חכמים- כרך ה’

הסתלקותו של רב עשתה רושם גדול.

הגמרא מתארת באופן ציורי את הריקנות שחשו תלמידיו בהיעדרו:

כי נח נפשיה דרב, אזלו תלמידיו בתריה.

כי הדרי, אמרי: ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק.

בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו: הסבו דוקא תנן, אבל ישבו - לא, או דילמא כיון דאמרי ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא - כי הסבו דמי? לא הוה בידייהו.

קם רב אדא בר אהבה, אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא.

אמר: נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן! (ברכות מב ע"ב).

תרגום: כאשר נפטר רב, הלכו תלמידיו אחרי מיטתו. כאשר חזרו, אמרו: נלך ונאכל לחם על נהר דנק. לאחר שאכלו, ישבו ושאלו: האם "הסבו" דווקא נאמר במשנה, אבל "ישבו" - לא, או שמא כיוון שאמרו: "נלך ונאכל לחם במקום פלוני" - נחשב הדבר כמו הסבה? לא הייתה בידם תשובה. עמד רב אדא בר אהבה, הפך את הבגד הקרוע מההלוויה וקרע קריעה נוספת. אמר: רב נפטר ואת דיני ברכת המזון לא למדנו.

תלמידיו של רב חשים יתמות עמוקה. הם יושבים לאכול לחם מיד אחרי ההלוויה ומגלים מיד את החור שנפער בעולמם. הם זוכרים את המשנה הקובעת שכאשר כמה אנשים אוכלים יחד אחד יכול לברך עבור כולם, אך אינם יודעים את פירושה. רב הוא איש ההלכה והמסורה, וכל תורתם ממנו. עולמם של חכמי הדרום ינק מתורתו של רב, ובהיעדרו הרגישו חוסר אונים.

כל עוד היה רב בחיים הוא האפיל על כל סביבותיו והיה עמוד היסוד לקבוצת הלומדים בסורא. בית המדרש שהקים היה תלוי בו ובאישיותו.1 על פי עדותו של רב שרירא גאון, כינס רב בסורא "תלמידים הרבה, וקבע שם בית דין" (אגרת רב שרירא גאון, רבנן סבוראי, סעיף פח). חוג התלמידים שסבב את רב ספג את משנתו ועיצב את השקפת עולמו ברוח המורה הגדול.

בספרי חכמים ד עמדתי על שיטת הלימוד של חכמי סורא, הנשענת על דרשת הכתוב יותר מאשר על יצירה מחודשת. לדידם, אסמכתאות מן המקרא מהוות בסיס חזק יותר להלכה מאשר הררים של סברות, שהיום הן כאן ומחר באה רוח ועוקרת אותן. בישיבתו של רב שיננו משניות ומצאו את מקורן ("מאן תנא"). שיטה זו לא חידשה פרשנות אלא יצרה "בתי אב", שמהם נבנתה ההלכה ביציבות. כך סוּוגו המשניות כ"משנת רבי מאיר" לעומת "משנת רבי יהודה" וכן הלאה. רב הביא לבבל את המסורת ואת ההישענות על חכמת העבר. הדיאלקטיקה וחכמת הפרשנות התלמודית התהוו בעיקר בצפון בבל, בקרב תלמידי שמואל - מחדשי ישיבת פומבדיתא.2 גם ביחס לשלטון ולתרבות בחר רב בדרך המסורת ולא בדרך החידוש. הוא הורה לתלמידיו להסתגר בתוך בית המדרש ולהזדקק כמה שפחות להתערבות בעולם של התרבות הסובבת אותם.3

יש בסיס לטענה כי בשנים שלאחר פטירת רב (שנת 247) ועד לפטירת שמואל (שנת 254) נדדו חלק מהתלמידים לנהרדעא, ובסורא נותר בית מדרש מצומצם.4 החידוש הגדול שהתחולל בעולם הלימוד בהמשך, לאחר פטירת שמואל, הוא המעבר מ"בית מדרש" ל"ישיבה". כלומר, נוסדה ישיבה קבועה המתקיימת בזכות עצמה ולא רק מתוקף מעמדו של העומד בראשה. שלושת תלמידיו המרכזיים של רב הם שהובילו את התהליך הזה: רבי אלעזר בן פדת, שעלה לארץ והפך להיות ממלא מקומו של רבי יוחנן בטבריה; רב יהודה בן יחזקאל, שעבר לאחר מות רבו לצפון ולמד מפי שמואל עד שהפך להיות מייסד ישיבת פומבדיתא ועמד בראשה; רב הונא שנשאר בבית המדרש של רבו והפך להיות מייסד ישיבת סורא ועמד בראשה במשך ארבעים שנה.

כך עולה מתוך דברי הגאונים המתארים את ראשיתן של הישיבות בבבל:5

בתחילה בימי רב שהיה סוף התנאים ותחילת האמוראים לא היתה עדין ישיבה בבבל [...] ולאחר שנפטר רב עשו ישיבה בבבל על דרך ארץ ישראל, והיא ישיבת סורא, ומלך בה רב הונא ארבעים שנה, והוא היה הראשון לכל מי שהיה ראש ישיבה בבבל. ואחר כך מלך רב חסדא ונמשכה מלכותו עשר שנים.

רב הונא ורב חסדא מוכרים כחכמי סורא של הדור השני. אחרי פטירתו של רב הונא (בשנת 296) ישב רב חסדא על כיסאו בסורא למשך עשר שנים. במקורות רבים מתארים את רב הונא ורב חסדא בתור "זוג".6 שניהם מכונים ביחד "חסידי בבל" (תענית כג ע"ב) ו"זקני סורא" (סנהדרין יז ע"ב), ומתוארים כבני עניים שהתעשרו בבגרותם (שבת קמ ע"ב ומגילה כז ע"ב). השינוי במעמדם הכלכלי של רב הונא ורב חסדא, כמו גם של חכמים אחרים, מלמד על אפשרות הניעות הכלכלית של החכמים בבבל. זו תופעה מרתקת וייתכן שהיא מבדילה בין הקהילה היהודית בבבל לחברה הפרסית-סאסאנית. על פי הידוע לנו, בחברה הסובבת הזרה המעמדות היו קבועים וקשוחים, ולנמנים עליהם היו זכויות פוליטיות וכלכליות מוגדרות. נראה שבעולמה של הקהילה היהודית הייתה לתלמידי החכמים זכות יתר לשינוי מעמדם בתוקף תורתם.7

שער זה יוקדש לישיבת סורא שאחרי פטירת רב.