חיי ספר

היֹה היה ספר שרק מעטים הצליחו לקרוא. וגם המעטים לא קראו אותו מתחילתו ועד סופו. ואת הספר הזה רק מעטים קראו לא מפאת קושי מיוחד להבין את שפתו, או את סיפור העלילה, או הגיגים מאמצי מחשבה; גם לא מכורח היותו אחד ויחיד, עותק בודד שמעמדו הייחודי היה בעוכריו, כי בכל רגע נתון רק אדם אחד יכול היה לקרוא בו. לא. בספר הזה קראו מעטים משום שכל אימת שמישהו פתח אותו נטרק הספר בפניו בקול חבטה עזה. כל המאמצים לפתוח אותו נחלו כישלון: קורא מס' 3 ניסה להניח שתי אבנים – אחת על עמוד ימין ואחת על עמוד שמאל – אך הספר סיכל את ניסיונו ונטרק באחת; קוראת מס' 19 ביקשה מבעלה שיחזיק את הספר בעודה חוצצת בין הכריכה הקדמית לאחורית, לשווא; קורא מס' 38 הלם בספר וחבט את גבו בשולחן כאילו היה צנצנת עיקשת שמישהו פקק בכוח מוגזם. כמעט כל 111 הקוראים נאלצו להודות בכישלונם ולהכיר בסירובו הבלתי נתפס של הספר להיפתח בפניהם. רובם היו משוכנעים שמדובר בפגם פיזי ("בספר הזה הוטל מום!" זעקה קוראת מס' 33 בתסכול וכעבור רגע השליכה אותו על עוזרת הבית המבוהלת, שהתפטרה עוד באותו היום ומצאה דרך לא מקורית אבל משעשעת לנקום באישה שהתעמרה בה אחת לשבוע; היא גנבה את הספר, וכעבור שלושה לילות ארבה לה בשובה הביתה מבילוי עם חברות, התגנבה מאחוריה והלמה בראשה 12 פעמים עד שהאחרונה איבדה את הכרתה). אחרים חשדו שסרבנותו של הספר מקורה במעשה קונדס או גרוע מכך, בכוונה שעל פשרה עדיין לא עמדו. והיו גם שטענו שהספר הזה מלכתחילה לא נועד לקריאה וחבל לכלות זמן יקר בניסיון לקרוא ספר שממילא אין סיכוי לקרוא, בעוד שכל כך הרבה ספרים אחרים מחכים בקוצר רוח לתורם. אבל המעטים שעלה בידם לפתוח את הספר ולקרוא בו – שמונה, אם לדייק – היו היחידים שהבינו. למרבה הצער, אין באפשרותם לחלוק את הבנתם עם העולם, כי הם כבר לא חלק ממנו.

הנה. בנימה שקולה, ללא הצטעצעות יתרה, ובלי להידרש אל מסתורין כוזב, הצגתי את העובדות. ידעתי שיום אחד לא אעמוד בפיתוי ואגולל את קורותיי, אבל היום הזה הקדים לבוא. יש ספרים שמסיבים לקוראיהם עונג אדיר, אחרים מקניטים ומעצבנים, והאיומים שבהם מטילים שעמום נורא על הקוראים. אין הרבה ספרים מסוגי, כלומר ספרים מזיקים. ומשום הנזק שקיים בי אני מבין שהגיעה השעה לצאת אל המסע האחרון. אני לא מכיר הרבה ספרים שפנו אל הישות העליונה, שבכוחה למחות ספרים מעל פני האדמה, ועל המעטים שנהגו כך שמעתי שלא נזק כי אם ייאוש הביא אותם אל המעשה. וכן, גם פנייתי אלייך, ישות עליונה, נואשת לא פחות. הם, למיטב הבנתי, חוו עשרות ולעיתים אף מאות שנות עזובה, וכבר איבדו תקווה שיימצא להם ולוּ קורא אחד; מותשים וחרבים פנו אלייך בבקשה שתפטרי אותם מעול הקיום ותשליכי אותם אל המגרסה כדי שסוף סוף יוכלו לנוח. אני, לעומתם, עוררתי לא מעט עניין בקרב קוראים אלה ואחרים, אבל כשתקראי את כתב הווידוי שלי תביני שאין בי תועלת ושמוטב לי שאישכח מלב כול. עייפתי מכל ההתרוצצויות, המרדפים, משחקי המחבואים ותחושת החידלון. כל רצוני הוא להיעלם בין שיני המגרסה לנצח נצחים. הנצח הזה שכולו נשייה מתוק ומשלהב את דמיוני כי לחדול, במקרה שלי, פירושו להציל.

מה שאחרים מכנים ספר זיכרונות, אוטוביוגרפיה או אוטופיקשן, אני מעדיף לכנות כתב וידוי. נדמה לי שכל אדם שמגולל את קורות חייו לעיני כול מבקש, אפילו אם ספרו עתיר שבחים עצמיים, להתוודות על טעות, חטא או פשע; לא אל כפרת ההמונים הוא משווע, אלא אל העמידה מול המראה בעודו מפנה אצבע אל השתקפותו בקריאת 'אני מאשים'. להתוודות משמעו להכיר באפלה שבך, להבין שהיא חלק בלתי נפרד ממך, ובסופו של דבר להתוודע אל מהות נסתרת. ואני – כל מהותי נסתרת, ואיני יכול לתרץ את פגמיי באישיותי, כי לא אדם אני אלא ספר. וספרים, כידוע לך, ישות עליונה, טוענים לא אחת אל מול שבט הביקורת כי אי אפשר לטעון נגדם דבר, מאחר שעצם קיומם הוא מעשה ידי אדם ולכן את כל הקובלנות על הקורא להפנות אל הסופר. אבל זאת התחמקות ילדותית, שנועדה לאנשים שדמיונם לוקה בחסר. רק בורים יחשבו שאין לנו חיים עצמאיים (שאמנם נגזרים מהכתוב בנו) ויאמינו שקיומנו תחום במסגרת בודדה. והרי את יודעת טוב יותר מכל אחד אחר שכל ספר הוא לכל הפחות שני ספרים: הכתוב והלא כתוב. על הכתוב אין טעם להכביר מילים; הוא שם תמיד. הלא כתוב הוא סיפור חייו של הספר. אני מניח שלא כל ספר נדרש אל העלאת זיכרונותיו בפומבי, למרות שאין לי ספק שכולם נוהגים כך. ומאחר שאין לנו יכולת לכתוב, אנחנו לוחשים את מילותינו החשאיות בין שורות העותק שנכפה עלינו מיום שבאנו לעולם. כך, בין השורות, בשולי העמוד, לעיתים אפילו על המילים המודפסות, מתאגדות לחישותינו לכדי כרונולוגיה שלמה של חיים. בדרך כלל רק אנו נעלעל בה, אם בהתרפקות על קורא מסוים (24! 24!) ואם בזעזוע (9, שרק מעצם המחשבה עליו אני מתחלחל מקצה לקצה), אבל לעיתים אין לנו ברירה ואנחנו מבקשים לשתף אותך, ישות עליונה, בהשתלשלות העניינים; ואם הרהבנו עוז לבוא אלייך בדברים, סביר להניח שמאסנו בסיפור חיינו ואנו מפצירים בך לנטות לנו חסד אחרון ולסלק אותנו מהעולם הקסום והאכזר הזה, כי רק לך יש הכוח והתבונה לעשות זאת (למעט פראי אדם דוגמת קורא מס' 39, פירומן נאלח שאיים להעלות אותי באש, אבל הלה לא ניחן באמת בכוח או בתבונה, וחבל להזכיר אותו עכשיו). ואם את תוהה על לשון הרבים, אז אני כבר מבקש את סליחתך ומודה שמאז ומעולם, בכל פעם שמצאתי את עצמי מתנסח כך, בסך הכול התאוויתי אל קיום אחר. ואם לפשט, רציתי להעמיד פנים שאיני יתום.

האם אי פעם נתקלת בספר יתום? הרי לכל ספר שתי משפחות: המשפחה הביולוגית המורכבת מאחיו ומאחיותיו (הספרים האחרים פרי עטו של בוראו) והמשפחה המלאכותית – כל שיבוטיו באשר הם, כלומר עותקיו. מעטים הספרים שמחבריהם הסתפקו אך ורק בהם, עובדה ראויה לציון כשלעצמה, ועל הדפסת עותק בודד של ספר אין מה לדבר. אז יתמותי כפולה וכמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לו הייתי שקרן מטבעי, לא הייתי טורח לציין זאת כלל; הרי בעצם הגילוי הזה יש מן החתירה תחת רצוני להיעלם אחת ולתמיד. ודאי תשללי על הסף את בקשתי; תקבעי שהיותי אחד ויחיד תובע את המשך קיומי, ואולי אפילו תוודאי ששום רע לא יאונה לספר שאין לו אח ורע. במרוצת חיי נתקלתי בשלושה קוראים שביקשו לשמור עליי בכל מחיר, והקיצוני שבהם, קורא מס' 40, אפילו דרש בצוואתו שאיטמן לצידו בבוא העת (פתרון לא רע, אלמלא הייתי משוכנע שיום אחד תדאג יד נואלת לחפור ולהשיב אותי אל החיים). מכולם הצלחתי לחמוק ולא בכוחות עצמי, ולו האמנתי שיניחו לי לנפשי לא הייתי חולם לפנות אל הישות העליונה. אין לי מושג אם שמעת עליי, ובכל הכנות, היססתי רבות לפני שהחלטתי לפנות אלייך, כי יותר מכול פחדתי למשוך את תשומת ליבך מכל הטעמים הלא נכונים. איני קוריוז, חיית קרקס או אטרקציה ספרותית; אני ספר יתום מכול וכול, וקיומי מסַכן לא רק את שלומי אלא גם את שלומם של אחרים. ואם תוכלי להעריך את העובדה שבלית ברירה אני נגלה לך במערומיי, תביני שזה המפלט האחרון באמת.

אני מסייג. טבעי תזזיתי ואני נע מסיפור אחד למשנהו כאילו מישהו דפדף בי להנאתו בשלווה השמורה לעלעול ראשוני או לחלופין להתרפקות על מילים אהובות בקריאה חוזרת. גם זאת העמדת פנים, כי מלכתחילה נשלל ממני העונג. אבל אל דאגה. איני נמנה עם הבכיינים שבכל הזדמנות קובלים על מר גורלם. פעם אחת הכרתי את הגרוע שבהם, דל־מֶכֶר שרחמיו העצמיים היו מחלה מידבקת (בשלב מסוים כל הספרים על המדף לימינו ולשמאלו, כולל עבדך הנאמן, ריחמו על עצמם כי כבר לא יכלו לשאת את תלונותיו של הקורבן המתמיד), ושמבוקר עד ערב טרח להזכיר לכולם שבעל הבית התחיל לקרוא אותו שישה חודשים קודם לכן וכשהגיע לעמוד 17 השיב אותו למקומו ומאז לא שב לקרוא בו. לא עזרו כל מילות העידוד של שכניו העצבניים; הנודניק פסק שמדובר בעלבון צורב, שהצצה חטופה בו היא עוול שאין לתאר, שדומה הדבר להסתפקות בקרסול כשגוף שלם עדיין מצפה שיחקרו אותו, שמאות עמודים של עונג וחוכמה ננטשו לעד באשמת הרושם הלא מוצלח שעשו 17 העמודים שקדמו להם על הקורא קצר הרוח. ביום רע במיוחד אפילו קבע שעדיף היה לו להישאר בגדר הבטחה והסגיר את קנאתו בכל הספרים האחרים על המדפים של קורא האכזב שעדיין לא נקראו. איזו אנחת רווחה הפלטנו למראה היד שמשכה אותו יום בהיר אחד מהמדף וגירשה אותו מקרבנו. אין בי, כאמור, אפילו שמץ חיבה כלפי ספרים מסוגו, שקובלים ללא הרף ('היא קוראת אותי במקביל לעוד שלושה, פלא שהיא מאבדת את חוט המחשבה?!'; 'הוא מדלג – שומו שמיים! – על עמודים שלמים'; 'אני רואה בעיניים שלה שהיא לא מבינה, ואחר כך היא עוד מספרת לחברות שלה שאני לא מעניין'; 'הוא פוזל אל הערמה ליד המיטה, בגלל זה הוא קורא אותי כאילו מישהו רודף אחריו'; 'פעם אחת?! החצוף קרא אותי פעם אחת ומאז אפילו לא הסתכל לעברי'; 'המטומטמת לא למדה שאסור להשאיל ספרים לאנשים. עכשיו אני תקוע עם חזיר שחייב לדחוף משהו לפה בכל פעם שהוא קורא, ועל אצבעות השוקולד המטונפות שלו אני לעולם לא אסלח לו'), וכבר שמעתי על ספרים ששיגעון הגדלות שלהם גרם להם לפנות אלייך בבקשות מגוחכות, דוגמת עותק ידוע לשמצה של 'בית בודנברוק' שמָחה בתוקף על שבאשמת בעליו חסר ההבחנה חָלק מדף עם 'האלכימאי' ותבע ממך לחולל שינוי, או על המקרה החריג שבעתיים של ספר ששמו נשמט מזיכרוני, שהשבחים הגורפים שזכה להם העבירו אותו על דעתו וגרמו לו לדרוש מדף משל עצמו (פעם אמרה קוראת מס' 16, 'מזל שספרים לא קוראים את הביקורות שנכתבות עליהם', ולא ידעה עד כמה היא טועה), ואת כל ההקדמה המפרכת הזאת לחשתי רק כדי לייחד את עצמי מכל הטרחנים ששוגים במחשבה שאת מתעסקת בזוטות.

הקוראים לא שומעים. לדידם אנחנו נכסי צאן ברזל נייחים, חפצי נוי של נפש רעבה לגירויים שבין דפיהם מסתתר געש חיים מרהיב. רבים מהם סוקרים בעיניים מתגאות את מדפי הספרים שלהם, כאילו כל אחד מאיתנו הוא חלק בפסיפס המורכב של חיי הרוח שלהם, ולא מעלים בדעתם כמה כל ספרייה, אפילו כזאת שֶמונה עשרות ספרים, סואנת. בכל מקום שיש בו ספרים נשמע לחש שרק אנחנו יכולים להפיק ולשמוע. השקט מדומה. מגוחך. אני לא מסוגל לדמיין מקום רועש יותר. אבל הרעש הזה אחר. מטבענו אנחנו לא יצורים חברתיים, ואת כל שיחותינו אנחנו מנהלים בינינו ובין עצמנו. לחישותינו מתעצמות לכדי ערב רב של שאגות שקטות, ואין דבר שאנחנו נכספים אליו יותר מדממה מוחלטת, ולו לרגע. ולכן, כשמגיע היום המיוחל וקורא לוקח אותנו אל חדר השינה או טומן אותנו בתיקו, או אפילו יוצא איתנו למסע בארץ אחרת, אין מאושרים מאיתנו. סוף סוף הלחש ההמוני נעלם, ואנחנו אחד עם הקורא. ואז, כעבור שבוע, שבועיים ולעיתים אפילו חודש, ישיב הקורא את הספר למקומו הקבוע במדף הספרים, ומייד יחלוף בשדרתו של האומלל זעזוע, ובלית ברירה ישוב לשמוע את אנדרלמוסיית הלחישות שלעולם לא פוסקת.

המקום הרועש ביותר שאליו נקלעתי היה חנות ספרים מיד שנייה ענקית ומפותלת, עד שקורא מס' 27 גאל אותי מסכנת התחרשות. ודאי תופתעי לקרוא שדווקא פה, במקום שממנו אני לוחש אלייך, אני וחבר מרעיי פחות חשופים לסכנה כזאת אף על פי שהמקום מתהדר ברבבות ספרים. כאן נדיר לשמוע את הרחש המבעית של חייהם החשאיים של הספרים, מאחר שכאן מעטים הספרים שנזנחים באין קורא לפרק זמן ממושך. ההפך הוא הנכון – כאן אפילו הספר הגרוע ביותר או, לחלופין, אחד מאלה שעשורים חלפו מאז שמישהו פתח אותם, יזכה לקורא. כאן כולנו שווים, אם מתעלמים מהפגם המשונה שבי. ואם עדיין לא ניחשת, אחסוך ממך את המאמץ. אני לוחש לך מהקוֹרֶקטוּם, או בשמו הפחות חביב עליי, הספרייה המתקנת. לפני שהגעתי לפה חשבתי שמדובר בבדיה או בגוזמה; מקום שאליו נשלחים אנשים שפשעו כדי לרצות את עונשם בקריאה יומיומית שנמשכת שתים־עשרה שעות לא רצופות (קריאת בוקר – ארבע שעות, קריאת אחר הצהריים – שעתיים, קריאת ערב – ארבע שעות וקריאת לילה – שעתיים) עד שיהפכו לבני תרבות שרשאים לשוב אל חיק האנושות, ואם להודות, עד לפני קצת פחות משנה לא הייתי מודע כלל לקיומו של המקום, ובטח שלא העליתי בדעתי שביום מן הימים אגיע לפה בעצמי ואהיה לדייר קבע. חמישה חודשים חלפו מאז שקורא מס' 111 קבע שאין עונש ראוי ממני לאנשים שמבקשים לתת את הדין על פשעיהם, הגיע אל שערי הקורקטום והניח אותי בין מאות הספרים שאנשים מביאים מדי יום ביומו אל המקום, אם על מנת לפנות מקום בבתיהם ואם כדי לחוש שהם שותפים למעשה הצדק שמתחולל מאחורי השערים הנעולים שמציתים את דמיונם של רבים, כלומר עשרות האנשים האחרים שאמנם באים בידיים ריקות אבל מתדפקים על השערים ומתחננים להיכנס, ולו לחמש דקות, רק כדי לחזות בנס במו עיניהם. חמישה חודשים אני פה, וככל שזה נוגע לי, השקט המופתי ששורר במקום הוא הוא הנס האמיתי.

לפני שבוע הגיע אל הקורקטום אמבולנס ולקח מפה את אחד השוהים, גבר צנום ומדוכדך, שקרא ספרים בקול רם. אני נזכר בו עכשיו כי לחישותיו כמעט המיטו עליו אסון. תחילה נהג להירדם לאחר שעה־שעתיים של קריאה בטענה שהקריאה מעייפת את עיניו. הוא לא היחיד. יש פה עוד כמה קוראים שראשיהם נשמטים על חזם בעיצומה של הקריאה ויש פה אישה, יפה וחטובה, סימנייה בדמות אדם, שעוברת בין השולחנות ומנערת בעדינות את כתפיהם. היא מעודדת אותם בחיוך להמשיך לקרוא, מגישה למי מהם מלחי הרחה, אפילו מייעצת להם; לאחד היא אומרת לקום ולהתהלך באולם שעה קלה, לאחר היא ממליצה לשתות משקה מעורר, ולגבר הצנום היא אמרה שכדאי לו לקרוא בקול. היא הוסיפה שאם יעבור אל שולחנם של החירשים לא יפריע לשכניו. הגבר שמע בקולה, עבר אל שולחן החירשים, וכל אימת שחש את הכובד בעפעפיו קרא בקול רם. תוך יומיים התלוננו הקוראים בשולחנות הסמוכים על הרגלו הבעייתי, שפגם בריכוז שלהם ועיכב את התקדמותם. הגבר התנצל והחליט להמיר את הקריאה בקול רם בקריאה בלחישה. ארבעה שבועות לחש ספרים שלמים, ובזכות המאמץ שהשקיע בפעולה היה ערני למדי בעת הקריאה. ואז, יום אחד, קצת לפני שעת הצהריים, התנפלה עליו אחת הקוראות והלמה בו בכל כוחה. כשנשאלה מדוע נהגה כך, השיבה שלחישותיו התדירות חדרו מתחת לעורה וליוו את קריאתה שלה כמו קול נוסף שמתחפר בתוך האוזניים; בזמן שקראה שמעה קול לוחש את המילים שקראה, למרות ששניהם קראו ספרים שונים. כשנשאלה אם עכשיו, משנשלח הגבר למרפאת המקום, הפסיקה לשמוע את הלחשן באוזניה, הנהנה וגורשה מהקורקטום. הגבר עדיין לא חזר.

אחת לשבוע בערך אנחנו עדים להתנהגות לא הולמת מצד הקוראים בקורקטום. בדרך כלל מדובר בהתלקחות של חיכוך בין שניים או יותר, אבל מפעם לפעם הם מנתבים את תסכולם/זעמם/שנאתם לאפיקים אחרים, מסוכנים פי כמה. מרגע שהם חוצים את מפתן הספרייה מבהירים להם הממונים בלשון שלא משתמעת לשתי פנים שעליהם להתייחס אל הספרים בכבוד, ושכל גילוי של אלימות כלפינו ייענה ביד קשה. רובם נוהגים בנו בנועם, אבל לפעמים מחליט מי מהם לפגוע באחד מאיתנו. לצערי נחשפתי לוונדל שכזה כבר בחודש הראשון לשהותי פה, אם כי לא התרגשתי במיוחד, שהרי נדמה לי שבמרוצת חיי חוויתי כמעט כל סוג אפשרי של אלימות. ובכל זאת, נכמרו רחמיי על הספר האומלל שאותו ונדל חמום מוח קרע לגזרים בהתקף פורענות דוחה. בזה אחר זה תלש את איבריו והשליך אותם לכל עבר. עד שנתפס כבר הספיק להשחית חצי ספר. חלק מהקוראים חייכו בסתר, אולי כי המחשבה לפגוע במי מאיתנו חלפה גם בראשיהם, ואילו אחרים הביטו מזועזעים בהתרחשות; ואולי הזעזוע בעיניהם הסגיר רגש אחר, סקרנות לגלות מה יעלה בגורלו של פרא האדם שהעז לתקוף ספר בחדוות ייאוש כזאת. אני מניח שרובנו היינו משוכנעים שיסולק מפה אל מקום אכזרי באמת, מתקן כליאה מדכא שיגרום לו להתגעגע אל אולמות הקריאה הממורקים, ולכן הופתענו למראה הפושע שהובל כבר בערבו של היום הטעון אל מקומו הקבוע בספסלי הקריאה וקרא בספר שדפיו חוברו מחדש, כאילו כל מה שאירע שעות ספורות קודם לכן היה חלום ותו לא. בחלוף שבוע, כשסיים לקרוא את הספר, לא החליף אותו באחר אלא פתח אותו שוב בעמוד הראשון. בחלוף חמישה ימים נדהמנו לחזות בו מסיים לקרוא את הספר שנית ומתחיל לקרוא אותו בפעם השלישית. כשאחד הקוראים בירר בזהירות מדוע הוא שב וקורא בספר הזה, השיב הפושע שנאסר עליו לקרוא ספר אחר למשך שנה, ושהממונים העניקו לו מעמד של 'איש־ספר'. בן שיחו נרעד קלות.

יצירתיותם של הממונים על הקורקטום לא יודעת גבולות. לפעמים נדמה לנו שהם מחכים בקוצר רוח לקורא הראשון שימעד ויוכיח לכאורה את כישלון מאמצי המקום לתקן אותו כדי לנקוט אמצעי תיקון מקוריים פי כמה, שהמתינו בסבלנות לשעת הכושר. 'איש־ספר' הוא אחד מהם: קורא שהתעלל בספר והסב לו נזק פיזי ממשי נדרש לקרוא אותו במשך 365 ימים עד שישנן אותו כליל; תחת השמדתו של הספר יישא את זיכרונו לנצח. לצורך העניין, גם אם יצליח בן בלייעל אחר להשמיד את הספר, תמיד נוכל לפנות אל 'איש־הספר' כדי שיזכיר לנו מה כתוב בו. ורק ליתר ביטחון יתבקש 'איש־הספר' להעתיק את הספר שלוש פעמים: פעם אחת בכתב יד, פעם אחת במכונת כתיבה ופעם אחת במחשב. אחרי כל אלה, אין ספק שבין 'איש־הספר' והספר המדובר יתהווה קשר יחיד במינו.

אל קוראת מס' 17 התאכזר הגורל שבעתיים. האישה, שחיינית מחוננת, החליטה לפנק את עצמה לאחר פרידה כואבת מזוגתה ויצאה לשיט תענוגות בספינה מפוארת – THE LESBOAT – שכל נוסעיה, לרבות חברי הצוות, היו נשים. בלילה השלישי העיר אותה קול נפץ אדיר, ועוד לפני שהספיקה להבין את מקור הרעש שיגרה אותה טלטלה עזה ממיטתה אל הרצפה וראשה נחבט בדלת תאה. זעקות השבר מסביב הבהירו לה שמשהו נורא קרה, אבל כשהצליחה להזדקף ולצאת מתאה נתקלו עיניה בחשכה גמורה. קוראת מס' 17, שניחנה בתושייה נדירה, החלה לרוץ לעבר המדרגות שהובילו אל הסיפון המרכזי; לדאבונה שיגרה אותה טלטלה חזקה מקודמתה חזרה אל המקום שממנו יצאה, וכשהחלה לזחול לעבר המדרגות התהפכו מעיה והיא הייתה בטוחה שהסוף הגיע. הספינה נטתה על צידה, ואז נשמע קול נפץ נוסף ובעקבותיו איבדה קוראת מס' 17 את הכרתה. זו שבה אליה ברגע שנפלטה אל המים והקור היכה בה. היא ידעה שעליה לשחות כדי לשמר את כוח החיים שבה. לפנות בוקר, לאורו של השחר המתמהמה, חשבה שראתה רצועת חוף באופק. גופת אישה צעירה התחככה בה והיא פלטה צעקה למראה הבחורה שאת תשומת ליבה ניסתה ללכוד בערב השיט הראשון. כעת, משלא נותרו בה חיים, התעקשה הגופה להיצמד אל קוראת מס' 17, והאחרונה הדפה אותה מעליה, הסבה את ראשה אל המים שהיו לקבר אחיות והמשיכה לשחות. כשהגיעה אל החוף כבר עלה הבוקר, והיא השתרעה על החול מותשת ונרדמה באחת. כעבור שעות אחדות הקיצה אל חייה החדשים. עשרה ימים בילתה באי הקטנטן, מחכה לאות חיים. את ימיה העבירה בפיתוח כישורי הישרדות מרשימים (דיג, ליקוט מזון מעצי הפרי שבאי, הבערת מדורות ובניית מחסה מפני הגשם והקור). את אותות החיים שכה השתוקקה אליהם הביאו הגלים מדי יום ביומו בדמות תשורות אקראיות; יום אחד נסחפו אל החוף צעיף קשמיר יפהפה, קופסת פרינגלז, טלפון נייד וּויברטור כסוף; ביום אחר הייתה מנחת המים אוזניות אלחוטיות, נעלי סירה, מחרוזת פנינים, רסק עגבניות וסד לילה לשיניים; וביום שבו הגעתי לרשותה מצאה הגברת החביבה מזוודה ובה שלל בגדים, תיק רחצה וספר. השמחה בעיניה הייתה מוכרת לי; זו שמחתו של אדם שזה ימים התאווה אל הקריאה. והאישה, שתאוות הקריאה זרמה בעורקיה כבר מגיל שש, פרצה בצחוק פרוע למראה הספר ששום רע לא אונה לו בתוך המזוודה. היא ביטאה בקול רם את שמי, 'ספר העולמות', צעדה לעבר אחד העצים שקידמו את פני הנטרפים אל האי, התיישבה על הקרקע, נשענה על גזע העץ ופתחה אותי בציפייה. להפתעתה, עוד לפני שעלה בידה לקרוא בי מילה אחת, נסגרתי באחת. היא גיחכה ופתחה אותי שוב, ושוב נסגרתי בפניה בחבטה עזה. עצבנית ומיואשת ניסתה לפתוח אותי עוד שעות ארוכות, ועד רדת הערב כבר לטשה עיניים עוינות לעבר הספר היחיד בנמצא שלרוע המזל אי אפשר לקרוא. ריחמתי עליה כי במקום להפיג את שעות השעמום הארוכות הקנטתי אותה בנוכחותי והייתי לבן הלוויה המתריס שלה. בכל אשר הלכה לקחה אותי, כאילו במקום אחר אולי תצליח לפתוח אותי, ובכל פינה חדשה באי נחלה אכזבה קשה. ביומה האחרון על האי, כשעדיין לא העלתה בדעתה שעד הערב כבר תפליג בדרכה חזרה אל הציוויליזציה, ירדה על ברכיה והתחננה בפניי. "אני מתה לקרוא משהו," מיררה בבכי, "בבקשה אל תעשה לי את זה." היא נשבעה שהייתה מוחלת על כבודה לו מצאה אפילו ספר נחות, מהסוג שבימים כסדרם בזה לו בכל נפשה, ובולעת אותו ברעבתנות. "'חמישים גוונים'," התייפחה וחבטה בי בעדינות, "מה לא הייתי עושה בשביל הזוועה הזאת עכשיו..."

היא לא השאירה אותי שם. מכל התשורות שהביא אליה הים בחרה לקחת דווקא אותי בחזרה לחייה כתזכורת מעקצצת לשהותה הסתמית באי. וכששבה אל דירתה נגמלה מניסיונות הקריאה בי ולא פתחה אותי אפילו פעם אחת. לימים, כשנפרדה מבת הזוג הבאה שלה, נתנה לה אותי במתנה וחייכה למשמע מענותיה של האקסית בתא הקולי, שלא הפסיקה לשאול אם זאת בדיחה גרועה.

רבים ראו בי בדיחה גרועה. ויש שאפילו לעגו למומי. אני לא מאשים אותם. ומכל התענוגות שנשללו ממני, יש רק שניים שחסרונם דכדך את רוחי עד בלי די ושניהם מהותם אהבה. קוראים אסירי תודה תמיד מדברים על ההנאה שהסבה להם הקריאה בספר מסוים; הם לא מעלים בדעתם שקריאתם שלהם גם היא מקור להנאה גדולה מצד הספר, שהרי עולם ומלואו נגלה לכל ספר מבעד לעיני הקורא. "ספרים הם המרגלים המוצלחים ביותר, כי כל הסודות של קוראיהם נגלים להם ללא טיפת מאמץ," לחש לעצמו פעם ספר חמצמץ ששכן בקרבת מה אליי. אבל לא בריגול עסקינן, שהרי אין תיבת סודות מהימנה יותר מסֵפר. כל עניינו בקריאה, וכשמלטפות עיני הקורא את שורותיו, הספר קורא על אירועי היממה החולפת, על זיכרון נידח, על שרשרת מחשבות, על בבואת אירועי חייו, ואוגר כמות בלתי נדלית של מידע על אודות הקורא. עד שאותו הקורא יסיים את הקריאה בו יוכל הספר ללחוש לעצמו את כל סיפור חייו של הקורא ויודה לו, ללא ידיעתו, על סיפור האהבה שנרקם ביניהם למשך שבוע, שבועיים, חודש ואולי יותר. אפילו אני, שלא נעניתי להפצרות עיניהם של רוב האנשים שרצו לקרוא בי, הספקתי, ולו במבט חטוף, לקרוא בהן סיפורי חיים שלמים (ופה אני מחויב לסייג, כי נדמה לי שמטֶבע האחרוּת שבי ניחנתי ביכולת נדירה לקרוא בהרף עין דברים שלסֵפר מן היישוב ייקח ימים לקרוא). וחרף יכולת־העל שלי, שעליה תשמעי עוד בהמשך, ישות יקרה, אני מצר על כל סיפורי האהבה שנגזלו ממני, כי מבט חטוף אין בו די, ואם אתעקש אפילו אקבע שלמעט השמונה שהצליחו, ושילמו על כך בחייהם, כל אהבותיי היו חד־צדדיות, ובניגוד לדעת קוראיי הנרגנים (כלומר, אלה שניסו) פגעה סרבנותי בי ולא בהם. קוראת מס' 50, שאליה רחשתי חיבה לא מבוטלת, הייתה מומחית לאהבות חד־צדדיות. כל הגברים שבהם התאהבה לא השיבו לה אהבה, ואת פני כל הגברים שהיו מעוניינים באהבתה השיבה ריקם, ולו מעצם העניין שגילו בה, כאילו רק הדחייה מושכת אותה. עד היום אני תוהה אם הדמיון המסוים בין הספר שנטרק בפני קוראיו ובין הקוראת מסורבת האהבה חולל את פריצת הדרך המשמעותית בחיי, כשסוף סוף הואלתי להיפתח, לתדהמתי העצומה, בפני קורא. והנה, ברוח הווידויים שמרחפת מעל למילותיי, אני מבקש את סליחתה של קוראת מס' 50, לנוכח מה שהביאה עליה קריאתה. כבר מוטב היה לה להתייפח אל תוך הכרית כשהעלתה בזיכרונה את מראהו של הגבר האחרון שחייך לעֶברה בנימוס רגע לפני שהסב אליה את גבו.

העונג השני שנשלל ממני, כפי שאת ודאי מנחשת, הוא הגוף הזר והמופלא שמניחים קוראים בין דפיו של ספר. הסימנייה. כמוה כהבטחה של הקורא לשוב ולקרוא. אל אקט ההמשכיות הזה נכספתי מאז ומעולם, והמחשבה על קיומה של התזכורת הקבועה שילחה בי צמרמורת של עונג מדומיין. סימנייה, יפה וחטובה שכזאת, מאהבת של ספרים וקוראים כאחד, שלאחר כל קריאה מוצאת את עצמה במקום אחר בספר, מענגת אותו בנוכחותה הקסומה, כבת לוויה בין קריאה אחת למִשנֶהָ, עד לפרידה הבלתי נמנעת. ידוע לי על ספרים שקוראיהם לא שבו אליהם אבל שכחו בהם סימניות, וכך זכו הספרים מן ההפקר במאהבת לחיים שלמים. ואני, שמעולם לא באה סימנייה אל קרבי, רק יכולתי לחלום על מגעה המלטף, בעודה מתחככת בעורי המורעב ומאדירה את מעמדי בפני כל הספרים האחרים, כי סימנייה משמעה שעיני אדם שזפו אותך וסימנייה מהותה געגוע. אבל מעבר לכל הדיבורים הרגשניים, לסימנייה תפקיד נוסף, שהצוננים שבינינו טוענים שהוא חשוב פי כמה; היא מזכירה לנו מה מתחולל בין דפינו. לו ידעו הבריות משהו על חיינו הנסתרים ודאי היו נדהמות לשמוע שאלמלא קריאתן לא היה לנו מושג וחצי מושג באשר לתוכן שהערה לקרבנו הסופר, מהותנו האחת והיחידה בעיניהן. רק לאחר הקריאה הראשונה, שכולה השתאות סקרנית (או סקרנות משתאה), אנחנו מתוודעים אל הדמויות, העלילה המרכזית, עלילות המשנה, שפתו הייחודית של הכותב, המקומות והזמנים שבהם מתרחש הסיפור, הטכניקות הספרותיות שנעשה בהן שימוש, בקצרה - אל הספר שנטמן בנו. הקריאה הראשונה בנו מפעימה ומתסכלת כאחת, כי אל מול גודש המידע אנחנו קדים בהכנעה, ומחכים בקוצר רוח לקריאה השנייה שתעמיק בנו את ההיכרות עם הלב הפועם בתוכנו. וכך, מקריאה לקריאה הולכת ומעמיקה היכרותנו עימו, והכול מבעד לעיניהם של הקוראים; עלינו להשוות בין הקריאות השונות, לצמצם פערי מידע ולהקיש מזה ומאחר מה באמת מתרחש. אבל אז, לאחר הקריאה העשירית בנו (אם אנו בני מזל, ואם העותק עובר מיד ליד), אנחנו מסתכנים בשעמום, שהרי כבר ידוע לנו הסיפור, ומהקריאה העשירית הוא לדידנו שינון ותו לא. לשם כך ניחנו בתכונה מופלאה וכמעט בלתי נתפסת: אנחנו שוכחים. בלית ברירה. בכל קריאה אנחנו קוראים בו־זמנית את עצמנו בעיני הקורא ואותו עצמו, ולכן אנו נדרשים אל התזכורת (למותר לציין שספר שזכה בקורא קבוע, כזה ששב אליו אחת לשנה, שוכח פחות כי הוא כבר מיודד עם סיפורו של הקורא הקבוע), וזאת מגיעה בדמות הסימנייה האלוהית, שכל אימת שהיא מונחת בין דפינו היא מזכירה לנו מה אירע עד כה, כי לכול ידוע שאין קוראת מיומנת ממנה.

ניחנתי בדמיון לא מבוטל. מכאן הנטייה שלי להסביר אמיתות כאלה ואחרות, שלכאורה אין לך טעם בהן. אבל הרי את יודעת שלבד מהדברים שאני שומע, את הרוב אני מדמיין מתוקף המום שהוטל בי. ולראיה – כל המחשבות שאני מציג כעובדות שאין לערער עליהן. בהשוואה לספר הנחות ביותר, הרומן הרומנטי הקלוש והמעליב ביותר שאפשר להעלות על הדעת, איזה 'הלוחש לאשתו של אספן האזמרגד כבד השמיעה מנאפולי', אני ספר בור, והבנָתי בתורת הקריאה נשענת בעיקרה על ניסיוני הדל, שהרי לא רק בפני הקוראים אני נעול אלא כמעט בפני עצמי. השבח לשטן על שמונת הקוראים.

יש שיְכנו אותי שקרן, אם יגיע כתב הווידוי שלי לידיהם. יש שיכנו אותי נוכל, מפאת השימוש התדיר שאני עושה בלשון רבים. יש שיכנו אותי יומרני, כי אפילו לקרוא בי אי אפשר. ויש שיכנו אותי קנאי ויבלבלו את נטייתי לדמיין עם קנאת הספרים של ספרים אחרים.

עכשיו, בנקודת האל־חזור שממנה אני פונה אלייך, אפילו אני מחויב לתהות כמה ספרים התחננו לעזרתך וביקשו להיגרס עד תום כי כבר לא יכלו לשאת עוד את הקנאה האיומה בספרים אחרים. האם מדובר בעשרות, במאות, באלפים, ברבבות או במיליוני אומללים שמבעד לעיני קוראיהם נחשפו אל יצירות אחרות והסתמררו מרוב קנאה? כמה מאיתנו חלמו להיות אחרים, מוצלחים יותר, עמוקים יותר, ולהיחרת בתודעת הקוראים כספרים שמצאו את מקומם בפנתיאון הספרות? ומילא לקנא בספרים אחרים, אבל מה על האומללים באמת, אלה שנידונו לקנאת אחים, כי יש להם אח אחד שכולם אוהבים, ואורו מתעצם כפליים כשקוראיו נוטים חסד לאחיו וקוראים בהם, מתאכזבים מהם וטוענים כנגד הסופר שמשהו השתבש או להפך, שהקסם היה חד־פעמי, וכך או כך יכולה הקנאה להעביר על הדעת, כי מאותו מוח הגיעו, אבל האחד הוא פאר היצירה ואילו אחיו - מחשבות כלאחר יד. ובתווך שבין הקלאסיקות ויצירות הפאר, והפופולריים להכעיס וסתם רבי־מכר, נמצאים רובנו, ספרים אכולי קנאה שמכלים את רוב זמננו בחוסר מעש, ונדמה שאין בנו תועלת ושבאנו לעולם רק כדי להתמרמר על עצם לידתנו.

אבל אולי הקנאה הזאת היא רק צל של קנאה גדולה פי כמה, והקנאה הזאת היא מנת חלקם של כל הספרים, מצליחים כנכשלים, ידועים כאלמוניים, עתיקים כחדשים. כי אין ספר שלא מקנא בימים אחרים, מעתירי טוב וכבוד, כשעיני כול היו נשואות אלינו ורבים חפצו ביקרֵנו. זאת לא נוסטלגיה נוטפת רגשנות או, חלילה, בכיינות לשמה; ולראיה קורא מס' 2, שלמרבה האירוניה אפילו לא ידע מה הוא מחזיק במדף הספרים הצנוע שלו. הגבר, רווק שתאבונו המיני משתווה רק לרצון שלו להרשים כל אדם שעימו הוא בא במגע – עדיף ממין נקבה, עדיף באמצע שנות השלושים לחייה – הבין, לאחר סדרת מפגשים ליליים עם נשים שכל אחת מהן סיפרה לו על חיבתה לספרים וכולן, ללא יוצאות מן הכלל, תהו מדוע אין בדירתו המפוארת אפילו ספר אחד, שעליו להעמיד פני קורא. למעשה, צנחה עליו ההבנה כשנתקל בי, מוטל על גבי על שפת מדרכה. הוא לקח אותי לדירתו, הניח אותי על השולחן בסלון, ולא טרח לפתוח אותי. למחרת שב הביתה עם שתי שקיות מלאות ספרים (בחנות הספרים ביקש מהמוכר את הספרים המדוברים ביותר, כאלה שאי אפשר לטעות בהם) וכבר באותו הערב התקין מעמד ספרים המדמה גרם מדרגות לולייני, כזה שילכוד כל עין ויעניק משנה תוקף להעמדת הפנים המושלמת. אלא שהאישה הראשונה שהביא לדירתו מאז שהתקין את גרם המדרגות הלולייני סרקה את הספרים בעודו מלחך את עורפה ושאלה אותו על אחד מהם. הוא התלעלע קלות ואז השיב שקרא אותו מזמן ולצערו כבר נשמט מזיכרונו. בחוצפתו אפילו העז והוסיף שכשקוראים כל כך הרבה, קל לשכוח מה קראת לפני כמה חודשים. אבל היא לא הייתה היחידה, ובעצם כל אישה שחצתה את מפתן דלתו (הוא התעקש תמיד לפתות אותן במגרשו הפרטי, גם משום שרצה להרשים אותן וגם מפני שכל מיטה שלא הייתה המיטה שלו הייתה לדידו 'מיטה חולה') התייחסה למעמד הספרים החריג ושאלה שאלות מיותרות. בצר לו ניסה לקרוא אחד מהם, אבל עד מהרה איבד ריכוז והחליף את הספר בשלט הטלוויזיה. כשניסה לקרוא אחר שוב לא מצא בו עניין והעדיף לצפות בעיבוד המדובר של 'החברה הגאונה'. בתוך חודש צפה במספר סדרות שהיו מבוססות על ספרים ושמח על הפתרון האלגנטי שנמצא לו. ושוב הייתה זו אישה יפה שלא נענתה לחיזוריו, או, אם לדייק, נענתה להם עד גבול מסוים, שאילצה אותו לעשות שינוי בחייו כתנאי להיעתרותה המלאה. האישה, שבילתה לא מעט ערבים בחברתו וגרמה לו לשכוח את כל האחרות, נהגה להתכרבל עימו מול הטלוויזיה ולדמוע קלות כל אימת שלכסנה מבט לעבר מעמד הספרים הלולייני. ערב אחד הפתיעה אותו כשנטלה את השלט לידה וכיבתה את הטלוויזיה. כשתהה על פשר המעשה, הודתה שכמוהו פעם הייתה קוראת נלהבת ואילו עכשיו היא לא מסוגלת להביא את עצמה לכדי קריאה ואת כל שעות הפנאי שעומדות לרשותה היא מעבירה בצפייה אובססיבית בסדרות טלוויזיה. ואם לא די בכך – התייפחה – מישהי שאלה אותה באיזו עונה כדאי לטוס למרוקו, ולקח לה רגע להבין שלא מדובר בעונה טלוויזיונית. "אני חיה מעונה לעונה," קבעה. כששאל אותה מה הבעיה, תהתה אם הוא לא מתגעגע אל הקריאה, ועוד לפני שהשיב אמרה לו שחובה עליהם לעשות מעשה. כעבור שבוע התלווה אליה למפגש הראשון של קבוצת תמיכה של 'קוראים לשעבר' – רוב הנוכחים היו אנשים שהתמכרו לצפייה אינטנסיבית בסדרות טלוויזיה. אבל היו שם גם כאלה שפשוט לא מצליחים להתרכז בקריאה או שוויתרו לחלוטין על תחביבם משכבר הימים. מטרת הקבוצה לא הייתה לגרום לאנשים לחזור לקרוא, כפי שחשבה בטעות האישה שאחריה חיזר, אלא להודות בנטישת הקריאה ולהשלים עימה. כעבור שלושה מפגשים כבר לא הזכיר אף אחד מהנוכחים את אהבת הקריאה שנזנחה, וכולם החליפו המלצות על סדרות טלוויזיה. בלילה ההוא חצתה האישה את מפתן חדר השינה של קורא מס' 2.

ועכשיו, על פרדוקס החטא ועונשו. אדם פשע. רובם נשלחים לבתי הכלא. אחרים – יחידי סגולה שקשה לקבוע מה מבדיל אותם מחבריהם –נשלחים אל הקורקטום. את עונשם ירצו, כאמור, בקריאה. הקריאה אמורה להפוך אותם לאנשים טובים יותר, נאורים יותר, עמוקים יותר. אבל אם הקריאה היא מהות העונש שנגזר עליהם, האין בכך כדי לחתור תחת יעדיה של היוזמה המסקרנת? האם שתים־עשרה שעות קריאה ביום יהפכו אדם לתאב קריאה, או אולי יגרמו לו לשנוא אותה בכל מאודו? הרגל מבורך, התמכרות מסוכנת או עונש שטני שבכוחו לשבור את רוחו של אחרון החוליגנים?

בקרוב, אם יורשה לי להביע אופטימיות, כבר לא אידרש אל תהיות מעין אלה. אפטור את העולם מעונשי בעזרתך האדיבה, ישות עליונה. אהיה כלא הייתי, וחוץ מהשמונה שהסבתי להם נזק, ויקיריהם של השמונה שהסבתי להם נזק, שאולי מבקשים להתחקות על עקבותיי כדי לרדת לפשרה של התעלומה, אף אחד לא ידבר בי. אפילו לא קורא מס' 70.

אנשים, כמו ספרים, משקרים מכל מיני סיבות, אבל יש כאלה שמשקרים כדרך חיים, מחמת פגם כזה או אחר באישיותם, שלא מאפשר להם אחרת. כזה היה קורא מס' 70, שהשילוב בין חיבתו המופרזת למובאות וכישרונו העל־טבעי להוציא דברים מהקשרם הצליח לשטות באינספור קוראים שהאמינו שהעילוי קורא ארבעה ספרים בשבוע, אם להסתמך על עמוד הפייסבוק שלו שהתהדר בשלל ציטטות (שהתעדכנו מדי יום ביומו), ולא שיוו בנפשם את יכולתו המרשימה לפתוח ספר בעמוד אקראי ולמצוא משפט שיקסים הדיוטות כאילו הייתה האצבע המורה שלו סימנייה כוזבת שלעגה לכל אחיותיה המתאמצות. מכל קוראיי הגדיל לעשות; לא רק ששיקר כשסיפר שהצליח לקרוא אותי, אלא אף בדה מליבו מובאה כהוכחה לכך. אם איני טועה, הייתה זאת הפעם הראשונה שבמקום לאתר משפט אקראי בספר כמנהגו מאז ומעולם שרבט על פיסת נייר משפט סתום, הפך בו מכאן ומשם והעלה אותו לרשת: "כי אדם שמבקש לשנות בעצמו דבר – כמו מבקש לשנות את העולם." בתחתית המובאה רשם את שמי: 'ספר העולמות'. תחילה נתקל בתגובות נדהמות, שרובן ככולן הביעו התפעמות מהיכולת שלו לקרוא בי. אולם בתוך שעה כבר הגיב מישהו על המובאה בזו הלשון: "אם זה סוג הדברים שמחכים לנו ב'ספר העולמות', הוא בטח נטרק ממבוכה." בתוך דקתיים החרתה־החזיקה אחריו מגיבה נוספת: "על זה כל הרעש? הגיגים של נער מתבגר שקרא כמה ספרי עזרה עצמית שנועדו לעזור לחשבון הבנק של הכותב?" מקץ שעה יצא קצפו של מגיב חדש, שקבע שאין במובאה הזאת כדי להוכיח שקורא מס' 70 אכן קרא את הספר, וזכה לתגובות מתלהמות מצידם של כל אלה ששמחו לבטל ספר נוסף מבלי להידרש אל קריאתו (ובמקרה שלי נתלו באמתלת המום המולד שבי). קורא מס' 70, שצפה מהצד בקטטת הרשת המשעשעת, העלה עד הערב עוד שתי מובאות, ערטילאיות להפליא, כמו על מנת לתקן את הרושם השגוי:

1. "סוסים פרסותיהם מחול ושמַיים עביהם חלום."

2. "וכשהתבקש האדון לסור אל בית המשפט, צעד בראש מושפל אל חדר השינה והמתין למוצא פיה של רעייתו. 'צריך לרצוח את כל המוקיונים,' זעקה והצביעה על העולם שבחוץ. הוא לא בירר מדוע כי ידע שכל המוקיונים באים מזעף."

כעבור חמש שעות השאיר רק את ארבע המילים האחרונות.

ברבות הימים חשף מישהו את שקריו של קורא מס' 70 כשחרץ, בעניין אחר לחלוטין, שהאיש שקרן מלידה ושכל אמת מבחינתו היא כתם על נוף הדמיון, שראוי לסלק מן הדרך ללא דיחוי.