי לחלוטין לא מוכן. אפילו לא שמעתי את שריקה. הכול נגמר בטרם התחיל. קפצתי למים אחרון, בפער גדול מן האחרים – פער שלא היה ניתן למחיקה. המקצה שלנו היה ככל המקצים – הלוך ושוב בלבד, לאורך חמישים מטר. לא היה לי כל סיכוי, והכול נגמר כל כך מהר. רק בשובי הביתה התחלתי לעכל את ניסיוני הראשון והכושל בעולם השחייה התחרותית. סיימתי אחרון. אם אתם מעוניינים לדעת לאיזה מקום הגיע מתן – הוא ניצח במקצה.
מאותו יום הדביקו לי הילדים את הכינוי: "מאור בעננים", אך אני חשבתי על כינוי טוב מזה: "מאור ראש באדמה", כי שם רציתי לטמון את ראשי כדי שלא להראות את פרצופי המאדים מבושה וכדי שלא לשמוע את הצחקוקים של שאר הילדים.
בשנים שלאחר מכן התקבע דפוס קבוע בכל הנוגע לתחרות שהייתה ביני לבין מתן. הוא היה המנצח. הוא ניצח אותי באימונים וניצח אותי בתחרויות. הוא פשוט היה טוב ממני. אבל לי זה לא שינה כל כך. לא חשבתי על ניצחונות כל הזמן. יש גם דברים אחרים שחשובים לא פחות, למשל, לימודים או חשיבה על העתיד. וכך, בעצתה של אימא, התרכזתי בלימודיי. תמיד הייתי טוב במספרים וחשבתי להשקיע בלימודי מתמטיקה כדי ללמוד חשבונאות בהמשך. אז לא יכולתי לנחש את שצופן העתיד. השחייה – הייתה בשבילי תחביב בלבד.
הזמן חלף ודברים השתנו. מתן נעשה, באופן מופגן, בטוח בעצמו יותר ויותר וליהיר. איני יכול לומר מתי בדיוק חל השינוי, אך ככל שעבר הזמן מתן חדל להיות "מתן הכול יכול", "מתן הגדול". התחלתי להשתוות אליו במהירות השחייה. שחייה, כידוע, היא תחום טכני מאוד. מי שחסרות לו יכולת לימוד ויכולת שיפור טכניקת השחייה שלו, נשאר מאחור. מתן לא נעדר יכולת לימוד, אלא שבגלל אופיו הוא לא הקשיב למאמן וסמך על עצמו. עובדה זו החלה להשפיע עליו ובאחד הימים הבנתי עד כמה. הינו אז בשנות ההתבגרות המאוחרות שלנו. לאחר אימון כושר, בעודנו מתנגבים לאחר שסיימנו מקלחת חמה, פנה אליי ואמר: אני ואתה, מאור, אנחנו שני אנשים שונים."
"במה אנחנו שונים?" שאלתי.
"אני יכול לדמות אותך לדולפין. תחילה היית בים, לאחר מכן החלטת לצאת ולכבוש את היבשות, ומסיבות השמורות לך חזרת למים. אני, לעומת זאת, כמו דג: איני מכיר עולם אחר פרט לים. המים הם סביבתי הטבעית והיחידה."
בדברים אלה הוא רמז שאני מסוגל להצליח גם בשחייה וגם בלימודים. באותם ימים מתן היה הטוב בקבוצת השחייה שלנו ואני החלטתי 'להוריד הילוך' ולהישאר שני לו. רציתי בכך כיוון שכאשר הוא היה מאושר – הייתי מרוצה.
יום אחד, בשעה שמשפחתנו הסבה לשולחן ואכלה ארוחה טובה, הטילה אימא פצצה: "בנים יקרים," אמרה, "לאבא ולי יש חדשות משמחות: בקרוב תצטרף למשפחה חברה חדשה, תינוקת."
מתן ואני נותרנו פעורי פה, מופתעים לגמרי. "מה אתם אומרים, בנים?" שאל אבא.
"יפה, אימא. יפה," אמרתי. "מתי יתרחש המאורע?"
"עוד כחמישה חודשים," אמר אבא. "ולכם יש מחויבות לעזור לאמכם ככל האפשר, משום שאני, כמו שאתם יודעים, נאלץ לנסוע לעתים תכופות ולזמן ממושך בהתאם לדרישות העבודה."
"מה לגבי השחייה?" שאל מתן בבהלה, כמו ניעור ממחשבותיו.
אבא הישיר מבטו אליו, מהורהר. חשתי בפחדו של אחי מהתשובה הצפויה, ולפני שנענה קטעתי את מחשבותיו של אבא ואמרתי: "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות לעניין."
"מה?" שאל אבא.
"אני אעזור לאימא," אמרתי. "אעזור בשמחה."
"אתה בטוח, מאור?" שאל אבא.
הנהנתי.
"בסדר, אם כך העניין סגור," אמר אבא והוסיף: "אנחנו לא דורשים ממך להפסיק לשחות לגמרי. אנחנו רק מצפים שתעזור לאימא, פה ושם, כשהיא תבקש ממך."
לילי נולדה בקיץ. אבא היה עם אימא בזמן הלידה, אך לאחר מכן כמו נעלם. איני יודע אם אבא הבחין בכך, אבל אימא חזרה הביתה – בן אדם אחר, כאילו לא הכרתיה כלל: היא הייתה מדוכאת. תחילה לא הבנתי מהן המשמעויות של שינוי זה, אך לאחר זמן לא רב, שבו ניקיתי אחר לילי, נשלחתי לסופר לקנות מצרכים לתינוקות, ובסופו של דבר, משום שאימא הייתה 'גמורה' לחלוטין, ונאלצתי גם להאכיל את התינוקת, הבנתי שעליי למלא את תפקידה של אמי ולשמש באופן מעשי: אימא של לילי וגם להיות לה כאב. ומה עם מתן? הוא היה שקוע כולו בעולם המים שלו. לא משנה כמה פעמים ביקשתי ממנו, כמה פעמים התחננתי לעזרה. הוא פשוט סרב וסרב.
"יש תחרות ארצית ממש 'מעבר לפינה', ועליי להשקיע את כל כולי באימונים. להזכירך, אתה זה שהתנדבת לעזור עם לילי, נכון?"
"כן אני גם זוכר את התודה שקיבלתי ממך, להזכירך, שום תודה!" ייללתי.
"מצטער, מאור," אמר בדרכו החוצה לאימון הבא, נוטש אותי לגורלי. היו אלה החודשים המרירים בחיי. טיפול בתינוק הוא עניין תובעני עד מאוד ויכול להתיש אדם בוגר בקלות, שלא לדבר על נער מתבגר, כפי שהייתי באותו זמן. נוכחותו המחזקת של אבא הייתה באותה עת דבר שנשכח מהזיכרון. כמעט היסטוריה. ואני, אט אט, בלב כבד, התחלתי לוותר סופית על קריירת השחייה שלי. אימא הבחינה במתרחש אך לא התערבה. כך עברו הימים והפכו לשבועות, ושבועות לחודשים.
עד שיום אחד צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת ומצדו האחר של הקו נשמע קול מוכר, קול שנתן לי תקווה.
"שלום, מאור. אני יודע מה אתה חושב עליי כרגע ואני יודע שבעיניך לא הייתי אבא טוב. יש לך את כל הסיבות להיות מרוגז, ובמובן מסוים אתה צודק. אני מבטיח שלעולם לא אנטוש אתכם שוב. אך עליך להבין שהדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים. כמפרנס היחיד מוטלת עליי אחריות כלכלית כלפי המשפחה. עליי להביא כסף הביתה. אני רוצה שתבין כי כל הזמן הזה שבו נעדרתי מהבית נוצל על ידי אך ורק לצורך עבודה. אתה מאמין לי?"
"כן," עניתי בקול עמום.
אבא ביקש לדבר עם אימא ואני הבאתי למיטתה את השפופרת ויצאתי מחדרה. למחרת חזר אבא הביתה והעניינים התחילו לחזור לקדמותם. בעזרתנו יצאה אימא מהמיטה. התבוננתי בה כשהרימה את לילי הקטנה, ובפעם הראשונה זה זמן עלה חיוך קטן על שפתיה. באותם ימים לילי התחילה לזחול ולבדוק את סביבתה. ככל שלילי התקדמה, או נכון יותר לומר, התפתחה – כך נסוגותי. המראה החיצוני שלי השתנה: קילוגרמים רבים של שומן נוספו לגופי, בעיקר במותניים. הרגשתי כמו חבית גדולה ועגלגלה, ובהחלט נראיתי אחת כזו. אך הגרוע מכול היה מצבי הנפשי. כל החשק עזב אותי, החשק לחזור ולהיות האדם שהייתי לפני שלילי נולדה. מצבי היה קשור גם אליה (ללילי) כיוון שנקשרתי, בדרך זו או אחרת, לפעוטה. וכשאבא חזר, הבנתי את מקומי במשפחה: תפקידי כאם וכאב הסתיים, חזרתי להיות לה אח בלבד.
אימא יצאה מהמיטה ואני מצאתי את עצמי בתוך המיטה. מי שהכניס אותי אליה היה כנראה אותו שֵד שתקף את אימא – שד הדיכאון. היא גירשה אותו מתוכה והוא מצא לו קרבן חדש. לבית הספר היה עליי ללכת אף שכלל לא רציתי. הכול נראה לי חשוך, אפל, ללא כל תקווה. דבר לא עלה בידי, לא היחסים עם הילדים האחרים, שמאסו בפניי הנפולות, ולא היחסים עם מתן – וכל זאת מסיבות שאינן באשמתי.
באותה תקופה אפלה, בשובי הביתה מבית הספר רציתי דבר אחד בלבד, את מיטתי. בסביבתי ניסו, כמובן, למשוך אותי החוצה ולהקים אותי על רגליי, אבל אני הייתי שקוע עמוק במחשבותיי הדיכאוניות. יותר מכול השפיעו על מצבי יחסיי המעורערים עם מתן. הוא אכזב אותי קשות. כאילו שהקטר התנתק מקרונות הרכבת, אך הנהג לא הביט לאחור אפילו פעם אחת כדי לבדוק מה מצבה של הרכבת.
וכך הן התחילו לפגוע בי כמו דקירות קטנות בלב, זו אחר זו. אתם מכירים אותן בשמן – מדליות. לא נפגעתי משום שחשבתי שכל אחת מהן יכולה הייתה, בנקל, להיות שלי, איני חמדן. מה שפגע בי הייתה העובדה שהקרבתי תחביב שהיה יקר לי בתמורה לידידות, לאהבה. חרון עלה בי כשמתן החליט לתלות את אוצרותיו על הקיר בחדרנו המשותף במקום שאוכל לראותן בקלות בעודי שוכב במיטתי. היו אז ארבע מדליות: אחת מארד, שתיים מכסף, ואחת מזהב, שסנוורה את עיניי יותר מכולן. השתוקקתי לקחת אחת מהן, את זו שסנוורה אותי ולחנוק אותו באמצעותה. מובן שלא עשיתי זאת, איני אדם אלים, אך בתוכי החלטתי שמעתה אין יותר 'אנחנו', מעכשיו מאור ומתן הם שני ישויות נפרדות. אנחנו יחידים.
כשהכול הפך כבד מנשוא, ונראה היה שמצבי הגיע למבוי סתום ומשהו נורא עלול להתרחש, חשבתי: מה ביכולתי לעשות כדי להציל את עצמי?
עלה בי, כמובן, הרעיון לחזור לשחייה. אך עד מהרה וויתרתי עליו. נפשית, לא הייתי מוכן לכך, זה תובעני מדי. ואז, יום אחד, נכנסה אימא לחדרי. כשמאורע כזה מתרחש אני יודע שיש דבר-מה חשוב בפיה. "מאור, מתוק שלי, לילי גדולה מספיק ואינה דורשת עוד השגחה צמודה, אתה ודאי מבחין זאת בעצמך, נכון?"
"נכון." אמרתי.
"עכשיו, כשהמשפחה גדלה, ולאבא אין די הכנסות מהעבודה, עליי לתרום את חלקי בפרנסת המשפחה," המשיכה, "אני מתחילה לעבוד בעבודה חדשה כבר בתחילת השבוע הקרוב. אינך צריך לדאוג ללילי. מצאתי עבורה שמרטפית. אתם תפגשו מחר." ויצאה מחדרי בלי לפרט או להסביר.
נשארתי לשכב במיטה. באותו הזמן לא ידעתי שהכול תוכנן מראש.
יום ראשון הגיע ואתו המתח והציפייה. מי האדם שעתיד להיכנס בדלת? איש או אישה? צעיר או צעירה? מבוגר או מבוגרת? לא ידעתי למה לצפות. גם לילי הייתה במתח.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.