חיפה ז’נבה

כבר לא ארבעים.

הרכבת עזבה את התחנה של משבר הגיל ההוא בטיסה ישירה, והיא רגע לפני הנחיתה אצל הבומבה ההיא. לכל עשור יש את הבנג'י שלו. גם לכל שעה.

כבר לא ארבעים.

בין לבין, הנאות קטנות, נחמה פורתא ובעיקר עומסי תנועה בינוניים במרוץ החיים של כולנו בדרך לשומקום.

כבר לא ארבעים.

מצד שני, עוד לא חמישים.

ג'יימס דין נתקע בחצי הדרך. גם קורט קוביין מזמן בנירוונה.

אפילו ג'ים מוריסון סגר את הדלתות חמש עשרה שנים בערך לפני שהגיע לכמעט חמישים.

עוד לא חמישים.

אחרי שלמדתי, התגייסתי, השתחררתי, הגשמתי, פספסתי, נזרקתי, קמתי, נזרקתי, נדחקתי, ניצחתי, הפסדתי, שוב נזרקתי והכול בלופ שמשכפל עצמו לדעת, לומד מחדש את הקצב:

פחות נרגנות ויותר סבלנות,

פחות חלומות ויותר נחמות.

פחות גאווה ויותר אהבה.

עוד לא חמישים.

ממשיך לנסוע.

עפעפיי הסגורים הופכים לרגע למסכי ענק, אשר דרכם אני מביט במתקהלים. רובם מוכרים לי: בני משפחה רחוקים, שכנים, יעלי החברה שלי מהתיכון, בני מהקיבוץ, אייל, אלדד ויואב מהצבא. אט אט מצטופף לו ההמון. מבעד מסך עיניי העצומות זה נראה כמו סרט חתונה, אבל המוזמנים שלי, אין להם שמחה ואין להם חיוך. אולי כי הם יודעים משהו שאני לא יודע.

כדי להשלים את התמונה, אני מבחין ברב. ממש אמיתי, עם כל הסממנים של רב: חליפה שחורה, חולצה לבנה, זקן, כובע. הוא מפלס את דרכו בין המוזמנים ועולה לבמה חצי מאולתרת שבה הותקנה מערכת הגברה ניידת. ובכל ההמולה הזו חסרים בכל זאת הקרובים לי ביותר. המשפחה הגרעינית: אבא, אימא, אח ואחות, שני בנים, בת אחת ואישה. קצת מוזר, אירוע שנראה כמו החתונה שלי אף שאני כבר נשוי עם שלושה ילדים. זה בטח פרק ב'. והנה הם מגיעים, מחובקים כולם: הילדים, האישה, ההורים. בטח תכף יתחיל הטקס, אני אומר לעצמי ומעיף מבט נוסף אל מסכי הענק מבעד לעיניי העצומות.

שקט משתרר סביב. הרב מבקש מכולם לכבות טלפונים.

"היום אנו נפרדים ממך," מספר אלדד לקהל הרחב. אני מבחין שהחברים הרווקים שלי מרגישים שמישהו - או יותר נכון מישהי - לקח אותי מהם, מחבורת הרווקים העולצת. זו החבורה שכבשה את ההר. אם יאספו את הכבדים של כולנו יהיה אפשר להקים מהם בקלות מזקקה של וויסקי ומבשלת בירה.

"אני מביטה בך ולא מאמינה," מנסה המיועדת לא להשתנק מההתרגשות כשהיא מדברת אל תוך המיקרופון. יש לה סיבות לא להאמין. היא רצתה להתחתן מזמן, אני הייתי עם הרגל על הברקסים. "קודם נלמד, אחר כך נלמד להכיר אחת את השני ואז נלמד להבין זה את זה ולסלוח," הייתי אומר לה. "אחרי שנלמד את כל זה - נתחתן," הבטחתי.

ככה נמשך הטקס המוזר הזה מבעד לעיניים העצומות שלי. חברים ובני משפחה עלו זה אחר זה על הבמה וסיפרו עליי הילולי גבורה ומחמאות אין קץ. בשלב מסוים ראיתי לבן בוהק על מסכי עיניי והחלה תנועה. כל המוזמנים נעו צפונה, בשביל של גן מטופח מלא צמחייה וזרי פרחים. עיצוב פראי יחסית לגן אירועים.

לא הבחנתי בכיבוד. אולי זהו קונספט חדש של חתונה. אין שולחנות, אין אוכל. מופע עמידה. רבים מחבריי שזיהיתי מבעד למסך אחזו בידיהם זרי פרחים שכנראה התכוונו לזרוק עליי ברגע החופה, סגולה לזיווג טוב עבורם.

ולפתע התהלוכה נעצרת. שקט, דממה. רק הרב שצועד בראש הטור ממלמל תפילה חרישית, ומפעם לפעם הקהל משיב במקהלה: "אמן". אני חש טלטול עז, ומסכי הענק שעד כה שידרו מבעד עיניי העצומות מצטמצמים לאטם, כאילו כוסתה העדשה בלכלוך שהולך ונערם, עד כדי חושך מוחלט. אבל הסאונד ממשיך. מישהו שאני לא מצליח לזהות את קולו שר לכולם את "הדרכים הידועות" של שלום חנוך בליווי גיטרה: "שער הברזל נסגר מאחוריי". רגע לפני שאני נרדם סופית אני מצליח לשמוע צקצוקי נשיקות וחיבוקים. אני לוקח נשימה ארוכה ובאפי עולה בליל ריחות נפלאים של ורדים ריחניים, יערת הדבש וגרברות. ריחות עם טעם של פעם, ואז החושך מציף את עיניי בדממה רוגעת.