חיי הקיסרים אישים מפורסמים

על ביוגרפיה והיסטוריה יונתן פרייס1

לפני היות הביוגרפיה, הייתה ההיסטוריוגרפיה. ההיסטוריונים הראשונים, הרודוטוס ותוקידידס, הניחו את היסודות לאיסופם ולהערכתם של המקורות הכתובים ושל העדויות שבעל פה ועמדו על טבעו של הזמן ההיסטורי; על מנגנון הסיבתיות; על מהותו של הידע ואפשרות השגתה של האמת ההיסטורית; על היחסים בין כוחות טבע וכוחות על־טבעיים ועל השפעתם על ההיסטוריה האנושית; וכמובן גם על טבע האדם, על התפתחותה של האישיות האנושית ועל תפקידם היחסי של מנהיגים והמונים באירועים ההיסטוריים. לבסוף, לאחר שליבְּנוּ עניינים מתודולוגיים ומופשטים אלה, יצרו ההיסטוריונים הראשונים, כמו כל ההיסטוריונים שבאו בעקבותיהם, נרטיבים רציפים שעוצבו לפי עקרונות רטוריים.

החיבורים ההיסטוריים הראשונים הם יצירות עשויות היטב ומורכבות להפליא. הם מכילים מרכיבים שנשאבו מסוגות ספרותיות שקדמו להם כמו השירה האפית, הטרגדיה, הרטוריקה והפילוסופיה, והם מושתתים על סוגיות תאורטיות מסוימות שנבחנו ומצאו את הגדרתן בתוך הנרטיב עצמו: סיבתיות, צורת הזמן ומבנה הסינכרוניוּת, טבעו של הידע וערכם היחסי של המקורות הכתובים והאוראליים, הפרדוקסים של הזיכרון ההיסטורי, היחס בין לוגוס (מחשבה, דיבור) לאֶרגוֹן (פעולה), וכן גם שאלות מטא־היסטוריות כגון "חוקי ההיסטוריה".

מטבע הדברים, החיבורים ההיסטוריים העתיקים, כמו ההיסטוריה הנרטיבית בימינו, גדושים בסיפוריהם של אישים היסטוריים, והקווים החדים שהותוו לדמותם ענו לדרישותיו של הסיפור: ההיסטוריונים תיארו את מעשיהן של הדמויות כמו גם את הדברים שאמרו ואת מחשבותיהן הפנימיות, ולעיתים אף התייחסו להופעתן, קולן ומחוותיהן הגופניות – אך רק במידה שהאמינו כי אלה מסייעים להבנת הנקרא. היסטוריונים טובים העמידו לרשות הקורא מידע מספיק כדי שזה יוכל לנחש את מניעיהן של הדמויות ההיסטוריות, אלא אם כן הבהיר אותם ההיסטוריון היודע־כול בעצמו. לפיכך היו אלה ההיסטוריונים שלראשונה שִכללו והביאו לרמת תחכום גבוהה את מושגי האישיות האנושית, התפתחותה (או אי התפתחותה) בתגובה לנסיבות ותפקידו של האדם הפרטי בהשתלשלות האירועים ההיסטוריים, אף על פי שהדמויות עצמן – הרקע שלהן, מעשיהן, דבריהן ומחשבותיהן – לא עמדו במוקד התעניינותם אלא היו רק אחד מחלקיו של נרטיב גדול יותר, המאורגן כרונולוגית. במילים אחרות, האופי והמניעים האנושיים היו – ומהווים עדיין – אופֶן אחד של שכנוע והסבר היסטוריים; לצידם ניצבים רכיבים אחרים המסבירים אירועים רבי משתתפים: גאוגרפיה ומטאורולוגיה, תהליכים פוליטיים, מוסדות דתיים וחברתיים, מקרה וגורל, כמו גם הגורמים המופשטים יותר שכבר הוזכרו לעיל, כמו סיבתיות והתערבותם של כוחות על־טבעיים. אפילו כמה מההספדים המפורסמים ביותר או תיאורי מותם של אישים חשובים המופיעים בחיבורים ההיסטוריים היווניים והלטיניים, כגון הקטע שבו תוקידידס מעריך את חיי פריקלס (2.65), ה"נֶקרולוגים" השונים, וסצנות המוות הקולנועיות במוחשיותן ב'ספרי השנים' של טָקיטוּס, נועדו בין השאר לשמש אמצעים לניתוח ולהסבר.

ההיסטוריוגרפיה, אם כן, כללה כבר מראשיתה ממדים ביוגרפיים. סופרי העולם העתיק התעקשו על הבחנה סוּגָנית [גנרית] בין ההיסטוריה לביוגרפיה, אף על פי שאיש מהביוגרפים שכתביהם שרדו לא הציג את ההבדלים באופן מפורט ושיטתי, ועל אף העובדה שלמחברים שונים היו דעות שונות לגבי מהותם של הבדלים אלה, מכֵּיוון שתוכנן ומקורותיהן של שתי הסוגות הללו חפפו במידה ניכרת. פוליביוס, ההיסטוריון היווני בן המאה השנייה לפנה"ס, היה הראשון שחיווה בנושא זה דעה ברורה. לפני שפנה לכתיבת היסטוריה הוא כתב את הביוגרפיה של המצביא היווני פִילוֹפּוֹימֶן. ביוגרפיה זו אבדה למרבה הצער, אך בחיבורו המונומנטלי בן שלושים הכרכים על תולדותיה של רומא, כשהגיע הסיפור לפילופוימן, פוליביוס מסביר את המטרות השונות:

מכיוון שכבר כתבנו את סיפורו בשלושה כרכים ובנפרד מהעבודה הנוכחית, ושם חשפנו את נעוריו, ואת חינוכו וכל מעשיו המזהירים ביותר, ברור שבחיבור שלפנינו יהיה זה מן הראוי להשמיט את הטיפול המפורט בַּחינוך שקיבל בבחרותו ובַשאיפות שהיו לו בנעוריו, ולכלול במקומן תיאור מפורט של המעשים שעשה כאשר היה במלוא אונו, שאליהם התייחסנו באותה עבודה קודמת רק בקצרה. שכן כשם שאותה סוגה [הביוגרפיה], שהיא כמעין אנקומיום [שיר הלל], דרשה תיאור קצר ומועצם של מעשיו, כך סוגת ההיסטוריה, החולקת שבחים וביקורת שווה בשווה, מבקשת להיות תיאור אמיתי המסביר את הסיבות לשבח ולביקורת בכל מקרה ומקרה (י', כ"א).

יש לשים לב שפוליביוס, ההיסטוריון הביקורתי, האמין כי הביוגרפיה דורשת מהמחבר לא רק לבחוֹר ולהתמקד בפרטים מסוימים אלא גם לצייר את דיוקנה של הדמות במונחים חיוביים ביותר, ואפילו מופרזים – האנקומיום, צורה עתיקה שמקורה במזמורי הניצחון למשתתפים במשחקים האתלטיים, היה תיאור שבו חוּלקו לאדם שבחים ללא סייג. תפקידו של ההיסטוריון הוא לספר על מעשים ופעולות, על עובדות מתועדות וזכורות, עובדות 'אמיתיות', ללא תלות בשאלה אם הן נזקפות לזכותו של אדם או לחובתו. הביוגרפיה, לעומת זאת, מתמקדת רק באותם היבטים בחייו של אדם שהם ראויים לשבח. לשבחים המופרזים שהיו יאים לביוגרפיה לא היה מקום בהיסטוריה. עד כאן פוליביוס, אבל גישה זו לא עברה מן העולם גם אחריו. מאה שנה לאחר מכן, קיקרו, במכתב חסר בושה שכתב לידיד ששקד באותה עת על חיבור היסטוריה שהייתה אמורה לכלול גם את תקופת כהונתו של קיקרו כקונסול, הפציר בחברו "גם להלל את מעשיי בחמימות גדולה יותר מאשר אתה אולי מרגיש וגם, בהֶקשר זה, להתעלם מחוקי ההיסטוריה".

מכל מקום, הביוגרפיות התנתקו בסופו של דבר משירֵי ההלל וסיגלו לעצמן יכולות ביקורתיות. הן הביוגרפיה היוונית והן זו הרומאית (vita

bios, – המונח 'ביוגרפיה' נטבע רק בתקופה המודרנית) שגשגו בעשורים האחרונים של הרפובליקה הרומית, שהגיעה לסיומה בשנת 31 לפנה"ס עם ניצחונו של אוקטאוויאנוס/אַוּגוסטוס באַקטיוּם (כפי שניתן לקרוא בביוגרפיה שהקדיש סווטוניוס ל"אוגוסטוס האלוהי", 17). היה זה עידן שבו שלטו ברומא אנשים חזקים במיוחד, שהשפעתם הורגשה בכל רחבי האימפריה, וסופרים החלו להתמקד באנשים דגולים אלה, בַּמדינאים שחלשו על כל מנגנוני קבלת ההחלטות ובמצביאים שפיקדו על חילות הרפובליקה. אנשים אלה, כמו מָאריוּס, סוּלָא, פּומפֵּיוס, יוליוס קיסר ואחריו כל רצף הקיסרים, הצטיינו לא רק בכוחם הגדול אלא גם בחולשותיהם השונות. סופרים וקוראים כאחד מצאו עניין בחייהם הפרטיים ובאישיותם של אישים אלה, בהישגיהם ובצדדים האפלים שלהם, ולא רק משום הריגוש והסנסציה שבדבר אלא משום שהיבטים אלה העידו על טבעם האמיתי. חייהם של גיבורי העבר ושל מדינאים ומצביאים בהווה, ואף דמויות מסוימות בחיי התרבות, כמו משוררים ופילוסופים – אנשים מפורסמים בעיקר, אך גם אישים ידועים פחות לקהל הרחב – הפכו לנושאים ספרותיים שכיחים למדי ופופולריים.

לצערנו, אין ביכולתנו לקרוא את מרביתם של החיבורים הללו ולהעריך את התפתחותה של סוגת הביוגרפיה ואת מקומה בתרבות הרומית, מכיוון שרוב רובם לא שרדו את צוואר הבקבוק של סוף העת העתיקה וימי הביניים. יוצא דופן הוא קורנֶליוּס נֵפּוֹס, שחי במאה הראשונה לפנה"ס והיה אחד מן המחברים הפוריים ביותר שכתבו בסוגה הזאת. הוא כתב שישה עשר ספרים של ביוגרפיות מקבילות (של רומאים ולא־רומאים), שמתוכם שרד ספר אחד העוסק בחייהם של מפקדים ומצביאים שלא היו בני רומא. אך בהקדמה לאותו ספר הוא יוצא להגנת חיבורו מפני אלה "שיחשבו כי זוהי ספרות חסרת ערך במהותה ולא הולמת דיה את דמויותיהם של אנשי שם" (Praef.

1,1). לכן הבדיל נפוס בין ביוגרפיה להיסטוריה באופן דומה לקודמיו. בהקדמה לביוגרפיה שהקדיש למצביא היווני פֵּלוֹפּידָס, הוא התוודה: "באשר למעלותיו, אינני יודע איך עליי לדון בהן; כי אני חושש שאם אתחיל ואספר בפרוטרוט על כל מעשיו, אולי ייראה שאינני מספר חיים כי אם כותב היסטוריה" (Pelop. 1,1; חששו העיקרי היה מכך שמעט מדי מידע היה עלול לבלבל את הקורא הרומאי, שלא הכיר את ההיסטוריה היוונית). נפוס היה דומה מאוד לסווטוניוס בכל הנוגע לאהבתו לאיסוף מידע ולארגונו, שכן מלבד אותם שישה עשר ספרים של ביוגרפיות מקבילות הוא פרסם גם מבחר של אנקדוטות מאלפות, או אקסמפלה, תקציר של ההיסטוריה העולמית, וכן מכתבים דמיוניים לקיקרו. גישתו האמפירית ל'סיפור החיים', בדומה לזו של פוליביוס, התבססה על בחירת חומרים שונים מאלה המתאימים להיסטוריה.

עיקרון זה מוסבר בבהירות רבה יותר על ידי הפילוסוף היווני פלוּטרכוס, שחי בין המאות הראשונה והשנייה לספירה (והיה בן דורו של סווטוניוס), בהקדמתו המצוטטת תכופות לחיי אלכסנדר (שאותו הוא צימד עם יוליוס קיסר):

אלה חיי אלכסנדר המלך שאני כותב בספר זה, וחיי קיסר שהכריע את פומפיוס, והמעשים שיש לדון בהם הם כה רבים עד כי לא אקדים כל הקדמה אחרת, ורק אפציר בקוראיי שלא יתלוננו אם לא אספר על כל מעשיהם המפורסמים של אנשים אלה, ולא אפרט כל מקרה ומקרה אלא רק אתאר את הדברים בקצרה. כי אלו אינן "היסטוריות" שאני כותב כי אם חיים. לעיתים במעשים המהוללים ביותר אין כל רמז למידותיו הטובות או הרעות של אדם, בעוד שדבר פעוט כמו פתגם או הלצה חושפים הרבה יותר על אופיו של אדם מאשר קרבות שבהם נהרגו אלפים, או חימושם של הגדולים שבצבאות, או מצור שהוטל על ערים. בהתאם לכך, וכשם שציירים מציירים את הדמויות בדיוקנאות שלהם לפי הפָּנים ולפי הבעת העיניים, שבהן מתגלה האופי, אך לא נותנים את דעתם על שאר חלקיו של הגוף, כך יש לאפשר לי להתמסר דווקא לסימנֵיה של הנפש בבני אדם, ובאמצעותם לתאר את חייו של כל אחד, ולהותיר לאחרים את תיאור מאבקיהם הגדולים (אלכסנדר, א', א').

הביוגרף, אם כן, אוסף מידע החושף את אופיו של האדם, את "מידותיו הטובות והרעות" – מידע שיכול להיראות להיסטוריון חסר ערך; ובה בעת הוא גם עלול להתעלם ממידע היסטורי חיוני. בעוד שההיסטוריון מספר על מאורעות גדולים, המגלים את אמיתוֹתיה הבלתי משתנות של ההיסטוריה, הביוגרף אינו חייב להטריח את עצמו ולגבש תפיסה כוללת, או להטריד את עצמו בשאלות של סיבתיוּת, מלחמות ואסונות, עלייתן ונפילתן של מדינות ואימפריות, מחזוריות הזמן וכיוצא באלה. הביוגרף אפילו אינו נדרש להתעסק יתר על המידה בכרונולוגיה: סווטוניוס, לדוגמה, אִרגן את הביוגרפיות שלו לפי קטגוריות ולא לפי סדר כרונולוגי. מעניין לציין שלפי התפיסה שרווחה בעולם העתיק – ובניגוד לכרכים עבי הכרס והמקיפים הנכתבים כיום – הביוגרפיה גם לא הייתה סיפור חיים מלא ושלם אלא דיוקן, שבדומה לפרוטומה מסותתת היטב מראֶה את האדם ברגע או בתנוחה חושפניים במיוחד. בביוגרפיה שלו על הקיסר גַלבָּה ועל תקופת קיסרותו הקצרה, פלוטרכוס מזכיר שמותו נבע מכך שלא השכיל לשחד את החיילים. "סיפורם המדויק של אירועים אלה, בזה אחר זה, הוא משימתה של ההיסטוריה הפוליטית (pragmatike historia), בעוד שעליי מוטל לכלול את הדברים הראויים לציון במה שעשו וחוו הקיסרים" (גלבה ב', ג'). כך שעצם אזכורו של השוחד הנעדר חושף באופן נוקב את אישיותו של גלבה, ואין כל צורך בתיאור מלא או בהשוואה למקרים דומים אחרים של קיסרים לעתיד ששיחדו את הצבא.

הביוגרפיה הרומית, הכתובה לטינית, חיקתה את קודמותיה היווניות – בכך היא לא הייתה שונה מסוגות אחרות בספרות הלטינית – אך היה לה גם מקור נוסף: שירי השבח, שנכתבו לרגל משתאות חגיגיים או טקסי קבורה שנערכו ברומא הקדומה. יצירות אלה נשמרו בבתיהן של המשפחות החשובות ברומא ושימשו בטקסים ציבוריים ובדיונים פוליטיים. בתרבות הרומית רווחה מסורת עתיקה של דברי שבח והלל, שהדגישה את הישגיהם הגדולים של גדולי האומה. הנואמים, שפעלו בזירה הפוליטית התחרותית מאוד של הרפובליקה הרומית, השתמשו לצורכיהם במסוֹרות המשפחתיות האלה, שהעלו על נס את ההישגים האישיים והמוניטין של גדולי רומא הקדומה. יש לציין כי שירי ההלל ודברי השבח המוקדמים הדגישו את תרומתם של אנשי השם למדינה.

למעשה, בהיסטוריה הרומית ובהיסטוריוגרפיה הרומית התקיים מתח מתמיד בין הפרט והכלל. מחד גיסא, החברה הרומית והזיכרון ההיסטורי הרומי הבליטו את חשיבותם של המאמץ הקולקטיבי, את המשמעת ואת נאמנותו של האדם לַקבוצה ולא לעצמו. משמעת זו הייתה חשובה במיוחד בצבא (צבא שכבש את העולם). סיפור מפורסם אחד, שנמסר על ידי טיטוס ליוויוס, מספר כי מצביא רומאי גזר עונש מוות על בנו, שהיה חייל בשורותיו, משום שאותו בן יצא בגפו לבצע מעשה גבורה אישי; להצלחת הקולקטיב הייתה עדיפות על פני התהילה האישית. ספר ההיסטוריה הראשון שנכתב בשפה הלטינית, 'דברי בראשית' (Origines) מאת קאטו הזקן, תיעד את הישגיה של רומא מבלי להזכיר את שמותיהם של מדינאים ומצביאים והדגיש את אופייה הקולקטיבי ואת האידיאלים הקולקטיביים של המדינה הרומית הקדומה.

מאידך גיסא, החברה הרומית גמלה בכיבודים ציבוריים ואישיים על הישגים משמעותיים, במיוחד בשדה הקרב. תהלוכות ניצחון ופרסים יוקרתיים המתינו למצביא ולחייל המצליחים שהפגינו אומץ לב, גבורה והקרבה בשדה הקרב; המִשׂרות הציבוריות היו גם הן בין הכיבודים הבולטים והנחשקים; והשָנים נקראו על שם הקונסולים. העיר רומא, כמו גם ערים אחרות ברחבי האימפריה הרומית, הייתה מלאה בכתובות כבוד ופסלים שהוצבו בתוך העיר, ואפּיטפים מפוארים, ולעיתים קרובות פיוטיים, שהנציחו חיים ומעשים מהוללים, התנוססו לצד הדרכים שמחוץ לתחומה. הישגים בתחומי התרבות קיבלו אף הם הכרה ציבורית, והזוכים בה היו יכולים לדמיין כי היא תהיה נצחית. ההיסטוריון סָלוּסטיוּס, בניסיונו הראשון לכתוב היסטוריה ('מלחמת קטילינה'), מציין כי הוא לקח על עצמו את כתיבת ההיסטוריה כדי לזכות בַּתהילה שבה לא זכה כמדינאי. משוררים לטיניים שיבצו דרך קבע את שמותיהם ואת שאיפותיהם לתהילה נצחית בתוך יצירותיהם. המשורר האוגוסטני הוֹרַטְיוּס דמיין שעבודתו תזַכּה אותו לחיי נצח: "לא דק כנפיים, לא באֶברה דלה בזֹך האֶתֶר, עוף וחוזה יחדיו, אֶדאֶה, ועל האדמה כאן לא אשתהה" (הורטיוס, השירים, ב', 20, תרגום: ר. בירנבאום). גם אובידיוס חזה לעצמו תהילת עולם בשורות האחרונות של ה'מטמורפוזות' שלו: "אם אמת בדברי נביאינו, כל הדורות הבאים בתפארת שיריי יחַיוני" (תרגום: ש. דיקמן). זאת לא הייתה יהירות אנוכית אלא דבר מה שניתן למצוא אצל משוררים רומיים אחרים גם בתקופות אחרות, ולא הייתה זו רק מליצה ספרותית אלא ככל הנראה משאלה כנה. ייתכן שהביוגרפים קיוו להתגשמותה ברישומיהם הצנועים והעובדתיים על חייהם של משוררים, היסטוריונים ופילוסופים, אם כי הסוגה הזאת מעולם לא התפתחה לכדי מדיום מורכב ואנליטי כמו הביוגרפיה הפוליטית. בהקשר זה נציין שביוגרפיות המשוררים של סווטוניוס הן קצרות ויבשות בהשוואה ל'שנים עשר הקיסרים' ('חיי הקיסרים' לסווטוניוס נקראו גם 'שנים עשר הקיסרים').

במאה השנים האחרונות לקיומה, כאשר הידרדרה הרפובליקה הרומית למלחמת אזרחים, הסיטו פרוזאיקונים רומיים רבים את מבטם מגיבורים מתים למדינאים חיים, או כאלה שמתו לאחרונה (ושעדיין נודעה להם השפעה). כפי שציינּו קודם לכן, החיבורים ההיסטוריים שנכתבו בשלהי הרפובליקה אורגנו סביב אותן דמויות בולטות, אולם הן לא היו ביוגרפיות של ממש, מאחר שמנהיגיהן של הסיעות השונות מוקמו בהקשרן של תנועות היסטוריות רחבות יותר. ההיסטוריונים נטו יותר מקודמיהם הרומאים לקחת בחשבון את המניעים האנושיים, את מִתארם הפנימי של לב האדם ונפשו ואת כוחו של אדם יחיד להשפיע על המונים. יתר על כן, לא רק נאומים אלא גם כתבי פלסתר ומונוגרפיות במלוא מובן המילה, שהיללו או מתחו ביקורת חריפה על דמויות פוליטיות באמצעות תיאור חייהם, הרגליהם וחטאיהם, התפרסמו והופצו ברבים כחלק ממלחמות התעמולה של המאה הראשונה לפנה"ס. גם יוליוס קיסר וגם אוגוסטוס כתבו חיבורים כאלה בגנוּתו של קאטו הצעיר ובתגובה לדברי השבח שחלקוּ לו קיקרו וברוטוס. כל היצירות הללו הפכו למקור מידע חשוב עבור ההיסטוריונים והביוגרפים הרומיים; לרוע המזל, כולן אבדו.

הרפובליקה הרומית הגיעה לסיומה האַלים בשנת 31 לפנה"ס, כאשר הפך אוקטאוויאנוס למנצח היחיד והסופי במלחמות האזרחים הרומיות, העקובות מדם וההרסניות. בארבעים וחמש השנים הבאות, עד מותו, שינה אוקטאוויאנוס את צורת המשטר ברומא ואת ניהולה של האימפריה והפך אותה למונרכיה, שהוסוותה כרפובליקה משוקמת. הוא אימץ לעצמו את השם אוגוסטוס, ייצב את האימפריה והסדיר את הממשל שלה, וכך התרחבה והתחזקה האימפריה לאחר מותו תחת סדרה של קיסרים; שם המשפחה "קיסר" הפך לתוארו של שַליטה המוחלט של רומא. המערכת הייתה בת קיימא ותפקדה באופן עצמאי, גם אם היו בה שליטים מעורערים בנפשם שלא תִפקדו.

צורת המשטר המלוכנית החדשה השפיעה עמוקות על כל הספרות הלטינית, כמו גם על רוב הספרות היוונית שנוצרה בתקופתם של הקיסרים. הדבר נכון גם לגבי האוֹמנויות, ובייחוד לגבי האוֹמנות הציבורית ברומא ובסביבותיה. מבקר שסייר במרכז רומא בזמנו של סווטוניוס, בתחילת המאה השנייה לספירה, היה יכול לראות אנדרטאות, פסלים, מקדשים, פורומים, מרחצאות, קשתות ניצחון, תיאטראות ואצטדיונים, שהוקמו כולם לסיפוק ראוותנותם של הקיסרים ושנשאו את שמותיהם ושמות משפחותיהם ובעלי בריתם הקרובים. בתקופת הרפובליקה, מרכז העיר היה המקום שבו התחרו על הכרה ותהילה; כעת הוא הפך למקום שבו התחרו הקיסרים בינם לבין עצמם, וכל אחד מהם ניסה להותיר את החותָם הגדול והבולט ביותר לנדיבותו כלפי העם הרומאי ולהישגיו הצבאיים והאזרחיים שתרמו לתהילתה של רומא.

השפעתה של צורת המשטר החדשה ניכרת בעיקר בהיסטוריוגרפיה. באופן בלתי נמנע היו הנרטיבים של ספרי השנים ממוקדים ומאורגנים סביב רצף של יחידים רבי עוצמה. ההיסטוריון טָקיטוּס, בן זמנו של סווטוניוס, ארגן את שתי עבודותיו ההיסטוריות הגדולות, 'דברי הימים' ו'ספרי השנים', בדיוק בדרך זו, על פי סדר הקיסרים (הירונימוס, במאה הרביעית לספירה, התייחס לשתי היצירות הללו כ"חיי הקיסרים" של טקיטוס). למען האמת, מיזם הכתיבה הראשון של טקיטוס היה ביוגרפיה – לא של קיסר אלא של חמיו, אגריקולא. טקיטוס טוען שכָּתב את הביוגרפיה על מנת לכבד את זכרוֹ של אגריקולא, וזוהי טענה טיפוסית בביוגרפיה האנקומיסטית. היצירה מכילה קטעים ארוכים יחסית של סיפר היסטורי אך עדיין מורגשת בה היטב מטרתו של הז'אנר לחלוק שבחים לחיים ולמתים, ומידותיו התרומיות של אגריקולא מובלטות ועומדות בניגוד מוחלט לאכזריותם ולתככנותם המתוחכמת של הקיסר דומיטיאנוס וכל עדת החנפים שבחצרו, מה שגרם לטקיטוס לקונן: "אני, שצריך לתעד את חייו של אדם שהלך לעולמו, נאלץ לייחל למחילה, שאותה לא הייתי צריך לבקש אילו רק הוקעתי זמנים אכזריים אלה, זמנים כה עוינים לכל המידות הטובות."

טקיטוס הפנה את כוחותיו היצירתיים לכתיבת ההיסטוריה שלאחר ההתנקשות בדומיטיאנוס ולכינונה של שושלת חדשה ותחילתה של תקופה היסטורית מאושרת יותר, שבה, כך הוא מצהיר, "אנו רשאים לחשוב את מה שאנו רוצים ולבטא את מה שאנו חושבים" (דברי הימים, א', א'). עם זאת, ההיסטוריון התלונן בפתיחוּת (ואולי לא לגמרי ברצינות) על המעבר מההיסטוריה של הרפובליקה להיסטוריה הקיסרית, ועל השיממון שמהלֵך עליו הנושא כתוצאה מכך. "תלונה" זו חשובה להבנת הביוגרפיות של סווטוניוס על שנים עשר הקיסרים הראשונים:

ידוע לי כי הרבה ממה שסיפרתי, וממה שעוד יהיה עליי לספר, ייראה אולי כזוטות חסרות ערך שאין כל טעם לתעד. אך אין להשוות את ספרי השנים שלי עם כתביהם של אלה שתיארו את רומא בימים עברו. הם סיפרו על מלחמות גדולות, על הסתערויות על ערים, על תבוסתם של מלכים ועל לכידתם, וכאשר העדיפו לתת את דעתם על ענייני פְּנים, הם סיפרו, בחופשיות ותוך סטיות רבות מהנושא, על סכסוכים בין קונסולים לבין טריבונים, על קרקעות ועל מיסים, ועל המאבקים בין העם והאצולה. משימותיי הן מוגבלות וחסרות עניין: שלום מתמשך שאינו מופר או מופר אך מעט, אומללות עגומה בַּבירה, קיסר שאינו להוט להרחיב את האימפריה, זהו הנושא שלי. עם זאת, לא יהיה זה חסר תועלת לחקור את אותם האירועים הנראים במבט ראשון כחסרי ערך ושמתוכם מתחילים לעיתים קרובות שינויים עצומים. [...] על כן כעת, לאחר שינוי משטר, כאשר רומא אינה אלא ממלכתו של עריץ יחיד, יהיה זה נכון לכתוב ולתעד בזהירות את התקופה, כי רק מעטים רואים את הנולד ויודעים להבחין בין טוב לרע ובין הבריא למזיק, בעוד שרוב בני האדם לומדים חוכמה מגורלם של אחרים. ובכל זאת, למרות שהדברים מאלפים, הם מְסיבּים רק עונג מועט. תיאורי מדינות, התקריות השונות שקרו בקרבות, מותם המהולל של מצביאים גדולים, מרתקים ומרעננים את דעתו של הקורא. אני חייב להציג בזו אחר זו את צביעותו חסרת הרחמים של רודן, תביעות בלתי פוסקות, ידידויות שאין בהן אמון, הרס התמימות – אותן סיבות המובילות תמיד לאותן התוצאות, ובכל מקום אני נתקל בשִממונו המעייף של הנושא שלי (ספרי השנים, ד', ל"ב–ל"ג).

שימו לב שטקיטוס לא זנח את מטרותיה ושאיפותיה של הכתיבה ההיסטורית, אך הנושאים, החומרים והתמקדותו של ההיסטוריון השתנו באופן בלתי נמנע תחת שלטון היחיד ברומא. לא זו בלבד שפחות מרגש לתעד שלום פנימי וארוך – מערכות צבאיות, לחם חוקם של הנרטיבים ההיסטוריים העתיקים, התרחשו במחוזות רחוקים, הרחק מעיר הבירה – אלא שגם הופיע הצורך לחדור עמוק לתוך החצר האימפריאלית כדי לגלות את התככים וההתנהגויות הנלוזות הרוחשים בה, עניינים פעוטים ולא נעימים אך בכל זאת הכרחיים להסבר ההיסטורי, שהוא תכליתה של עבודת ההיסטוריון. רוב ההיסטוריה, טקיטוס אומר, תלויה כעת בהלוך רוחו של הקיסר, במידותיו הטובות והרעות, באכזריותו ובטוב ליבו, במוזרויותיו ובטעמיו; כל אותם הדברים שהביוגרפים מבקשים לתעד ולקטלג.

כך הטילו הקיסרים הרומאים רבי העוצמה את צילם הארוך עד לפינותיה המרוחקות ביותר של האימפריה העצומה שלהם. עצם קיומם, וכן מבנה האימפריה, היו כוח ממרכֵּז שהשפיע על ההיסטוריוגרפיה כמו גם על סוגים אחרים של כתיבה. טווח השפעתם מוכּר ודאי היטב לקורא העברי מנסיונו של קליגולה להציב צֶלם בדמותו במקדש שבירושלים; יהודה הייתה אומנם ממוקמת בקצה האימפריה, אך רומא עקבה אחריה בתשומת לב רבה. תחת הקיסרים, החפיפה בין ההיסטוריה והביוגרפיה הייתה גדולה מאשר בעבר, אם כי כל אחת מהן עדיין שמרה על תחומיה ומטרותיה הנפרדות. רק לאחר מותו של דומיטיאנוס החלו פלוטרכוס (ששנת מותו המשוערת היא 120 לספירה), אחריו סווטוניוס ועד מהרה גם סופרים רבים אחרים, לכתוב "חיי קיסרים", אך לא כאוסף של ביוגרפיות אלא כיצירות עצמאיות, לכידוֹת ועקביות מבחינה פנימית. כשלעצמה הייתה זו סוגה חדשה, או שמא נאמר תת־סוגה, של ביוגרפיה. אומנם המונרכיות העוברות בירושה בעולם היווני ומזרחה ממנו קדמו לקיסרים הרומיים, אבל אף אחת מהשושלות הללו לא הניעה סקרנים לכתוב שרשרת ביוגרפיות כיצירה ספרותית בעלת לכידות פנימית. הסיבות לתופעה חדשה זו עדיין לא הוסברו באופן משביע רצון במחקר, אך ישנה הסכמה שהיה לכך קשר כלשהו לעוצמתם האדירה ולחייהם הציבוריים במופגן של הקיסרים, כמו גם לחוויותיהם האישיות של הסופרים שחיו תחת השלטון האוטוקרטי.

'חיי הקיסרים' של פלוטרכוס כלל את כל הקיסרים ששלטו ברומא מאוגוסטוס ועד ויטליוס, כלומר, הספר הסתיים לפני עלייתה לשלטון של השושלת הפלביאנית, שהחלה למשול בתקופה שבה ככל הנראה חוברה היצירה. רובן של הביוגרפיות המקושרות הללו אבד – שרדו רק תיאוריהם של גלבּה ואוֹטוֹ, שכפי הנראה היו חלק מנרטיב כרונולוגי רציף אחד – אבל אפילו משנֵי סיפורי החיים הקצרים האלה, יחד עם המפעל הביוגרפי הגדול והמפורסם ביותר שלו, 'חיים מקבילים של אנשי יוון ורומי', ניתן לעמוד על מטרותיו ועל הסיבות לָעניין שגילה בחייהן של דמויות בולטות. פלוטרכוס הפילוסוף מעולם לא כתב היסטוריה נרטיבית, אך הוא חקר את חייהם של היוונים והרומאים על מנת לבחון מודלים של אופי ומזג (אֵתוֹס וטרוֹפּוֹס), כפי שהוא עצמו אומר בהקדמה לביוגרפיה שלו על המצביא האתונאי ניקיאס (ניקיאס, א', ה'). הוא התעניין בעיקר במחשבותיהם הפנימיות, ברגשותיהם ובמניעיהם של מדינאים ומצביאים כאשר אלה ניסו למלא את מה שראו כתפקידם בחיים. תחומי העניין העיקריים שלו היו מה שנקרא 'פסיכולוגיה' (מונח מודרני), 'מוסר' ו'אתיקה', מתוך ניסיון להבין לא רק את תהפוכות טבע האדם ('פִיסִיס', בעיה נושנה בפילוסופיה היוונית) אלא גם דפוסים של אישיות ובעיות פילוסופיות כגון המידות הטובות, הרוע וכדומה. רבים מאלה שעליהם כתב, כמו למשל פֵּריקלֶס היווני ואַיימיליוּס פאולוּס הרומאי, מוצגים במפורש כדמויות מופת הראויות לשמש דוגמה אישית (פריקלס, א'–ב'; איימיליוס פאולוס, א').

במתכונתו, בנימתו ובמטרותיו, 'שנים עשר הקיסרים' של סווטוניוס הוא חיבור שונה מאוד מהביוגרפיות של פלוטרכוס. יתר על כן, חיבור זה גם שונה באופן משמעותי מכל כתביו האחרים של סווטוניוס. הקורא יכול לחוש באנרגיה ספרותית שונה ובעומק רעיוני שאינו קיים בביוגרפיות הספרותיות שלו, שכולן קצרות, יבשות ועובדתיות, תוצר של מחקר אמפירי שאינו מתיימר לחרוג מגבולותיו הברורים. כותרותיהם של חיבוריו האחרים של סווטוניוס מצביעות על אהבה וכישרון לאיסוף מידע, ונראה שפעולת האיסוף, כמו גם ההנאה הכרוכה בה, עומדות מאחורי כמה מיצירות אלה – כמו למשל החיבורים על שמותיהם של רוחות, ימים ונהרות, או על עניינים שונים מתחום הדקדוק.

כל אחת מהביוגרפיות ב'שנים עשר הקיסרים' היא סיווג שיטתי של חיים המבוסס על הקטגוריות המרכיבות חיים – רקע משפחתי, פעילות ציבורית, מראה פיזי, עיסוקים אינטלקטואליים, חיי מין, מוות, וכו' – אך סדר זה אינו מופיע בכל ביוגרפיה אלא נקבע על ידי מאפייניה של הדמות, שאותם המחבר מבקש להדגיש. מבנה זה דרש מהקורא היכרות עם הרקע ההיסטורי, וסווטוניוס מטיל למעשה על הקורא את משימת ההתוודעות למשמעותם ולהקשרם של האנשים והאירועים המוזכרים בכל ביוגרפיה. האירועים מסופּרים דרך עיניו של החוקר; סווטוניוס כמעט אינו נדרש לטכניקות העשויות להוסיף עניין לסיפור, כמו למשל התמקדות בנושא מנקודות מבט שונות (למעט כמה מקרים יוצאי דופן וראויים לציון כגון סצנת מותו של נרון, שהיא אולי הנרטיב הארוך ביותר ביצירה כולה). נושאם הדקדוקי של מרבית המשפטים בביוגרפיות הוא הקיסר, כלומר, נקודת המבט היא זו של סווטוניוס. סגנון כתיבה אחר היה גורע ממטרתו.

אך מה הייתה המטרה? מדוע כתב סווטוניוס את 'שנים עשר הקיסרים'? בטקסט כמעט אין הערות מחבר שמהן ניתן לקבל תשובה לשאלות אלו. סווטוניוס אינו משבץ בַּדברים הסברים רפלקטיביים המעידים על דעה או כוונה. גם הביוגרפים הרומיים שקדמו לו נמנעו מהצגת עמדתם. נֵפּוֹס במיוחד התרחק מניתוחים או השערות תאורטיות; הוא היה חוקר אמפירי ותו לא. לעומת זאת ההיסטוריון סָלוּסטיוּס, שהיה כמעט בן זמנו של נפוס, היה יכול לגלות באירוע יחיד, כמו למשל קשר קטילינה, ייצוג מפורט ומורכב של מגמות היסטוריות גורפות כגון הידרדרות מוסרית או קרעים משמעותיים במרקמה החברתי של רומא. אך פירושים כאלה לא היו לטעמו של סווטוניוס. הוא גם לא נמשך לרעיונות החדשניים שרווחו בזמנו לגבי התפתחות האישיות ושרמזו כי האדם יכול להשתנות באופן משמעותי בתגובה להשפעות ולתנאי החיים. הוא סיוֵוג חיים על בסיס יחידותיהם השונות, ובמקביל סיוֵוג סוגי אישיות. עבורו, אנשים – קיסרים – נולדו עם אופיים הבלתי משתנה, וזה בא לידי ביטוי בפעולותיהם הגלויות. כך לדוגמה טיטוס היה טוב לחלוטין, "מושא אהבה ותענוג למין האנושי" (טיטוס האלוהי, 1), ואילו אחיו דומיטיאנוס היה רע ו"גם מידותיו הטובות הפכו למגרעות" (דומיטיאנוס, 3). טבעם "המפלצתי" של קליגולה ושל נֵרון התגלה לאחר שהפכו לקיסרים (קליגולה, 22; נרון, 7); כל ההשפעות הטובות לא הצליחו לשנות אותם בגלל אופיים המוּלד.

בכל כתביו ששרדו, סווטוניוס אינו מביע כל עניין במוניטין או שאיפות לתהילת עולם. ייתכן שהדבר מעיד על אישיותו, אך אין ספק שתחת הפּרינקיפָּט סר חינן של התבטאויות מעין אלה והן נעלמו כמעט לחלוטין. ביוגרפיות של קיסרים לא היו בָּמה לקידום עצמי. דומה כי העניין שגילה סווטוניוס בחיי הקיסרים – מלבד אולי העונג הוודאי שהסב לו איסופם של הררי נתונים מאורגנים היטב – היה ממוקד בשאלת יחסי הכוחות מנקודת מבטו של ביוגרף, דהיינו בשאלה כיצד סוגים שונים של אנשים ניצלו לטובה או לרעה את כוחם, כיצד הביאו מגרעותיהם והכוח שהיה בידיהם למפלתם, וכיצד השכילו אנשים יציבים ומתונים יותר להשתמש בכוחם באופן אחראי לטובתה של האימפריה כולה. אוגוסטוס, שהביוגרפיה שלו היא הארוכה ביותר בחיבור, הוא דוגמה לשימוש מתון ואחראי בכוח. סווטוניוס לא התכוון ככל הנראה להצטרף לדיון, שנמשך עד ימיו, בשאלה אם המלוכה היא צורת השלטון הטובה ביותר; וגם לא היה לו כל עניין בשאלה, שנדונה לפחות מאה שנה לאחר מותו של יוליוס קיסר, על האתיקה של התנקשות בעריץ. המונרכיה הייתה עובדה מוגמרת לדידו, והוא קיבל אותה ללא שיפוט. ניתן לומר ש"שאלת המחקר" של סווטוניוס הייתה: מה הופך קיסר לטוב או לרע? כוחה או חולשתה של המלוכה נבעו מכוחו ויציבותו של הקיסר המכהן. זו גם הייתה השאלה שהעלה טָקיטוּס, יחד עם השאלה אם ניתן להיות אדם טוב תחת קיסר רע, אך מבטו של הביוגרף השתהה על עניינים שונים: הרגליו האישיים ומראהו של הקיסר, טעמו בספרות ובמזון וכן הלאה. אלה הם עניינים שהיסטוריונים התעלמו מהם בדרך כלל, אך בעיני הביוגרף הם לא היו פעוטים או חסרי חשיבות: אופיו של הקיסר קבע את איכות הממשל והשתקף בה. את מידותיהם הטובות והרעות של הקיסרים, כמו כל דבר אחר במחקר של סווטוניוס, ניתן לסווג בקלות: המידות הטובות כוללות סלחנות, אנושיוּת והומניות, אדיבות, מתינות; המידות הרעות הן תאוות הכוח, תאוות הבצע, תאוותנות, אכזריות (שימו לב לרשימה בנֵרון, 26: "מעשי ההפקרות והתאווה, חיי המותרות, תאוות הבצע והאכזריות"). במובן מסוים, סווטוניוס השתתף בדיון הכללי שהתקיים בעת העתיקה בנוגע לכוח האימפריאלי, והדיון נסב לא על הלגיטימיות שלו אלא על הדרכים הטובות והרעות לעשות בו שימוש.

הקורא, יש להניח, ימצא שהביוגרפיות של סווטוניוס הן ברורות וכנות, וכי הוא אינו מעלים בהן דבר ממה שהעלה במחקריו. הוא אומנם הודח ממשרתו הארגונית הרמה תחת הַדריאנוס, אך לא בשל עבֵירה כלשהי בעבודתו הכתובה. נכון גם שהוא היה מודע מאוד לעובדה שסופרים ואומנים נענשו בהגליה או במוות על ידי כל אחד מהקיסרים בשושלת היוליו־קלאודית; ודומיטיאנוס, שאת תקופת קיסרותו הצליח סווטוניוס לשרוד, היה קורא חד עין במיוחד, שרדף סופרים ואפילו היסטוריון "משום שליצירתו 'היסטוריה' הכניס רמזים מסוימים" (דומיטיאנוס, 10). אבל סווטוניוס לא כתב רק על קיסרים חיים – הוא היה רחוק מספיק מנשואי כתיבתו, כך שהם שימשו לו דוגמאות לשלטון קיסרי טוב ורע. טרָאיָאנוּס, שתחת שלטונו חיבר סווטוניוס את 'שנים עשר הקיסרים', ניסה להידמות לאוגוסטוס, כפי שעולה בבירור מהמבנים הציבוריים שהעמיד ומן המטבעות שטבע. הביוגרפיה של סווטוניוס יכלה רק לתרום למאמץ הזה.

***

בזמנו של סווטוניוס תפסה הביוגרפיה את מקומה של ההיסטוריוגרפיה כצורת הכתיבה הפופולרית ביותר, על הקיסרים בפרט ועל ההיסטוריה בכלל. לאחר שראו אור יצירות המופת של טָקיטוּס, כתיבת ההיסטוריה בלטינית חדלה כמעט במשך כמאתיים שנה, וגם לאחר מכן מעולם לא התאוששה ולא זכתה מחדש לכוח ולחיוניות שמהם נהנתה בשכבר הימים. אבל ביוגרפיות המשיכו להיכתב. מָאריוּס מקסימוס כתב את הביוגרפיות של כל הקיסרים מִנֶרוָוה ועד אֵלָגָבָּאלוּס, בניסיון לחקות את סווטוניוס. במאה הרביעית לספירה השתתפו סופרים רבים בחיבורה של ה'היסטוריה אוגוסטה', המתייחסת לחייהם של הקיסרים מהַדריאנוס ועד נוּמריאנוּס וקָרינוּס (המאה השלישית לספירה). במאה התשיעית הביוגרפיה של איינהרד על חיי קרל הגדול התבססה בבירור על 'שנים עשר הקיסרים' של סווטוניוס, חיבור שעדיין נקרא בשקיקה בתקופתו. הסוגה הפופולרית של חיי הקדושים בימי הביניים – כגון הביוגרפיה שחיבר פּוֹנטיוּס על חייו של קיפּריאנוּס הקדוש, זו שכתב סוּלפּיקיוּס סֵוֵורוּס על מרטין הקדוש מטוּר, או זו שחיבר פּוֹסידיוּס על אוגוסטינוס – ניסתה גם היא, ובמודע, ללכת בעקבות סווטוניוס. יש להדגיש כי את סווטוניוס העריצו וחיקו ביוגרפים אחרים שכתבו בלטינית. שייקספיר אומנם המחיז את פלוטרכוס ולא את סווטוניוס, אך מן הסתם, הדבר לא היה מטריד יתר על המידה את הביוגרף הרומי.

1. תרגמה: אנה גרינפלד.