חיפוש אחר האמת מסע באימן

בצעירותי לא מצאתי את מקומי בחיי החברה. מרוץ העכברים של הבריות היה כרוך בעיניי בזיוף ובצביעות. אבל האמנתי שאמצא משמעות בקרב חברים קרובים, באהבה, בלימוד ובהגשמה של הערכים שגדלתי עליהם.

סב-סבתי היה יהושע שטמפפר, אחד משלושת המייסדים של פתח תקווה. הוא נולד ב-1852 בקאמאראן שבהונגריה, ולמורת רוחו של אביו הדיין, השתלב בתנועת האמנציפציה וההשכלה. לכן שלחו אביו אל בית דודו, אליעזר ראב, שחי בכפר ועסק בחקלאות. בביתו התוודע שטמפפר לעבודת האדמה, ובשנת 1869 עלה לארץ ישראל במסע רגלי שארך חמישה חודשים.

יהושע שטמפפר היה מהוגי הרעיון של הקמת השכונות מחוץ לחומות ירושלים והקמת יישוב חקלאי בארץ ישראל. לצורך כך, מספר הערך עליו בוויקיפדיה, היה מעורב בניסיונות לרכוש אדמות באזור יריחו, ליד רמלה ובין חברון לבית ג'וברין. בשנת 1878, בהיותו בן 26 בלבד, היה לאחד ממייסדי המושבה פתח תקווה. הוא היה מזכיר המושבה עד יום מותו, והוא זה שנתן לה את שמה, על פי האמור בספר הושע ב, יז: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".

סב-סבתי היה מי שהביא לחפירת הבאר הראשונה במושבה, ארגן את השמירה עליה ועמד בראש מגיניה כאשר הותקפה ביום השבת. הוא ייצג את פתח תקווה בוועד הפועל של ארגון "חובבי ציון" ביפו, יזם את הקמתה של "אגודת פרדס", ששיווקה פרי הדר מכל מושבות יהודה, ושל "אגודת כורמי התקווה", שייצרה ושיווקה יין בארץ ומחוצה לה, ובכל מפעלותיו הקפיד לשלב את הפועלים בני העלייה השנייה, להשכין שלום ולהביא לשיכוך הוויכוחים הפנימיים במושבה.

סבתי תמיד התרעמה על חוסר הצדק ההיסטורי שבאופן בו הוזכר בשירו של יורם טהרלב על יואל משה סלומון. שהרי שטמפפר נשאר בפתח תקווה ונהיה לימים ראש המושבה, ואילו יואל משה סלומון עזבה. אבל גם ללא ההכרה הציבורית בפועלה של משפחתנו בבניין הארץ היינו משפחה ממלח הארץ. אימא הייתה בפלמ"ח, סבא וסבתא מהצד השני היו בגדוד העבודה ואבי היה פרופסור חשוב באוניברסיטה ולימים חתן פרס ישראל.

כולם בסביבתי עשו חיל, אבל לי היה בור שחור בלב שעורר בי חיפוש אחר דרך למלא אותו. אחרי שנה מוצלחת בשמינית, שבה גיבשתי חוג חברים קרובים וטעמתי מטעמה של האהבה, התגייסתי ליחידה מובחרת בצה"ל. חשבתי שביחידת עילית כזו לא אפגוש בזיוף ואמצא אנשים משכמם ומעלה. בסוף מסלול ארוך ומייגע, שגיליתי בו את יכולותיי, ובהן אחריות, עצמאות ופעולה, מצאתי את עצמי כקצין במלחמת לבנון הראשונה.

כבר ביומי הראשון כקצין נקלעה הפלוגה שלי להפגזות כבדות. איישנו מוצב ליד ביירות ופגזים נפלו עלינו מכל עבר. מספר חיילים נפצעו ופונו על ידי המ"פ, ואני נותרתי למשך כמה שעות אחראי יחיד על הפלוגה ועל המוצב. אז גיליתי, לתדהמתי ולזוועתי, שמספר חיילים מכינים קפה ליד העמדה במקום לתפוס מחסה מפני ההפגזה. צעקתי להם שיתפסו מחסה, ואחד החיילים הוותיקים התנדב להסביר לי שבגולני קצין צעיר לא יכול להגיד לטוראים ותיקים מה לעשות. כל טענותיי ומענותיי נפלו על אוזניים ערלות.

הגעתי לגדוד מהסיירת, יחידת עילית שיש בה משמעת קפדנית. אחרי סיום המסלול רציתי להנחיל את ערכי ההצטיינות וההקרבה לאנשים צעירים. אבל גיליתי שזה לא עניין את החיילים שפיקדתי עליהם כעת. האידיאל שלהם היה לעשות קפה, גם במחיר של סכנת חיים, ושלא יגידו להם מה לעשות.

הדרך ללבם של אותם חיילים הייתה לא בעזרת משמעת, איומים ועונשים, אלא בגילויי כריזמה, אכפתיות ודיבור ישיר. עוד הבנתי, שבתוך טירוף המלחמה הדרך היחידה שלהם לשמור על שפיותם היא לעשות קפה, וכי חשוב שנישאר מלוכדים. לכן לא עמדתי עליהם.

רק כשהתחילו לצלוף עלינו הם נכנסו לעמדה. אבל אז, כשהצעתי להם להישאר במקום עד בוא החושך ולא לסגת לאחור, כפי שפקד המג"ד בקשר, נשמעו לי.

ארגנתי אפוא שמירה בעמדה. תפקיד השומר התורן היה להרים מתוכה מדי פעם קסדה על מקל, כדי לבדוק האם צלפי האויב עודם אורבים לנו. אחרי כן ניתקנו את מכשיר הקשר והלכנו לישון עד שירד עלינו הלילה.

אחרי תשעה חודשים בלבנון חזרנו לארץ. אז נתקלתי לראשונה בבירוקרטיה הצבאית. במסדר הראשון שעשו לנו ערכו חיפוש, בניגוד למקובל עד לאותו זמן, גם בכלי הקצינים. רס"ר החטיבה גילה מתחת למזרן במיטת השדה שלי מצבור תחמושת אדיר שסמל המחלקה החביא שם כחצי שעה קודם לכן. בגולני היה נהוג לגנוב תחמושת מהצנחנים כדי להשתמש בה באימונים, והסמל תנעמי הצטיין בזה. הרס"ר דרש לדעת מי מחייליי גנב תחמושת והסתירה שם, אך אני סירבתי להסגיר את הסמל שלי. כעסי על הצביעות וכפיות הטובה של הצבא, ביחסו למי שחזרו מן המלחמה, גרם לי למשבר אמון גדול במסגרת הצבאית ובאפשרות ההגשמה שלי בתוכה. עד אז נבנתה אישיותי בתוך המסגרת הישראלית הנורמטיבית. זאת הייתה נקודת המפנה. ההתפכחות מחלום היחידה המובחרת הביאה לשינוי מהותי בתפישת עולמי.

עד אז הייתי בחור חזק, שרירי ואתלטי. אבל כמה חודשים אחרי משבר האמון שלי בצבא התחילו אצלי כאבי גב חזקים. בבדיקות התברר שיש לי סדק באחת החוליות, והכאבים הביאו לאשפוזי, להורדת הפרופיל הרפואי שלי ולשחרורי משירות צבאי.

במשך כמה שנים לאחר מכן סבלתי מנכות פיסית קלה שמנעה ממני לשבת לפרקי זמן ארוכים ללא אמצעי עזר (חגורה), והביאה להתקפי כאבים תקופתיים שהשביתו אותי מפעילות למשך ימים. הדבר המעניין הוא, שעם תחילת הדרך הרוחנית שלי נעלמו נכותי וכאבי הגב בעקבותיה כלא-היו.