חייל חול

יולי 1970.

עוד מעט אני אמות. עוד שניות או דקות, אני לא יודע. עננים קטנים של אבק שריפה עולים מהדם שזורם על פני, על החולצה ועל הגוף, מטפסים מעלה, אל החושך, אל צמרות העצים שהאש עדיין אוחזת בגזעיהם, בוערים סביבי, בריקוד אִטי, אִטי מאוד, מסתלסל ומתהפך להֶמְיַת האש שמתגלגלת מטרים ספורים ממני.

יריות אחרונות עוד נשמעות פה ושם, שלושה או ארבעה מטרים ממני, גם זאת אני כבר לא יודע, ושוב השקט שוטף את היער, את שביל החול שבתוכו, השביל שדרכו הגענו אל הכביש, חוליית חיילים של גולני כמו מנסה לדכא את זנב האש שאוחזת בגזע העץ שלידי, סמוך לכביש הראשי החוצה את יעבס, יבש גלעד המקראית, מזרחית לנהר הירדן, מול קיבוץ מעוז חיים.

ידיים מזיעות מלטפות את פנַי, שואלות, "רליק, איפה זה?" אני לא עונה, רק גונח כמו מנסה לומר משהו. "רליק! איפה זה?"

"כאן, כאן..." סוף־סוף אני מצליח ומניח את כף ידי על הבטן.

"כאן?" שואל הרופא הגדודי, שכמו חודר מבעד לערפל החושים שהולך ועוטף אותי, ולרגע אני מבחין בפניו, לאורה של אש שהתפרצה לפתע מגזעו של אחד העצים הסמוכים.

אש, שנדלקת לפתע מגזע אחד העצים, מציתה את שאר העצים שבסביבתה, קומזיצים קטנים, מרקדים בעליזות מוזרה את מְחוֹלָם. דם מציף עכשיו את עיני, זוחל כמו לַבָּה בין נחירי האף אל שפתי, אל גרוני, אלי, אל תוכי, אל הזיכרון שלי שמתעורר כמו אריה מנמנם, מתנער וקם ומסתער על הלא־נודע המקופל בתוכי, מזנק על ההזדמנות שנפלה בידיו, כמו ארב לרגע הזה כבר שנים. אזמל שחודר אל חיי, דווקא עכשיו, לאחר הקרב הזה, או עדיין באִבּוֹ, אבל לי זה כבר לא חשוב כל כך. אני מתגלגל אל תוכי, אל הרחם של אמי, אל הימים שבהם זחלתי מתחת לשולחן הכתיבה של אבי, סתם כך, כי בא לי, מתמכר לנקישות מכונת הכתיבה שלו, "אריקה" שחורה, כמו זמר רוק שמתמכר למיקרופון שבידיו, ולצלילי הגיטרה שמלווה אותו, שואבת כל מה שיש בו, דרך מילים כתובות בשפה הקירילית שלא הבנתי מעולם. אהרון כתב בשפות בלקניות, כולל רוסית. אותה אריקה שליוותה אותו עוד בסופיה שממנה הגיע לישראל ביולי 1944 ברכבת לאיסטנבול עם עמליה אמי ומיכאל הקטן, עדיין בעיצומה של מלחמת העולם, ועם האריקה השחורה שהוא לא נפרד ממנה אפילו לא להרף.

רק עכשיו אני משלים עם חוסר האונים, אף שעדיין יש בי משהו שעדיין מתנגד. עוצם את עיני כדי שאוכל לחפור בתוכי, להיפרד, מאהרון ומהאריקה שלו, מעצמי, מאמי, מן האִילֵם שלנו מגבעת שמואל, מחֲבֵרַי משכבת ניר עוז, מתנועת השומר הצעיר, מכל מי שנתקלתי בו בעשרים שנות חיי, שפרט לשעות לימודי, הם ריחפו על דרך החול בגבעת שמואל. הגבעה שבה גדלתי, מצפון לפרדסי תל ליטוינסקי, היא תל השומר, ומדרום לפרדסים שעוטפים את בית החולים בילינסון. כולם גדלו על דרכי חול, אולי גם מי שמוטל עכשיו שישה מטרים ממני, וגונח גניחות אחרונות מצדו השני של הכביש, כמוני. זאת היתה ההוויה של כולם. הוויית דרכי החול, של מגרשי חול ומדרכות ורחובות שנסללו בחופזה. כמו ציפורים המנקרות את רגבי האדמה שיוצרת מחרשה, עטות על האדמה הטרייה שנחשפת, כך גם ילדי החול מתנפלים עם צלצול אחרון של בית הספר על מדרכות החול שלצדי הרחוב. אותו רחוב ארלוזורוב שבית הורי הוא מצדו האחד - ושער בית הספר היסודי הוא מצדו השני.

הרופא הגדודי רוכן מעלי, מתאמץ לאתר את הפגיעות. "וכאן?" הוא לוחץ על הבטן.

"כן, גם כאן... הכול כואב, בוער... אני לא יכול לנשום..."

נעליים מאובקות עומדות בסביבת הראש שלי, שהחל לשקוע בתוך החול. "זוזו כולם, אני חייב לחבוש אותו," לוחש ברעם הרופא הגדודי, פותח את התיק שלו, הופך אותי על הצד, וקורע את חולצת הזית ספוגת הבוץ והדם. מדליק פנס דק, מאתר את הפצעים, ומניח עליהם פדים ענקיים. לוחץ, מתנשף, וממהר. אצבעותיו מתרוצצות על שקיות הניילון, בדיוק כפי שהאילם בשכונה שלנו היה פותח את שקית הג'ולות שלו, לפני שהחל המשחק היומי שלנו, על שפת הרחוב שמתחת לחלון הבית שבגבעת שמואל, באותה מיומנות של אצבעות זריזות, שהטיסו כל ג'ולה אל יעדה בדיוק מעורר פליאה, לא לפני שהיו מלטפות את כדור הזכוכית הזעיר, מכוונות ושוב מלטפות ומגלגלות אותו בין אצבעות ארוכות, מעלה ומטה, כמו גלגול של סיגר, כמו העונג הכרוך במשחק שלפני, כל משחק, אפילו עישון סיגריה.

האילם, כך כינינו אותו, אילם וחירש מלידה, מבוגר מאיתנו לפחות בחמש שנים. שמו הפרטי הוא מרדכי, אף שמעולם לא קראו לו כך, ממשפחת המוסלתים.

רק לפני חמש דקות הסתיים כאן הקרב, או שמא עוד לא הסתיים, על נקודת המפגש שבין דרך החול החוצה את היער שממערב לעיירה יעבס, והכביש הראשי החוצה את יעבס מצפון לדרום. חוליה בת ארבעים ואחד לוחמי גולני מגדוד 13, כולם אנשי סגל וחיילים בעלי תפקידים מיוחדים, כמו מלול המאגיסט, פשטה על הכפר, קילומטרים ספורים מזרחית לירדן.

החוליה הגיעה באוטובוסים כבויי אורות אל הנקודה שבה היא חצתה את הירדן, למרגלות מוצב "ברוש". האוטובוסים חוצים את שדותיו של קיבוץ מעוז חיים, על שבילים שמובילים עד למוצב שעל גדת הירדן. 28 ביולי 1970, שלהי מלחמת ההתשה נגד מצרים ופעילים פלסטינים השוהים בירדן.

הכוח עובר את חציו הראשון של הירדן בהליכה בתוך המים, עד לאי קטן שנוצר באמצעו ובעיקולו של הירדן. המים - טוענים המומחים - זורמים לאט יותר בעיקול, וכך נוצר האי שמאפשר לנו לעלות ממנו אל סירת הגומי הקרויה "יו יו", שעל גבה אנחנו עוברים את חציו השני של הירדן, ולוחם שנמצא מצדו השני של הירדן מושך את הסירה עד לגדה המזרחית כשהוא נעזר בחבל המחובר אל הסירה. משם נע הכוח לכיוון יעבס.

לקראת הגעתנו אל היער השחור שממערב לעיירה התפצלנו לחוליות. החוליה שלנו, המונה שבעה לוחמים, בפיקודו של סגן ג'י, הקמב"ץ של גדוד 13, אמורה להניח את מטען הצד שאני נושא על גבי לצד הכביש בואכה יעבס.

את מטען הצד הכינו אנשי יחידת לסקוב - שקראנו לה יחידת לסקוב הזקן - מטען שנראה כמו אבן דרך תמימה, עטופה בגיר לבן שהודבקו בה רסיסי בוץ, ומורכבת משני מוקשים רוסיים, דבוקים זה לזה בחומר נפץ פלסטי, הקרוי טן. אל חומר הנפץ דמוי הפלסטלינה הוכנסו עשרות רסיסי מתכת. המטען שקל כעשרים קילוגרמים והיה עטוף פלסטיק עבה, כדי שלא יירטב במימי הירדן בזמן החציה. המטען נועד לפגוע בחוליות תגבור שידהרו על גבי ג'יפים אל הכפר המותקף בידי שאר הצוותים שבגדוד.

יעבס היא עיירה עמוסה בפעילים פלסטינים, רובם מחבלים. מטרת הפשיטה היתה לפגוע בהם, כשהם בבתיהם, בחסות הלילה. חוליות התקיפה של הכוח אמורות להפעיל מטענים שיפגעו באלה השוכנים באותם בתים, ולחבור זו אל זו בנקודה מוסכמת מראש. משם אנחנו אמורים לשוב אל הירדן, והביתה.

התאג"ד, ובו מפקד הגדוד, הרופא הגדודי ושני קציני תצפית האמורים לכוון את הארטילריה - במידה שיהיה בכך צורך - התמקם בתוך היער, מאה מטרים מהמיקום של החוליה שלנו. בלילה חשוך מאה מטרים לאחור הם כאֵין־סוף.

כשהגענו אל המקום המיועד להנחת המטען, התפרסה החוליה על החול שלצד הכביש, ואני, קצין החבלה, מניח את המטען, וגם מפעיל אותו. כלומר, מחדיר לתוכו את המנגנון בחושך, במהירות, כשאני שובר שמונה נצָרות בסדר מסוים, כפי שתרגלו אותי מהנדסיו של לסקוב הזקן. אחר כך מותח את הצינור הפנאומטי אל מרכז הכביש, תוקע אותו אל האספלט בעזרת מסמר, כך שכל רכב שיעבור ילחץ את הצינור - ולחץ האוויר יסגור מעגל חשמלי, שיביא להתפוצצות המטען. שיטה רוסית ידועה.

אבל המארב שחיכה לנו מצדו השני של הכביש לא אִפשר לי לסיים את המלאכה - ירה אש קטלנית, וגִלגל רימונים שנצרותיהם התעופפו על הכביש הצר - אולי חמישה או שישה מטרים רוחבו. הרימונים התפוצצו בין כולנו, לאחר שהספקנו להשתטח לצד הכביש, שכובים על הבטן ומנסים להשיב אש אל צדו השני של הכביש.

בעודי מתקין את צינור הפלסטיק, ג'י צפצף בשפתיו, מאותת לי לגשת אליו בדחיפות. ניגשתי אליו במהירות ממרכז הכביש, ואז הוא משך אותי אל צד הכביש ולחש - יש מארב שלם מולנו.

"איך?" שאלתי.

"ראיתי אותם ב'נוימן'" - משקפת אור כוכבים שברשותו - ואז אש תופת ניתכת עלינו מצדו השני של הכביש, אולי חמישה מטרים מאיתנו. רק תלולית קטנה במרכזו של הכביש מגינה עלינו, תלולית שקיימת בכל כביש דו־צדדי, אבל לוחמי המארב הטילו רימונים והצליחו לפגוע כמעט בכולנו, באותם רימונים מימי מלחמת העולם השנייה, עטופים במעטפת דמויי שוקולד, שחלק מרסיסיה פוגעים בבטני, וברגליו של ג'י שפיקד על החוליה, ובגרונו של מלול כשהרים את ראשו כדי לשחרר את המעצור כשנתקע לו המאג, ובי בצדי הבטן הימנית שלי, ורק הבזוקאי והקַשר לא נפגעו ממכת האש והרימונים, רק משום ששכבו מטר אחד מאחורינו.

מכת האש של הבזוקאי שלנו השתיקה את המארב, והאש פסקה משני הצדדים. או אז התאג"ד שלנו, שבראשו המג"ד מנחם עינן והרופא הגדודי, מיהר אלינו, ורק גניחות כואבות בשפה העברית והערבית התעופפו באוויר משני צדי הכביש.

"צריך לעוף מכאן מיד, הם סוגרים עלינו," נשמע קולו הרועם של המג"ד.

הרופא מניח את ידי על החבישה הענקית, ולוחש, "תלחץ על זה חזק, אנחנו מוכרחים לעוף מכאן... זה ממש לא מקום טוב... הם סוגרים עלינו מכל הכיוונים..." וכעבור רגע נוסף הוא אומר, "הוא לא יחזיק מעמד," תוך שהוא זורק אל תוך התיק שלו את הפנס ושיירי פדים ואִספלניות, ואת כל מה שהיה בידיו, ואז חבריו לתאג"ד פורסים במהירות אלונקה ומגלגלים אותי אליה, מקופל, משתנק מכאב, לא נושם.

"אנחנו חייבים לזוז עכשיו, מיד!" שואג המג"ד פעם נוספת, והחיילים מרימים את האלונקה הרטובה שנושאת אותי, רטובה עוד ממימי הירדן כאשר חצינו אותו לפני כמה שעות, ורצים אל תוך היער השחור, לנקודת המפגש עם שאר הצוותים.

כולם מִתְפַּקְדִים עכשיו בלחש, על השביל שחוצה את היער העוטף את יעבס בכיוון הירדן, ושוב רצים אל תוך היער, על שביל צדדי צר. ברקע נשמעת שריקת הפגזים הנופלים. הם מניחים את האלונקה על השביל ומזנקים אל צדו של השביל. פגז מתפוצץ בסמוך, אולי חמישים או שישים מטרים מאיתנו, בתוך היער. הם קמים במהירות, מרימים את האלונקה עד לנפילה הבאה של פגז, ואני על האלונקה, בוהה בשמים וגונח מכאב. הפגזים נופלים קרוב מאוד אלינו וברעש נורא, מדיפים ריחות חריפים של אבק שריפה, כמו מלמדים שוב את היער העוטף את יבש גלעד מהי מלחמה.

זהו יער שחווה כבר מלחמות אחרות, ישנות. מלחמות שאינן בזיכרון שלי. סערת הפגזים מתרחקת עכשיו, והמג"ד עוצר את כולם, ושוב מתפקדים בלחש, במהירות, ויוצאים חזרה אל הירדן, רצים אל מחוץ למסך האש, המסך שדובי אמר בלחש שהוא נוצר בידי כוחותינו, כדי שנוכל לנתק מגע מהרודפים אחרינו, שכמעט הצליחו לכתר אותנו.

היער השחור הזה יכול להעיד על חיילים כמונו, שבזמנים אחרים גם הם הסתלקו מהכפר, בחסות הלילה ופגזי המרגמות שהרעיפו עלינו תותחני צה"ל, שקיבלו פקודה לעשות זאת כדי להפריד בינינו לבין הכוח הירדני שעמד לכתר אותנו.

זה תמיד נראה אותו דבר, אני כמו מהרהר בשמם של העצים האלה. זה תמיד נגמר עם כמה בני אדם שנמלטים בריצה - וכמה בני אדם דומים להם שרודפים אחריהם. פעם הם היו מצוידים בחצים, פעם בגרזינים, והפעם ברובים, באבק שריפה ובפגזים שנוחתים מן השמים.

אני שואף אוויר במאמץ גדול, בזהירות, כי כל שאיפה כזאת מפלחת את הגוף כמו גרזן. הרופא רץ ליד האלונקה ומניח את כף ידו על הצוואר שלי, בודק את הדופק. "הוא אָנוּשׁ," ממלמל אל החיילים שסוחבים את האלונקה. אצבעות הרופא הגדודי מיומנות בדיוק כמו אצבעות שחקני הג'ולות בשכונה שלי, בגבעה. שוב הוא מניח את האצבעות על העורק, ושוב ממלמל משהו שאיני קולט. שוב אני שואף אוויר בכוח, וגופי כמו נקרע לשניים. החיילים שהאלונקה על כתפיהם כבר מתנשפים בכבדות, רצים בכל כוחם, ונשימתם כבדה והולכת מרגע לרגע.

"צריך מסוק," ממלמל הרופא.

"הם לא יאשרו לך מסוק בהפגזה המטורפת שהולכת כאן עכשיו," משיב לו סגן דובי רוטברג, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 13, שהחליט לשאת את האלונקה עד לירדן, בלי לעצור. "מה שלום ג'י?" שואל דובי,

"הוא נפגע ברגל, סוחבים אותו על הכתפיים," משיב הרופא. "מלול פצוע בגרון ובפָּנים, וגם אותו סוחבים על הכתפיים..." ממשיך הרופא תוך שהוא מנסה להסדיר את נשימתו. פגז נופל רחוק מאחורינו, ונראה שמסך האש מצליח לבלום את הרודפים.

אני מוטל על האלונקה, מנסה לנשום, פגזים מתפוצצים בתוך היער שמקיף את השביל שבו הכוח מתארגן שוב. ריחו של החול, שניתז יחד עם רגבי האדמה מהיער שבו נחת פגז, מאותת לנו שהפגזים מתקרבים אלינו, ושעלינו להתעופף מהמקום הזה, על השביל שבין עצי היער שמקיף את יעבס.

ואכן, קולו של המג"ד רועם, והכוח החל שוב לנוע בריצה חזרה אל הנהר, חזרה לירדן, לאחר שכולם התפקדו, וכולם איתנו, כולל הפצועים קשה וגם הפצועים קל יותר, שרצים כשהם נשענים על כתפי חבריהם. פגז אחד התפוצץ בקרבתנו, מתיז בוץ, וריח אבק השריפה חודר לאפינו, ולרגע החבורה שמתחת לאלונקה מעדה במעט, אבל התעשתה במהירות, הזדקפה על רגליה, ונמנעה מלהפיל אותה. וכך גם אני התייצבתי, אף שאני כבר דקות ארוכות אדיש לקורה סביבי, רק מנסה לשאוף אוויר בכוח, וכל שאיפה קורעת את גופי בכאב נורא, והרופא הגדודי שב לאחוז בידי כדי לבדוק את הדופק, כשהוא רץ במקביל לאלונקה.

כשקולות המג"ד והרופא הופכים לאוושה ברקע, העיף אותי הפגז הזה חמש שנים לאחור, אל משחק הכדורגל השכונתי. היינו בני חמש־עשרה, מגרש החול ששימש לנו מגרש כדורגל - שהתייצבנו בו מדי יום אף שהיה בו שיפוע קל ומרגיז, ואף ששיחים בצבצו בו פה ושם בפינותיו, ואף שהשערים היו עשויים פחי אשפה ובלוקים שבורים - היה בית המקדש שלנו. הוראות המג"ד עדיין נשמעות ברקע הבעיטות בכדור העור שבעטנו בו בינינו באהבה גדולה, עוד טרם התחלנו במשחק עצמו. חימום, קראנו לשלב הזה, כשריח עור הכדור הוא כמו סם שממריץ את כולנו, כולל האילם שבעט יחף בכפות רגלי הקרש שלו.

הרופא לחש ברעם אל המג"ד, "הוא אנוּש - וצריך להנחית מסוק," והמג"ד עונה לו, "אי־אפשר עכשיו, הפגזה מטורפת," ואני, משום מה, עמוק במשחק נגד קבוצת אבו־לבן, אולי בגלל דמותו של האילם ששימש בו שופט, יחף, עם משרוקית בפיו. מוזר, כי האילם גם לא שומע, אבל ידוֹע יָדַע שכל נשיפה במשרוקית תלכוד את תשומת הלב הנדרשת מן השחקנים, שהיו חסרי משמעת בדרך כלל, פרט למשחקים שבהם האילם שימש כשופט.

אבו־לבן היא שכונה חרדית בפאתיה המזרחיים של העיר בני ברק, שגם בלבה מגרש חול, שנמצא במרחק קילומטר בקו אווירי ממגרש החול שלנו. המשחק שמתרוצץ במוחי מתקיים על מגרש החול שבשכונה אולי בדקת הסיום שלו, כשמנש בעט בכדור כשהוא אוחז בכיפה האפורה שעל ראשו, שמא תחליק, עוקב במתח אחרי המסלול שעושה הכדור שהוא בעט בו עכשיו, אבל הכדור פגע בעמוד השער - פח אשפה מאובק, צבוע בחלקו בסיד לבן - ומנש מחזק את אחיזת הסיכה אל שערות ראשו, והמשחק מסתיים. זאת, כיוון שהשופט האילם שלנו, ששמו על פי הרשומות במשרד הפנים הוא מוטי מוסלתי, שורק לסיום המשחק, ורץ יחף לקחת את הכדור, והרי תמיד היה יחף, כשהוא מנפנף בידיו, "זהו! המשחק נגמר," ואז משחרר שאגה מוכרת לכולנו - שמשמעה תנו לי את הכדור - מסמן בכפות ידיו למסור לו את הכדור, שכן כך נהוג. השופט מקבל את הכדור בסופו של משחק בין שכונות יריבות, אלא אם כן הוגדר אחרת. הכדור עבר אל ידיו השחומות, הרזות, הנגמרות באצבעות ארוכות ודקות, אבל מיומנות, והוא מנשק את הכדור ומסניף את ריח העור שלו, כמו אומר לו - עכשיו אתה שלי.

הכוח המשיך במרוצתו, והחבורה שמתחת לאלונקה כבר התחלפה חוץ מדובי, ואני מקופל על האלונקה, מתכרבל בתנוחה חצי עוברית, מנסה לשאוף אוויר מדי פעם כשכל גופי מתכווץ מכאב, נושף ועוצם את עיני, והגוף כמו נרגע לרגע, אבל רק לרגע, עד לשאיפה הבאה. החבורה בת ארבעה לוחמים יחד עם דובי, כל אחד בקצה אחר של האלונקה, כמעט שמועדת בתעלת השקיה ירדנית. אחד מהם מסנן קללה בערבית בין שפתיו, אבל החבורה מצליחה לייצב את האלונקה ואותי במאמץ עצום, ובחריקת שן.

עכשיו אנחנו חוזרים מהמשחק לגבעה שלנו, מרחק של קילומטר, מנתחים את המשחק שהפסדנו בו. האילם מחבק את מנש ומנחם אותו על ההחמצה שלו, טופח על כתפו כמו אומר, אין דבר, יש עוד משחקים, בטח עם הקבוצה של אבו־לבן שייצגה, כאמור, שכונת בתים בפאתיה המזרחיים של בני ברק, נושקת לשכונה אחרת, פרדס כץ, ששמה הלך לפניה כשכונה אלימה שעוצמת אלימותם של חלק מתושביה מתחרה רק במידת אלימותם של עברייני גבעת שמואל, שגם הם החלו להפוך למותג עברייני, שהלך והתעצם בשנים מאוחרות יותר. וכל העבריינים הללו הם אוהדינו הקרובים, שחלקם גם שיחקו איתנו, כמו דודו אלפרון, וחלק אף תמך בנו כאוהדים ששומרים עלינו, כמו משה ויעקב וזלמן אלפרון, שעוד התרוצץ כילד קטן בין כולם.

בני חמש־עשרה שנים לערך, בעוד ששחקני אבו־לבן הם בני שמונה־עשרה. האילם התנדב לשפוט, כי גם אהב מאוד לשפוט, שכן כך קיבל מעמד חשוב, אפילו מכריע, שמילא אותו בגאווה שהתקשה להסתיר.

שתי השכונות כיבדו את מעמדו של האילם כשופט אובייקטיבי, שלא ניתן לשיחוד. ניצחון על אבו־לבן נחשב בעינינו כמו זכייה במדליית זהב אולימפית, אבל גם הפסד מכובד זקף את היציבה שלנו, בבחינת - אנחנו קבוצת כדורגל של ממש, כשחֶלקנו נועל נעלי כדורגל ישנות, קרועות, אבל נעלי כדורגל עם פקקים בסוליות - לא כל הפקקים - וחלקנו נעלי התעמלות, ישנות וקרועות, בעוד שחקניה של אבו־לבן היו מצוידים כולם בנעלי כדורגל של ממש, רובן ישנות וקרועות, אבל נעלי כדורגל.

הכוח נעצר שוב, ואני מתעורר ומציץ בכוכבים שנִגלו לעיני. דובי קרא לרופא וביקש ממנו לבדוק אותי שוב, שכן סוף־סוף התרחקנו מהיער, וגם מההפגזה המטורפת - וגם מהרודפים אותנו.

קבוצת הכדורגל שלנו היתה מורכבת מנערים שהוריהם הגיעו כמה שנים קודם לכן מהונגריה, מבולגריה, מפולין, מרומניה, מאלג'יריה, ממרוקו, ממצרים, מתימן ומעיראק. כולנו דיברנו עברית של צברים ישראלים. עברית שאין בה כל סימן זיהוי של מוצאנו, חיתוך שפה אחיד לכולנו, רֵיש שאינה מתגלגלת, ו"כָף סופית" או "חֵת" חתוכות היטב. חמור ישראלי־צברי הוא לא חמוררר שחדרו אליו נקיקי סלסול עיראקיים או רוסיים. השפה העברית שלנו היא ללא סימני היכר מרומניה או מעיראק או מרוסיה או ממרוקו או מכל מקום שהוא על הגלובוס.

האלונקה מורדת לאדמה, באופן לא מאוזן, גופי מיטלטל ואנחת כאב נפלטה מפי, בלי יכולת לבלום אותה. ריח האדמה חודר אלי, וכמו מציף את ריחו של מגרש הכדורסל החולי, הצמוד לצריף הקן שלנו, קן השומר הצעיר, שנפגשנו בו במשך שמונה שנים, שלוש פעמים בשבוע. הצריף עמד על גבעה ללא שם, ליד בית הספר הממלכתי־דתי. היו בו רק שני חדרים, כמה ספסלים, תאורה של מנורות שלושים ואט, ומגרש כדורסל חולי צמוד לצריף. המדריכים שלנו, שהגיעו מקיבוץ גן שמואל, בוגרים מאיתנו בחמש עד שש שנים, שקדו על קיום שיחות ודיונים בנושאים שונים, שתמיד נפתחו בשירי תנועה, שרובם היוו תרגום של שירים רוסיים, על כך שוַוניה יצא למלחמה, ומי יודע אם ישוב.