Dov_Tamari_-3
מבוא
לאורך שנים שאלו אותי חברים ובני משפחה מדוע לא כתבתי ספר זיכרונות על שנות שירותי בצה"ל. אחרי הכל מדובר בכמעט 30 שנות שירות, מלחמות, מבצעים ומגוון תפקידים. תשובתי היתה כי לספרי זיכרונות של ותיקי צה"ל יש שלושה מאפיינים בולטים: הראשון, המחבר מסדר את העבר ברוורס. השני, הוא צדק יותר מאחרים. והשלישי, בלי משים - או במתכוון - המחבר פוגע באנשים אחרים. לבסוף, למען הנראות, המחבר מודה בכמה טעויות מינוריות.
לא רציתי להצטרף לסגנון הזה. מה אם כן השתנה?
בגיל 80 פרשתי מהוראה באוניברסיטת תל אביב וממכללת בית ברל, ואז באו מגפת הקורונה והסגרים, ובעיקר: אשתי לחצה. לחץ מתון כמובן. השתכנעתי, אבל רק חלקית.
גם מצה"ל פרשתי בגיל מתקדם. פניתי ללימודים אקדמיים ומשם להוראה - על פי רוב בתחום הביטחון הלאומי, חקר המלחמות שעברנו והגנת העורף. מחקר והוראה משולבים זה בזה, והתוצאה היתה מסע שתחילתו בתובנות שהיו לי בעָבר לעֵבר הבנות חדשות, שהיו לעתים שונות באורח קיצוני.
כמקובל בעולם האקדמי, פרסמתי מאמרים וכתבתי שני ספרים. האחד, "ואיך נדע? מודיעין, מבצעים, מדיניות", יחד עם אלוף אהרן זאבי פרקש, ראש אמ"ן לשעבר. השני, "האומה החמושה", שהוא מסה ביקורתית על צה"ל דרך ניתוח תופעת המילואים מראשיתה.
באותן שנים הצטבר אצלי חומר רב, ששימש אותי לכתיבה ולהוראה. היתה בו הגות ביקורתית על מלחמות ומעשי עבר של צה"ל וממשלות ישראל, וחשבתי שראוי לתמצת אותה לספר (המושג הגות ביקורתית שונה מהמושג ביקורת, שכן הגות ביקורתית עניינה ספקנות, המאפשרת פנייה למחשבה שונה ואולי גם מחדשת).
מתוך ידיעה שישראלים לא מרבים לקרוא ספרים מתחום המחקר האקדמי, למעט החוקרים עצמם, החלטתי לכתוב ספר המתאר כיצד הבנתי בעבר את מה שחוויתי בשירות הצבאי, גם אם חלפו שנים רבות, ולעמת את ההבנה ההיא עם ההבנה שלי היום. השתדלתי לבחור נושאים שהם רלוונטיים גם בהווה, והצבתי אותם אל מול ההתנסות האישית שלי. לא אתייחס, אם כן, אל כל מה שחוויתי וראיתי בשירות הצבאי, אלא רק אל מה שתומך בנושאים שבחרתי לדון בהם.
להסדרת המבנה של שני ספרים בספר אחד - הגות ביקורתית עם סיפורים אישיים - פניתי לעורך, אורי דרומי, שסייע בידי לוותר על הסגנון האקדמי, הקשה לקריאה. ויתרתי כמעט לחלוטין גם על הערות השוליים ועל פירוט המקורות שספרים אקדמיים מתנאים בהם.
מצד שני, הסיפורים האישיים מבוססים על הזיכרון, וכיוון שהזיכרון איננו מקור היסטורי אמין במיוחד, דרשתי מעצמי זהירות יתרה. בשירותי הצבאי נוכחתי פעמים רבות כי הסיפור של כל אחד מהמשתתפים באותו אירוע עצמו שונה מסיפורי חבריו. קרו גם מקרים שחוקרי צבא וביטחון, במיוחד כאלה שעסקו במלחמת יום הכיפורים, כתבו גם עלי, לחיוב או לשלילה, דברים שלא היו ולא נבראו. לדמיון שמקורו בזיכרון עוצמה רבה, וחוקרים לא תמיד נמנעים מלגלוש אליו.
הגישה שלי העמידה למבחן את המתח המתמיד בין זיכרון להיסטוריוגרפיה, שכן הזיכרון נבנה מן ההווה אל העבר ואילו ההיסטוריוגרפיה נבנית מן העבר אל ההווה. אמירה קצרה זו שמעתי לראשונה מפי מורי, פרופ' שאול פרידלנדר, לפני הרבה שנים, ומאוחר יותר מפרופ' מוטי גולני. העובדות הן רק ההתחלה כאשר הזיכרון בונה ומעצב מיתוס, ואחריהן מככב הדמיון. אולם המיתוס אינו רק סיפור, הוא גם מכוון אותנו כיצד לנהוג.
בספר "מיתוס וזיכרון" כותבים פרופ' רוברט ויסטריך ופרופ' דוד אוחנה:
המיתוס הוא סיפור אידיאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה - מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים - את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המַפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו.
לעומת זאת, היסטוריוגרפיה בוחנת את האופן שבו מיוצגים אירועים היסטוריים, מאחר שכתיבת היסטוריה נשענת על בחירות מושכלות של ההיסטוריון - למשל, באילו מקורות להשתמש ובאיזה היקף - וגם מושפעת מהשקפת עולמו. במילים אחרות, לכל מחקר היסטורי יש נרטיב, והוא עומד תמיד למבחן ולעולם אינו מוחלט וסופי. הזיכרון, לעומת זאת, אם התקבע, נוטה להיות מוחלט, ובמתח בין הזיכרון להיסטוריוגרפיה הזיכרון תמיד ידו על העליונה.
לרוע המזל, הגורם המעצב את חיינו בישראל הוא המלחמה. רבים מאיתנו השתתפו באחת המלחמות או ביותר, ואם לא אנחנו אזי הורינו או בנינו, או האנשים סביבנו. המלחמה נמצאת בתודעה, בהשקפת העולם בה בחרנו - וכמובן בשפת המושגים שלנו. המלחמה מצויה בתקשורת, בספרות ובשירה, כמו גם בחינוך. היא מפרנסת את המיתוסים הישראליים, את הזיכרון הקולקטיבי ואפילו את אוהדי הספורט השואגים מהטריבונה "מל-ח-מה, מל-ח-מה".
בקצרה, המלחמה כה מושרשת בהווייתנו, עד שרכשה לה מעמד כרעיון המסדר של החברה הישראלית, ויש כאלה הרואים בה עד היום עניין רב תועלת.
כל הדברים הללו היו לי להנחיה, שלאורה כתבתי את הספר. דהיינו, להתרחק מהזיכרון המתקבע ומהמיתוסים.
נושא נוסף שהיה עלי להיזהר מפניו הוא הנטייה לשפוט את שנעשה בעבר באמצעות מושגים, ידע, כלים ותובנות של היום, אף כי ברור שהידע, ההבנה והפרספקטיבה של מי שקדמו לנו היו שונים לגמרי. היטיב לנסח זאת פרופ' דימיטרי שומסקי, שכתב:
אחד הפגמים העמוקים שעל ההיסטוריונים להימנע מהם מכל וכל: הוצאתה של תופעת עבר נתונה מההקשר ההיסטורי של תקופתה וכפייה עליה, הר כגיגית, את דפוסי ההוויה של ימינו.
הרבה חומרים שאבתי ממסמכי שני ארכיונים: ארכיון צה"ל וארכיון מחלקת ההיסטוריה במטכ"ל. לפני כ-25 שנים התאפשר לי לעיין ביסודיות כמעט בכל מסמכי הארכיונים הללו לגבי מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שביניהן, אשר חלקם מסווגים עד היום.
השתדלתי להשתמש במונחים שהיו מקובלים בזמן בו התרחשו האירועים. לדוגמה, בשנים האחרונות חיילי צה"ל לא הורגים. המחבל מנוטרל או משותק או מסוכל. בעבר, מה לעשות, הרגנו וגם נהרגנו, וכך דיברנו.
לבסוף עוד שתי הערות: ראשית, בתיאורים רבים לא ציינתי את שם המשתתף או המשתתפים, משום שלא רציתי להטות את הקורא אל האיש. במקרים אחרים, כאשר הדבר התבקש, ציינתי שמות מלאים.
והערה שנייה: הצנזורה סרקה את הספר בקפידה וגזרה בעיקר בתחום המבצעים המיוחדים. יצא לי להשתתף או להיות עד למבצעים חסויים שעדיין אסור לספר עליהם. אם אחיה עד 120 והחיסיון יוסר - אוציא מהדורה נוספת של הספר.
חובה נעימה לי להודות לעורך שעבר ראשון על כתב היד, אורי דרומי, ולעורכת הלשונית רותי חזנוביץ. אחריהם ליהודה יערי, שעשה עבודה נפלאה בספר קשה. ברצוני להודות לפרופ' חנה נוה, שאיתה ועם בעלה, שמעון נוה, אני נמצא בידידות זה שנים. ביקשתיה לעיין בטיוטה עוד בזמן שהיה לי ספק של ממש, והיא פסקה את פסוקה: יש לך ספר!
ד"ר דב תמרי, תת-אלוף בדימוס
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.