חיים מת

פרק 1 ובו אריאלה מבקשת טובה צימרמן נמצא על מיטת שיזוף, סמוך לבריכה. יש לו קרם לבן על האף ומשקפי שמש של ריי באן על העיניים. בני מכוון את מצלמת הווידאו אל עצמו ואומר, "צימרמן על המים, טייק ראשון," ואז הוא מסיט את המצלמה לכיווני ומתעד איך אני וקיסל ניגשים לצימרמן. אני אוחז במיטה באזור הראש וקיסל באזור הרגליים. אני מסמן למצלמה ששש... עם האצבע על השפתיים ואני וקיסל מרימים ביחד את המיטה. אני צועק, "שלוש... ארבע... ו..." — המיטה כבר נזרקת באוויר ואיתה צימרמן ובדיוק ברגע הזה, כשהמיטה עוד רגע פוגעת במים והמבט ההמום של צימרמן עם משקפי השמש שנפלו לו מהאף ואחרי זה נסדקו מפגיעה ברצפת הבטון והוא לא הפסיק להתבכיין בגללם כל הנסיעה — בדיוק ברגע הזה, שנייה לפני שהוא פוגע במים — התמונה נעצרת. “אז מה אתה אומר?״ “על מה?״ “סרט, סרט לזכרו של חיים, נְכנֵס פה את כל החבר׳ה כמו פעם, נצלם איתם ראיונות, נשתמש בקטעים כאלה. יש לי מדף שלם עם קלטות של החומרים האלה.״ “אה... שמעי, צימרמן רק התחיל עכשיו התמחות, אני וקרן בדיוק במעבר דירה עכשיו, כל שאר החבר׳ה בתקופת מבחנים של סוף סמסטר או בעבודה, זה לא כזה פשוט.״ “בשביל חיים? בטח פשוט... אנחנו לא מחתימים אותם על חוזה לשנה, יומיים—שלושה צילומים, זה הכול!״ “אני אצטרך לדבר איתם.״ “אתה תדבר איתם... אני סומכת עליך שתצליח, בני.״ אריאלה שלף, אימא שלי, גבירותיי ורבותיי — קבלו אותה. האישה שהמילה “לא״ הומצאה אך ורק בשבילה, ואין לה שום משמעות כשהיא יוצאת מפה של אחרים. איך אני אוהב אותך, אריאלה. חבל שלא אמרתי לך את זה מספיק כשהייתי בחיים. באמת שהיית אימא טובה. אולי אם לא היית טובה אליי כל כך, לא הייתי גדל במחשבה שהשמש זורחת לי מהתחת כל הזמן. אבל את מילאת את חלקך בנאמנות כל השנים. “משהו לשתות?״ “מים,״ אמר בני, מנסה לתת לרגע לעבור. “אוי, אני מתרגשת כל כך שכל החבר׳ה יהיו פה שוב, זה בדיוק מה שחיים היה רוצה, אתה לא חושב?״ “אה... כן.״ בני ישב שם, מגומגם, לא בטוח כל כך מה הוא רוצה, ומנסה שלא לדבר בשמם של כל שאר החברים שכבר לא ממש חברים. “אני מקווה שזה יסתדר לכולם.״ תגיד לה את האמת בני, אל תשלה אותה, תגיד לה שאתם כבר לא כזה בקשר, תגיד לה שחלקם אפילו שמחים שאני מת. זה בסדר, היא אימא שלי, היא יודעת איזה “אוצר״ היא גידלה, היא תבין. אבל לא באמת. אל תגיד לה, בני. היא עדיין חושבת שכולם רואים אותי כמו שהיא ראתה אותי — מושלם. בזמן שאריאלה ניגשה למטבח, בני לחץ בשנית על כפתור ה״פליי״. הוא נשען קדימה והביט במרקע, מרפקיו נעולים בברכיים וראשו מונח על כפות ידיו המאוגרפות. נשאב בחזרה במנהרת הזמן דרך המסך, צימרמן הרטוב היה בתוך המים, צועק לכיוון המצלמה, “חיים יא בן זו...״ אריאלה חזרה וכוס מים בידה בתזמון מושלם עם הברכה שנשלחה לה מכיוון המסך. הבית נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. שתי ספות עור לבנות של דיוואני בסלון המשקיף דרך חלון פנורמי רחב אל נוף הצמחייה בחצר, פסלי נוי בצבע שחור שמונחים על שולחן הזכוכית שרגליו ממתכת, ספה תלת־מושבית שממוקמת מול קיר גבס, על הקיר מדפים מובנים ובמרכזו טלוויזית פלזמה שישים אינץ׳, וציור אבסטרקטי מוזר על גבי קנבס שתלוי על הקיר המשותף לסלון ולמטבח. עברנו לבית הזה כשהייתי בשנה הראשונה בצבא. אריאלה החליטה שהגיע הזמן להשתדרג. לאבא בדיוק השתחררה קרן השתלמות, והגיע גם מועד פרעונה של אחת מקרנות הנאמנות שלו. שתי הדירות בתל אביב שסבתא אדל השאירה אחריה “דפקו״ כמעט עשרת אלפים שקל בחודש, אז עברנו לבית הענק הזה. אני קיבלתי את יחידת הדיור למטה, במרתף. שני חדרים רק לעצמי, סלון ענקי, מטבח משלי וכניסה נפרדת. “שתוכל להביא לפה את כל הבנות בשקט״, כמו שאבא שלי אמר לי, ונתן לי מרפק וקריצה. כאילו שהייתה לי בכלל בעיה להביא בנות בשקט הביתה, עם כל הטיסות המשותפות שלהם לחו״ל, כאילו שהייתה בעיה עם התחזוק השוטף של החוג החברתי שלהם שגרם להם לצאת מהבית שלוש פעמים בשבוע בערב. כניסה פרטית זה מה שיעשה את ההבדל! כאילו שהזיז לי בכלל אם הם שומעים או לא שומעים אותי מזיין את דורין אזולאי בזמן שאבא ניסה לראות משחק של מכבי, ואיה בחדר הסמוך, והמוזיקה של רדיוהד בקושי מחפה על הרעש. כן, אבא — כניסה פרטית תעשה את כל ההבדל. אריאלה החזיקה לבני את שתי הידיים מעל הברכיים. “זה כל כך טוב לראות אותך, בני. אני ממש שמחה שאנחנו נעשה את הסרט הזה. אתה וחיים תמיד הייתם חברים כאלה טובים, לראות אותך שוב זה לחוות מחדש קצת חיים בבית, ת׳יודע...״ הדלת נפתחה. רשרוש של מפתחות. ובני מנצל את השקט שנגדע כדי לחתוך משם, נכון בני? אני מבין אותך. תברח כל עוד אתה יכול. אין לך מושג כמה חזק היא תחזיק אותך. “טוב, אני אזוז לי...״ “ואנחנו נהיה בקשר, נכון בני?״ “בטח, אני אדבר עם מי שצריך ונראה מתי נוח לכולם.״ “תודה בני, תמיד היית מענטש.״ הדלת פתוחה לרווחה והינה איה. איה הקטנה. אחותי. הקטנטונת שהפכה לאישה צעירה. נמאס לי לראות אותך כל כך כבויה וכבדה. אני יודע שאין לזה שום קשר אליי, איה. אם הייתי שם, הייתי מעיף לך סטירה ואומר לך שאת צריכה להתעורר על עצמך. את יותר יפה ממני, יותר חכמה ממני, ואת בטח יותר מוכשרת ממני, תפסיקי להתהלך כמו קליפה של בן אדם. “איה׳לה! תראי מי פה...״ “איה?״ בני היה בשוק, הוא לא ידע מה נחת עליו. “היי בני...״ “וואו, איך גדלת!״ בני, בני, תנסה לא לבהות יותר מדי. זאת איה הקטנה, אל תהיה סוטה! “ראיתָ מה קצת הורמונים בחלב יכולים לעשות?״ “אויש, איה...״ אמרה אריאלה. “אני רואה שחוש ההומור עדיין רץ חזק פה במשפחה.״ “טוב, אני עולה למעלה, נחמד לראות אותך.״ אל תסתכל, אל תסתכל! נו טוב, אני מבין אותך, בני. גם אני הייתי בודק את הרגליים האלה בג׳ינס הקצרצר הזה — אם היא לא הייתה אחותי. יא שמנמן חרמן שכמוך. הייתי אח טוב אלייך, איה? אני רוצה לחשוב שכן. אני חושב שמכל האנשים, תמיד התייחסתי אלייך הכי בסדר. הכי מגונן. את היית אולי הבת היחידה שלא החפצתי אפילו פעם אחת. אני מקווה שאת יודעת שאהבתי אותך. ואני עדיין אוהב. בזמן שבני הזיל ריר על איה, סיכמה אריאלה, “אז נהיה בקשר...״ “כן, אין בעיה, אני אבדוק גם איזה חומרים יש לי בבית ונראה מה אפשר לעשות.״ אחח... בני, שיעור מספר אחת לחיים בריאים יותר, אם רק הייתי יכול להעביר לך אותו היום — תלמד להגיד “לא״. אפילו שכמו שכבר אמרתי — אי אפשר להגיד לאריאלה “לא״, תלמד להגיד “לא״. זו אומנם מילת שלילה, אבל היא לא תמיד שלילית. מי יודע? אולי אם בתור ילד היית אומר יותר “לא״ לאיזה משולש פיצה או שניים, לא היית סוחב איתך כל כך הרבה רגשי נחיתות עכשיו של “ההוא שהיה פעם שמן״. * בני ישב בדירה שהוא וקרן עברו אליה לפני חודש בפאקינג גבעתיים — מעוז הזקנים והזוגיות, תחנת המעבר האולטימטיבית לזוגות חילוניים לפני מיסוד הקשר, המקום שקשה למצוא בו חניה כמו שקשה למצוא מזרחי־מסורתי שלא כותב בס״ד בראש כל דף. בני כתב על הפתק נטול הבס״ד שלו רשימה של האנשים שהוא ינסה לגרום להם להשתתף בסרט. שישה שמות הופיעו ברשימה: יוסי קיסל, אסף צימרמן, אושרת מטלון, ארז קרמר, הוא עצמו כמובן וקרן. רשימת ה״קיל ביל״ שלו. בהצלחה עם זה, בני. קיסל הפסיק לדבר איתי הרבה לפני שכבר לא היה אפשר לדבר. אושרת בטח הייתה מעדיפה שאני אמות מאיידס או מאיזו מחלה ממארת אחרת במקום בדרך המהירה וה״הרואית״ שבה נהרגתי. וארז? אתה באמת חושב שקרמר הוא “חומר של סרט הנצחה״? אני לא בטוח שאקסצנטריות עובדת בתור אתנחתה קומית טובה בדברים האלה — הם אמורים להיות יותר ממלכתיים ועצובים, לא? אה... אני לא אתערב לך במלאכה, אתה הספילברג בינינו. תעשה מה שאתה יודע, ת׳יודע... “מה אתה עושה?״ שאלה קרן. “אני מכין רשימה.״ “אז זהו, אתה הולך על זה?״ “אני אנסה.״ “חשבתי שיש לך סרט גמר על הראש.״ “ומה אם זה יהיה סרט הגמר שלי?״ “סרט הנצחה שבלוני — אין יחידות הסרטה לצה״ל בשביל הדברים האלה?״ “אבל מה אם ניקח את זה למקום מעניין יותר? מה אם אנסה לתת לזה איזה טוויסט? אנשים הכירו אותו, לאבא שלו יש קשרים, ועדיף סרט הנצחה שישודר כל שנה בטלוויזיה וייתן לי דריסת רגל, מאשר סרט גמר ‘מיוחד׳ שיגמור בפסטיבל או שניים ואף אחד לא יראה אותו יותר.״ “איך שאתה רוצה, מאמי. אני חושבת שאתה פשוט יכול לעשות משהו מעניין יותר, וזה זמן שלך שאתה משקיע. חוץ מזה, חיים בחיים לא היה עושה את זה בשבילך.״ “מאיפה את יודעת?״ היא יודעת בני, תקשיב לה. האישה יודעת. “יודעת!״ אמרתי לך. “טוב, אולי את צודקת, אבל אנחנו לא עושים את זה במטרה להתחשבן, נכון? ממתי עושים על מישהו סרט מתוך מחשבה אם הוא היה עושה סרט עליך חזרה?״ “נראה לך באמת שאחרי הספר מישהו בכלל ירצה להשתתף בסרט?״ אה... שכחתי לספר לכם את זה? מה חשבתם, שזו הפעם הראשונה שלי ברודיאו? איך אני אוהב ביטויים אמריקאיים מעוברתים, זה גורם לי להרגיש כזה הוליווד עם עצמי. כן, עבדכם הנאמן כבר כתב ספר, השישה עמודים מתוך יום מי יודע כמה שאתם קוראים עכשיו, הם לא הפעם הראשונה שלי. כתבתי כבר ספר. אחד. הוא גם הצליח. כן, כן. הוצאה לאור מוכרת פרסמה אותו. הפצה מלאה בכל רחבי הארץ — בסטימצקי, בצומת ספרים ולאחר מכן אפילו במדפים של הסופר, במבצע. כל הווג׳רס — מסיבת השקה, הרצאה בבית אריאלה וריאיון למוסף לקראת שבוע הספר. קשה לכם לדמיין את זה, אה? אני, הטיפוס השטחי והעוקצני כותב משהו בעל ערך שאנשים אחרים אשכרה רצו לקרוא. טוב, לא כולם. מתברר שכשאתה כותב על חברים שלך משהו שהאמת והדמיון מתערבבים להם בדרך, אנשים נוטים לחפש משמעויות בדמיון ולהצמיד אותו כמקשה אחת לחתיכות האמת בניסיון לחבר איזשהו ציר עלילה חבוי. מתברר. אז כן. כתבתי כבר ספר אחד. “פתח לטעויות״. מי אמר שלא לומדים כל יום משהו חדש?