חייו של זייפן

1

פריז, ינואר 1944. אני מגיע אל פתח תחנת המטרו סן ז'רמן דֶה פְּרֶה וממהר להיבלע בתוכה. עלי להגיע למזרח פריז, לכיוון פֶּר לאשֶׁז. אני בוחר במושב מתקפל, הרחק מהנוסעים האחרים. בתיקי אני נושא תכולה יקרת ערך, שאני מאמץ אל גופי. אני סופר את התחנות שכבר חלפו. תחנת רפובליק, נותרו רק עוד שלוש. רעש, קולות נשמעים מהקרון הסמוך. רכבת המטרו שורקת כמה שניות אבל הדלתות עדיין לא נסגרות. הקולות נבלעים ברעש צעדים רמים, יבשים, מובחנים. אני מזהה אותם מיד. כאב עז מטפס בחזי, בדיוק כאשר סיור של חיילי מיליציה מגיח לתוך המטרו, על זרועם סרט בולט, על ראשם מהודק ברט באסקי ועורפם מתוח. הם מסמנים לנהג, והדלתות נסגרות.

"בדיקת מסמכים! חיפוש כללי!"

אני לא מסתובב לעברם. אני מחכה לתורי בקצה הקרון. אמנם התרגלתי זה מכבר לבדיקות המשטרתיות, אבל היום אני מפחד.

צריך לשמור על שלווה, להסוות את הרגשות. רק שהם לא יבגדו בי, לא היום, לא עכשיו. עלי למנוע מהרגל לטפוף על פי מקצב דמיוני של מוזיקה פרועה. למנוע מטיפת הזיעה להפוך לאגל על מצחי. לעצור את שצף הדם בעורקַי. להאט את הלמות הלב. לנשום לאט. לדחוק את הפחד. להסתיר את החרדה. שלווה. הכול כשורה. יש לי משימה לבצע. אין דבר שהוא בלתי אפשרי.

שם, ממש מאחורי, בודקים מסמכים, מפשפשים בתיקים. אני צריך לרדת בתחנה הבאה. חייל מיליציה ניצב ליד כל דלת. ברור שאין לי סיכוי לחמוק מבדיקה. אני נעמד אפוא במקומי, צועד בבטחה להציג את מסמכַי לחייל המיליציה המתקרב לעברי, ובתוך כך מסמן לו בידי שעלי לרדת בקרוב. הוא מתחיל לקרוא בקול רם את המידע הרשום על תעודת הזהות שלי: "ז'וּליאֶן קֶלֶר, בן שבע־עשרה, עיסוק: צַבַּע בדים, נולד באַן שבמחוז לה קרֶז..." הוא הופך את התעודה ובודק אותה מכל עבר, עיניו הקטנות והחשדניות מציצות בי, בוחנות את תגובתי. אני יודע שהוא לא יכול לנחש שאני פוחד, אני אכן נראה רגוע. אני גם יודע בוודאות שהמסמכים שלי תקינים. הרי הכנתי אותם בעצמי.

"המסמכים תקינים... קלר, זה שם אלזסי?"

"כן."

"ומה עם זה? מה יש לך שם בפנים?"

בדיוק מזה רציתי להימנע. חייל המיליציה מצביע על התיק, ואני לופת את הידית בעצבנות. למשך רגע אחד נדמה לי שאני מרגיש את הקרקע נשמטת מתחתי. אני משתוקק לקחת את הרגליים ולהסתלק משם. אבל אין שום טעם לנסות לברוח. גל חרדה מקפיא את הדם בעורקי. צריך לאלתר ומיד. להיראות מופתע והכי אידיוט שאפשר.

"הוא חירש? מה יש שם בפנים?" מרים חייל המיליציה את קולו.

"ארוחת עשר. רוצה לראות?"

אני מלווה את המשפט במעשה ופותח את התיק. אין בעיה, באמת יש שם ארוחת עשר. רק שתהיה גדולה מספיק כדי להסתיר את מה שאני חייב להסתיר בכל מחיר. אחרי רגע של היסוס סוקר אותי חייל המיליציה, מפשפש במבטי אחרי פגם. אני מחייך אליו את החיוך הכי מטומטם שלי. תמיד ידעתי לעשות את זה, בכל פעם שהיה בכך צורך: להיראות טיפש. הרגעים הבאים הם מאותם רגעים הנדמים כמו שעות. כבר הגענו לתחנת פר לאשז, ועכשיו נשמעת השריקה לסגירת הדלתות.

"בסדר, אתה יכול ללכת."

אני זוכר היטב את שריקת הרוח על המצבות בבית הקברות. ישבתי על ספסל באחד משבילי פר לאשז, אך לא כדי להתכנס בתוך עצמי בדממה. שיני נקשו. גופי רעד. הייתי צריך לצאת מהמטרו ולגרור את עצמי עד לבית הקברות בשביל להימצא בבדידות הנדרשת כדי להתעשת ולהניח לרגשות שהודחקו מתחת למראית עין שלווה, להגיח החוצה. הייתי קורא לזה הלם בדיעבד. היפטרות הגוף מרגשות שהודחקו. לא נותר לי אלא להמתין בסבלנות עד שהדופק יחזור לסדרו, שהידיים ישתחררו והדם ישוב לזרום בהן. כמה זמן נדרש לזה? לא יודע. אולי חמש או עשר דקות. עד שנהיה לי קר והתעשַתי. עד שנזכרתי למה ובשביל מי אני עושה את זה ולוקח סיכונים, ועד שנזכרתי בדחיפות המשימה שלי. אותה דחיפות באה לקרוע אותי מתוך הקהות שאפפה אותי בדממה הכבדה של בית הקברות, והזכירה לי שאסור לי לבזבז אפילו דקה. אין זמן לשקוע, אין זמן לרחמים עצמיים, ואף לא לפחד או לייאוש.

אני מתכונן לעזוב את המקום. לפני שאני קם אני פותח בזהירות את התיק לצורך בדיקה אחרונה. אני מרים את הסנדוויץ'. הכול מונח במקומו. האוצר שלי. חמישים תעודות זהות צרפתיות ריקות, העט, קסת הדיו, החותמות, השדכן.

באותו יום, כמו ברבים כל כך לפניו, אני נוקש על כל הדלתות המופיעות ברשימה שקיבלתי יום לפני כן וששיננתי כל הלילה. רשומים שם השמות והכתובות של עשרות משפחות יהודיות שמחר עם שחר — כך לפי מידע שמסרו כמה משתפי פעולה לאנשי הרשת — ייעצרו ויגורשו. אני עולה בבולבאר מֶנִילמוֹנטאן ופונה לרחוב דה קוּרוֹן כדי להגיע לסמטאות הסמוכות לבולבאר בֶּלוִויל. בכל פעם מחדש אני שב ומגלה פנים המוצמדים לאותם השמות האנונימיים. רחוב די מולאן ז'וֹלי, משפחת בלומנטל — מוריס, לוסי וילדיהם ז'אן, אליאן וּוֶרָה — קיבלה את המסמכים המזויפים. כעת הם יורדים למחתרת.

במקרה הטוב יש להם תמונות פספורט בבית, וכך מספיק שאהדק את התמונות לתעודת הזהות הריקה ואמלא אותה בזהירות בכתב יד הדומה לזה של עובד עירייה. לפעמים הם מסכימים לקבל את התעודות המזויפות אבל אין להם האמצעים הדרושים לייצור "בו במקום". כך או כך הם מתייחסים במלוא הרצינות לביקור שלי אצלם, ומבטיחים שלא יימצאו בבית למחרת, בשעת המצוד. לחלקם יש דוד, חבר או בת דודה שאצלם אפשר להסתתר. לאחרים אין איש. יש כאלו המסרבים תחילה, ואחר כך, אחרי שאני מבהיר להם שההצעה היא בחינם, הם נמלכים בדעתם. למרבה הצער, לא קל לשכנע את כולם. למשל, מאדאם דְרַוְודָה מרחוב אוֹבֶּרקמפף. היתה זאת אלמנה שהדהימה אותי בחוסר פיכחונה ובהתעקשותה לראות בי אדם לא ישר. כשהצעתי לה מסמכים היא נפגעה: "מדוע אני צריכה להסתתר? הרי לא עשיתי שום דבר ואני צרפתייה זה כמה דורות." מאחורי גבה יכולתי לראות סביב שולחן הסלון ארבעה ילדים סועדים בשקט. ניסיתי הכול כדי לשכנע אותה. הסברתי לה שהתא שלי עוסק בהסתרת ילדים, ושאת הילדים יעבירו בחשאיות מלאה למשפחות הגונות באזור כפרי ושהיא תוכל להתעדכן באשר לנעשה איתם. התחננתי לפניה אבל היא לא הקשיבה לי, לא היתה מוכנה לשמוע, וכל הזמן שמרה על הבעת בוז. מה שהדהים אותי הוא שאחרי שסיפרתי לה על המעצר בדראנסי, על הקרונות המלאים באנשים הנוסעים אל מותם, על אלפי המגורשים, היא הטיחה בי בקרירות שמחנות המוות לא קיימים, ושהיא לא מאמינה בשקרי התעמולה האנגלו־אמריקאית. אחר כך, אחרי שתיקה קצרה היא פתחה באיומים והודיעה לי שאם לא אסתלק תכף ומיד, היא תודיע למשטרה. האם אכן לא הבינה שהמשטרה לא תצא להגנתה אלא שהיא שתגיע למחרת לעצור אותה עם ילדיה?

המשכתי בדרכי מדלת לדלת, נושא עמי כעוֹל את התיק ואת כאבי. בעודי צועד, עידכנתי בראשי את הרשימות של אלה שעמדו לרדת למחתרת מצד אחד, ושל אלה שיגורשו, מצד שני. ידעתי שאת האחרונים לא אשכח לעולם, שזיכרוני לעולם לא יוכל למחוק כליל את שמותיהם ואת פניהם. ידעתי שהללו יופיעו בסיוטי הלילה שלי, וכמי שמודע לכך שהוא אולי העד האחרון לחירותם, ניסיתי להשאיר להם מקום קטן אי־שם בזיכרונותי.

אמנם הזדרזתי, אבל החשֵכה הקפואה של אותו ליל חורף הצליחה לסלק את קרניה האחרונות של השמש הזורחת. כשנסגרה מאחורַי הדלת האחרונה בכתובת האחרונה, כבר החלה מזמן שעת העוצר. הייתי צריך להפוך לצל, להיצמד לקירות, לחמוק מאור פנסי הרחוב, להסתיר את צעדי, להחליק על פני הקרקע ולהיעלם. אבל ראשית היה עלי למצוא טלפון ציבורי כדי להודיע לאיש הקשר שלי שהאזור שבאחריותי טופל. הייתי צריך אפוא לחייג מספר, למסור הודעה מוצפנת ורק אז לחזור הביתה.

אחרי עשרים דקות של הליכה חרֵדה ראיתי סוף־סוף מרחוק את קווי המתאר של בניין הלבֵנים של "בית הנוער", שהפך לימים ל"היכל האישה" של צבא הישע. באותם ימים שימש המוסד מעונות לסטודנטים ולפועלים צעירים. מחירי השכירות בו היו נמוכים ושם השתכנתי עד שאמצא מקום טוב יותר. כשהגעתי לשער צילצלתי בפעמון פעמים אחדות, אבל איש לא פתח לי. היה לי קר, רגלי קפאו, והייתי נעול בחוץ בשעת העוצר. שמעתי קולות ובכל פינה אפלולית דימיתי לראות דמות מאיימת וצללים. הרגשתי בסכנה. לא היה לי לאן ללכת. הייתי מותש. צילצלתי בפעם האחרונה בלי לטפח אשליות, ולאחר מכן הלכתי להסתתר בחדר מדרגות. ישבתי על מדרגה, ראשי תחוב בין הכתפיים והידיים חובקות את הגוף, וחיכיתי לבוקר. לא הצלחתי לעצום עין, כל צליל שהשמיעה הרוח הקפיץ אותי ממושבי, וחשבתי שוב על מאדאם דרוודה, על כל האנשים שלא הצלחתי לשכנע, ובמיוחד על הילדים. הרגשתי אשם בלי לדעת מדוע. הצטערתי שלא מצאתי את המילים הנכונות, המתאימות יותר, המשכנעות יותר. רציתי להמשיך ולהאמין שמאמצי, כמו מאמצי חברַי, אינם לשווא. לא רציתי להיכנע. שאלתי את עצמי אם "לוטרֶה" הצליח להשלים את הסיבוב שלו לפני העוצר, אם הוא הצליח לחלק יותר מסמכים ממני. קיוויתי שהמשטרה לא עצרה אותו. שהרי אם כן, הוא כבר מת. היה זה בחודש ינואר 1944. בניגוד לכתוב בתעודה שלי, לא הייתי אז בן שבע־עשרה כי אם בן שמונה־עשרה בדיוק. הִפחַתי שנה מגילי כדי לחמוק מגיוס חובה למחנות העבודה והכפייה. תחילת המלחמה קטעה בבת אחת את ילדותי ועדיין לא הרגשתי ממש מבוגר, אבל מאותו רגע ואילך ידעתי בוודאות שכבר אינני ילד.

ידעתי כמובן שכל כוחות המשטרה מתחקים אחרי הזייפן הפריזאי. זה היה לי ברור מרגע שמצאתי דרך לייצר כמויות כה גדולות של מסמכים מזויפים שעד מהרה כל אזור הצפון, עד בלגיה והולנד, היה מוצף בהם. כל מי שרצה מסמכים מזויפים בצרפת ידע שאם ייצור קשר עם ענף כלשהו של הרזיסטאנס, הוא ישיג אותם מיד. וכמובן, היה ברור שאם כולם יודעים, גם המשטרה יודעת. ככל שהרבינו לייצר, היה צריך להגביר את אמצעי הזהירות. היתרון העיקרי שלי על פני המשטרה היה שהם ודאי חיפשו "מקצוען" בעל מכונות, מכבשי דפוס, מפעל נייר; איש מהם לא חשד באותם ימים שהזייפן שהם מחפשים הוא בסך הכול עוד ילדון.

מן הסתם, ולמרבה המזל, לא הייתי לבד. האחראי על המעבדה היה סם קיז'יאל, בן עשרים וארבע. קראנו לו "לוטרה". הטכנאית שפינתה לי את מקומה ועברה לטפל במשלוחי הילדים ובמעברי הגבול היתה רֶנֶה גְלוּק שכונתה "חבצלת". היא היתה כימאית, בת עשרים וארבע כמוני. את הכינוי שלהם קיבלו השניים בעת השתייכותם לתנועת הצופים היהודיים בצרפת, שבה נפגשו לפני תחילת המלחמה. במעבדה היו גם סוזי ואֶרטָה שידלוֹף, שתי אחיות שאחת מהן היתה בת עשרים והשנייה בת עשרים ואחת, סטודנטיות בבית הספר הגבוה לאמנויות, שתרומתן היתה יקרה במיוחד, הן בשל עבודתן המאומצת הן בשל מצב רוחן המרומם תמיד. זה היה הרכבה של מעבדת זיוף המסמכים המהוללת של "השישית", הזרוע החשאית של הארגון הצרפתי היהודי אוז'י"ף. מלבד חמשתנו, איש לא הכיר את כתובת המעבדה. המידע נשמר בסוד אפילו מפני המפקדים שלנו. בשום מקרה היה אסור לגלות להם את הכתובת, ובזכות שמירה קפדנית על הכלל הזה הצלחנו לחמוק מכמה וכמה פורענויות.

בתור כיסוי העמדנו פני ציירים. מעבדת המסמכים המזויפים נמצאה בחדרון בעליית הגג שלאורך הקומה האחרונה ברחוב סן פֶּר מספר 17, שהפכנו לסדנת אמן. היה זה מקום זעיר, בקושי חמישה־עשר מטרים רבועים, אבל הודות לאשנב בתקרה יכולנו לפחות ליהנות מאור היום. שני שולחנות שהונחו זה לצד זה תפסו את כל אורך החדר. על אחד מהם היו שתי מכונות כתיבה. על השולחן השני — ניירות ספיגה. על המדפים הקבועים בקיר הנחתי את כל התכשירים הכימיים שלי ואת כלי הדיו השונים, הממוינים בקפדנות על פי סדר השימוש. מאחר שדאגנו להציב כמה מכחולים לצדם, העיד הכול על כך שמדובר בצנצנות המכילות צבע וחומרים ממיסים. כדי להגדיל את משטח העבודה בניתי מתחת לשני השולחנות עשרות מגירות שטוחות. כך יכולנו לייבש מסמכים רבים בו־זמנית ובהיחבא. הקירות האחרים היו מכוסים בציורים שציירנו להנאתנו בחטף, ומאחוריהם הסתרנו את המסמכים המזויפים המוכנים לפני שנמסרו לאנשי הקשר שלנו. כל אחד מאיתנו הקפיד על שעות קבועות, שעות משרד, כדי לא לעורר את חשדה של השוערת, ומדי פעם בפעם היינו מגיעים עם מגשי צֶבע של ציירים. כך הבטחנו ששום שָכֵן לא יבוא לחקור את מקור הריח של התכשירים הכימיים. גם איש חברת החשמל שהגיע לבדוק את מוני החשמל לא חשד בכלום. בכל פעם שהיה נכנס למעבדה היה מחמיא לנו על ציורינו. ברגע שהפסקנו לשמוע את הדהוד צעדיו במדרגות היינו מתפוצצים מצחוק, כי תאמיני לי, הציורים שלנו היו חסרי ייחוד לחלוטין.

התא שלנו התייחד בכך שנוצר בלב לבו של האוז'י"ף, אותו ארגון יהודי, ממשלתי, שהקים משטר וישִי ומומן בכספי הרכוש היהודי שהחרימה המדינה. מטרת הארגון היתה לקבץ את היהודים: את הקטינים שיכן האוז'י"ף בבתי ילדים, איפשר להם ללכת לבית הספר והבטיח ארוחות סבירות ביותר, עד שרבים האמינו שמטרות הארגון הגונות וכנות לגמרי. במסווה של כוונות טובות מצאה הממשלה הצרפתית דרך יעילה לארגן את הגירוש השיטתי של היהודים, ובעזרת מערכת רישום וכרטיסי ניקוב היא אף הקדימה את כל המדינות האחרות: היהודים, שלא היה להם לאן לפנות ושנאסר עליהם לעבוד, הפכו כולם תלויים ללא תקנה באוז'י"ף, והתגוררו בבתי המחסה המרובים של הארגון. כעת הם הופיעו ברישומים ועד מהרה ניצודו. אחדים ממנהלי האוז'י"ף גילו שבניגוד לרצונם הם נוטלים חלק בגירושים, והחליטו להקים מחלקה מחתרתית שתמומן מהסבת חלק מהכספים שהוטל עליהם לנהל. הם גייסו מתנדבים, בעיקר בקרב ארגון הצופים היהודיים בצרפת, משום שהם היו צעירים ונאמנים וכל רצונם היה להצטרף לרזיסטאנס. הם היו מרבית חברי הרשת. הודות לסוכנים כפולים היה ל"שישית" יתרון החשיפה המוקדמת לרוב רובן של רשימות המועמדים למצוד — הן אלה ששהו במוסדות האוז'י"ף, הן אלה ששהו במקומות אחרים.

הייתי האחרון שהצטרף למעבדת ה"שישית", אבל ברגע שהגעתי נאלצתי להפוך את שיטות העבודה על פיהן. כשחבצלת הסבירה לי שהיא מסירה את החותמת יהודי בצמר גפן ספוג במסיר רגיל או בחומר מלבין מורתח, ושלאחר מכן סוזי צובעת את התעודה מחדש בעפרונות צבעוניים, חשבתי שאני מתעלף! השיטה שלהן היתה מסוכנת להפליא. מיד הסברתי להן שתוך כמה ימים, לאחר מגע עם עור או עם זיעה, הכיתוב יופיע מחדש בצבע צהוב. הסברתי שאם הן לא ינטרלו את המסיר בבסיס אלקלי, הן יפגעו בנייר, והמרקם שלו באזור המזויף יהיה כשל נייר סופג. וכך, תעודת הזהות תהיה חסרת תועלת. אל מול עיניהן הנדהמות הדגמתי את הפתרונות הכימיים שלי והראיתי להן איך יהיה עליהן לעבוד מעכשיו. מבחינתי זה היה פשוט. את כל ידיעותי צברתי כצבע בדים ובזמן שביליתי לצד כימאי שהתמחה בתעשיית מוצרי החלב. הודות לעבודתי כשוליה של צבע בדים ידעתי איך לצבוע חוט כותנה מבלי להשפיע על חוט צמר, ולהפך. את ניסיוני בכימיה התחלתי לרכוש בגיל ארבע־עשרה כשחקרתי דהיית סוגי דיו הנחשבים "בלתי מחיקים". אבל חרף שנים של ניסיונות העליתי חרס בידי: כולם התבררו כמחיקים.

***

ההתלהבות שעוררתי בהן שיעשעה אותי. סוזי דיברה על מעשה קסם. לאחר כמה ימים החליטה חבצלת להקדיש את עצמה לנושא הרכבות שבהן גורשו הילדים, שכן הגיעה למסקנה שמעבדת המסמכים המזויפים מצאה את מהנדס הכימיה שלה וכי אין בה עוד צורך.

זאת היתה רק ההתחלה. בהמשך הפכו המסמכים יותר ויותר מסובכים לזיוף, ובד בבד התגבר מדי יום ביומו הביקוש למסמכים מזויפים. כשהצטרפתי לתא, קיימה ה"שישית" קשרים הדוקים עם התאים היהודים האחרים, תנועת הנוער הציוני (MJS), ארגון היהודי הלוחם (OJC), וַעד בית החולים של רחוב אַמֶלוֹ וארגון הסעד לילדים (OSE). בהמשך התקרבו אלינו תאים נוספים, כגון תנועת השחרור הלאומי (MLN), שצייתה לפקודות שהגיעו מלונדון ופעלה מאז בתחרות עם התאים קוֹמְבָּה, ליברסיון נוֹר וגם עם התאים הקומוניסטיים, ארגון הפרטיזנים הקומוניסטים (FTP) ותנועת הפועלים המהגרים (MOI). כך התארגנה תנועת הרזיסטאנס המאוחדת. רשת הקורים נטוותה בין התאים השונים, וכולם עשו ככל יכולתם ללחום נגד הגירושים ולארגן את הפרטיזנים. המערכת המשולבת איפשרה העברת אינפורמציה בין כל הגופים. תנועת הרזיסטאנס, שעד אותו רגע הורכבה מיוזמות קטנות ומבודדות של קבוצות קטנות, קיבלה אט־אט צורה מאורגנת כשל תמנון רב־זרועות, שכל חלק בו תלוי בחלקים אחרים. הפכנו למעבדה המיומנת והיעילה ביותר בצרפת, היחידה שבכוחה לייצר בכמויות גדולות. היה זה משום שבינתיים, במקום לזייף מסמכים קיימים, גיליתי טכניקות לייצור תעודות חדשות, שנראו אמיתיות כאילו יצאו מבית הדפוס הלאומי. במו ידי הפכתי את הנייר לקשיח וייצרתי את חותמות המשטרה והעירייה.

אני חייב לציין שלאמיתו של דבר לא היתה לי מעבדה אחת בלבד כי אם שתיים. כשמוריס קאשוּ, האחראי על שירות המסמכים המזויפים של תנועת השחרור הלאומי, גילה את כישורַי, הוא יצר איתי קשר ישיר כדי לברר אם אוכל לייצר דַפּסות שקע. באותם ימים עזבתי את בית הנוער כדי להימנע מנסיעות ארוכות ומחיפושים משטרתיים. השתכנתי בפנסיון אחר ברחוב זַ'קוֹבּ, סמוך למעבדת ה"שישית". העמדתי פני צלם חובב, ומאחר שהתחבבתי על מבשלת הפנסיון, היא השאילה לי חדר ריק מעל חדרי, מתוך הנחה שאני עורך שם ניסיונות בצילום. לאמיתו של דבר שם הקמתי את מעבדת המחקר למסמכים מזויפים של תנועת השחרור הלאומי.

שוב היתה זו עליית גג, אבל הפעם הכתובת היתה סודית בתכלית, מפני שרק אני ידעתי אותה. שם עיבדתי בלילות את הנייר, ובעזרת דפסות השקע ייצרתי ללא הגבלה את כל החותמות, את הדפים הרשמיים ואת סימני המים. כל המסמכים הריקים יצאו מהמעבדה ברחוב ז'קוב. הכול אולתר, הופק באמצעות מכשור שנקנה בשוקי פשפשים, ונבנה תוך אלתורים. במו ידי הצלחתי לשחזר מכונות מתוחכמות מאין כמוהן, ראויות למעבדת דפסות שקע אמיתית. מאחר שכוח צנטריפוגלי היה האמצעי היעיל היחיד לחלוקה שווה של הנוזל הרגיש לאור על הלוחות, המצאתי צנטריפוגה הפועלת על בסיס של גלגל אופניים. המקטרת שלי שימשה להפליא כלי להברקה מחדש של הדפים שנפגמו בגלל השימוש בתכשירים חומציים. למעשה, לא היה לי שימוש נוסף במקטרת, מפני שמעולם לא עישנתי. בעזרת עדשות משקפיים מבדרות ומכנסות ובאמצעות מראה קטנה שקופה למחצה הצלחתי לייצר מכונה שהיתה בשימוש אצל לאונרדו דה וינצ'י. המכונה הקרינה שיקוף של הציור או של החותמת, וההעתקה שנעשתה לאחר מכן ביד, היתה יכולה להיעשות בדייקנות מרבית. כל זה היה עבודת יד אבל יעיל להפליא! מאחר שהיה צריך כל הזמן להמציא, עברו עלי לילות שלמים ללא שינה.

מדי בוקר העברתי את המסמכים הריקים למעבדת ה"שישית" לצורך מילויָם. בזכות הקרבה בין המעבדות לא נאלצתי לנסוע במטרו.

כל אחד היה יכול להיעזר בשירותים שלנו. קיבלנו יותר ויותר הזמנות. הן הגיעו מפריז, מהאוז'י"ף, מדרום צרפת ומלונדון. נדרשנו לעמוד בקצב כמעט בלתי אפשרי, לעתים כחמש מאות מסמכים בשבוע.

בימים כתיקונם, לוטרה ואני ניהלנו את ההתקשרויות השונות וקיבלנו את כל ההזמנות. גם לו, כך זכור לי, היה מראה תמים וחף מפשע, ממש כמוני. זה היה הכיסוי הכי מוצלח שלנו. הוא היה נמוך, בלונדיני־ג'ינג'י ומנומש. היו לו אף זעיר ומבט שובב ופני תינוק עגלגלים שהיו כרטיס כניסה לכל מקום. הוא ניהל בדרך כלל את הקשר עם התאים היהודיים, ואילו אני — עם התנועה לשחרור לאומי ועם הקומוניסטים. אבל קרה שהתחלפנו, על פי הצורך. באופן כללי קבענו מפגשים עם אנשי הקשר שלנו במקומות הומים בפריז, ומוטב עם אישה. במקרים כאלה נראו המפגשים כמפגשי אוהבים. תמיד הגעתי לשם ראשון ובכל פעם עם ורד בידי. ה"ארוסה" שלי ואני היינו "מטיילים", והקפדנו להחליף מבטים מלאי רוך בכל פעם שצפו בנו. כשנפרדנו, כבר ידע כל אחד מאיתנו את משימתו.

באותו יום לא נקבעה לי פגישה עם אחת מאהובותי המזויפות אלא עם מרק האמוֹן, שכינויו היה "פינגווין". הוא שגייס אותי לרזיסטאנס, והיה גם הוא מתנועת הצופים היהודיים בצרפת.

ידעתי שאם פינגווין מגיע בכבודו ובעצמו, מדובר בבעיה כה דחופה שאי אפשר לחכות שתתפנה אחת מצעירות התא. נדברנו להיפגש בגני הטווילרי. כשהגעתי ראיתי אותו יושב על ספסל, עייף ומודאג במיוחד. אמרתי לו שהוא רזה מאז פגישתנו האחרונה. הוא צחק, השיב לי באותה ה"מחמאה" ואחר כך הרצין.

"אתמול הגיעו כמה חדשות טובות דרך רדיו לונדון. הצבא הגרמני נסוג בכל החזיתות ומעכשיו כל צבאות צפון אפריקה לצדנו. הבעיה היא שהנאצים החליטו להאיץ את תהליך הטיהור והם מכינים מצוד ענק בכל השטח. תוך שלושה ימים הם יפשטו בו־זמנית על עשרה בתי ילדים שנמצאים באזורים שונים בפריז רבתי. יש לי רשימה בשבילך. אני צריך הכול: תלושי אוכל, אישורי הטבּלה, תעודות לידה, ובנוסף גם תעודות זהות למבריחים, טופסי נסיעה ואישורי מעבר קבוצתיים."

"כמה?"

"כמה ילדים?... יותר משלוש מאות."

שלוש מאות ילדים, כלומר הכנת תשע מאות מסמכים שונים לפחות. תוך שלושה ימים. זה בלתי אפשרי! בדרך כלל הגיעו הבקשות בצרורות של שלושים עד חמישים ליום, לפעמים קצת יותר. זאת לא הפעם הראשונה שהועמדתי בפני אתגר, אבל הפעם כמעט הוכיתי בהלם. נפרדתי מפינגווין ובפעם הראשונה חששתי מכישלון. עד לאותו רגע תמיד ידעתי לשלב כישורים שונים ומשונים ולהפיק מהם מעין פתרונות פלא כדי לפתור בעיות טכניות. ככל שהלכו המסמכים והשתפרו היה עלי להמציא יותר, להוכיח מקוריות כדי לזייף את הבלתי ניתן לזיוף באמצעים הדלים שעמדו לרשותי. אבל הפעם לא דובר על "פתרון" אלא על "כמות", והיה לי ברור שהגעתי לגבול יכולת הייצור שלי. מספר השעות ביממה אינו ניתן לדחיסה ולמרבה הצער גם לא להארכה. אין פנאי לחשוב. צריך למהר לבית ברחוב ז'קוב כדי לייצר נייר: נייר דחוס, עבה ודקיק, מגורען ובלתי מגורען, מותאם לטבעם השונה של המסמכים שיש לייצר. צריך להזדרז. שעון העצר התחיל לתקתק. המרוץ עומד להתחיל. מרוץ נגד השעון, נגד המוות.

אחרי פרידה מפינגווין אני מגיע קצר נשימה למעבדת "השישית" עם תיק מלא מסמכים למילוי ופוגש שם את לוטרה, את סוזי ואת ארטה הממתינים, ניצבים על עמדתם. אני מופתע לגלות שחבצלת הצטרפה אליהם. נדיר לראות אותה במעבדה מיום שלקחה על עצמה תפקידים אחרים. כולם מסתכלים בי בעיניים מזועזעות. הם מבשרים לי שהם כבר יודעים על שלוש מאות הילדים, מה שמסביר את שובה של חבצלת, שהגיעה לתת כתף. בנוסף, לוטרה קיבל כרגע הזמנה מתנועת הפועלים המהגרים, מאחר שהמחלקה ההונגרית שלהם זקוקה למסמכים. כולם חוקרים אותי במבטם. הם רוצים לדעת אם המעבדה תוכל לעמוד באתגר.

אני מניח את קופסת המסמכים הריקים על השולחן, ובנימה ההולמת את הנסיבות מודיע על תחילת העבודה.

"הילדים בעדיפות ראשונה!" מוסיפה חבצלת.

תוך רגע מתמלאת המעבדה בפעולה נמרצת. חבצלת על המגזרה, חותכת את משטחי התעודות. סוזי על הצביעה מחדש. ארטה על המילוי — ביד ובמכונת כתיבה. רק לוטרה, שבדרך כלל אינו לוקח חלק בייצור אלא בצד האדמיניסטרטיבי, מסתובב ללא מעש במבט אבוד.

"אם אתה רוצה לעזור, אתה יכול להחתים את המסמכים בחותמת ואז לחתום עליהם."

הוא ניגש תכף ומיד למשימה, ואילו אני מיישן את המסמכים בעזרת מכונה גלילית שייצרתי בעצמי: אני מכניס לתוכה אבק ופירורי גיר ומסובב את הידית כדי ללכלך את המסמכים, שלא ייראו חדשים מדי, כאילו יצאו זה עתה מהדפוס. ריחות המוצרים הכימיים כובשים אט־אט את החדר ונמהלים בריחות הזיעה. אנחנו חותכים, גוזרים, חותמים, צובעים, מקלידים בשיא המהירות, עובדים בפרך בשיטת הסרט הנע בבית החרושת הפלאי שלנו. אחר כך אנחנו דוחסים מסמכים מזויפים בגב הציורים ובמגירות בעלות תחתית כפולה. בעומק לבנו כולנו יודעים שסיכויי ההצלחה שלנו קלושים, אבל כולם נזהרים לא לומר דבר. הכול תלוי בכוח הרצון שלנו. אחרי הכול, אופטימיות היא כל מה שיש לנו, הדרך היחידה להתקדם.

עם רדת הלילה, כשכל אחד חוזר לביתו, אני פונה למעבדה השנייה שלי, זאת שברחוב ז'קוב. איך אפשר לישון כשביום עבודה אחד, למרות עזרתה של חבצלת ותרומתו הבלתי צפויה של לוטרה, הצלחנו לייצר רק רבע ממסמכי הילדים? לא יכולתי לשאת את המחשבה שבקצב הזה אולי נצליח לעמוד באספקת המסמכים לילדים אבל לבטח נקריב את מסמכי ההונגרים של תנועת הפועלים המהגרים.

להישאר ער. ככל שאפשר. להיאבק בשינה. החשבון פשוט: תוך שעה אני מייצר שלושים מסמכים ריקים. אם אישן שעה ימותו שלושים אנשים...

אחרי שני לילות עבודה — עבודת נמלים שאין לה סוף — שבהן היתה עיני דבוקה למיקרוסקופ, הפכה העייפות לאויבי המר. יש לשמור על נשימה שלווה, אסור שהיד תרעד. זיוף מסמכים הוא משימה דקדקנית, כמוה כעבודתו של צורף. יותר מכול אני חושש מטעות טכנית, משגיאה קטנה בפרט זעיר שאולי חמק ממבטי. רגע אחד של חוסר תשומת לב עלול להיות קטלני, ובכל מסמך ומסמך תלוי, לחיים ולמוות, עתידו של אדם. אני בודק שוב ושוב כל גיליון נייר. הם מושלמים. אבל עדיין יש לי ספקות. אני שב ובודק. אני מפסיק לחוש במתח. גרוע מזה, ראשי צונח, פשוטו כמשמעו. אני מזדקף במרץ כדי להעיר את עצמי, הולך שלושה צעדים וסוטר לעצמי שרשרת סטירות. אחר כך אני שב ומתיישב. שעה אחת, שלושים חיים תמימים! אסור לי להיחלש. אני ממצמץ ומצמצם את עיני כדי למקד את ראייתי. האם ההדפסה הפכה מטושטשת או שעיני חדלו לראות באפלולית החדר החשוך?

למחרת, המעבדה ברחוב סן פֶּר כמרקחה. ישורת אחרונה. הערב, בשעה 17:00, יֵצאו לוטרה וחבצלת עם התוצרת שלנו, עם כל מה שנספיק להכין, פירותיהם של שלושה ימי עבודה קדחתניים. הכמות עומדת הבוקר על שמונה מאות מסמכים מוכנים, וסוף־סוף אני מתחיל להרגיש ביטחון. מתוקף החזרה התזזיתית על אותן תנועות שוב ושוב, כמו מכונות, אנחנו מהירים מתמיד, מבצעים את המשימה במיומנות וללא הפסקה. בגדינו דביקים ומסריחים מחומרים כימיים, זיעה נוטפת מאיתנו בטיפות גדולות, אבל באותו יום עומד משהו חדש באוויר. משהו שלא ניתן לחוש בבירור מורגש בחלל האוויר. אופוריה! אנחנו סופרים בקול רם כדי לעודד זה את זה, 810, 811, 812... אנחנו נסחפים לתוך המוזיקה הקצבית של נקישות מכונת הכתיבה הבלתי פוסקות, טק־טק־טק, של טפיחת המגזרה, של צליל החותמות, של נקישת המהדק והמהום מכונת יישון המסמכים.

מערבולת העשייה נוסכת בי שיכרון, ולפתע עובר צל שחור על עיני. ואז, בבת אחת, חשכה מוחלטת. אני מעפעף, ממצמץ, ממשש את עפעפי. דבר לא קורה. עיוורון. מעין רחש מתמשך תוקף את עיני, וידי חסרות תחושה לחלוטין. לפתע אני מאבד שליטה על גופי.

ובכן, מתברר שהתמוטטתי על הרצפה ברעש גדול. כשהתעוררתי היה ראשי על הפרקט, וכל מה שיכולתי לראות הוא כתמים שחורים. חבצלת לקחה אותי לביתו של איש קשר של התא שגר קרוב כדי שיבדוק אותי. כל כך פחדתי שבלעדַי לא יהיו המסמכים מוכנים בזמן, עד שהתעקשתי שלא יניחו לי לישון יותר משעה. אני זוכר את המשפט שחבצלת אמרה לי אז, משפט שנטע בי אחת ולתמיד את תחושת האחריות על חייהם של אחרים:

"אנחנו צריכים זייפן, אדולפו, לא גווייה נוספת."