חיי עם פרנסיסקו גויה

אני מתאהבת ספרד, 1793

באחד מימי החורף של שנת 1793 נראה כאילו כל טיפות הגשם של העולם קבעו פגישה על גג ביתנו. מבול אמיתי פרץ, ורצתי לסגור את החלון האחרון שנותר פתוח. פתאום הבחנתי בכרכרה ניצבת על יד גדר הגן. כרכרה יפה, חשבתי. הנה שני סוסים שלא מפחדים ממזג האוויר, או שאולי הכו את המסכנים כדי שיצאו מהאורווה למרות הגשם.

מוזר היה לראות כרכרה בלי עגלון וללא סימן לנוסעים בתוכה. תהיתי כמה זמן היא עומדת שם. לפתע שמעתי את צלצול פעמון הכניסה, וכשפתחתי עמד לפני גבר בגיל העמידה, מצויד בכובע ובאדרת, בניסיון נואש להגן על עצמו מפני הגשם. הנחתי שהוא העגלון.

"אני מחפש אותךְ. דון סבסטיאן מרטינס מקאדיס, אדוני, שלח אותי כדי להביאך אלינו."

סבסטיאן מרטינס? אני חולמת? הרי מדובר באחד מעשירי ספרד, יצואן יינות לאנגליה ואספן אוצרות אמנות נודע.

"כיצד זכיתי בכבוד הזה?" שאלתי, מגמגמת מהתרגשות ומהפתעה. מעולם לא דמיינתי שאכיר באופן אישי את הסניור הגדול הזה, או בכלל שידע על קיומי.

"אורח חשוב ממדריד נפל למשכב מיד בהגיעו אלינו. נראה כי הוא עומד למות, ואיש אינו יודע מדוע. רופא נכנס, רופא יוצא, כולם נדים בראשם בחוסר ודאות. דון מרטינס מעוניין שתבדקי אותו גם את. הוא שמע שאת האישה היחידה בספרד שלמדה רפואה, ועוד בסביליה. את כנראה רופאה טובה אם הצלחת ללמוד שם, כך אמר. הוא הטיל עלינו למצוא את מקום מגורייך, והנה אני כאן."

אם דון מרטינס בעצמו שמע עלי ומזמין אותי לארמונו, חשבתי, קריירת הרפואה שלי בספרד מתחילה ברגל ימין. אפילו לא העזתי לחשוב מעבר לזה. נזכרתי פתאום שעסקתי ברפואה גם בארץ אחרת - נו, ריבונו של עולם, היכן? התשובה עמדה לי על קצה הלשון, מדובר בארץ הידועה בכל העולם בזכות הרפואה המתקדמת שלה. ודאי אזכר בזמן הנסיעה. אם אזכר, אוכל להתגאות בכך באוזני דון מרטינס החשוב.

הצטיידתי בדברים הנחוצים לבדיקה הרפואית וכבר מצאתי את עצמי לבדי בכרכרה מרופדת במשי סגול, כשסביבי שלושה מושבים פנויים - אחד לצדי וספסל זוגי מולי. התנדנדתי בקצב הנעים של דהרת הסוסים ודמיינתי אילו אישיויות - גבר, אישה וילדים מלכותיים, נסיכים ואנשים חשובים - ישבו בכרכרה הזאת לפני ותפסו את כל מושביה, כשכעת כל הכרכרה עומדת לרשותי. הנדנוד המונוטוני של הכרכרה עזר לי להירדם במהרה. כשהתעוררתי כעבור כמה שעות כבר לא ירד גשם, והיינו בקאדיס.

הכרכרה עצרה לפני ארמון מהודר. העגלון הושיט אלי את ידו ועזר לי לרדת. כמה משרתים כבר המתינו לבואנו והורו לי לבוא אחריהם. צעדתי בפרוזדורים ובאולמות אינסופיים, עליתי בגרם מדרגות, ושם, לפני דלת ששיערתי שהיא מובילה לחדרו של החולה, המתין לי גבר גבוה ומרשים, לבוש בהידור. מצחו היה גבוה ונטול קמטים ומבטו ישר, כן ונוקב. ברם טבעיות פניו עמדה בניגוד בולט לפאה הנוכרית הלבנה שעל ראשו. היה זה סבסטיאן מרטינס בכבודו ובעצמו. הצטערתי על כך שעדיין לא הצלחתי להיזכר בשם הארץ שבה עסקתי זמן-מה ברפואה. חבל, איזה רושם יוצא דופן הייתי יוצרת אילו הייתי אומרת לו שעבדתי שם.

"ברוכה הבאה," אמר לי מרטינס, והחל מיד מגולל את פרטי המקרה. "לפני שלושה חודשים הגיע אלי לביקור חבר ממדריד, ונפל כאן למשכב. אף רופא לא שמע על מחלה מסוג זה, ומשום כך הם אינם יודעים על אילו תרופות להמליץ. אני מקווה מאוד שתוכלי לעזור לחברי, לפחות שיהיה מסוגל לרדת מהמיטה."

כלל לא הייתי בטוחה שדווקא אני אוכל לעזור לו, אך רציתי לרשום את פרטי הפציינט.

"שבי!" הזמין אותי מרטינס אל השולחן, שעליו היו מונחים קסת דיו ודפי נייר. הוא התיישב מולי והחל לפרט על המחלה ולענות לשאלותי. טבלתי את הנוצה בדיו שבקסת והתחלתי למלא את קלף הנייר בפרטי פרטים, מנסה כמיטב יכולתי לא לפגר אחר קצב דיבורו של מר מרטינס.

גיליון חולה

תאריך: 3.1.1793

שם החולה: פרנסיסקו גויה

גיל: 47

מקצוע: צייר

תיאור המחלה: במשך שלושה חודשים סובל מחום גבוה, רעש באוזניים, כאבי ראש, סחרחורת חזקה, הזיות ויזואליות, עיוורון, שיתוק וחירשות. בשבוע האחרון התחיל לראות מחדש ולהזיז במקצת את הגוף, אך הסחרחורת, כאבי הראש, ההזיות והחירשות ממשיכים.

קראתי שוב ושוב את תשובותיו של מרטינס לשאלותי. לא רק שלא נתקלתי במקרה כזה, אלא שאף לא קראתי על דבר דומה בספרי הרפואה שמהם למדתי. "לא להבין את המקרים שלך - זו הדרך לחוכמה," אמר לי פעם פרופסור נחשב מהארץ שמפורסמת ברפואה המתקדמת שלה, זו שבה למדתי פעם וכעת לדאבוני אינני זוכרת את שמה.

"דון מרטינס, האם אוכל כעת לראות את הפציינט?" שאלתי בסקרנות, מפוחדת מהתעוזה שהפגנתי.

"איך לא? הלוא לשם כך הזמנתי אותך לכאן," אמר בעל הארמון, קם מהכיסא, נטל את העששית שנחה מעל לאח וסימן לי לבוא בעקבותיו.

לפני שנכנסתי לחדרו של הפציינט שיערתי שאזהה אותו מיד, מכיוון שראיתי בעבר תמונה שבה צייר את עצמו בקו החזית. בציור נראה גויה בחברת שלושה צעירים שהשתעשעו עם שור צעיר בעזרת אדרת אדומה, וברקע ארבעה אנשים נוספים שנשענו על קיר וצפו במשחקם. בדיוקן העצמי הזה גויה מסובב את ראשו כלפינו, הצופים העתידיים, ואינו מביט בשור או בעדים למחזה העומדים ברקע.

זכרתי כל פרט ופרט בתמונה. פרנסיסקו גויה צייר את עצמו כגבר בשיא נעוריו, בפנים מוארות, עצמות לחיים בולטות ושפתיים בשרניות. היה משהו כל כך חי, יהיר ופרובוקטיבי בכל הווייתו - "ראו מי אני וכמה אני שמח שהנני חי!" הוא היה לבוש בבגד אדום של מאיו, אדום יותר מהאדרת שנופפו הצעירים לפני השור. הבגד של גויה היה צמוד לגופו המוצק, וגרביו הלבנים חשפו רגליים חזקות ושריריות. כה שריריות היו, שכמו דחסו מטה את האדמה שעליה דרך. מובן שציפיתי לזהות אותו מיד, הרי הצייר הזה התפרסם בזכות הדיוקנאות שבהם צייר את עצמו, את האחרים ואת עולמם הפנימי כפי שהשתקף בפניהם.

אבל הפציינט שבחדר נראה לי כה קטן במיטתו הענקית, הייתכן שזהו פרנסיסקו גויה השרירי מאותו דיוקן שראיתי? שאלתי את עצמי - האם אז, כששיחק עם השור הקטן, שיווה בנפשו שביום מן הימים אפילו הוא עלול להיהפך לעיוור? לחירש? לחולה? האם היה יכול לדמיין שקיימות בו, בפרנסיסקו, גם כל האפשרויות הללו? שאולי ימות כעת, בן ארבעים ושבע, או שלא יוכל עוד לצייר, דבר אשר עבורו הוא בבחינת גזר דין מוות?

"אני עוזב כעת כדי שתבדקי את החולה," אמר סבסטיאן ויצא מהחדר.

התקרבתי למיטה, ופתאום אחזה בי הרגשה מוזרה, כאילו אני עצמי ממוסמרת למיטה הזאת, ללא יכולת ללכת, לראות ברור, לשמוע, סגורה בתוך עצמי ולפותה במלקחיו של כאב ראש איום. כיצד אוכל להקל את סבלו של החולה כאשר לא שמעתי מעולם על מחלה כזאת? לא ידעתי על טיפול שיתאים לה, וכל מה שרציתי היה לחולל נס. לעתים ניסים קורים ללא תרופות, או למרות התרופות. הייתי רוצה לרפא את גויה בעזרת ניסים או בלעדיהם. כן, רציתי לחולל נס, רציתי להיות אלוהים לכמה דקות, או לפחות קדוש גדול. ברם לא ידעתי לחולל ניסים ולא הייתי אלוהים, ואף לא קדושה דוגמת הקדושות שצייר גויה בכנסיות. כמה קשה להישיר מבט אל הצייר הממוטט במיטה, כנוע למחלתו, כאשר לא היה לי דבר להציע לו למעט דמעותי. קשה היה לי להודות בפני עצמי שאינני מסוגלת להקל את סבלו של החולה שעומד לפני.

יש לומר שגם ללא קשר למחלה גויה הזקין מאז התמונה עם השור הצעיר. בשערותיו נשזרו אניצי שיער אפור, ופניו עוטרו בזקן שחור-אפור סבוך. נראה שלא גולח מרגע שנפל למשכבו. מה יכלו לעזור לי עכשיו כל שנות לימודי בסביליה? הרגשתי כמתחזה, נטולת יכולת, כמו לא הייתי רופאה כלל. שוב רציתי לבכות. רופא צריך לרפא, לא להביט חסר אונים בחולהו. לגויה מגיע רופא טוב ממני!

"את לא צריכה ללמוד רפואה," אמרה לי אמא לא פעם, "את לוקחת כל חולה יותר מדי ללב." אבל פרנסיסקו גויה לא היה "כל חולה", הוא היה פרנסיסקו גויה! כל אנשי המלוכה וכל הנשים היפות השתוקקו שיצייר אותם, שיוכלו להישאר לנצח על איזה קיר, לעורר הערצה גם בעוד מאתיים שנה, שישימו אליהם לב גם כל אלה שטרם נולדו וטרם נולדו הוריהם והורי הוריהם, אבל בעתיד, אי-שם, יכירו את תווי פניהם כפי שגויה צייר אותם.

"את יודעת משהו על המחלה שלי?" צעק אלי פתאום גויה ממיטתו, כמו ניחש את מחשבותי. "אם אינך יודעת, הסתלקי מכאן, לכי! אינני רוצה רופאים גברים, אינני רוצה רופאות נשים, אינני רוצה רופאים מחופשים לרופאים! אני מקורי - רצוני להבריא מהמחלה. ל-ה-ב-ר-י-א! לשמוע! ללכת! לחזור לחיי ולסטודיו שלי במדריד!"

"סלחי לי," הוסיף בעודו צועק, "אני מאבד את שפיותי. קודם הייתי עיוור, עכשיו אני חירש. האוקיינוס האטלנטי הומה בחוץ, ועבורי הוא כאילו האוקיינוס השקט. אינני שומע את רחש גליו, אינני שומע את מה שאנשים אומרים, אינני ש-ו-מ-ע, אפילו את עצמי אינני שומע, את מבינה? למדת רפואה ואת אפילו לא יודעת את מה שאינך יודעת!"

הוא התרגז כאילו היה זאוס, ירה ברקים מראשו, התעצבן שוב ושוב. לא היה לי שום ערך בעיניו. הייתי עוד רופאה אחת מני רבים - אימפוטנטית מקצועית, מחוסרת כל כוח לרפא. הוא אפילו לא שם לב כיצד אני נראית, ואני הרגשתי לפניו כאישה הניצבת מול הגבר המעניין והגברי ביותר שפגשה בימי חייה - אפילו כך, חולה כפי שהיה.

לפתע היה נדמה לי שכל האצילים שבדיוקנאות משפחתו האצילה של דון סבסטיאן, אלו מהתמונות התלויות על קירות החדר, נועצים בי מבטים מרוגזים וצועקים במקהלה: "אישה דוקטור? א-י-ש-ה דוקטור? ועוד אחת מופקרת?"

מדוע דון סבסטיאן הביא לכאן דווקא אותי? אולי צדקו דיוקנאות משפחתו. אך ככל שהמשיכו להסתכל עלי במבטיהם החמורים, התחזקה בי הרגשה אחת: אני רוצה שבדיקתו של גויה לא תסתיים לעולם.

טרם קרה לי דבר דומה, תמיד הייתי חוזרת ואומרת שרופא לא מתאהב בפציינט שלו. אך מאותו הרגע לא ידעתי כלל מה מתרחש ביני ובין גויה ובין שבועת היפוקראטס. כמה טוב שאינו יכול לנחש את מחשבותי!

גויה שתק כעת, עייף ממאמץ צעקותיו שאפילו לא שמע, שקוע בכריות גדולות לבנות בעלות אמרת כיווצים מעוטרת בסרט ארגמן. התקרבתי לנגב כמה אגלי זיעה ממצחו, כשכוונתי האמיתית היתה ללטף אותו, להרגישו מתחת לאצבעותי, לחבק אותו, לגעת בו, להראות לו שאני איתו, לא רק על ידו. שיראה אותי. שיריח את הניחוח שלי, שינחש אותי - שאינני רק רופאה, אלא גם אישה. לפחות שיביט בי. כל צפונות חיי היו גלויות שם, לידו. קיבצתי את נדבות מבטו.

אך זה זמן רב שלא הביט לכיווני. מיטה ענקית מעניקה נוחות ואפשרות לנוע בה לכל הכיוונים, אבל פרנסיסקו שכב ללא תנועה ותפס רק חלק קטן בה. למעשה הוא נמצא רחוק, בחדר העבודה שלו במדריד. יכולתי לראות אותו יושב ליד השולחן העגול שעליו פלטה בעלת שנים-עשר צבעים, לצדו מראה גדולה הניצבת בזווית אלכסונית משמאל לבד הציור, מראה שבה היה מתבונן כדי לצייר את דיוקנו העצמי. היה שם הכובע השחור המצויד בחלק עליון עם כמה נרות, שלאורם היה עובד בלילות. לידו היה גם קיר זכוכית מחולק למרובעים שסיננו את אור היום. פרנסיסקו חלם שניצב שם, מול הבד שעודו לבן, מכין את עצמו לציור חדש.

כן, הוא היה במדריד, רחוק מלהבין שהתאהבתי בו, שהשתוקקתי להישאר שם, על יד המיטה ההיא בקאדיס, לרפא אותו בעזרת חום המגע שלי, להעביר את ידי אט-אט לאורך גופו החולה, המיוסר מהזיות ומחום, לעורר את גופו ואת כמיהתו לגעת בי, להיצמד אליו ולהתרחק ממנו רק במקצת, לשחק, לעורר את רצונו להחזיר אותי אליו, להדביק אותי אליו. להתרחק שוב, אך לא לזמן ארוך, והוא - שישוב להיות חי, כמו שגבר יכול להיות חי. התקרבתי לנשק אותו. הדמויות שעל הקיר הביטו בי במבטים חמורי סבר, אבל שפתי כבר טיילו על שפתיו הבוערות בשל חום המחלה, שדי נצמדו לחזהו. ואז, בברוטאליות, התעוררתי מהשינה.

דווקא עכשיו? עדיין הרגשתי את המגע ואת החום, את הטעם של אגלי הזיעה שעל מצחו. פרנסיסקו, היכן אתה? האם אתה שומע אותי על אף שאינך מסוגל לשמוע?

התבוננתי סביבי. הנחתי שאני חולמת. הרי לא הגיוני שאני במיטה הזאת ובחדר הזה, שלא יכול להיות חדרי האמיתי בתל אביב, ונראה שגם הגברים של המאה העשרים - הצפויים מראש - לא היו אמיתיים בחיי עד אז ולא היו שלי, ולא היה אפשר להשוותם לגויה. ככל הנראה אתעורר גם מהחלום הזה למציאות היחידה בת התוקף, המציאות של החדר ההוא בארמון בקאדיס, היכן שגויה שוכב אבוד וללא עזרה, זרוק במקרה במאה השמונה-עשרה. אולי יקום לתחייה ויתרפא כשאסיים לנשקו, מי יודע?

אך לאן נעלמה הכרכרה עם שני הסוסים? לאן נעלמה המציאות?

מהרחוב נשמע פתאום צופר צורמני של מכונית. במאה השמונה-עשרה לא היו מכוניות. נראה שאני בכל זאת בתל אביב, פה ועכשיו. "עכשיו" - האין זו מילה מוזרה לפעמים?

מה שמזופת בחלומות הללו הוא שאינך יכולה לבצע נסיעת הלוך ושוב. הייתי חוזרת למאה השמונה-עשרה ומביאה עמי תרופות של המאה העשרים. הייתכן שהפרט הקטן והאידיוטי - שנולדתי במאה אחרת - יהיה מחסום ביני ובין פרנסיסקו?

"פרנסיסקו, פרנסיסקו, אבא של הציור העתידני, אין ספק שאחרי שהיית נוטל את התרופות שהבאתי עבורך והיית חוזר לעצמך, היית מסתכל עלי בתדהמה. בטוח לא היית יודע מה לחשוב, על אף שלפי תולדות חייך ברור שאין דבר שיכול עוד להדהים אותך.

"כן, אהובי, טרם פגשת יצור כמוני: אישה ללא כובע או הינומה, בעלת שיער המסורק בצורה משונה, ובמקום חצאית יש לה שני צינורות דבוקים לרגליים - הג'ינס שלבשתי באותו בוקר. ופרנסיסקו גויה, מסקרן אותי: מה היית אומר על הבושם שלי, שאנל 5? הרי אין חירשות לבושם!"

ולגויה היתה סבלנות לתת לי לדבר, על אף שמילותי נעצרו בפתח אוזניו החולות ונעלמו אי-שם. לדאבוני טרם הספקתי ללמוד את שפת הסימנים. ובכל זאת, המשכתי לדבר.

"באתי מ-1980 במיוחד כדי להיות בסביבתך," הבהרתי לו כאילו שמע אותי, "לראותך בשר ודם, כל עוד אתה בשר ודם. הדיוקנאות העצמיים שציירת בהחלט לא מספיקים לי. אני רוצה לראותך הולך, נע, מצייר, רוקד, מרוגז, שמח, עצוב, בן-אדם. לא גויה אחד. אני זאת שהביאה לך את התרופות מהמאה העשרים!"

אבל אילו היה מבריא מיד - האם היתה לגויה הזדמנות להיפגש עם עצמו ואיתנו?