חכמים – כרך ד’

בניו של רבי

את סיפורו של רבי יהודה הנשיא סיימנו עם סיפור פטירתו. הנשיא הגדול הזה השאיר אחריו צוואה מדויקת הקובעת את חלוקת ההנהגה בין אישים שונים.

וכך מופיעה הצוואה במסורת הבבלי:

שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש (כתובות קג ע"ב).

הדגם של "תורה וגדולה במקום אחד" אינו טבעי ואינו מתרחש אלא במקרים נדירים. רבי יהודה הנשיא הוא איש של "תורה וגדולה" המשלב הנהגה רוחנית והנהגה מדינית וכלכלית. הוא יודע שמצב ההתנהלות השגרתי מחייב הפרדת רשויות. לבנו גמליאל הוא מצווה את הנשיאות ומצייד אותו בהנחיה קשוחה (בהמשך הבבלי הנ"ל): "נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים."

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הוא השלישי בשושלת הנשיאות (המיוחסת בראשיתה להלל הזקן). סבו הוא רבן שמעון בן גמליאל מאושא, סבו הגדול הוא רבן גמליאל מיבנה. הבכורה מקנה לו את הנשיאות אך את הנהגת החכמים מעביר אביו לשמעון אחיו הקטן. הנשיא מופקד על עניינים אזרחיים כמו מסים, מכסת גיוס לצבא ולמשטרה הרומית, וכן על ענייני ציבור מוניציפאליים. החכם מופקד על הוראת התורה, על קביעת הסדרים בבתי המדרש ועל המשך יצירת המשנה וההלכה. מינוי הבן שמעון ל"חכם" מעורר את שאלת ה"סמיכה" ואת מעמדו של החכם ביחס לנשיא. עד לרבי יהודה הנשיא פעלו החכם והנשיא כשני ראשים זה לצד זה ללא חפיפה בתפקידים. האחריות על סמיכת חכמים היתה נתונה בידיו של החכם ולא בידי הנשיא - חכמים היו ממנים את בכירי תלמידיהם וסומכים אותם.19 רבי יהודה הנשיא, שהחזיק גם סמכות זו בידיו, חזר בצוואתו להפריד את הרשויות ואף הוסיף מינוי חדש.

בין בנו החכם לבין בנו הנשיא מבקש רבי למנות את רבי חנינא בר חמא ש"יישב בראש". מינוי זה מכוון לענייני הנהגת הקהל בסדרי המשפט והמוסר הדתי.20

ימי הנשיאות של רבן גמליאל השלישי

על רבן גמליאל בנו של רבי איננו יודעים הרבה. יש הסכמה כללית על כך שרבן גמליאל ברבי (הוא רבן גמליאל השלישי) נהג בנשיאות משנת מותו של רבי (בערך 225) למשך עשר שנים. בשנות נשיאותו האחרונות החלה ההידרדרות המדינית של האימפריה הרומית.

ימי רבן גמליאל השלישי הם ימי הגסיסה של השלטון הסוורי ואותותיהם ניכרים גם בפעולתו של הנשיא הזה. אמנם עיקר מקומו היה בהנהגה הפוליטית ולא בעולם העיון האקדמי או בשיפוט והוראה, אך בכל זאת רואים אותו פועל בתוך עולם ההלכה כאיש של תקנות, גזרות והנהגות.21 כמה תקנות רשומות על שמו ומעידות על היותו ממשיך את דרך אביו בניסיון להקל על העול הכלכלי הקשה המוטל על החקלאים. כך, למשל, הוא פועל עם בית דינו כדי להקל על הקשיים הנובעים מקיום דיני שנת השמיטה. עד לימיו של רבן גמליאל השלישי נהגה ההלכה להוסיף לשנת השמיטה יחידת זמן הנחשבת ל"תוספת שביעית". שני פרקים מקדישה המשנה במסכת שביעית לדינים ולאיסורים הקשורים לתוספת זו. אולם בתוספתא למסכת שביעית מופיעה הלכה אחת המפקיעה את כל תוקפה של תוספת שביעית:

רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהא מותרין בעבודת הארץ עד ראש שנה (תוספתא שביעית א, א).

כאשר קוראים שורת טקסט כזו קשה לזהות את החכם מתקן התקנה. אם נניח כי היה זה רבן גמליאל השני (הנשיא ביבנה),22 היינו מוכרחים למצוא רמז במשנת רבי יהודה הנשיא להיתר של סבו. משתיקתו של רבי במשנה אנו מסיקים שההיתר נוצר אחרי ימיו וממילא הוא מיוחס לבנו, רבן גמליאל השלישי.23

כמעט מיותר לומר שהיתר זה של רבן גמליאל בנו של רבי לא התקבל בשלווה בקרב חכמי הדור, כפי שאפשר ללמוד בסוגיה התלמודית:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן:

רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא [=כיצד יכלו לבטל את התקנה] דבית שמאי ובית הלל? והא תנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין!

אשתומם כשעה חדה, אמר ליה: אימור כך התנו ביניהן: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל (מועד קטן ג ע"ב).

זהו תיאור הדור הבא של חכמי ארץ ישראל, הבוחנים את גבולות הכוח שהיה בידי הנשיא רבן גמליאל בנו של רבי: האם הוא יותר גדול מכוחו של מי שתיקן את "תוספת השביעית"?

המשיב (רבי אבהו או רבי יוחנן) לא עונה מיד, "אשתומם כשעה חדה" - התשובה אינה מצויה בפיו. רק לאחר זמן הוא עונה בספקנות: נאמר שכך התנו אלה שקבעו את החקיקה הזו - שאם יבוא מי שרוצה לבטל - יבוא ויבטל.24

עוד שומעים על רבן גמליאל שביקש לתקן איסור דמאי על חלת סוריה אך רבי אושעיא מנע זאת ממנו, דבר המלמד על גבולות כוחו של הנשיא.25

חידוש נוסף של רבן גמליאל קשור למאבקי דת ולא לכלכלה. מדובר על שחיטת "כותי", שהיתה מקובלת עד לימיו ובימיו נקבעה לאיסור. בימי הבית ולאחריו היה מקובל להתייחס לכותים (=השומרונים) באופן פשוט - סומכים על כל הדברים שבהם נהגו כיהודים. רק בדברים עליהם ערערו הכותים היה מקובל להיבדל מהם: עירוב, נידה, הלכות מקדש והלכות אישות. בתקופת יבנה ואחריה מופיע הביטוי "קלקלו הכותים", המשקף כי במהלך השנים הלכו חכמים וצמצמו את האמון במעשיהם של הכותים עד לנתק גמור.26

בתוספתא (חולין א, א) עוד מופיעה ההלכה הקובעת ששחיטת הכותי כשרה. אולם בתלמוד (חולין ה ע"ב) כבר מספרים לנו שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת הכותי ואסרוה. המסורת הזו עדיין לא התקבעה בדור שאחרי רבן גמליאל והתלמוד מתאר את חכמי הדור שסירבו לקבל את גזרת האיסור של הנשיא. לפי תיאור החכמים בסוגיה הבבלית (רבי יוחנן ותלמידיו) מדובר על עשרות שנים אחרי רבן גמליאל השלישי ובכל זאת תקנתו אינה מתקבלת בקרב ההנהגה של החכמים.

עדות על מערכת יחסים מעניינת ועדינה בין משפחת רבן גמליאל השלישי לבין קבוצות בעם נמצאת בתוספתא:

ומעשה ברבן גמליאל27 שהיה יושב על ספסל של גוים בשבת בעכו אמרו לו לא היו נוהגין כן להיות יושבין על ספסל של גוים בשבת ולא רצה לומר מותרין אתם אלא עמד והלך לו.

מעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שנכנסו לרחוץ בכבול אמרו להם לא היו נוהגין להיות רוחצין שני אחין כאחד לא רצו לומר להם מותרין אתם אלא נכנסו ורחצו זה אחר זה.

שוב מעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שהיו יוצאין בקורדקיסין של זהב בשבת בבירי אמר להם לא היו נוהגין כן להיות יוצאין בקורדקיסין של זהב בשבת לא רצו לומר להם מותרין אתם אלא שלחום ביד עבדיהם (תוספתא מועד קטן ב, טו-טז).

פסקה זו עוסקת בוודאות ברבן גמליאל השלישי ובבניו. משלושת האירועים המתוארים כאן עולה תמונה של גינוני מלכות של הנשיא ובניו, למורת רוחם של תושבי המקום היהודים. הדיון אודות הישיבה על ספסל של גוי בשבת העסיק את החכמים במשך כמה דורות, בשל הצורך להימנע מלהסתובב בשבת במקומות מסחר - משום חשד (פירוש רש"י במקבילה בבבלי, פסחים נא ע"א). אנשי עכו הקפידו על המנהג שלא לשבת, אולי בגלל החיים בעיר מעורבת. רבן גמליאל לא נהג בחומרה זו אך משום כבודם של אנשי עכו עמד והלך לו. ברור שיש בנזיפתם של אנשי העיר משום פגיעה בכבוד הנשיא והוא מחל על כבודו מפני השלום. מעמדו הציבורי של רבן גמליאל השלישי פחוּת משל אבותיו, ולכן טבעי שיימנע מפולמוס עם אנשי עכו. תושבי הגליל (מכבול ומבירי) מרסנים את יהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, ואינם מהססים להורות להם להתנהל בהתאם למנהגי המקום, גם אם יש בהם משום סטייה לחומרה מהנורמות המקובלות בהלכה.28 בתוספתא ובירושלמי לא כתוב מי ביקר את התנהגות הבנים אך על פי הנוסח בבבלי "לעזה עליהם כל המדינה", היינו כל יושבי העיר. אין זה אומר שתושבי האזור לא כיבדו את בית הנשיא. כבול ערכה קבלת פנים ממלכתית ליהודה והלל, ו"המשיכו לפניהם בצנורות יין ושמן" (תוספתא, שבת ז, יז). כבוד - כן, אך לא בלי ביקורת.29

משנתו של רבן גמליאל השלישי, כאחרון לשושלת הנשיאות, עוד נכנסה למסכת אבות:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם (משנה, אבות ב, ב).

עמדתו של הנשיא מחייבת לחבר "דרך ארץ" עם עולמה של התורה. עמדה זו מתמודדת מול הגישה הרואה את אידאל החיים במסירות לתלמוד תורה ("חיי עולם"), תוך הזנחת המאמץ הכלכלי ("חיי שעה").30 רבן גמליאל סבור שהתמסרות מוחלטת לתלמוד תורה תביא בסופו של יום לביטול התורה. לא רחוקה הסברה שמשנה זו רומזת על המתח הכלכלי העצום שהיה נחלתם של תלמידי החכמים כפי שנראה בפרקים הבאים. רבן גמליאל מכוון את התלמידים ליציאה חלקית מעולם הלימוד לחיי פרנסה ונשיאה בעול של "דרך ארץ".31

על הסתלקותו של רבן גמליאל אין לנו שום עדות - לא על מותו, לא על מילוי מקומו ולא על הספדי חכמים אחריו. את מקומו הוא פינה לבנו, רבי יהודה נשיאה, שנכנס לתפקיד כבר בימי האנרכיה של האימפריה הרומית.

שמעון בני חכם

שמעון שזכה בתואר "חכם" מוכר הרבה יותר מאחיו הגדול. כבר מילדותו בחרוֹ אביו להיות ממשיכו בתורה. הוא משנן עמו משניות, קורא לפניו, מופיע לשיעוריו בבית המדרש ונראה שידו לא זזה מידו.32 כשעסקנו בימי אביו של רבי - רשב"ג, עמדנו על חכמי אושא שערערו את מעמדו: רבי נתן ורבי מאיר.33 עשרות שנים מאוחר יותר, ישבו רבי יהודה הנשיא ובנו שמעון, ולמדו משנה הכוללת את דעתו של רבי מאיר מבלי להזכירו בשמו. הילד, שמעון, שואל את אביו:

מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים?

אמר ליה: בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך.

אמר ליה: 'גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה' (קהלת ט)!

אמר ליה: 'האויב תמו חרבות לנצח' (תהלים ט).

אמר ליה: הני מלי היכא דאהנו מעשייהו, רבנן לא אהנו מעשייהו! [=אמר לו: זהו דוקא כשהועילו מעשיהם, אלה החכמים לא הועילו במעשיהם!]

הדר אתני ליה [=חזר ושנה לו]: אמרו משום רבי מאיר: אילו היה תמורה לא היה קָרֵב (הוריות יד ע"א).

הנשיא עונה בתקיפות ומגלה לבנו את תולדות המאבקים בנשיאות בדור הקודם. יש גם בתוך החצר מי שרוצה לעקור את כבודה של המשפחה. הבן מבין שזה סיפור מן העבר ומגיב ברוגז: "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה". והאב בשלו: "האויב תמו חרבות לנצח"? ובכל זאת מתרכך האב ומכניס בדבריו את שמו של רבי מאיר: "אמרו משום רבי מאיר".

מהדורות המשנה: בין רבי לבנו

רבי שמעון לומד משניות עם אביו עד זקנתו. לעתים עובר אביו לגרסה חדשה הנובעת מהתמורות שחלו במציאות, מהשפעה של אחד החכמים או מסיבה אחרת. רבי שמעון מגיב לשינוי ומתעקש לשמור וללמד את המשנה הראשונה.34

כרקע לעיון שלפנינו נאמר שנהוג לחלק את נוסחאות המשנה לשני ענפים על פי מוצאם. משנה שנמצאת בהשפעת הסביבה של ארץ ישראל (תלמוד ירושלמי, כתבי יד של המשנה מאזור ביזנטיון) תיחשב ל"ענף ארץ ישראל". משנה הנמצאת בהשפעת התלמוד הבבלי תיחשב ל"ענף הבבלי".35 בלימוד זהיר של המשנה, על פי מובאותיה בתלמודים, ניתן לראות התפתחות של הנוסח בין משנת רבי כפי שלימדהּ בצעירותו לבין משנת רבי בזקנתו. נביא שתי דוגמאות המציגות עניין זה.

1. משנה, עבודה זרה ד, ד

על פי הדפוסים

על פי הירושלמי

נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו וישראל אין מבטל עבודה זרה של נכרי.

נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי.

העמדנו כאן, זה לצד זה, שני נוסחים של משנה אחת ממסכת עבודה זרה, העוסקת בשאלת ביטול עבודה זרה בידי נוכרי. המשנה עוסקת בשאלה איך אפשר להשתמש בחפץ של פולחן לעבודה זרה ו"לשחררו" משימושו הקודם. כדי לעשות זאת חייב מאמין בפולחן הזר להשתמש בחפץ בדרך של ביזוי ובכך יגלה שאינו משמש עוד לעבודה זרה. לפי המשנה בענף הבבלי (כפי שמופיע בדפוסים), הנוכרי יכול לקחת חפץ שלו או של חברו ולבטלו, אך אינו יכול לבטל חפץ של עבודה זרה הנמצא בידי ישראל. לפי הענף הארץ-ישראלי, הנוכרי יכול לבטל אפילו חפץ המשמש לעבודה זרה הנמצא בידי ישראל.

אם נבדוק את כל נוסחאותיה של משנה זו (בתלמודים, בכתבי היד ובדפוסים) נראה שלפנינו שני ענפים מחולקים באופן ברור - כל כתבי היד השייכים למסורת ארץ ישראל גורסים את המילים: "שלו ושל ישראל"; כל כתבי היד השייכים למסורת בבל גורסים את המילים: "שלו ושל חברו".36

ההבדל הזה עולה גם מדברי התלמודים עצמם. בתלמוד הירושלמי נאמר:

רבי הוה יתיב. מתני לרבי שמעון: במה הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו,

אמר ליה: עד דהוה חיילך עלך כן אית תניי תני הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל!

אמר לו: לאו בני עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם (ירושלמי עבודה זרה ד, ד [מד ע"א]).37

תרגום: רבי היה יושב ושונה לרבי שמעון: במה הנוכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו, אמר לו: עד שהיה כוחך עליך כך היית שונה: הנוכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל! אמר לו: לא בני, עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם.

כלומר, רבי בזקנתו שונה לבנו את המשנה המתוקנת "שלו ושל חברו". הבן שומע ומעיר לאבא (בלשון שיש בה עזות): כל עוד היה כוחך במותניך היית מלמד את המשנה אחרת: "ושל ישראל". האב עונה לבן במתינות וקובע כלל שאינו מאפשר לגרוס את המהדורה של "ילדותו": נוכרי יכול לבטל עבודה זרה של נוכרי אך אם יהודי רכש את החפץ הפולחני אין לו תיקון כלל.

הירושלמי ממשיך ומלמד שכמשנה האחרונה של רבי שנה גם אחד מבחירי תלמידיו, רבי שמעון בן מנסיא, וזו היתה המשנה שהוריד רב לבבל:

ותני כן: רבי שמעון בן מנסיא אומר עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם,

רב מתני בשם [...]38 טעמא דאהן תנייא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לעולם.

תרגום: רב שונה בשם... הטעם של המשנה ההיא "ארור האיש..." - לעולם.

כך גם מעידים כל עדי הנוסח הבבליים: "שלו ושל חברו" וזוהי "משנת בבל".

אבל אף שרבי לימד את בנו את המהדורה הקובעת והמוסכמת של המשנה, והוסיף וקבע כלל שנוכרי אינו יכול לבטל עבודה זרה של ישראל לעולם, בכל זאת המשיכו במקומות שונים בארץ ישראל ללמד את המשנה של רבי במהדורתה המוקדמת: "נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל". מה ההסבר לכך שרבי שמעון ברבי לא שינה את המשנה כפי שהורה לו אביו?

שאול ליברמן מציע שעבור רבי שמעון היתה המשנה מקודשת כ"ספר חתום" ואפילו אביו כבר לא היה יכול להוציא את הטקסט מ"קדושתו".39 דוד רוזנטל מציע שרבי שמעון עשה זאת "לאו דווקא מן הטעם שזו משנה קדומה אלא משום שכך נראה לו לבן יותר. כלשונו: 'כד הווה חיילך עלך'! - ולאו דווקא לשון כבוד, הוא זה. וזהו הנוסח שלימד רבי שמעון ברבי (החכם בישיבת רבן גמליאל ברבי) בארץ ישראל אחרי רבי. ועל ידו נכנסה גרסה זו והפכה להיות למשנה הרשמית שבארץ ישראל, ועל כן היא מופיעה בעקשנות בכל עדי הנוסח שבארץ ישראל."40

2. משנה, בבא מציעא ד, א:

הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף.41

זהו הנוסח של המשנה בתלמוד הירושלמי (ובכתבי היד הארץ-ישראליים של המשנה). אך בתלמוד הבבלי (ובדפוסי המשנה הרגילים) הנוסח הוא: "הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב".

השוואת הסוגיה הבבלית לסוגיה הירושלמית מעמידה מיד על פשר ההבדל:

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: הזהב קונה את הכסף. אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף? בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר? בילדותיה סבר: דהבא דחשיב - הוי טבעא, כספא דלא חשיב - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. בזקנותיה סבר: כספא דחריף - הוי טבעא, דהבא דלא חריף - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא (בבא מציעא מד ע"א).

תרגום: שונה רבי לרבי שמעון בנו: הזהב קונה את הכסף. אמר לו: רבי שנית לנו בילדותך - "הכסף קונה את הזהב" ותחזור ותשנה בזקנתך "הזהב קונה את הכסף"? שואל התלמוד: מה חשב בילדותו ומה חשב בזקנתו? ומסביר התלמוד: בילדותו סבר שהזהב הוא החשוב ונקרא מטבע, הכסף אינו חשוב נקרא "פירות" וקונה הפרי את המטבע (הכלל הוא כל הירוד מחברו - קונה את חברו). בזקנתו סבר כסף שהוא "חריף" - מהיר בהוצאה, המטבע השכיח מוגדר מטבע, זהב שאינו "חריף" - מוגדר "פירות" וכו'.

ובסוגיה המקבילה בירושלמי:

אמר ליה: אבוי חזור בך ותני כהדא "הזהב קונה את הכסף",

אמר ליה לינא חזור בי דעד דהוה חילך עליך אתניתני "הכסף קונה את הזהב".

מילתיה דרבי אמר זהב כפירות, מתניתא אמרה כסף כפירות (ירושלמי בבא מציעא ד, א [ט ע"ג]).

תרגום: אומר הבן לאב: חזור בך ושנה: הזהב קונה את הכסף. עונה האב: איני חוזר בי שעוד כשהיה חילך עליך (=כשהיית צעיר ותקיף) הייתי שונה הכסף קונה את הזהב. דבריו של רבי היו שהזהב כפֵירות, המשנה אמרה שכסף כפירות.

בילדותו סבר רבי שזהב לגבי כסף הוא מטבע ולכן כסף קונה את הזהב; בזקנתו שינה רבי את משנתו וסבר שהזהב קונה את הכסף. אך הבן מבקש לתפוס את דעת אביו במשנתו הראשונה ולא לשנותה. זו הכרעה של הבן, שירש את מקום אביו. כתוצאה ממחלוקת זו נותרו בידינו שתי מהדורות של משנה. משנה אחת (שהיא המוסמכת מפי רבי יהודה הנשיא) היא משנת זקנתו והיא גורסת "הזהב קונה את הכסף". אך רבי שמעון המשיך את המפעל לאחר מות האב ושינה את הנוסח ל"הכסף קונה את הזהב".42 וכך אנו מוצאים את ההתפלגות גם בתלמודים. המשנה שהגיעה עם רב לבבל, עוד בחיי רבי יהודה הנשיא,43 היא משנת רבי בזקנתו. אך בארץ ישראל המשיכו לעסוק במשנה ולטפל בה, בפיקוחו של רבי שמעון החכם, וכך נוצרה למשנה מהדורה ארץ-ישראלית שלאחר מות רבי, וזו הנוסחה הירושלמית.

שתי דוגמאות אלו ורבות אחרות מלמדות שרבי שמעון נכנס לניהול המפעל הגדול של המשפחה, מפעל כינוס דברי חכמים - המשנה, והמשיך יצירה זו עד לעיצובה הסופי.

רבי חנינא מסרב לקבל את המינוי

את המינוי השלישי, "העומד בראש" - קובע רבי מחוץ למשפחה. מי שאמור לזכות במשרה הוא רבי חנינא בר חמא. גם מסורת ארץ ישראל מכירה את צוואתו של רבי, אך באופן מעט שונה:

רבי הוה ממני תרין מינויין, אין הוון כדיי היו מתקיימין, ואין לא הוון מסתלקין. מדדמך פקיד לבריה אמר לא תעביד כן אלא מני כולהון כחדא ומני לרבי חמא בר חנינה [=חנינא בר חמא] בראשה (ירושלמי תענית ד, ב ([סח ע"א]).

תרגום: רבי היה ממנה שני מינויים, אם היו כדאיים, מתקיימים, ואם לא, היו מסתלקים. משנטה למות ציווה לבנו, לא תעשה כך, אלא מנה את כולם כאחד ומנה את רבי חנינה חמא בראש.44

אלא שרבי חנינא בר חמא לא מיהר לקבל עליו את התפקיד:

מן דדמך בעא בריה ממניתיה ולא קביל עליה [=כשמת רבי ביקש בנו (גמליאל) למנות את רבי חנינא לראש, ולא קיבל על עצמו].

המסורת הבבלית (הנ"ל) מדווחת על התרחשות זו בניסוח שונה:

לא קיבל רבי חנינא, שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה.

מתרחשת כאן, למול עינינו, סצנה פוליטית. בנו של הנשיא (נראה שרבן גמליאל), מבקש לממש את צוואת אביו ולמנות את רבי חנינא לראש. אך לרבי חנינא סדר יום אחר. הוא מורד בהחלטת הנשיא ומבקש לקבוע ראש אחר, שכלל לא הוזכר בצוואה. "רבי אפס" מבוגר ממנו בשתי שנים ומחצה, ועליו לדעתו להיות בראש. על רבי אפס אנו יודעים מעט מדיי.45 ייתכן שמדובר ברבי אפס שהיה שמשו של רבי. ההפיכה הקטנה של רבי חנינא הועילה ורבי אפס הפך להיות הראש. על תקופת ההנהגה של רבי חנינא (לאחר רבי אפס) נעמוד בהמשך השער.