חיילי העילית 1: קלף פראי

1 כעבור תשעה חודשים

ניית'ן מאלון עמד במשרד הלבן והקליני שאליו הובא. חלפו שישה חודשים מאז הסיוט המחריד ביותר שיכול היה לדמיין. שישה חודשים. הוא ידע כמה ימים, כמה שעות, כמה דקות וכמה שניות חלפו מאז מותו.

מאז היום שבו יצא מדלת ביתו וצעד אל הגיהינום. המבצע היה אמור להיות פשוט. להציל שלוש בחורות מברון סמים קולומביאני ולאפשר לחוטפים לקחת אותו בשבי רק למשך הזמן שיידרש ליחידה למצוא מי המרגל הממשלתי שעבד עם ברון הקרטל, דייגו פואנטס.

בעקב רגלו הושתל מכשיר מעקב אלקטרוני שאותו אמור היה להפעיל ברגע שיראה את המרגל. לרוע מזלו המרגל ידע על זה. הם חתכו את העקב שלו עוד לפני שהמרגל הופיע. עוד לפני שניית'ן קלט את הסכנה שבה היה נתון הוא כבר נקשר לשולחן עץ והראשון בסדרה של סמים סינטטיים הוזרק לגופו.

'אבקת זונות'. סם מעורר תשוקה ומסמא. גיהינום. לא הייתה דרך למצוא הקלה כי ניית'ן הזועם, המוטרף, החייתי, לא היה מסוגל להפר את הנדרים שנדר לאשתו ולא משנה כמה סמים החדירו לגופו. לא משנה באיזו דרך ניסו לעורר אותו.

הוא בהה עכשיו בקבוצת הגברים הקטנה שחילצה אותו מהתופת של פואנטס. שלושה רופאים, אדמירל, איזה אידיוט חמור סבר בחליפה, כפי הנראה נציג של הפרקליטות הצבאית, והדוד שלו, ג'ורדן מאלון.

ג'ורדן לא היה במדים. היה בכך רמז ברור. כשניית'ן שמע שלושה חודשים קודם על כך שג'ורדן פרש מיחידת 'אריות הים' הוא הופתע מאוד. מובן שלא נותר לו הרבה מה לעשות במרפאה הפרטית, המיוחדת והמאובטחת עד מאוד שבה שהה עד שיחלים, מלבד להקשיב לשמועה.

הוא עבר ניתוח אחר ניתוח שנועדו לתקן את גופו ואת פניו. הם תיקנו את מה שניזוק, הם בנו מחדש את מה שאי אפשר היה להציל, אבל רוחו הייתה עדיין שבורה. מהגבר שהוא היה פעם נותר רק חלום רחוק.

הוא עדיין היה 'אריה ים'. הוא לא פרש, אבל הייתה לו תחושה שגם זה יקרה בקרוב.

"סגן מאלון." האדמירל הנהן לעברו, פניו חרושות הקמטים דאוגות. "נראה שמצבך משתפר."

ממש לא.

הוא נמתח לדום, אבל זה היה חרא אמיתי. הוא הרגיש כאילו הועלה על המוקד.

שלושת הרופאים צפו בשתיקה. הפסיכולוג שהוקצה לטפל בו כתב לעצמו הערות. הבן־זונה כל הזמן כתב לעצמו הערות.

"תודה, אדוני," הוא הצליח סוף־סוף לומר. לעזאזל. הוא רק רצה לחזור להתאמן. לחזור לתרגילים שהתישו את גופו ועזרו להפחית את רמת הגירוי שהסמים עדיין עוררו בגופו.

האדמירל החזיר לו מבט זועף. "אתה עדיין סובל מכאבים?"

ניית'ן כפה על עצמו סבלנות. סבלנות כפויה לא ממש התאימה לו עכשיו. הוא גם לא התכוון לשקר. "כן, אדוני."

האדמירל הנהן. "זה יכול אולי להסביר את ההתנהגות הלא ממש מכבדת שלך."

ניית'ן חשק שיניים. "אני מתנצל, אדוני, התנהגות חברתית מקובלת היא לא בדיוק הצד החזק שלי בימים אלה."

הוא ציפה לנזיפה. הוא בטח לא ציפה לראות את פניו של הזקן מתרככות או את זיק ההבנה בעיניו. האדמירל הולורן היה בעבר לא רק המפקד שלו אלא גם אדם שניית'ן כיבד.

"שב, ניית'ן." החווה האדמירל לעבר הכיסא שמאחוריו והתיישב בעצמו.

ניית'ן שלח מבט אל דודו ג'ורדן שכבר ישב. מבחינתו כל כללי ההתנהגות השתנו, אבל זה לא היה חוסר כבוד. זו הייתה יהירות, ביטחון שעד כה הוסווה תחת מעטה דקיק של העמדת פנים.

ניית'ן התיישב בזהירות. רגל אחת עדיין הציקה לו מאוד, אבל היא הלכה והתחזקה. וכך גם שרירי הגב שהוא עמל רבות על שיקומם.

האדמירל נאנח לבסוף כשהדממה השתלטה על החדר. "הייתי בלוויה שלך," הוא אמר, "התאבלתי, ניית'ן. ולראות אותך עכשיו..." הוא הניד בראשו, "זה גורם לי לתהות לגבי ההחלטות שמתקבלות מאחורי גבי. אני לא הייתי מאשר את המבצע."

"אני הסכמתי להשתתף."

פשוט. זה היה אמור להיות פשוט. בעקב שלו עדיין הייתה צלקת שהוכיחה עד כמה זה לא היה פשוט.

"נדבר על זה בפעם אחרת," נהם האדמירל, "כרגע יש לנו בעיה אחרת."

"כבר הודיעו לאשתי שאני בחיים?" המילים כמו נקרעו ממיתרי קולו ההרוסים.

הקול שלו היה צרוד, מחוספס ואפל יותר משהיה, אבל לפחות הוא עדיין יכול היה לדבר.

"עדיין לא," ענה האדמירל.

"אני מעדיף שהיא לא תדע עדיין." ניית'ן בהה קדימה. הוא היה מודע לתחבושות שעדיין כיסו את פניו, לפצעים ולחבורות שעוד היו בתהליך החלמה בכל גופו, אבל יותר מכך, הוא היה מודע עד כאב להשפעות של 'אבקת הזונות' שהבני־זונות פואנטס וג'נסן קליי החדירו לגופו.

במשך שמונה־עשר חודשים הוא היה שפן ניסיונות, 'אריה הים' שהם רצו לשבור עם הרעל השחור שהכניסו לגופו בכוח, אבל הוא לא נשבר. תחת זאת הוא נעשה מפלצת.

"איזבלה מתאבלת, ניית'ן," אמר ג'ורדן, "היא עדיין מתאבלת. היא עדיין בוכה."

"היא תפסיק לבכות. איזבלה חזקה." הוא משך בכתפיו כאילו כל זה לא משנה ומזווית עינו ראה את האדמירל ואת ג'ורדן מחליפים מבטים.

הוא שיקר. בלה לא הייתה חזקה. היא הייתה רכה ומתוקה והוא יכול היה להישבע ששמע את זעקותיה בחלומותיו ובסיוטים שלו. הפצע שבנשמתו שלעולם לא יחלים כי הוא לא הצליח להוציא את הצרחות שלה מראשו.

כמה נוראות יותר היו נשמעות הצרחות שלה לו יכלה לראות אותו עכשיו? בלה הקטנה והעדינה שלו אהבה את גופו. כשהוא יצא מבעד לדלת באותו יום אחרון הוא היה חזק ועוצמתי. אבל יותר מכך, הוא היה גבר שידע איך להיות עדין. הגבר הזה לא קיים עוד. כלום לא היה מעודן בחלומות האפלים והמעוותים שהיו לו עכשיו. חלומות על מוות. חלומות על בלה. ורעב שהוא ידע שלא יצליח לרסן אם תבוא אליו.

"אני מת," אמר להם בקול קר כשחשב על מה שעלול לקרות אם ינסה לחזור אליה. "ואני אישאר מת."

הפסיכולוג כתב בפנקס שלו במרץ. מבטו של ניית'ן עבר אליו. כאילו הרגיש את חיצי הזעם המכוונים אליו הרים האיש הקטן והמקריח את ראשו. כתפיו נעו מתחת לז'קט החליפה שלא היה מונח עליו כראוי ומאחורי משקפי הראייה הפשוטים זעו בעצבנות עיניו החומות והקטנות.

עיניו של ניית'ן חזרו אל האדמירל. "אתה מוכן, בבקשה, להעיף אותו מהפרצוף שלי, אדוני?"

אדמירל הולורן השיב לו מבט ארוך ואז הנהן לעבר הרופאים וסימן להם לצאת. כולם נעמדו במהירות. איש מהם מעולם לא חש בנוח בנוכחותו.

כמובן. בשלושת החודשים הראשונים שבהם היה בטיפולם הם נאלצו להתמודד עם חיה.

אדמירל הולורן נאנח בעייפות והביט בו. "הזדמנות אחרונה, בחור," אמר בשקט, "תרשה לנו לצלצל לאשתך. נשלח מישהו שיביא אותה."

הוא חשף שיניים. "לא, אדוני." ה'אדוני' הזה היה כוחו של הרגל, אבל נהמת הזעם הייתה משהו אחר. היא נבעה מתוכו, היא הקהתה את היכולת שלו לחשוב, ערפלה את חושיו עם תמונות מהדהדות מסיוטיו.

"מספיק," הפר ג'ורדן את הדממה. "אמרתי לך שהוא לא ישנה את דעתו."

"איבדת את כל הכבוד שלך, ג'ורדן," התפרץ הולורן.

"וגם את הסבלנות," סנט ג'ורדן. "קיבלתי שליטה מלאה על היחידה הזאת, אדמירל, וזה עוקף גם את הדרגה שלך."

"אם הוא ישנה את דעתו, הוא לא יוכל לחזור," אמר האדמירל, "זה מה שאתה מאחל לאחיין שלך, ג'ורדן?"

"אם הוא ישנה את דעתו זו תהיה ההחלטה שלי. לא שלך, ולא של אף אחד אחר."

הייתה נוקשות בג'ורדן. כעס צונן שניית'ן מעולם לא ראה. "מחר נעביר אותו למרכז הפיקוד והרופאים שם יטפלו בו עם האחרים בצוות."

"אבל אפילו לא שאלת אותו אם הוא מוכן לזה!" האדמירל פנה אל ג'ורדן. שני הגברים ניצבו עכשיו אף מול אף, התנגשות של שני כוחות איתנים. זה יכול היה להיות משעשע לו רק ניית'ן היה במצב הרוח המתאים. הוא קם על רגליו וניגש אל הדלת.

"ניית'ן."

ניית'ן עצר ואז הסתובב אל דודו. פעם, כששניהם היו ׳אריות ים׳, ג'ורדן היה לא רק בן משפחה אלא גם קצין בכיר, וניית'ן היה בן־אדם, לא החיה שהוא עכשיו. הוא הסתכל על ג'ורדן. "תעשה את זה מהר. יש לי עוד תרגילים לעשות הערב."

ג'ורדן התקרב אליו. "יש עוד אפשרויות חוץ מ'אריות הים'."

"אה, באמת?" ניית'ן הקשית גבות. "מה טוב יותר מ'אריות הים', דוד ג'ורדן? גיהינום. הייתי שם. אני עוד חוזר לביקורים."

ג'ורדן הנהן באיטיות. עיניו הכחולות והבוהקות, עיניים איריות פראיות, ככה סבא שלו קרא להן, פגשו בעיניו של ניית'ן. "יש עוד אפשרויות, ניית'ן."

"באמת?" חזר ניית'ן והעביר את מבטו מג'ורדן לאדמירל.

"כן," הנהן ג'ורדן. "אם אתה יוצא מכאן כ'אריה ים', אתה יוצא מכאן כניית'ן מאלון. אם תצא מכאן איתי, ניית'ן מאלון יחדל להתקיים."

האדמירל קם מכיסאו בתנועה חדה ופסע אל צידו השני של החדר. "אם תצא מכאן איתו, 'אריות הים' יחדלו להתקיים עבורך, ניית'ן. הגברים היחידים שאיתם יהיה לך קשר הם חברי הצוות הישן שלך, תחת פיקודו של צ'אבז, כדי לעבור הכשרה מחדש. אתה תהיה מת לנצח. ניית'ן מאלון יחדל להתקיים עבורך ועבור אשתך."

ניית'ן בהה בו, אבל ראה לנגד עיניו את בלה. היא לא יכלה לסבול ציפורן שבורה, קמטים הסבו לה דאגה. איך היא תוכל להתמודד עם בעל שהוא בעצם מפלצת? הוא פנה אל ג'ורדן. "איפה אני חותם?"

שלוש שנים לאחר מכן

ג'ורדן מאלון עמד במשרדו והסתכל אל חדר הכושר מבעד לזכוכית החד־כיוונית. בפנים זועפות ובידיים בכיסים הוא צפה באחיינו.

ניית'ן, שהיה מוכר עכשיו בשם נואה בלייק, היה צעיר ממנו בחמש שנים בלבד. ג'ורדן היה הפתעה מוחלטת להוריו והלם לאחיו הגדולים, והוא היה יותר כמו אח עבור הגבר שהזיע עכשיו קיתונות מתחת למשקולות בחדר הסמוך.

השינוי שהתחולל בניית'ן בשנים האחרונות היה בגדר נס. בששת החודשים הראשונים עצם העובדה שהוא נשאר בחיים הייתה בגדר נס, ושלוש השנים הראשונות היו הקשות ביותר. סיוטי הלילה והשפעות הסמים על המערכת שלו כמעט גזלו מנואה את שפיותו.

אבל האם הוא שרד? לפעמים ג'ורדן תהה אם הגבר שהסכים להשתתף במבצע האחרון ההוא עם 'אריות הים' היה אותו גבר שבו הוא הביט כעת.

פניו היו שונות. הניתוחים הפלסטיים שיוו להן מראה רזה יותר, העצמות והשרירים ברורים ומודגשים יותר. פואנטס עבד יפה על הפנים של ניית'ן כשהיה שבוי. עצמות רוסקו והתיקונים היו רחבי היקף.

השינוי היה קיצוני. הצבע הכחול ספיר שקרן בעבר מעיניו השתנה בעקבות ניתוח לייזר שהקהה את צבען לכחול כהה. קולו היה מרוסק וסדוק באופן לא טבעי בגלל הצלקות שבגרונו.

מי שהכיר את ניית'ן מאלון לא היה מנחש שזה הוא. גם המבנה שלו היה שונה. גופו היה רזה יותר, אבל גם חזק יותר ועוצמתי, והיה לו כוח רצון מברזל. הוא היה רוצח קר רוח ומחושב.

הוא לא היה עוד ניית'ן מאלון. הוא באמת ובתמים היה נואה בלייק, מפני שנואה וידא שלא יישאר דבר מניית'ן.

האימונים של נואה עם היחידה של רינו צ'אבז בשנים האחרונות הדאיגו את ג'ורדן. בעוד ניית'ן מאלון 'אריה הים' היה מרים אגרופים והורג רק כשלא הייתה ברירה, עכשיו, ג'ורדן הניד בראשו, נואה הרג ביעילות קטלנית ושקטה.

ג'ורדן זכר את הלילה שבו הם הצילו את ניית'ן מהשבי. כמעט כל עצם בגופו נשברה בשלב כזה או אחר. הוא הלך ונעלם, כמעט גווע למוות, ולגופו הוחדרו כל־כך הרבה סמים עד שעיניו זהרו כמו עיני שד.

והוא נלחם. הוא נלחם שלא לאנוס את הנערה שנכלאה איתו בתא, הוא נלחם כדי להגן עליה. הוא נלחם לצעוד החוצה על רגליו ולא הסכים שיישאו אותו.

ג'ורדן היה משוכנע שהאחיין שלו לא יצליח לשרוד את הגמילה מהסם ומהשפעותיו על מוחו. הוא לא העלה בדעתו שניית'ן יחזור, חזק מתמיד, קודר מתמיד ושונה כל־כך, עד שהחלפת הזהות שלו כבר כמעט לא עוררה הבהובים ברדאר של ג'ורדן.

"הוא לא יחזור להיות מי שהיה, נכון?" אמר סגן איאן ריצ'רדס בדכדוך, מודה במה שאיש מהם לא העז לבטא בקול במהלך השנים. איאן היה חלק מהצוות ההוא של 'אריות הים'. הוא עמד עכשיו עם הגברים האחרים שהעבירו את השנים האחרונות בחברתו של הגבר שהם קראו לו נואה.

במובנים מסוימים זה היה קשה יותר לאיאן כי הוא היה קרוב לניית'ן אפילו יותר מג'ורדן. ניית'ן היה רק בן עשר כשהוא העיר את אביו בשעה ששמע את זעקותיו של איאן הצעיר מהדהדות במרחבי המדבר סביב החווה שלהם. הוא הכריח את גרנט מאלון הרשע לצאת מהבית והשניים מצאו את הילד שאימו גססה בזרועותיו.

גרנט, בהפגנת חמלה לא אופיינית, עזר לאישה הצעירה ולבנה. גם לגרנט היו רגעי חסד, חשב ג'ורדן, אף שהם היו נדירים.

"לא. הוא לא יחזור להיות מי שהיה." ג'ורדן אמר את זה לעצמו לא פחות מאשר לאיאן. "האיש הזה איננו עוד ניית'ן מאלון. הוא באמת ובתמים נואה בלייק. מוטב שנשלים עם זה."

"הוא מכונה," ציין איאן ופניו הקדירו כשצפה בניית'ן מתאמן. "הוא הרוצח הכי טוב שראיתי בחיים. שקט ומחושב."

ג'ורדן נפנה אל רינו צ'אבז, מפקד הצוות.

רינו הניד בראשו השחור. "הוא כבר לא 'אריה ים'. הוא מורד בסמכות שוב ושוב, מכין תוכניות גיבוי בלי לשתף אותן ותמיד יש לו תוכנית חלופית אם משהו משתבש. אם הוא מרגיש צורך לחרוג מהתוכנית, הוא יחרוג. הוא לא בלתי ממושמע, אבל הוא מנהיג עכשיו. הוא מציית להוראות רק אם הוא וידא שהתוכנית היא התוכנית היחידה האפשרית. הוא סוס פרא, ג'ורדן, אבל סוס פרא יעיל. כמו כריש, הוא פועל בדם קר. ממוקד וקטלני."

ג'ורדן הנהן. "תודה, רינו. אני מעריך את הדוח."

"הכנתי לך אותו גם בכתב." רינו הנהן לעבר התיקייה שהונחה על שולחנו של ג'ורדן.

הדוחות החודשיים לא השתנו כבר שנים. ניית'ן כבר בקושי היה אדם. לעיתים קרובות הוא הזכיר לג'ורדן רובוט.

"ג'ורדן, הוא לא ישרוד ככה," אמר איאן בשקט, פנה בחזרה אל החלון והביט באיש שהיה פעם חברו. "הוא יהרוס את עצמו. ביום מן הימים הוא ידפוק לעצמו כדור בראש."

כאילו נואה שמע אותו או חש אותו, הוא התיישב על דרגש המשקולות ולקח לידו מגבת. מבטו כמו חדר את המראה הדו־כיוונית והופנה אליהם. עיניו היו כהות יותר ופראיות יותר מאלו של ניית'ן מאלון. עיניים כחולות וחודרות, מקובעות בפנים כהות ומסותתות. שערו השחור היה ארוך ועבות והגיע כמעט עד כתפיו. הוא סירב לקצר אותו. כשהוא הפנה את גבו ג'ורדן מצא את עצמו מביט בשמש השחורה, המנוקבת על־ידי חרב אדומה, שקועקעה על השכמה השמאלית של נואה. הסמל של היחידה המבצעית המובחרת היה תזכורת נוספת לאופן שבו נואה השיל ממנו את עברו כניית'ן מאלון. הוא מסר את חייו ליחידה שלעיתים דמתה יותר ליחידת מתאבדים.

"הוא ישרוד," ג'ורדן הגיב בקור רוח, אבל מבפנים הוא געש. "הוא לא גמור עדיין. הוא רק חושב שהוא גמור."

ניית'ן עדיין לא חזר לאשתו ונואה, הגבר שהוא נעשה, לא שכח את האישה ההיא והוא לא ימצא את עצמו עד שזה יקרה.

ג'ורדן הכניס את האחיין שלו ליחידה כי הוא ידע שהגבר שהוא אוהב כאח לעולם לא ישרוד אם ייאלץ להתייצב מול העולם במצב שבו היה כשהשתחרר מהמרפאה, או אם ייאלץ להתייצב מול אשתו כך.

הפסיכולוג הסכים איתו. הוא האמין שביום מן הימים ניית'ן יצא מהבית ולא יחזור. הוא לא היה מוכן ונראה שגם נואה עדיין לא מוכן, אבל ג'ורדן התכוון למצוא את ההזדמנות לבחון את זה בכל זאת.

שנה לאחר מכן

"לא יהיה קל לגרום לו להסכים לזה," הזהיר איאן ריצ'רדס את ג'ורדן בעודם צופים ביחידה המבצעית המובחרת מתאמנת בחדר הכושר, מעברה השני של המראה הדו־כיוונית.

נואה היה חזק מתמיד. רזה, עוצמתי וקר רוח.

"הוא יסכים," אמר ג'ורדן בשקט, "הוא לא יאפשר מצב שבו היא תהיה בסכנה."

איאן נשף בקול והם המשיכו להביט בנואה. "היא תרצה אותו בחזרה ככה, כמו שהוא?"

ג'ורדן שאל את עצמו את זה. עברו שש שנים מאז איזבלה מאלון איבדה את בעלה. בשלוש השנים האחרונות היא חזרה לחיות. יצאה לדייטים. היה סיכוי שבקרוב מאוד נואה יאבד לגבר אחר את האישה שמעולם לא הודה שהייתה לו.

"נגלה בקרוב, לא?" ענה ג'ורדן, מהורהר.

"אנחנו נהיה הגיבוי שלכם ב'מבצע אלפיין'," אמר רינו. קבוצת הגברים הקטנה הייתה יחידה מבצעית מובחרת שפעלה במימון פרטי משולב במימון ממשלתי וכללה אסופה של גברים מתים ומתחזים. בשנים האחרונות הם נעשו יחידה מיוחדת שהוציאה לפועל מבצעים שאף גוף אחר לא היה מוכן להתקרב אליהם בגלל רגישויות פוליטיות או בגלל רמת הסכנה שהייתה כרוכה בהם.

ג'ורדן הנהן לאט ואז הביט שוב בנואה.

"ניפגש במרכז הפיקוד שהקמנו בפארק הלאומי 'ביג־בנד'," המשיך רינו, "תקבלו הוראות ביום־יומיים הקרובים."

איאן ורינו הנהנו ויצאו במהירות, ניגשים להתכונן למבצע המתקרב. כל שנותר היה לשכנע את נואה בלייק לשתף פעולה.

ג'ורדן התיישב ליד שולחנו, לקח לידו את תיקיית המבצע והזמין את נואה למשרדו.

נואה גרם לו לחכות. כשהוא נכנס למשרדו של ג'ורדן שערו עדיין היה לח מהמקלחת ועיניו הכחולות והקרות לא הראו שום רגש. שום חיים לא הבהבו בהן.

"אנחנו מוכנים?" נואה התיישב מול ג'ורדן.

"כמעט," הנהן ג'ורדן. "מרכז הפיקוד יפורק הלילה ויוטס למיקום החדש. תוך ארבעים ושמונה שעות נהיה ממוקמים שם."

נואה לא אמר דבר, רק הסתכל על ג'ורדן וחיכה. נראה היה שהוא פיתח סבלנות אין־סופית, אבל כשהוא זינק לפעולה לא היה מהיר או קטלני ממנו.

"אתה מורח את הזמן," אמר נואה בקולו הצרוד והמרוסק. הקול הזה, שהיה פעם עמוק וזורם, עכשיו היה גרוני, כמעט גולמי.

"המשימה הראשונה תהיה בטקסס," ציין ג'ורדן.

נואה לא הגיב. אפילו לא הניד עפעף. כאילו אין בטקסס דבר שנוגע לו. לא משפחה, לא סבא, לא אח, אבא או רעיה.

"מרכז הפיקוד ימוקם שישים קילומטרים מאלפיין."

"לא." קולו של נואה היה קר כקרח.

ג'ורדן לקח לידו את התיקייה וזרק אותה על השולחן. "תקרא את התיק. אם תחליט לא להשתתף במבצע, אז לעזאזל עם זה. מצידי אתה יכול לצאת לסיביר כדי לשמור על המדענית ההיא שהתבקשנו לחטוף בחודש שעבר. אבל קודם כול תקרא את התיק."

ג'ורדן יצא מהמשרד בצעדים גדולים, טרק את הדלת מאחוריו והשאיר את נואה עם המידע שנאסף.

נואה הביט בתיקייה כאילו הייתה נחש ארסי. הוא לא רצה לקרוא את תוכנה. הוא לא רצה לדעת. סיביר התאימה לו. לעזאזל, המדענית ההיא הייתה יצור קטן ושקט. כל מה שהיא רצתה היה לעבוד על הפרויקטים שלה, היא לא אהבה חֶברה. היא תתאים לו בול.

הוא קם על רגליו, אבל אז נעצר. הוא הביט שוב בתיקייה וכמעט הפנה לה את הגב, אבל רק כמעט. מהתיקייה הציצה תמונה והוא הכיר את הסנטר הזה.

הוא הרים את התמונה לאט ובאמצע החזה שלו נקשר קשר סבוך של כאב מייסר.

והינה היא הייתה. קימור הגבות המוכר, העיניים האפורות, הרכות והיפות. אבל לא היה לו מושג למי היו שייכות העיניים האלה.

היא נראתה כמו איזבלה. איזבלה שלו. זו הייתה איזבלה שלו, אבל היא הייתה שונה.

שערה הבלונדיני צרוב השמש היה עכשיו כהה יותר, כמעט חום, ארוך, עבה וכבד. הרבה מתחת לכתפיים. פניה היו רזות יותר, הבעתן שקטה יותר. לא היה רמז לחיוך על שפתיה.

הרגעים היחידים שבהם ניית'ן ראה את איזבלה בלי חיוך היו רגעי הכעס שלה. המחשבה על החיוכים שלה, על צחוקה, על השמחה שנבעה ממנה, ליוותה אותו לחלומותיו לפעמים. לעיתים אפילו הצליחה להרחיק את הסיוטים. במה ייאחז עכשיו, כשהחיוך שלה נעלם?

הוא החזיק את התמונה ביד אחת ובהה בה. הוא סירב לקרוא את הדיווחים שהוא ידע שג'ורדן הכין עליה. הוא מיאן לשמוע עליה דבר וחצי דבר במהלך שש השנים האחרונות.

כשדיברו עליה היו לו רק שתי שאלות.

האם היא בחיים?

האם היא מוגנת?

ג'ורדן תמיד הנהן ונואה תמיד הפנה גב והלך.

הוא פתח את תיקיית המבצע.

לא נדרש לו הרבה זמן לקרוא אותה, ועוד פחות זמן מזה להיאבק בזעקת הזעם הצרוף שצרבה בגרונו. איזבלה נלכדה במרכזו של מבצע שכבר גבה את חייהם של שלושה סוכני אף־בי־איי ושל רעייתו של פוליטיקאי מוכר.

בן־זונה. כל חייו ביקש ניית'ן מאביו רק דבר אחד: אם משהו יקרה לו, שבבקשה ישמור על איזבלה, והבן־זונה השקרן נשבע שכך יעשה, אבל הוא התרשל. איזבלה לא הייתה מוגנת. רק אחיו החורג הממזר ניסה לעזור בשלב הזה.

תיקיית המבצע הייתה זרועה במידע על איזבלה, על אחיו למחצה, רורי, על סבא שלו, רירדן, ועל האב, גרנט, שהוא הרגיש איך הוא מתחיל לשנוא עכשיו.

התיקייה הייתה גם מלאה רמזים על סכנות. הוא ראה את כל החוטים שאם מישהו ימשוך בהם בכיוון הלא נכון, הם יתהדקו סביב צווארה של אשתו.

אשתו של ניית'ן, הוא הזכיר לעצמו במרירות, לא של נואה. לנואה בלייק אין אישה. אבל הוא לא הצליח למחוק את העבר שהיה שייך לו פעם, או את החלומות על האישה שהייתה אשתו, לא משנה כמה התאמץ לשכוח.

ועכשיו היא הייתה בסכנה.

כי הוא לא שמר עליה.

הוא התיישב ובהה בתמונה. היה נורא מספיק שהגבר שהיא אהבה מת, אבל גם הקליפה הריקה שנותרה מהגבר הזה לא הצליחה לשמור עליה. הוא הרשה לעצמו להיזכר לרגע, מחוץ לחלומות, כמה אהב אותה.

"גו שיאורי," הוא לחש בקלטית, שואף לתוכו את ניחוח הזיכרונות. "לנצח, איזבלה. אוהב אותך לנצח."

הסדק הראשון בקליפה של נואה בלייק הופיע.

"ניית'ן."

שמו היה כמו נשימה בחשכה כשאיזבלה התעוררה. כאילו שש השנים האחרונות כלל לא קרו, כאילו מעולם לא איבדה אותו. היא שמעה את קולו בחשכה. את המילים שהיא אף פעם לא שאלה לפשרן.

גו שיאורי.

היא בהתה בחלל החדר האפלולי. אין ניית'ן. ניית'ן לא שם. בעיניים יבשות ודואבות היא נשכבה שוב.

"אני מתגעגעת אליך," לחשה בתשובה, מצטערת שאינה מסוגלת לבכות. מצטערת שהכאב לא נעלם באותו האופן שבו נעלמו הדמעות.