חיוניות יום-יומית

פרק 1 האבנים בנעליים

לכאורה, הזמן הגרוע ביותר שאפשר לחלות בו הוא בחודש יולי, כשמתמחים טריים וחסרי ניסיון מציפים את בתי החולים האוניברסיטאיים. אמנם המתמחים האלה צברו ניסיון מעשי בבית הספר לרפואה, אך עבודה מול מטופלים במחלקות האשפוז היא עניין שונה. הציפייה מהרופאים הצעירים האלה היא לקבל החלטות — גדולות כקטנות — בכוחות עצמם. הם מחליטים איזו אנטיביוטיקה לרשום, האם להפנות לסריקת CT, כיצד לייצב את מצבו של מטופל שלוקה באי־ספיקת לב ואיך לדבר עם משפחות חרדות ולחוצות.

כשהשלמתי את לימודַי בבית הספר לרפואה, בשלהי יוני 2000, השדרוג המיידי למעמד של "ד"ר סמנתה בורדמן" הקפיץ את הביטחון העצמי שלי. אחרי כל השנים שבהן לבשתי חלוק לבן קצר של סטודנטים, הורשיתי בשעה טובה ללבוש חלוק ארוך ולפסוע בגאווה במסדרונות בית החולים.

ירח הדבש שלי עם התואר החדש ד"ר בורדמן לא נמשך זמן רב. ברגע שהגעתי למשמרת הלילה הראשונה שלי, קיבלתי בביפּר הודעה מאחת האחיות. חולה שהיה מאושפז במחלקה מת ונדרש רופא כדי למלא את תעודת הפטירה, הליך שביצעתי רק פעם אחת קודם לכן. באחריותי היה גם למסור את ההודעה לשארי בשרו ולהסביר להם שביכולתם לבקש נתיחה לאחר המוות אם הם רוצים. מן הסתם, אף אחד לא רוצה נתיחה לאחר המוות, כך שהיה עלי לברור את מילותי בקפידה.

הביפר שלי צפצף שוב. אחות אחרת הודיעה לי שאני צריכה לקחת תרבית דם מחולה לוקמיה שסבל מחום גבוה של 39.5 מעלות.

"אני כבר באה," אמרתי.

כשהביפר שלי צפצף שוב היתה זו הודעה מאחות שלישית, שהביעה דאגה בנוגע למטופל עם דופק מהיר. בשלב זה גם הדופק שלי התחיל לעלות ורשימת המטופלים שנזקקו לתשומת לבי רק המשיכה להתארך. ההתלהבות הראשונית שלי על כך שהפכתי להיות "ד"ר בורדמן" התפוגגה. תסמונת המתחזה הרימה את ראשה המכוער. הרגשתי כמו רמאית שמסתובבת בתחפושת של חלוק לבן. הפנים שלי האדימו ודמעות בצבצו בעיני. בלעתי לגימה גדולה של קפה שחור פושר ונגסתי במאפה שהכנסתי לכיס מוקדם יותר באותו היום.

אם אחד המטופלים היה לוקה במצב חירום לבבי, הייתי יודעת בדיוק מה לעשות. הייתי נכנסת לפעולה במלוא המרץ: קודם כול הייתי בודקת את הדופק והנשימה של המטופל. אם המטופל היה במצוקה, הייתי משגרת קריאת חירום כדי ליידע את צוות שעת חירום על מטופל שלקה בדום לב ומתחילה לבצע עיסוי חזה. הייתי מתורגלת ומיומנת בהתמודדות עם מקרי חירום חמורים, אך כעת הייתי תחת מטח בלתי פוסק של אתגרים קטנים יותר.

"מה שמתיש אותך זה לא ההרים שתצטרך לטפס בדרך, אלא האבנים הקטנות בנעליים," כפי שאמר פעם מוחמד עלי.

הייתי יכולה להסתדר עם סלע כבד, אבל מפולת האבנים הקטנטנות איימה להטביע אותי.

אני שומעת הדים מהלילה הראשון שלי כמתמחה בסיפוריהם של מטופלים רבים. הם מספרים לי שהם מותשים מבחינה רגשית ומרגישים שהם נמתחים באלף כיוונים שונים בעת ובעונה אחת. אף על פי שלוחות הזמנים שלהם עולים על גדותיהם, הם כמהים לתחושה של סיפוק אמיתי. כשאני מבקשת מהם לתאר את הלך הרוח והמצב הנפשי שלהם במילה אחת, הם משיבים במילים כמו "גמור/ה", "סחוט/ה", או אפילו "מת/ה".

"זה לא שאני טובעת," הסבירה לי מטופלת בראשית שנות ה־40 לחייה. "אני מחזיקה את הראש מעל המים, אבל הגלים גבוהים ואני כל הזמן חוטפת שפריצים לפנים."

מטופל אחר סיכם את מצבו כך: "כל יום אני מרגיש כאילו זה מוצאי שבת — מלא אימה וריקנות." כשביקשתי ממנו לתאר את מצב הרוח שלו במילה אחת, הוא חשב רגע והשיב, "דהוי."

מטופלת אחרת ציטטה שורה משיר של רוברט לוֹאֶל כדי להביע את הכעס והתסכול שלה לנוכח הדרישות של חיי היום־יום: "כיצד יישא הלב בעול?"

האבנים הקטנות יכולות להכות בך

הקביעה אם אדם סובל מדיכאון קליני אינה החלטה שרירותית. פסיכיאטרים פועלים לפי הנחיות מדוקדקות שמפורטות ב"מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות" (DSM), ומחפשים לפחות חמישה מתוך תשעת התסמינים להלן, שמופיעים במשך שבועיים לפחות:1

1. תחושת דיכאון במשך רוב היום, כמעט בכל יום, שנקבעת על פי דיווח סובייקטיבי של המטופל (שמדווח למשל על תחושת עצב, ריקנות, ייאוש) או התרשמות של אנשים אחרים (שמדווחים למשל כי המטופל נראה על סף בכי)

2. רמות ירודות בעליל של התעניינות או הנאה בעת עיסוק בכל הפעילויות (או כמעט כולן) במשך רוב היום, כמעט בכל יום (על פי דיווח סובייקטיבי או התרשמות חיצונית)

3. אובדן משקל משמעותי ללא דיאטה, או עלייה במשקל, או עלייה או ירידה בתיאבון

4. הפרעות בשינה

5. מצוקה או האטה בתפקוד הפסיכומוטורי כמעט בכל יום (על פי התרשמות של אחרים ולא רק תחושות סובייקטיביות של חוסר נינוחות או אטיוּת)

6. עייפות או חוסר אנרגיה

7. יכולת מופחתת לחשוב או להתרכז, או חוסר החלטיות

8. תחושת חוסר ערך, או רגשות אשם מופרזים וחסרי אחיזה במציאות, כמעט בכל יום

9. מחשבות חוזרות ונשנות על מוות (לא רק פחד מפני המוות), הרהורים חוזרים ונשנים על התאבדות בלי תוכנית מוגדרת, או ניסיון התאבדות או תוכנית מוגדרת לביצוע התאבדות

אני מפרטת את הקריטריונים האלה לא רק מתוך רצון להביא לידיעת הקוראים שדיכאון יכול להתבטא בדרכים רבות, אלא גם כדי להדגיש כמה חשוב לפנות לעזרה מקצועית אם הקריטריונים האלה חלים עליכם או על מישהו מיקיריכם. במשך השנים אבחנתי, אשפזתי וסייעתי למטופלים שהציגו את כל קשת הסימפטומים המתוארים לעיל. אך יש גם מטופלים רבים שאפשר להגדיר כ"כמעט מאובחנים" — אנשים שאינם לוקים במחלת נפש על פי הסטנדרטים הקליניים, אך גם אינם נהנים מבריאות נפשית חיובית.2

כשפתחתי את הקליניקה הפרטית שלי, רוב המטופלים החדשים שקיבלתי היו בנקודת מפנה בחייהם. הם פנו לעזרתי בהערכת ההשלכות של החלטה משנת חיים או בהבנת מערכת יחסים, או היו בעיצומו של מעבר משמעותי — שנבע מאובדן אצל חלקם הגדול. הבעיות הכרוניות בחיי היום־יום שלהם לא תפסו את מרכז הבמה. כיום הולך וגדל מספר המטופלים שבאים אלי בגלל העליות והמורדות בחיי היום־יום שלהם. הם מרגישים שחוקים ומעוכים תחת מכבש הלחצים היומיומי.

נראה שנשים מרגישות זאת ביתר שאת. כמעט מחצית מהנשים שהשיבו לסקר אמרו שהן חוות לעתים תכופות סטרס יומיומי, ויותר מ־40 אחוזים מהן אמרו שהן מרגישות שאין להן מספיק זמן. החיים שלהן הם התרוצצות מתמדת, עם רשימת מטלות שאין לה תחתית כמדומה. במקרים רבים, היעדר חיוניות רק מגביר את הסטרס שלהן. רבים מהמטופלים שלי פשוט מרימים ידיים ונאנחים, "מסתבר שככה זה בחיים וזהו."

המעקשים והמהמורות של הקיום השוטף — החוויות המטרידות, המתסכלות ומעוררות החרדה שכרוכות בשגרת חיינו — הם מקור סטרס משמעותי. תקריות פעוטות לכאורה — ויכוח עם ילד או עם בן זוג, דדליין בלתי צפוי בעבודה, הגעה באיחור לפגישה, החמצת רכבת, או התמודדות עם מחשב תקול — כל אלה תורמים לסטרס המצטבר.3 מחקר העלה שצפייה בחדשות ואובדן הטלפון הסלולרי מדורגים בעשירייה המובילה של האירועים היומיומיים שמכניסים אנשים לסטרס.4 אפילו תור ארוך בבית הקפה המקומי שלכם, או מחסור במים חמים למקלחת הבוקר, עלולים להספיק כדי להשרות עליכם מצב רוח רע.

כולנו יודעים שזה אבסורדי להתיר למשהו פעוט להרוס לנו את הרגע, שלא לדבר את כל היום. אנחנו מנסים לפטור בביטול את הדברים הקטנים והמעצבנים האלה ולהחזיר אותם לממדיהם האמיתיים — עניינים של מה בכך, או "צרות עולם ראשון". אנחנו אומרים לעצמנו שאין להם שום חשיבות בטווח הארוך. אבל יש להם.

ישנה הנחה רווחת שאירועי חיים משמעותיים כגון גירושים, מוות של בן זוג ואובדן עבודה הם הגורמים החזקים ביותר לסטרס, אך מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי הבהיר שדווקא הדברים שמכונים "גורמי דחק זעירים" הם אלה שעלינו להישמר מפניהם: "גורמי דחק מהסוג הזה נתפסים כמובנים מאליהם ומיוחסת להם חשיבות פחותה יחסית לגורמי דחק דרמטיים יותר. מנתונים קליניים ומחקריים עולה כי 'גורמי הדחק הזעירים' הללו מתאפיינים בהשפעה מצטברת ועלולים להוות מקורות סטרס רבי עוצמה כשקיים מחסור יחסי בחוויות חיוביות שמשמשות כפיצוי."5

אין להמעיט בהשפעת האתגרים שצצים במהלך השגרה השוטפת על הבריאות הגופנית והנפשית כאחד, ולמעשה האתגרים האלה מנבאים את רמת הבריאות אף יותר מאירועי חיים משמעותיים.6

החוקר ריצ'רד לזרוס היה בין הראשונים שהכירו בעוצמת ההשפעה שעשויה להיות לתקריות שוליות יחסית. הוא האמין שרמת הדרישות הכוללת שמוטלת על אדם, לצד ההתרשמות שלו בנוגע למשאבים שעומדים לרשותו למילוי הדרישות האלה, הן שקובעות אם מטרד פוטנציאלי יהפוך למטרד ממשי. לכן, כשמדובר באדם שכבר מרגיש עמוס לעייפה, אירוע שיזכה בימים כתיקונם להתעלמות או ייחשב זניח — עט שהדיו נוזל ממנו, איחור לרכבת, קפה שנשפך — עלול לקבל צביון שלילי הרבה יותר. אם האדם מרגיש חזק, בהחלט ייתכן שיפטור מטרדים כאלה במשיכת כתפיים או אף יתעלם מהם כליל.

במסגרת מחקר אחר התבקשו המשתתפים לתעד ביומן את גורמי הדחק הזעירים שחוו מדי יום. התוצאות הובילו את החוקרים למסקנה כי "מתחים יומיומיים קלים משפיעים על הרווחה האישית, לא רק כתוצאה מהשפעתם הנפרדת, המיידית והישירה על התפקוד הרגשי והגופני, אלא גם בכך שהם נערמים על פני רצף של ימים ויוצרים רוגז, תסכול ועומס יתר, שעלולים להוביל לתגובות דחק חמורות יותר כגון חרדה ודיכאון".7

אפילו מצבים מעוררי חרדה שגרתיים וצפויים יחסית עלולים להשפיע על הבריאות. צפייה במשחק כדורגל מותח, למשל, עלולה להגדיל את הסיכון להתקף לב פי שניים ויותר.8 סטרס עלול לפגוע גם במערכת החיסון שלנו. אצל סטודנטים שהיו לקראת בחינת הסמכה לרפואה נצפתה תגובה איתנה פחות לחיסון נגד צהבת, בהשוואה לסטודנטים שקיבלו את הזריקה כשהתרגעו בחופשת החגים.9 אנשים שמדווחים על רמות גבוהות יותר של סטרס יומיומי מגלים נטייה רבה יותר להידבק בהצטננות.10 כשמתנדבים בריאים נחשפו לטיפות אף שהכילו נגיף שפעת, אלה שדיווחו על סטרס יומיומי מתמשך נטו יותר לחלות וללקות בסימפטומים חמורים יותר. (במטרה לקבל אומדן כמותי של הליחה שנוצרה אצל משתתפי הניסוי, החוקרים שקלו את כמות הנזלת בכל ממחטת טישו. תמיד ריחמתי על הסטודנטים האומללים שביצעו את המשימה הדוחה הזאת בשירות המדע.)

אף אחד לא זקוק למחקרים כדי להוכיח שסטרס מקשה עלינו להסתדר עם קרובי משפחה ועם חברים. במצב של אפיסת כוחות רגשית, אנחנו מתרגזים יותר בקלות ונוטים יותר לוויכוחים. אנחנו משתתפים פחות בארגונים התנדבותיים ומרגישים פחות מעורבים בעבודתנו. רווחתנו הכללית, מעבר לנסיבות חברתיות, נפגעת אף היא. אנשים ישנים פחות, אוכלים יותר, עוסקים פחות בפעילות גופנית, עושים פחות סקס ומקדישים זמן רב מהרגיל לצפייה בטלוויזיה ולמשחקי מחשב. אנו מרגישים דחף עז יותר להתרכז בעצמנו, לצד דפוסי מחשבה והתנהגות נוספים שאינם מביאים תועלת. התגובות האלה אינן טובות לאדם עצמו ולא לסובבים אותו.

בוס תובעני, חתול חולה

בֶּלָה הגיעה אלי בעקבות הפניה מרופא פנימאי, אחרי שפרצה בבכי במרפאה שלו. היא היתה בת 29 ועבדה בחברת הלבשה במנהטן. היא גרה עם החבר שלה, ג'ו, אך הם לא בילו זמן רב יחד. בין העבודה לנסיעות שלהם, הם היו לדבריה "כמו ספינות חולפות בלילה". כשהיו יחד הם נהגו להתווכח על ענייני משק הבית. לא מזמן ג'ו שכח לקנות אוכל לחתול בדרכו הביתה והתוצאה היתה ריב מגעיל. היא פירשה את השכחה שלו כסימן לכך שהוא הפסיק להשקיע בקשר.

כשהיא באה אלי, התלונה העיקרית שלה היתה: "אני פשוט גמורה מעייפות." היא נהנתה מעבודתה בדרך כלל והשיגה תפוקה נאה, אך תמיד הרגישה לחוצה בזמן. היא השתוקקה למצוא את עצמה, להבין מי היא. "כל מה שאני רוצה," אמרה לי, "זה להיות מאושרת." אבל כל יום היה מריטת עצבים בלתי פוסקת. הנסיעה לעבודה ובחזרה היתה סיוט, כיוון שהיא עברה ללונג איילנד במטרה לשפר את "איכות החיים" שלה ועכשיו גיחכה על האירוניה. ימי עבודה ארוכים, בוס תובעני וחתול חולה עמדו בראש רשימת החובות והמחויבויות שלה. היא הרגישה מבודדת, והבדידות גברה עוד יותר עקב הקיפאון ביחסיה עם ג'ו.

בלה התגאתה בכך שאינה זקוקה לשינה רבה. במהלך שבוע העבודה היא נהגה לצפות בערוץ החדשות MSNBC עד השעה אחת בלילה. בסופי השבוע היא קרסה, נשארה במיטה רוב היום וצפתה בסרטים. היא אמרה שאין לה זמן לעשות כושר או לבשל. כשהיתה בעבודה אכלה בעיקר חטיפים מהמכונה או הזמינה צ'יזבורגר מהדוכן בהמשך הרחוב שהכין אוכל פשוט ושמנוני. היא נפגשה עם חברים רק לעתים רחוקות ואפילו ביטלה את הגעתה למסיבת יום ההולדת ה־30 של מי שהיתה השותפה שלה לחדר במעונות הסטודנטים במכללה. היא הסבירה את היעדרותה במילים, "פשוט לא היו לי כוחות לזה."

יום אחד התברר לה שפג תוקפו של רישיון הנהיגה שלה והיא פרצה בבכי במרפאה של הפנימאי. "זה היה יום קשה מההתחלה," היא הסבירה. "איחרתי לעבודה. הייתי צריכה לקחת את החתול לווטרינר... ואז הרישיון." היא חשה מבוכה על כך שבכתה בגלל משהו "כל כך טיפשי ושולי". היא משכה בכתפיה. "אני מתארת לעצמי שזה פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל."

לבלה לא היתה היסטוריה של אפיזודות דיכאוניות. היא לא עמדה בפני משבר גדול. היא לא נמחצה תחת סלע גדול, אך המטח הבלתי נלאה של אבנים קטנות נהיה קשה מנשוא.

כשאנו מרגישים מאוימים או מוצפים, יש לנו נטייה להתרחק מאחרים ולהסתגר בעצמנו. חשיבה והתנהגות שמרוכזות בעצמנו שירתו היטב את אבותינו הקדמונים כשהישרדותם היתה תלויה ביכולתם להימלט מפני טיגריס שֶׁנחַרבִּי, אך התגובות האלה אינן מועילות בהכרח בחיים המודרניים. למרבה האירוניה, התגובה הנפוצה של אנשים לסטרס יומיומי היא בדיוק ההפך ממה שהיה מעניק להם כוחות. בחירות כמו לבטל תוכניות עם חברים, לצרוך אוכל מנחם, להישאר ערים ולצפות בטלוויזיה עד מאוחר, או לוותר על אימוני כושר — מעניקות לנו הקלה זמנית אך מרוקנות עוד יותר את מאגרי החיוניות.

המפתח למציאת תבונה וכוח אינו לסגת ולהתנתק, אלא ללמוד כיצד לעמוד איתנים מול כל מה שנקרה בדרכנו. במשך שנים התבוננתי באנשים שמתגברים על הסטרס של חיי היום־יום בכך שהם מפנים את מבטם אל מחוץ לעצמם בחיפוש אחר תמיכה, עצה והשראה. הם זוכים בהקלה במגוון דרכים:

• הם מתגברים על הנטייה לפעול בניגוד לטובתם האישית ומחליפים אותה ב"קשב לזולת" או "קשב כלפי חוץ", שמאפשר להם להביא בחשבון את המחשבות, הצרכים וההתנסויות של אחרים. הם מפחיתים את הנטייה לנקוט מגננה בנוגע לבחירות שלהם ונוטים יותר לקבל וליישם עצות מועילות. • הם לא נרתעים מחוסר נוחות. • הם מתכננים תוכניות ובד בבד שומרים על גמישות. • כשהם מרגישים פגיעים, הם לא מנסים להתמודד בכוחות עצמם אלא פונים לעזרה. • הם שואלים שאלות ושומרים על ראש פתוח. • הם יודעים שהמעשים שלהם משפיעים על הרגשתם. • הם יודעים שהמעורבות הפעילה שלהם חשובה לא פחות מהלך הרוח שלהם. • הם עושים מאמצים לטפח קשרים אישיים, להוסיף ערך ולהישאר מחוברים. • הם בונים פיגום של הגנה ותמיכה שמעניק להם כוח וחיוניות באופן שוטף.

אילו הייתי אומרת לבלה, או לכל מטופל אחר, אילו שינויים עליהם לבצע או איך עליהם לנהל את חייהם, זה היה מערער את האוטונומיה שלהם וקרוב לוודאי שלא היה משיג את התוצאות הרצויות. אף פעם לא מועיל להטיף לעצמנו או לאחרים מה "צריך" לעשות. בהתחשב בחוסר האפשרות לעצור את שטף האבנים שמיררו את חייה, המפתח להכוונה של בלה היה לעזור לה למצוא את הכוח ואת הסיבולת שיאפשרו לה להכיל אותן ולהתמודד איתן.

במפגשים שלנו נטתה בלה להתמקד ב"רעש" — המטרדים הקטנים שדיכאו את רוחה. היתה לה נטייה לספר המון אנקדוטות מסוג "את יכולה לתאר לעצמך?" למשל: "אתמול נכנסתי לסטארבקס לקנות קפה ומאפה. אחרי שחיכיתי עשר דקות, הבריסטה אמר לי שזה שהיה לפנַי בתור קנה את המאפה האחרון. את יכולה לתאר לעצמך דבר כזה? למה שהוא יגיד לי דבר כזה? זה עצבן אותי עוד יותר."

מאחר שהיצע המאפים אינו בשליטתי ושהחזרה על הסיפור הזה רק עוררה מחדש את הרוגז שלה, ניסיתי להסיט את המיקוד ולהרחיב את הדיון. שאלתי אותה מה היא רוצה ומקווה שיהיה לה.

בלה אמרה שהיא רוצה להרגיש נאהבת. היא רוצה להרגיש הגשמה עצמית. היא רוצה להרגיש חזקה מבחינה גופנית ורגשית. לאחר שגיבשנו את ה"מה", עברנו לעסוק ב"איך".

הקלישאה אומרת שכל האנשים רוצים בסופו של דבר משהו לעשות, מקום כלשהו לגור בו ומישהו לאהוב, אך אצל כל אחד מאיתנו התסריט הזה נראה אחרת. ואפילו כשמדובר באותם אדם, החזון הזה משתנה לאורך חיינו. כפי שהתרפיסט שלי נהג להגיד בכל פעם שהתחלתי להתמקד יותר מדי ביעדים — "תזכרי, סמנתה, הכול תהליך."