חכמים, נשיאים ורומאים בארץ ישראל

פרק 1 תורה וגדולה במקום אחד - מורשת רבי יהודה הנשיא

יהודי של ימינו, החושב לרגע על המשמעות של יום העצמאות של מדינת ישראל, נאחז בתימהון. המעבר המהיר משואה נוראה, שכילתה יותר משליש יהודי העולם, למדינה יהודית ריבונית הוא בלתי נתפס. דעתו של כל משקיף שקול אינה מסוגלת להכיל את הקימה המופלאה של עם ישראל מאפר החורבן; בתום מלחמת העולם השנייה איש לא צפה שתוך שלוש שנים תקום מדינה יהודית בארץ ישראל שתהדוף את אויביה, שתקבץ גלויות, שתבנה את הארץ ושתחולל התפרצות אדירה של יצירה בתורה ובמדע.

אולם המהפכה הניסית של זמננו איננה חריגה בהיסטוריה היהודית הארוכה והסוערת. לפני 1,900 שנה כמעט, התבוסה הנוראית של המורדים היהודים במרד בר-כוכבא (132-135) הובילה לאסון בקנה מידה של שואת אירופה: ארץ יהודה נחרבה והפכה לשממה; לפחות חצי מיליון מתושביה, רוב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, נטבחו, נמכרו לעבדים או ברחו מהארץ, ונוראות המלחמה וגזרות הדת שבאו בעקבותיה עשו שַׁמּוֹת במעמד החכמים ובתהליכי מסירת התורה שבעל-פה. והנה, פחות מדור אחד אחרי האסון הצליח עם ישראל באופן ניסי להשתקם בארצו. מגמת הכיליון התהפכה בדור אושא (140-180) בכל החזיתות: היחסים עם השלטון הרומי עברו מעימות להשלמה; מרכז הכובד של ההתיישבות והכלכלה עבר מיהודה לגליל; קהילות ותיקות חוזקו וקהילות חדשות נוסדו; ותלמידי רבי עקיבא ששרדו את המלחמה קמו מהשבר הנורא, ובעמל רב אספו, שִחזרו וסידרו את כל המסורות הקיימות של התורה שבעל-פה. כך הוכשרה הקרקע לתור זהב נדיר בימי כהונת רבי יהודה הנשיא (180-220) - תקופה של רגיעה ביטחונית ושגשוג כלכלי, מלווה בהתפרצות מדהימה של יצירה רוחנית, שהגיעה לשיא עם פרסום המשנה בתחילת המאה השלישית.

מסורת מפי חכם ארץ-ישראלי, תלמיד של רבי יהודה הנשיא בשם ר' הילל בריה דרבי וולס, 20 מסכמת באופן קולע את המשמעות ההיסטורית של המנהיג הגדול ושל התקופה שהוא עיצב: 21

ואמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס:

מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

ר' יהודה הנשיא נקבע בתודעת דורו ודורות מאוחרים כמגשים האידיאל של 'תורה וגדולה במקום אחד', כמנהיג ששילב מיומנות בכל מקצועות התורה עם עושר רב וסמכות פוליטית ללא תקדים. ההשוואה בין רבי יהודה הנשיא ('רבי' בלשון חכמים) למשה רבנו מתבקשת: משה נתן לעם ישראל את התורה שבכתב, ורבי סידר עבור העם את התורה שבעל-פה, המבארת ומרחיבה את החוקים והתובנות של התורה שבכתב. שניהם הצליחו להתקבל בעם כמוסרי 'תורה' סמכותיים, דווקא מפני שבאו ממקום אישי של 'גדולה': תכונות אופי מושכות, עושר רב, ייחוס משפחתי וכוח פוליטי שהביאו אותם למעמד מלכותי. כל מרכיבי האישיות של משה ורבי התחברו כדי לזַכות אותם בכבוד ובהערצה מכל שכבות העם. גם תורה אלוקית זקוקה לשיווק מוצלח; 'גדולתו' של רבי הכשירה את התנאים לעריכה סופית של סדרי המשנה, אבל בעיקר הציבה את המשנה בעיני הדורות הבאים כ'קאנון' - ספר רשמי ומחייב. בדורות האמוראים, במאות השלישית והרביעית, כל מילה במשנה נלמדה והתפרשה בבתי המדרש של חכמים, ואוסף דיניה קיבל מעמד של חוקה.

החשיבות המכרעת של תכונת ה'גדולה' בקידום פועלו הרוחני והחומרי של רבי משתקפת ממקור ארץ-ישראלי אחר מדורו של רבי - תוספתא, סנהדרין יא, ח:

ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון:

הנוי והכוח והחכמה והעושר והשיבה והכבוד והתפארת 22

ובנים לצדיקים נאה להם ונאה לעולם... 23

ר' שמעון בן מנסיא אומ': אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים

וכולן נתקיימו ברבי ובניו. 24

בירושלמי, סנהדרין יא, ב (ל ע"א), האמורא ר' יוחנן מתקן את דברי התנא ר' שמעון בן מנסיא: 25 'ר' יוחנן אומר כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים היו בר" - כלומר המידות שנמנו בצדיקים התקיימו ברבי בלבד, ולא בבניו. 26

ר' שמעון בן יהודה היה תלמיד מובהק של ר' שמעון בר יוחאי שפעל בדור החמישי והאחרון של התנאים, דורו של רבי. הוא מונה בשם רבו שבע מידות נעלות המצטרפות יחד באנשי סגולה כדי ליצור כוח משיכה אישית, שהיוונים מכנים כריזמה (χάρισμα); תכונה נדירה זו משביחה את הצדיק ומאפשרת לו להשפיע רבות על העולם שסביבו. ר' שמעון בן מנסיא, עוד חכם מדורו של רבי, טען ששבע המידות האלו 'התקיימו ברבי ובניו', ואולם רבי יוחנן, שהספיק להכיר את בניו של רבי, טען מניסיונו שרבי בלבד ניחן בכריזמה סוחפת. בכוח הכריזמה שלו הצליח רבי להצית רגשי נאמנות והערצה בכל שכבות החברה היהודית: בחכמי בית המדרש, ב'גדולים' מחוגי האצולה, וחשוב מכול - בהמון פשוטי העם.

רבי לא היה בהכרח החכם החריף ביותר בדורו, ואולי לא העשיר הגדול ביותר בארץ ישראל. 27 אולם השילוב הייחודי של תורה עם גדולה, שילוב שעיצב את האישיות החזקה והמושכת שלו, משך אליו תלמידים ועמיתים מכל חלקי הארץ וגם מבבל הרחוקה. הקיבוץ הגדול של חכמים שהתקבצו סביבו בבית שערים ואחר כך בציפורי, העניק לרבי את היוקרה והסמכות של ראש בית המדרש, או 'בית הדין הגדול'. 28כנשיא חכמי דורו ניתנה לרבי הסמכות מאת חבריו החכמים לפסוק אחרון בדיני איסור והיתר 29 ולתקן תקנות כלכליות וחברתיות נצרכות לטובת העם. 30

מעמדו של רבי כ'נותן תורה' לעם ישראל השתווה ביוקרתו לזה של משה רבנו, והקנה לו סמכויות חסרות תקדים במישור החברתי והדתי. הסמכויות האלה הגדירו את תחומי הפעולה של צאצאיו, הנשיאים שכיהנו אחריו בשושלת 'בית רבי' במשך יותר ממאתיים שנה:

1. הזכות הבלעדית להסמיך חכמים, למנות דיינים ולנהל את מערכות המשפט. 31

2. הזכות הבלעדית לקבוע את לוח השנה על ידי קידוש חודשים ועיבור שנים. 32

3. הזכות למנות מחנכים ופקידי ציבור בתחום הדת והרווחה - לקהילות מקומיות ברחבי ארץ ישראל 33 וגם לקהילות בתפוצה היהודית באגן הים התיכון. 34 מינויים אלו מומנו על ידי הקהילות, ולרוב, היו מותנים באישורן.

4. הזכות הבלעדית להכריז על תעניות ציבור לשם הורדת גשמים, והזכות להוביל, יחד עם ראשי החכמים, את טקסי התפילות לגשם ברחובה של עיר. 35

5. כוח מיוחד להטיל נידוי חברתי חמור, מלווה בכוח התרת נידוי מיוחד. 36

מתוך שבע המידות 'שמנו חכמים בצדיקים', ארבע מולדות ורק שלוש - העושר, הכוח והכבוד - נרכשות. וראה זה פלא, את התכונות הנרכשות - עושר רב, כוח מנהלי ושיפוטי נרחב וכבוד מופלג - קיבל רבי בזכות קשריו עם השושלת הסוורית. 37 הרומאים אפשרו לרבי יהודה הנשיא לעלות ל'גדולה' בדורו, ובהמשך לייסד את שושלת הנשיאים 'לבית רבי', שושלת כעין מלכותית שזכתה להכרה ולגיבוי של השלטון הרומי במשך כמאתיים שנה. העובדה שהשלטון הרומי תמך באדם שבא ממעמד החכמים למנהיג של היישוב היהודי בארץ ובתפוצות, מעידה לא רק על סגולותיו האישיות של רבי, אלא גם על חשיבותו ומרכזיותו של מעמד החכמים בחברה היהודית באותה תקופה. 38

איך הפך רבי ליקירם של הרומאים? רבי ירש את כס המנהיגות הדתית מאביו רבן שמעון בן גמליאל (השני) סביב שנת 180, וניהל בית מדרש גדול - 'סנהדרין' - בעיירה שלו בית שערים. 39 כהונת רבי התחילה כאשר כיהן ברומא אחרון הקיסרים של שושלת האנטונינים - קומודוס המושחת והמטורף. לאחר שקומודוס נרצח בשנת 193, התפתח מאבק על כס הקיסר בין ספטימיוס סוורוס, נציב מחוז פנוניה (מרכז אירופה של היום), לבין פסקניוס ניגר, הנציב של סוריה. הליגיונות הרומאיים וערי הפוליס בארץ ישראל נאלצו לבחור צד מבין הטוענים לכתר; באשר לליגיונות בארץ ישראל, מקובל שהליגיון השישי Ferrata נטש את המפקד שלהם פסקניוס ניגר ועבר לתמוך בסוורוס, ואילו הליגיון העשירי Fretensis נשאר נאמן לניגר. 40 המאבק המר ניטש בין השניים במשך שנתיים, בשנים 193-194, והוכרע לטובת סוורוס בקרב גורלי ליד העיר איסוס שבמזרח אסיה הקטנה. אנו יודעים שהשומרונים בשכם (Neapolis) תמכו בפסקניוס ניגר, כי המנצח סוורוס העניש אותם אחרי ניצחונו. מאותו היגיון יש להסיק שהקהילה היהודית תחת הנהגתו של רבי יהודה הנשיא תמכה בסוורוס, 41 כי הלה ידע להיטיב עם העם היהודי לאחר ניצחונו, 42 ובמיוחד הרעיף על מנהיגם, רבי יהודה הנשיא, נכסים וכבוד. 43

עושר

התלמודים, ובמיוחד הבבלי, מלאים בתיאורים מופלגים וציוריים על עושרו של רבי, אולם מקורות אלו אינם מוסרים מידע על מקור העושר. 44ירושלמי, שביעית ו, א (לו ע"ד) מוסר: 'אנטונינוס יהבה לרבי תרין דשנין באריס', 45 כלומר הקיסר מסר לרבי שתי אחוזות חקלאיות בהסדר של אריסות. לפי ההקשר בירושלמי שביעית, מיקום הקרקעות היה ב'יבלונה', שטח נרחב ופורה בגולן או בבשן. 46 מקום מושבו המקורי של רבי היה בעיירה בית שערים שבגליל המערבי, ובמקום זה הוא גם נקבר (איור 1 בגיליון התמונות). בית שערים שכנה באחוזה מלכותית רחבת ידיים בימי החשמונאים ומשפחת הורדוס, והפך לאחוזה קיסרית לקראת סוף המאה הראשונה ולמשך המאה השנייה לספירה. 47 יש לשער שבתחילת המאה השלישית, הקיסרים הסוורים העבירו את הניהול, ובהמשך גם את הבעלות, של קרקעות הקיסר בבית שערים לידיו של רבי. במהלך המאות השלישית והרביעית, החלק התחתון של הגבעה המרכזית של בית שערים הפך לנקרופוליס ענק ששירת יהודים מארץ ישראל ומהתפוצות, בבעלותם ובניהולם הבלעדיים של הנשיאים לבית רבי.

שמעון אפלבאום מסכם שרבי קיבל בחכירה מן הקיסר שטחים נרחבים של אדמות כתר, ובכך הפך ל-conductor, או קבלן משנה, המנהל את אחוזות הקיסרים בארץ ישראל ובאזורי הספר סמוכים. 48 ייתכן שהמלצתו של רבי לחנך בנים באומנות של 'יישוב מדינה' הייתה על רקע המעורבות של משפחתו בפיתוח הקרקעות והכלכלה בארץ ישראל. 49 נוסף על כך, מקור בבראשית רבה מזכיר עדר פרים של אנטונינוס שהיה מרביע עדר פרים של רבי; לפי זה, רבי עסק גם בגידול בקר בתיאום עם בית הקיסר. 50 מכל האמור יוצא שעושרו של רבי הגיע אליו בחסדי פטרוניו מהשושלת הסוורית, 51 ולכן הונו היה תלוי בהמשך רצונו הטוב של השלטון הרומי.

בשבע-עשרה השנים האחרונות של חייו עבר רבי מבית שערים אל עיר הפוליס ציפורי שבגליל התחתון המערבי. 52 בבלי, כתובות קג ע"א מספר שרבי עבר לציפורי מסיבות בריאותיות, וייתכן שזה נכון, אולם אין להתעלם מהיתרונות הפוליטיים הכרוכים במעבר הזה. ציפורי הייתה בירה אדמיניסטרטיבית בגליל; כעיר מעורבת עם מוסדות שלטון ותרבות רומיים, היא סיפקה כר נוח לטיפוח קשרים ניהוליים ועסקיים עם הרומאים. חשובה לא פחות הייתה ההזדמנות ליצור ברית של קבע עם המעמד העליון של החברה היהודית בגליל, ששכן בערים ציפורי וטבריה. האצולה היהודית התהדרה בעושרה, שהתבסס על אחוזות חקלאיות באזור הכפרי, והתגאתה בייחוסה, בעיקר ייחוס כוהני של משפחות שישבו בציפורי כבר בימי בית שני. ה'גדולים' של החברה היהודית כיהנו כחברי מועצה ב'בולי' - המועצה העירונית של ציפורי; הם פיתחו קשרים כלכליים וחברתיים עם הפקידים הרומאים ששהו בציפורי, ובילו איתם בתיאטרון ובבית המרחץ העירוני. 53

אהרן אופנהיימר הציע שמעבר רבי לציפורי סימן את נכונות חוגי האצולה היהודית לקבל את מרותו של רבי והסנהדרין שלו, 54 ואף לתמוך ביעדים הדתיים-תרבותיים של בית הנשיא. 55 רבי קירב לחצרו את עשירי החברה היהודית, גם אם הם לא היו תלמידי חכמים; 56 בירושלמי, מועד קטן ג, א (פא ע"ג) מסופר: 'רבי הוה מוקר לבר אלעשא', ומההקשר ברור שבר אלעשא היה עשיר ועם הארץ. 57 הברית ההדוקה של שושלת בית רבי עם מעמד האצולה התקיימה במשך כל שנות קיומו של מוסד הנשיאות. בימי רבי, בנו גמליאל ונכדו יהודה השני, הנשיאים היו תלמידי חכמים מובהקים, והאצולה היהודית המתבוללת השפיעה פחות על הנשיאים עצמם. אולם גם בימי הנשיאים הראשונים, פקידי בית הנשיא הושפעו יותר ממגע תמידי עם פקידים וסוחרים מהסביב הפגנית; המחיר הבלתי נמנע של שיתוף פעולה מנהלי ועסקי היה אימוץ נורמות תרבותיות של העולם הגדול.

אנו לומדים בתוספתא, סוטה טו, ח: 'התירו להם לבית רבן גמליאל ללמד את בניהם יונית מפני שהן קרובין למלכות'; ובתוספתא, עבודה זרה ג, ה: 'התירו לבית רבן גמליאל להיות רואין במראה מפני שהן קרובין למלכות'. 58 יהודי הנפגש תדיר עם הפקידות הרומית צריך לדבר בשפתם, ובמזרח ניהלו הרומאים את ענייניהם ביוונית כבר מימי יוליוס קיסר. היהודי צריך גם להיראות בצורה המקובלת על הרומאים, וזה אומר תספורת אופנתית ('קומי') המצריכה בדיקה תכופה במראה. אימוץ פרגמטי של התרבות הרומית השתרש אצל אנשי בית הנשיא, השפיע על זהותם ועל הגדרתם העצמית, ובסוף הרחיק אותם שלא לטובתם מהוויי העם. נראה להלן שמהרבע האחרון של המאה השלישית והלאה הנשיאים עצמם התקרבו מאוד לאצולה, אימצו יחד איתם ערכים רומיים והתנתקו בהדרגה מהוויי בית המדרש וערכי התורה. כך הביאו הפיתויים והחובות של ה'גדולה' להפרדת ה'גדולה' מה'תורה'. 59

כוח

הסוורים הכירו ברבי יהודה הנשיא כראש האומה, והעניקו לו אוטונומיה נרחבת וגיבוי מלא בניהול מערכת משפט עצמאית בדיני ממונות ואף בדיני נפשות. עדות מיוחדת במינה לכוחה של מערכת המשפט בדורות הראשונים של הנשיאים לבית רבי, מופיעה במכתב ששלח אב הכנסייה אוריגנס ממושבו שבקיסריה אל ידיד בשם אפריקנוס: 60

...ואף עכשיו שמולכים הרומאים והיהודים משלמים להם את מס שני הדינרים, הרי הנשיא (ἐθνᾰρχης) כוחו יפה כל כך אצל היהודים, שכאילו בהסכמת הקיסר אינו נבדל במאומה ממי שהיה מולך על העם, שכן בהצנע נערכים משפטים לפי התורה, ויש שנידונים למיתה, אמנם לא בפרהסיא גמורה, אך גם לא בהעדר ידיעתו של הקיסר. ודבר זה למדנו ובררנו כשישבנו בארצם ימים מרובים...

אוריגנס היה תיאולוג נוצרי מאלכסנדריה, ששהה בקיסריה בארץ ישראל בשתי תקופות שונות בחייו, מ-215 עד 219 בימיו של רבי, ומ-232 עד מותו ב-250, בימי נכדו של רבי, יהודה השני. קשה להכריע אם דברי אוריגנס מתייחסים לתקופת רבי, כאשר הקיסר שגיבה את רבי בהטלת עונש מוות בבית דינו היה קרקלה, או שמדובר בנכדו של רבי - יהודה השני, שראשית כהונתו חפפה לסוף כהונתו של הקיסר הסוורי אוהד היהודים אלכסנדר סוורוס. 61 אוריגנס מעיר באירוניה על סתירה במדיניות הרומית. מצד אחד, יהודים ברחבי האימפריה עדיין שילמו בימי רבי את מס הגולגולת שהטיל עליהם אספסיינוס (במקום תרומת מחצית השקל של ימי הבית השני). מצד שני, האתנרכוס היהודי - ראש העדה, המשתווה למי ש'מולך על העם' מבחינת מדיניות פנים - קיבל מהקיסר סמכות משפטית מרחיקת לכת, שלא הייתה נהוגה אצל עמים ועדות אחרים בפרובינקיות של רומא: הזכות להטיל עונש מוות, ומן הסתם גם הזכות להלקות עבריינים. 62 אולם נראה שסמכות ענישה כה נרחבת לא התמידה בבית הנשיא מעבר לימי הסוורים.

הנשיאים לבית רבי נהנו משירותם הנאמן של 'גותים', עבדים ממוצא גותי שהיו כנראה חיילים בעברם. 63 אנקדוטה ממדרש קהלת רבה י, ב, מספרת שתופעה זו החלה כבר בימי רבי, ושוטר כגון זה מכונה 'בר ביתיה' (בן ביתו) של רבי. המדרש מתאר אותם מאיימים עם 'מזמרה' על בעל דין שלא קיבל פסק דין של רבי ובית דינו. 64 משטרה כגון זו שירתה את מוסד הנשיאות במשך כל שנות קיומו, ונפגוש אותה להלן כאוכפת פסקי דין, כשומרת על הנשיא, וכמענישה את מתנגדי הנשיא, כולל תלמידי חכמים סוררים.

כבוד

כל הכיבודים שהרעיפו הרומאים על רבי נחשבו כאין וכאפס לעומת ההערצה המשיחית אשר זכה לה ממקורביו ומבני דורו. 65 בירושלמי, שבת טז, א (טו ע"ג) מסופר: 66

דלמא.

ר' ור' חייא רבא ור' ישמעאל ביר' יוסה

היו יושבין ופושטין במגילת קינות

ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה.

ושיירו בה אל"ף בי"ת אחד.

אמרו. למחר אנו באין וגומרין אותה.

עם כשר' נפטר לביתו נכשל באצבעו

וקרא על גרמיה 'רבים מכאובים לרשע'.

אמ' ליה ר' חייה. בחובינו מטתך כן.

דכת' 'רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם'.

אמ' לו ר' ישמעאל ביר' יוסי.

אילו לא היינו עוסקין בעניין כך היה לנו לומ'.

על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין.

תרגום וביאור:

מעשה שהיה - 'דלמא' היא היגוי בארמית של המילה היוונית 'דרמה'. הכותרת 'דלמא' אינה מופיעה ככותרת לפני כל סיפור חכמים בירושלמי; לדעתי, משמעות המונח היא שמדובר במסורת עתיקה, ולא בשחזור ספרותי שיצר עורך מאוחר.

רבי ורבי חייא רבה ורבי ישמעאל ברבי יוסי

היו יושבין ודורשים במגילת איכה

ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אחרי שעת מנחה קטנה (שעת אחר צהריים מאוחרת). 67

והשאירו בה אל"ף בי"ת אחד - לא הספיקו לדרוש אחד מפרקים א עד ד, המסודרים לפי אל"ף בי"ת.

אמרו. למחר אנו באין וגומרין אותה.

כאשר רבי נפטר מבית המדרש לביתו קיבל מכה באצבעו

וקרא על עצמו את הפסוק:

רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע...ּ (תהלים לב, י) - כלומר קיבלתי מכה באצבע כעונש על חטאי.

אמר לו רבי חייה. באשמה שלנו - בגלל חטאינו הגיע לך כן - קיבלת את המכה.

דכתיב רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ י'י נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם... (איכה ד, כ).

אמר לו רבי ישמעאל בירבי יוסי לרבי חייא.

אילו לא היינו עוסקין בעניין במגילת איכה כך היה לנו לומר - היינו צריכים להיזכר בפסוק הזה.

על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין...

רבי יהודה הנשיא נפגע באצבעו בערב תשעה באב, והבין מיד שהוא לא נחבל במקרה, אלא נענש מהשמים על חטאיו; ייתכן שהשפיעה עליו התחושה שהוא נענש בסמוך לאותו יום שעם ישראל נענש על חטאיו בחורבן ובגלות. תלמידיו הבכירים של רבי, ר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי, מסכימים עם רבם שמדובר בעונש על חטא, אולם הם טוענים שדמות ייצוגית כמוהו, שנשלחה מטעם ההשגחה העליונה להנהיג את העם ולהביא לו גאולה, אינה נענשת על חטאיה שלה, אלא על החטאים של העם כולו. 68 תובנה זו הייתה נכונה בזמנה לגבי יאשיהו מלך יהודה, 69 ונכונה לגבי רבי יהודה הנשיא, שהתקבל בעיני בני דורו כמלך לבית דוד, ובו זמנית כמשיח האמור להביא גאולה לעמו.

תלמידי רבי מבינים שהם עוסקים בתובנות חשובות. נדיר למצוא במדרש האגדה הצהרה כמו זו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, שאומר שגם בלי השראה מפסוק מקרא ('רוח אפינו משיח ה'), נסיבות התקופה עצמן מובילות בהכרח להכרה במלכותו ובמשיחיותו של רבי. היהודים בדור רבי הרגישו שהם 'עוסקין בעניין' הגאולה; אותות החסד החריגות שהפגין השלטון הרומי הציתו ציפיות משיחיות, והאישיות הכריזמטית והייחודית של רבי הלהיבה לבבות. 70 תחושת הגאולה חדרה לא רק ללבו של ר' חייא, שיש לראותו כמייצג את תלמידי בבל שנמשכו מהגולה אל אווירת תור הזהב בחצרו של רבי, 71 אלא גם ללבו של ר' ישמעאל ברבי יוסי, שיש לראותו כנציג של משפחת חכמים מציפורי, ובהרחבה, של כל החכמים הארץ-ישראלים שהתקבצו סביב רבי.

לא היה זה מפתיע לו הפגין רבי ישמעאל ברבי יוסי סקפטיות כלפי הציפיות המשיחיות שעורר רבי יהודה הנשיא. רק שני דורות קודם לכן הופיעה בארץ ישראל אישיות כריזמטית אחרת, הלא הוא שמעון בן כוסבה (בר-כוכבא), שכינה את עצמו 'נשיא' במכתביו ובמטבעותיו, והוכתר כמשיח על ידי גדול הדור ר' עקיבא. 72 האכזבה והייאוש בציבור היהודי ממפלתו של בן כוסבה ומחורבן יהודה היו גדולים; תעיד על כך ההגירה הניכרת לבבל של רבים משורדי המרד. 73 אולם גם רבי ישמעאל ברבי יוסי לא היה יכול להתכחש לתפנית הדרמטית בהתייחסותם של הרומאים לעם ישראל בארץ ישראל תחת שושלת הסוורים. המעבר החד של הרומאים מאויב מר ונקמן לבעל ברית מיטיב ותומך, עורר תקווה גם בקרב חכמים שגדלו בדור אושא, והתמודדו בצעירותם עם תוצאות השואה של מרד בר-כוכבא.

מנגנון הגנה יעיל להקטנת ציפיות ולמניעת אכזבה נוספת היה ההכרה שהגאולה המשיחית אינה מגיעה בבת אחת, אלא בהדרגה ולאורך זמן. הכרה זו מגולמת בסיפור מפורסם בירושלמי: 74

דלמא.

ר' חייא רבא ור' שמעון בן חלפתא

הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה

וראו איילת השחר שבקע אורה.

אמ' ר' חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא.

בירבי. כך היא גאולתן שליש'.

כתחילה קימאה קימאה. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

מאי טעמ'. 'כי אשב בחושך יי אור לי'.

[כך] (כ)[ב]תחילה 'ומרדכי יושב בשער המלך'.

ואחר כך 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'.

ואחר כך 'וישב מרדכי אל שער המלך'.

ואחר כך 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות'.

ואחר כך 'ליהודים היתה אורה ושמחה'.

תרגום וביאור:

מעשה שהיה - כמו בסיפור הקודם, עורך הירושלמי מודיע מראש שהוא מביא מסורת עתיקה על שיחה בין חכמים שהתרחשה בימי רבי יהודה הנשיא.

ר' חייא רבא ור' שמעון בן חלפתא - שניהם תלמידים של רבי. ר' שמעון בן חלפתא היה מבוגר מר' חייא. 75

היו הולכים באותה בקעת ארבל - בקעה המשתרעת מערבה מהכנרת ומצפון לטבריה - בזמן עלות השחר. 76

וראו איילת השחר קרני האור הראשונות שבקע אורה.

אמ' ר' חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא.

בירבי - תואר של כבוד (תרגומו: בנו של חכם). כך היא גאולתן של ישראל.

כתחילה מעט מעט. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

מה המקור במקרא? ... כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְיָ אוֹר לִי (מיכה ז, ח).

כך בתחילה ...וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ... (אסתר ב, כא).

ואחר כך וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס... (שם ו, יא).

ואחר כך וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ... (שם ו, יב).

ואחר כך וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת... (שם ח, טו).

ואחר כך לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה... (שם ח, טז). 77

אותו רבי חייא הבבלי שהכיר ברבי כ'רוח אפינו משיח ה", לומד מההופעה האִטית של עליית עמוד השחר שגם תהליכי גאולה מגיעים בהדרגה. כשם שהשינויים אינם ניכרים בהכרח ברגע היווצרותם, כך תהליכי גאולה מתגלים רק למפרע, כאירועים המשתלבים זה בזה למכלול שלם. זה המסר של העלילה במגילת אסתר, המצרפת הישגים קטנים לכדי ישועה גדולה - גאולה ש'רבה והולכת'. לא זו אף זו, ר' חייא לומד מתופעת הטבע של עליית השחר, שגאולת ישראל מגיעה דרך תהליכים פוליטיים 'טבעיים'. העיסוק בהשתדלות ובמשא ומתן מול הקיסר הרומי אינו פוגע בדמותו המשיחית של רבי. עוד לפני שתגיע הגאולה האסכטולוגית הסופית לעתיד לבוא, דורו של רבי רואים בו מנהיג 'אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם' (איכה ד, כ - המשך הפסוק 'רוח אפינו משיח ה"). דיו לר' חייא ובני דורו לחיות תחת צלו של רבי, מוגנים על ידו מפני עושק השלטון הנוכרי. 78

ההבחנה בין הגאולה של קמעה קמעה בימי רבי ובין הגאולה של לעתיד לבוא, מבוארת במקור אחר בתלמוד הבבלי, הקשור רעיונית וספרותית לסיפור החזון של ר' חייא בבקעת ארבל. בבלי, מגילה יא ע"א, מביא ברייתא (חומר תנאי מתחילת המאה השלישית) הדורשת פסוק מסוף פרשת התוכחה אשר בספר ויקרא:

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם

לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. (ויקרא כו, מד)

במתניתא תנא:

לא מאסתים - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה,

ולא געלתים - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול,

לכלותם - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, 79

להפר בריתי אתם - בימי (פרסיים) [רומיים], שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות,

כי אני ה' אלהיהם - לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. 80

הקב"ה העמיד בכל דור ודור של תקופת שלטון רומי נשיא מבית רבי יחד עם מנהיגי מעמד החכמים,6281 כמושיעים ארציים, כמשיחים 'על אש קטנה'. הנשיאים נשלחו להגן על עם ישראל ולהציל אותו מכליה, כפי שעשו חצרני מלך בבל - דניאל וחבריו, כפי שעשה הכוהן הגדול שמעון הצדיק בהשתדלותו מול אלכסנדר הגדול, כפי שעשו החשמונאים שהובילו מרד מול היוונים, 82 וכפי שעשו מרדכי ואסתר בהשתדלותם מול אחשוורוש. הנשיאים פועלים כשליחי ה', אולם מודעים לכך שגילוי מלא של כבוד ה' וכוחו מיועד רק לעתיד לבוא; עד אז, כל אומה ולשון - הפרסים במזרח והרומאים במערב - ממשיכים לשלוט בעם ישראל. 83

אלו שראו ברבי יהודה הנשיא, או באחד מצאצאיו, סוג של משיח לבית דוד נדרשו להוכיח את מוצאו ממשפחת דוד המלך. האמורא הבבלי רב היה תלמיד מובהק של רבי יהודה הנשיא בציפורי, והעיד שרבו החשיב מאוד את מוצאו מדוד המלך: 'רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד' - כלומר, רבי יהודה הנשיא, שהוא צאצא של דוד בעיניו ובעיני בני דורו, מתאמץ כדי לדרוש פסוקי מקרא בזכותו של דוד. 84 טענת תומכי בית הנשיא לייחוס רבי וצאצאיו למשפחת דוד המלך כללה שני שלבים: תחילה הופצה מסורת משפחתית שבית הנשיא התייחס לחכם המהולל הלל הזקן, ובהמשך נטען שהלל עצמו השתייך למשפחת דוד המלך. 85

הפרק הראשון של משנת אבות מתאר שרשרת מסירה של התורה שבעל-פה המתחילה במשה רבנו ומגיעה עד הלל ושמאי, צמד חכמים שפעל כמאה שנים לפני החורבן (אבות א, א-ח). מהלל ושמאי מסתעפת מסירת התורה לשני מסלולים: מסלול ראשי העובר דרך תלמידו המוביל של הלל, רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, ח והלאה), ולידו מסלול מקביל (א, טז-ב, ג), שנראה כמו שרשרת משפחתית. רשימה זו מתחילה בהלל, עוברת דרך רבן גמליאל (הזקן), בנו שמעון (רשב"ג הראשון), רשב"ג השני, ומסתיימת ברבי, ובנו 'רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא'. 86 כך העורך של משנת אבות בתחילת התקופה האמוראית הכניס רשימת יוחסין לטקסט, והצהיר בכך על קשר משפחתי בין הלל הזקן בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, לרבן גמליאל ברבי, שפעל בתחילת המאה השלישית. 87

לפי סיפור בתוספתא, פסחים ד, יג-יד, שנערך גם הוא קרוב לימי רבן גמליאל ברבי, העם הכיר במנהיגותו של הלל אחרי שהלה פעל לאפשר להם להקריב קורבן פסח במקדש בשבת. בסוף הסיפור, התוספתא מסכמת: 'בו ביום מינו את הלל נשיא והיה מורה להם בהלכות הפסח'. כיוון שהתואר 'נשיא' אינו מופיע בשום מקור רבני (חוץ ממקור זה) לפני המאה השלישית, נראה שיש כאן ניסיון מגמתי של עורך התוספתא להוסיף לגיטימציה לשושלת הנשיאים לבית רבי, על ידי מינוי תקדימי של אבי השושלת הלל הזקן למשרה היוקרתית של נשיא העם. 88 כך נקבע בתודעת הציבור היהודי קשר איתן בין הנשיא המכהן לבית רבי לבין דמות נערצת ורבת השפעה מהעבר.

בדור השלישי של אמוראי ארץ ישראל, בעל אגדה ידוע בטבריה דיווח על מציאה 'מקרית' של מסמך חשוב בירושלים. כך מסופר בירושלמי תענית: 89

אמ' ר' לוי. מגילת יוחסין [מצאו] בירושלם וכתוב [ב]ה. הלל מן דדוד.

בן יצף מן דאסף. בן ציצית הכסת מן דאבנר. בן קוביסין מן דאחאב.

בן כלבא שבוע מן דכלב. ר'י יניי מן דעלי. (מ)ן יהוד['] מן ציפורין.

ר' חייה רבה מבני שפטיה בן אבוטל.

ר' יוסי ביר' חלפתא מבני יונדב בן רכב. רבי נחמיה מן נחמיה התרשתא.

רבי לוי היה דרשן ובעל אגדה טברייני מהדור השלישי של אמוראי ארץ ישראל. הוא מדווח על מגילת יוחסין שנמצאה כביכול בירושלים, 90 המאשרת את טענת בית הנשיא שאבי השושלת הלל הזקן התייחס לדוד המלך; המגילה אף קושרת את ר' חייא, תלמידו של רבי, לשפטיה בן אביטל, אחד מבניו של דוד. 91 רשימת השמות במגילה כוללת תערובת מוזרה של ארבע משפחות משלהי ימי בית שני, של תנאים בני המאה השנייה, כגון ר' נחמיה ור' יוסי בן חלפתא, וגם תלמידי רבי מהמאה השלישית, כגון ר' יניי ור' חייא! מטרת ה'מציאה' שקופה למדי: לקשור את משפחת רבי לבית המלך דוד.

יש להניח שחכמי ארץ ישראל הכירו בשלטון הנשיאים בלי לבדוק אחרי למדנותם או צדקותם, כי האמינו שצאצאיו של רבי השתייכו לזרע המלוכה. חכמים רבים בארץ ישראל לאורך דורות האמוראים ראו בנשיא מלך לכל דבר. 'כבוד המלכים' שהעניקו חכמי ארץ ישראל לבית הנשיא אף הביא אותם להימנע באופן שיטתי מביקורת על דמותו של דוד המלך, אבי השושלת, בדרשות האגדה שנשאו בציבור. 92

התקבלות טענת הייחוס לדוד המלך ביססה סופית את עקרון השושלתיות בבית רבי בעיני העם בארץ ישראל ובתפוצות המערב. 93 לפי חשבוננו, אחרי פטירת רבי סביב שנת 220, עשרה דורות של נשיאים מצאצאיו ישבו בזה אחר זה על כס הנשיאות במשך יותר ממאתיים שנה; רצף ויציבות כאלה של שושלת פרובינקיאלית היו בגדר חלום רחוק עבור הקיסרים של האימפריה הרומית האדירה. כך הצליחה האישיות הכריזמטית והמלכותית של רבי יהודה הנשיא להקרין יוקרה וסמכות על צאצאיו וממשיכיו בשושלת של בית רבי.

20. לפי ירושלמי, כלאים ט, א (לב ע"א), רבי הילל בריה דרבי וולס היה בעצמו עשיר מופלג. ראו עליו במרגליות, כרך א, עמ' 103; היימן, כרך א, עמ' 375; מאיר, רבי יהודה הנשיא, עמ' 197-198.

21. בבלי, גיטין נט ע"א; סנהדרין לו ע"א. ראו כהן, שלושת הכתרים, עמ' 197.

22. נוי - יופי פיזי; כוח - אולי מדובר בכוח פיזי, אולם סביר יותר שהכוונה לכוח ולהשפעה פוליטיים; חוכמה - בינה ושכל חריף, לאו דווקא מיומנות בתורה; עושר - כמשמעו; שיבה - זקנה המעוררת כבוד והערכה; כבוד - מי שמכבד אחרים ו/או מי שמעורר כבוד בהופעתו, כולל בסגנון דיבורו; תפארת - היכולת לעורר השתאות ואהדה אצל אחרים.

23. גרסת התוספתא די משובשת - אחרי רשימת שבע המידות מופיעה המילה 'בנים', שאינה במקומה ושייכת לדרשה אחרת. דילגתי במובאה על פסוקי מקרא שצוטטו במקור במטרה למצוא מקור מקראי לרוב התכונות ברשימה.

24. מקבילות: משנה, אבות ו, ח; מסכת כלה רבתי ה, ח; ירושלמי, סנהדרין יא, ב (ל ע"א). הגרסה במשנה אבות משובשת יותר מהגרסה בתוספתא. במשנה, המימרות הראשונה והאחרונה נאמרו על ידי אותו חכם, ר' שמעון בן מנסיא; ברשימת המעלות כתוב 'זקנה' במקום 'תפארת', אף על פי שכבר מופיעה המילה 'שיבה'. מנגד, הגרסה במשנה, 'נאה לצדיקים ונאה לעולם', בהירה יותר מהגרסה בתוספתא - 'לצדיקים נאה להם ונאה לעולם'. הן במשנה הן בתוספתא מונים שמונה מעלות ולא שבע, אולם בגרסת הירושלמי מונים שבע בלבד, והמילה 'תפארת' הושמטה.

25. באופן משובש, ירושלמי סנהדרין גורס 'רבן שמעון בן גמליאל', אביו של רבי, כמעיד כביכול על שבע מידות שהתקיימו בבנו, במקום הגרסה הנכונה בתוספתא - 'ר' שמעון בן מנסיא'.

26. רבי שמעון בן מנסיא (בתוספתא ובמשנת אבות) מדבר על עמיתו רבי; ר' יוחנן מגיב לדבריו ואומר שרק רבי, יהודה הראשון, ניחן בכל שבע המידות המיוחדות, בניגוד לצאצאיו של רבי: בנו רבן גמליאל ברבי ונכדו יהודה נשיאה (יהודה השני), שניהם מוכרים לר' יוחנן. על רקע זה מוסיף העורך בירושלמי סנהדרין את הערת ר' יוחנן: 'מאן רבי? הוא רבי הוא רבי יהודה הנשיא'; דרך אגב, אנו למדים שיהודה הראשון כונה 'רבי יהודה הנשיא' בידי עורכי הירושלמי.

העורך בסנהדרין מביא הערה נוספת מרבי אבהו, חכם מוביל בדור השלישי של אמוראי ארץ ישראל: 'אמר רבי אבהו הוא רבי הוא רבי יודן הנשיא הוא רבינו'. רבי אבהו מעדכן את דברי ר' שמעון בן מנסיא ור' יוחנן ומגדיר את הכינוי 'רבי' כמתייחס ל'רבי יודן הנשיא'; להבדיל מ'יהודה הנשיא' בעברית, 'יודן הנשיא' בארמית מדבר על יהודה נשיאה, הלא הוא הנשיא יהודה השני. לפי ר' אבהו, המידות הטובות שהיו ביהודה הראשון אכן עברו לנכדו החכם ואב בית הדין יהודה השני, שגם הוא זכה לתואר 'רבי' ו'רבנו' (='רבותינו'); דווקא בקשר ליהודה השני נאמר (ירושלמי, שבת א, ד [ג ע"ד]; גיטין ז, ג [מח ע"ד]; עבודה זרה ב, ו [מא ע"ד]; נדה ג, ד [נ ע"ד]): 'בג' מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא רבותינו בגיטין בשמן ובסנדל'. אולם, רבי אבהו העיד על דרך השלילה ומתוך ניסיון אישי שמידות אלו לא עברו לנכדו של יהודה השני - יהודה השלישי. על השינויים לרעה בעיני החכמים בטיב הנשיאים המאוחרים מצאצאיו של רבי, נדבר רבות בהמשך חיבור זה.

27. להלן נביא רק את הפרטים מחיי רבי שעוזרים לנו לצייר את המורשת המדינית והפוליטית שהוא השאיר לצאצאיו. המעוניינים בביוגרפיה נרחבת ושקולה המבוססת על טיפול ביקורתי בכל המקורות הרבניים, יפנו לחיבורו של אהרון אופנהיימר (אופנהיימר, יהודה הנשיא).

28. על קיומו של מוסד זה בימי רבי ראו דברי ר' ישמעאל בר' יוסי בתוספתא, אהלות יח, יז: 'מתירא אני מבית דין הגדול שמא יריצו את ראשי'.

29. ירושלמי, דמאי ב, א (כב ע"ד): 'אמר ר' חייא בשם ר' יוחנן: רבי וחברו הלכה כרבי'.

30. ראו לוין, הנשיא היהודי, עמ' 674, הערות 139-146. לוין מייחס לרבי שבע תקנות, חלקן בתחום איסור והיתר, אבל כולן מכוונות להיטיב עם העם ולהקל עליו כלכלית. ראו דיון מקיף במקורות על התקנות הציבוריות של רבי במאיר, רבי יהודה הנשיא, עמ' 229-235.

31. ראו מאמרו של ר' אבא בירושלמי, סנהדרין א, ב (יט ע"א). להלן בפרק 8 ובפרק 14 ננתח מאמר מרכזי זה לעומק; ראו גם ספרי דברים פסקה יג ופסקה שמו. על מדיניות המינויים של רבי ראו ירושלמי, תענית ד, ב (סח ע"א); שביעית ו, א (לו ע"ג); לספרות משנית ראו ורהפטיג, הסמיכה, עמ' קמט-קסט; ליברמן, פלשתינה, עמ' 361; לוין, הנשיא היהודי, עמ' 665-669; אופנהיימר, יהודה הנשיא, עמ' 121-128; מאיר, רבי יהודה הנשיא, עמ' 236-238, והפניות בעמ' 383, הערות 48-49. על מינוי של חכמים לתפקידים מיוחדים כגון התרת בכורות, התרת נדרים וראיית כתמים, ראו ירושלמי, חגיגה א, ח (עו ע"ג) = נדרים י, ח (מב ע"ב); בבלי, סנהדרין ה ע"א.

32. ראו לוין, הנשיא היהודי, עמ' 669-671. על פעילותו הדומיננטית של רבן גמליאל דיבנה בקביעת הלוח ראו משנה, עדויות ז, ו; ראש השנה ב, ח-ט. על פעילותו של רבי בקביעת הלוח ראו ירושלמי, סנהדרין א, ב (יח ע"ג); בבלי, חולין נו ע"ב; ראש השנה כה ע"א. הנשיא הוא שמכריז על שנה מעוברת לכל העולם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות על ידי שליחים מיוחדים. תהליך עיבור השנה הוא תפארתו של הנשיא ואחד המקורות הראשיים לכוחו וליוקרתו; הרי בסופו של דבר מי ששולט בלוח שולט בכל מעגל השנה היהודית, על מועדי הקודש שנחגגים בבתי הכנסת ועל כל המצוות התלויות במועדים.

33. ראו לוין, מעמד החכמים (עמ' 109, והערות 101 ו-102), הטוען שסמכויות ניהול הועברו מראשי הקהילות אל בית הנשיא מימי רבי והלאה. אולם יש לסייג קביעה זו ולומר שלפחות בימי רבי שמרו ראשי הקהילות במידת מה על עצמאותם. ראו המקרה של לוי בר סיסי ואנשי סימונייא (תל שימרון של ימנו) בירושלמי, יבמות יב, ו (יג ע"א), ומקבילה לסיפור בבראשית רבה פא, ב (מהד. תיאודור-אלבק עמ' 969). כל עוד החזיקו הקהילות זכות וטו, גם חכמים יכלו להציע מועמדים לשרת בקהילות; ראו הסיפור על אנשי בוצרה ורשב"ל בירושלמי, שביעית ו, א (לו ע"ד), ובדברים רבה (מהד. ליברמן), עמ' 60-61.

34. יש ידיעות מועטות בירושלמי על קשר בין הנשיאים הראשונים - רבי, בנו ונכדו - ובין קהילות בחו"ל, כולל דיווח על ביקורים בלודקיה של רבי (ספרי דברים פסקה שלה) ונכדו יהודה השני (ירושלמי, יבמות ח, א [ח ע"ד]). לפי נוסח אחד, רבי שלח חכם לבדוק עניין של יוחסין ברודוס (ירושלמי, יבמות ח, ב [ט ע"ב] = ביכורים א, ה [סד ע"א] = קידושין ד, ז [סו ע"ב]). סביר להניח שכפי שהבבלים כיבדו את רבי ונמשכו אליו, גם התפוצה המערבית נמשכה אליו.

35. ראו לוין, הנשיא היהודי, עמ' 663-665. סדרי תענית נקבעו במשנה, תענית ב, א. לתעניות ציבור בימיו של רבי ראו בבלי, תענית יד ע"ב; כד ע"א. אם מצאנו בבבלי דיווחים על תעניות שהוכרזו על ידי חכמים, יש להניח שהם עשו זאת בשליחות הנשיא, או שהחכם המדובר הכריז על צום מקומי ולא לאומי.

36. לוין, הנשיא היהודי, עמ' 665. וראו ברייתא בירושלמי, מועד קטן ג, א (פא ע"ד); בבלי, מועד קטן טז ע"א; יז ע"א.

37. ישראל לוין מייחס את ייסוד מוסד הנשיאות והכתרת רבי יהודה הנשיא לשושלת הסוורית; ראו לוין, מופת, עמ' 398-402.

38. ראו הר, זהותו של עם, עמ' 39-40, והערה 55.

39. סשה שטרן מערער על הדעה השלטת שרבי יהודה הנשיא היה נצר לשושלת הנשיאות שהתחילה עם הלל הבבלי, ולכל הפחות היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל השני ונכדו של רבן גמליאל דיבנה. שטרן מראה שכל המקורות המקשרים את רבי לרשב"ג מצויים אך ורק בתלמוד הבבלי; מקורות ארץ-ישראליים, לפי פרשנותו של שטרן, מרמזים על כך שרבי לא נולד לתוך המעמד הרבני. אולם שטרן אינו נותן הסבר משביע רצון לעובדה שהשם הנדיר 'גמליאל' ניתן לבנו של רבי ומוגבל לצאצאים של אותה שושלת, ואינו מסביר איך הצליח רבי להערים על בני דורו וחבריו במעמד החכמים בטענה שקרית שהוא מתייחס למשפחת רבן גמליאל והלל! ראו שטרן, רבי והנשיאות, עמ' 200-207.

40. ראו סמלווד, היהודים, עמ' 487-488. הליגיון השישי Ferrata קיבל מסוורוס את תואר הכבוד Fidelis Constans (תמיד נאמן), בניגוד לליגיון העשירי שלא קיבל ממנו כיבודים.

41. ראו אופנהיימר, יהודה הנשיא, עמ' 42: 'היהודים, לעומת זאת, השכילו - באחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה - לתמוך "בסוס המנצח" ספטימיוס סוורוס, ובעקבות זאת זכו ככל הנראה הם ומנהיגם רבי יהודה הנשיא בפריבילגיות...'. יש לתהות אם רבי ו/או יהודי הגליל היו מעורבים בהחלטת ראשי הליגיון השישי, שחנה בגליל התחתון קרוב לציפורי ובית שערים, לתמוך בסוורוס.

42. הירונימוס טען בפירושו לדניאל (a(XI, 34-35 PL XXV, 570a ש'סוורוס ובנו אנטונינוס היטיבו מאד עם היהודים'. כתובת מחורבת קציון שבגליל העליון משנת 197 מייחלת לשלום הסוורים (CIJ II, עמ' 157-158).

43. אני מניח בזה שרבי זכה לתגמול כה נדיב מהרומאים עקב שילוב של שתדלנות למען הסוורים, והיותו מכבר אחד האישים הבולטים והמשפיעים בקהילה היהודית בארץ ישראל; מעמדו הרם בציבור בוודאי היה קשור לייחוס הנטען דרך אביו לרבן גמליאל דיבנה ולשושלת הלל הזקן.

44. מקורות בירושלמי על עושרו של רבי: פרדות יוקרתיות של בית רבי - ירושלמי, שבת ח, א (יא ע"א) = שקלים ג, ב (מז ע"ג) = ח, א (נא ע"א); ירושלמי, דמאי א, ג (כב ע"א) = תענית ג, א (סו ע"ג); ספינה של 'בית רבי' עם יותר משלוש מאות חביות דגים - ירושלמי, עבודה זרה ב, ו (מב ע"א); קרון של 'בית רבי' שהוביל חביות יין - ירושלמי, עבודה זרה ד, ד (מד ע"ד); בבעלות בית רבי היו עשרים וארבע קריות, קרונות, שהובילו חכמים ללוד - ירושלמי, סנהדרין א, ב (יח ע"ג); רבי פרנס תלמיד במעשר עני - ירושלמי, פאה ח, ח (כא ע"א) = סוטה ג, ד (יט ע"א); פרנס בנות אלישע בן אבויה - ירושלמי, חגיגה ב, א (עז ע"א); פרנס ילדי שתים-עשרה יבמות - ירושלמי, יבמות ד, יא (ו ע"ב). אפשר שחלק ממקורות אלו מדברים על צאצאיו של רבי. מקורות בבבלי ציוריים יותר ולכן אמינים פחות: ברכות נז ע"ב = עבודה זרה יא ע"א; חגיגה טו ע"ב; כתובות י ע"ב; נדרים נ ע"ב; בבא מציעא פה ע"א; בבא בתרא ח ע"א; עבודה זרה י ע"ב; טז ע"א; חולין ז ע"ב. ראו דיון במאיר, עושרו ומעמדו, עמ' 120-135, הנ"ל, רבי יהודה הנשיא, עמ' 243-247.

45. גרסה זו לפי כתב-יד רומי (ותיקן 133); בכתב-יד ליידן 'תרין אלפין דושנין באריסו', כלומר אלפיים יחידות קרקע שהן דשנות מבחינת תפוקת יבול; אולם עמיצור, היתר הגולן, מקיים את גרסת כתב-יד רומי, ומוכיח ש'דושנין' היה מונח רומי לאחוזה ולא שם תואר ליבול. אם מדובר בשתי אחוזות, המילה 'אלפין' כאן מיותרת, וכנראה נוספה בידי מעתיק מאוחר.

46. ראו זינגבוים, אחוזות; עמיצור, היתר הגולן; שוורץ, אדמות. ראו ירושלמי, עבודה זרה ד, ד (מד ע"ד), הרומז שקרון של יין שהיה שייך לבית רבי (כלומר צאצאיו של רבי) הובל יותר מארבעה מילין ל'ציידן' (כנראה בית ציידא שמצפון-מזרח לכנרת); אולי יין זה הופק באחוזה של משפחת רבי ב'יבלונה'. עוד מקור בירושלמי, מעשר שני ד, א (נד ע"ד) מספר שלרבי היו פירי ב'כותניין', אתר ששמואל קליין ממקם בבשן (קליין, אחוזות, עמ' 547, הערה 11); באותה סוגיה רשום: 'רבי היה לוקח קישואין בכורות למלכות וקבע מעשר שני על כל עוקץ ועוקץ'. לפי הצעתו של גרץ, דברי ימי ישראל, כרך ב, עמ' 320, 'אנטונינוס' במקור זה הוא אלכסנדר סוורוaס, ו'רבי' הוא נכדו של רבי, הנשיא יהודה השני.

47. פלוויוס מדווח ב'חיים', כד, 188-189, שהמקום היה חלק מנחלת ברניקי המלכה, בתו של אגריפס הראשון ממשפחת הורדוס. הירושלמי מדווח שרבי נקבר בבית שערים, והרבה מסורות בבליות תומכות בישיבתו בבית שערים בחייו לפני שעבר לציפורי. ליבנר, גלויות הסנהדרין, עמ' 238-241, מפקפק בהשתייכותו של רבי לבית שערים; בעמ' 238 הערה 28, הוא מעלה ומיד מוריד את האפשרות שרבי ניהל אדמות במהולל-נהלל שבעמק יזרעאל.

48. אפלבאום, היהודים בארץ ישראל, עמ' 41. היבול מאחוזות הקיסר התחלק בין אריסים שעיבדו את הקרקעות, לבין רבי, שגבה את חלקו עבור ניהול, ובין הקיסר שקיבל את שאר ההכנסה. אפלבאום מוסיף: 'תפקידו של רבי כחוכר כללי של אדמות הקיסרים משתלב במדיניות הסברים, המכוונת להגביר את הייצור ולהגדיל את האספקה למדינה ולצבא'.

49. מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יח.

50. בראשית רבה כ, ו (מהד. תיאודור-אלבק עמ' 190); ירושלמי, נדה א, ג (מט ע"ב). אפלבאום, היהודים בארץ ישראל, עמ' 43, מציע שעדרים אלו היו בבשן, שהיה מפורסם כמקום מרעה.

51. בבלי, ברכות מג ע"א מביא ברייתא בזה הלשון: 'אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום'. מטעי האפרסמון ביריחו ובבקעת הירדן היו מונופול קיסרי מהמאה הראשונה לפני הספירה; הבושם שהופק נמכר בכסף רב, והמטעים הכניסו הון רב לבעליהם. מהברייתא הבבלית משמע שחלק מהמטעים הועברו מהקיסר לרשותו של רבי, מן הסתם כחוכר.

52. ירושלמי, כלאים ט, ד (לב ע"ב).

53. אם בימי הדריאנוס חברות בבולי הוגבלה לנוכרים, במגמה של הסתמכות פוליטית בלעדית על היסוד הפגני באוכלוסייה, ספטימיוס סוורוס ובנו קרקלה התירו ליהודים לשמש בשלטון העירוני, ואלו הפכו לרוב בין חברי הבולי. ראו אופנהיימר, עיור, עמ' 218-220 והערות שם; ביכלר, המנהיגים, עמ' 12-27. וייס, תרבות הפנאי, עמ' 432 מעריך שחברי הבולי ועשירי העיר היהודים 'מימנו את מבני הבידור ואת המופעים שנערכו בהם'.

54. אנו מוצאים את רבי מכריע בסכסוך בין 'בולי' - חברי המועצה של הפוליס האחראים על חקיקה וייעוץ, ל'איסרטגי' - שני השליטים בפועל של הפוליס (לפי אופנהיימר, אלו הנקראים duoviri בלטינית - ראו אופנהיימר, עיור, עמ' 219-220). המעשה הובא בירושלמי, יומא א, ב (לט ע"א), ובשינויים בבבלי, בבא בתרא קמג ע"א; ראו גם ירושלמי כתובות י, ה (לד ע"א). ראו פירושה של מאיר, רבי יהודה הנשיא, עמ' 220, ועמ' 381 הערה 19.

55. אופנהיימר, שיקום הישוב, עמ' 82; הנ"ל, הגליל, עמ' 44, 53; הנ"ל, יהודה הנשיא, עמ' 90-93. בעקבות מחקרו של אופנהיימר על עם-הארץ הגלילי (אופנהיימר, עם הארץ) ברצוני להעלות כאן שאלה למחשבה: הייתכן שחוגי עם הארץ הידועים לשמצה מהספרות התנאית, שסירבו לשתף פעולה עם

החכמים בחומרות של דיני תרומות ומעשרות ושל טומאה וטהרה, באו מחוגי האצולה ובעלי האחוזות? האם הברית שלהם עם רבי סימלה פיוס מסוים, כאשר רבי הִשעה או ביטל חלק מהחיובים השנויים במחלוקת, ובני האצולה הסכימו לקבל על עצמם את סמכותו של רבי ובית דינו?

56. בבלי, עירובין פו ע"א, מודיע לנו: 'רבי מכבד עשירים', ומדגים את התובנה הזאת בסיפורים על עשירים שביקרו אצלו.

57. בבלי, נדרים נא ע"א, יודע כי 'בן אלעשה חתניה דרבי הוה ועשיר גדול הוה'. אולם ראו ספראי, סיפורי חכמים (עמ' 229-232), המפקפק בעדות הבבלי בקשר לקשרי החיתון של רבי.

58. ראו ירושלמי, עבודה זרה ב, ב (מא ע"א) = שבת ו, א (ז ע"ד): 'שלשה דברים התירו לבית רבי: שיהו רואין במראה ושיהו מספרין קומי ושילמדו את בניהן יוונית שהיו זקוקין למלכות'. וראו בבלי, סוטה מט ע"ב; בבא קמא פג ע"א. המונח 'בית רבי' מזהה את 'רבן גמליאל' בתוספתא סוטה ועבודה זרה עם רבן גמליאל השלישי, בנו של רבי.

59. תמורות אלו מזכירות את תהליך הסתאבותו של שלמה המלך, ה'חכם מכל אדם', כפי שמתואר בספר מלכים א, י:כו - יא:יג, ואת הסיפור הטרגי לא פחות של התייוונות וקריסה דתית של שושלת החשמונאים, שהתחילו את דרכם כחסידים וקנאים לדבר ה'.

60. Origen - Epistle. ad Africanum 14 (Migne P. G. 11, p. 82 ff.)a; תרגום בעקבות אלון, תולדות, כרך ב, עמ' 112.

המכתב חובר בשנים 240-245.

61. ראו אופנהיימר, יהודה הנשיא, עמ' 53-56; גרץ, דברי ימי ישראל, ב, עמ' 300, הערה 2. באורסאק, משה היווני, עמ' 38, מפרש את דברי אוריגנס לומר שהקיסר הרומי ראה בנשיא היהודי ראש עַם (ethnarchos) ולא מנהיג דתי בלבד, ולכן אישר לנשיא סמכות ענישה נרחבת.

62. ראו אופנהיימר, יהודה הנשיא, עמ' 55-56, המייחס את התופעה של גט כפוי על ידי גויים, החובטים בהוראת בית דין של ישראל (משנה, גיטין ט, ח; ירושלמי, גיטין ט, ח [נ ע"ד]) וגם חליצה כפויה (תוספתא, יבמות יב, יג), לתקופה של רבי ובתי הדין שלו. ראו בהקשר זה דרשה בבראשית רבה צח, ח (מהד. תיאודור-אלבק עמ' 1259), אולי מימיו של רבי: 'דבר אחר: לא יסור שבט מיהודה, זו סנהדרין שהוא מכה ורודה, ומחוקק מבין רגליו, אלו שני סופרי הדיינים שהיו עומדים לפניהם אחד מימין ואחד משמאל'.

63. לפי באורסאק, ערביה הרומית, עמ' 120, הקיסר ספטימיוס סוורוס הביא לראשונה חיילים גותים לאזור, כחלק מצבא שהוא גייס ללחום נגד הפרסים. יש לשער שבית הנשיא רכש עבדים אלו מהשלטון הרומי בכסף מלא.

64. ראו פירושה של מאיר, רבי יהודה הנשיא, עמ' 222-223, על המסורת בקהלת רבה. בבלי, ברכות טז ע"ב מספר שרבי התפלל להגנה מ'עזי פנים' ואנשים קשים אחרים, וחשש מהם אף על פי שעמדו עליו 'קצוצי' או שומרי ראש. 'קצוצי' פירושו סריס, ועבדים כאלו היו מצויים במלכות הפרסית ולא באימפריה הרומית; לכן סובר אופנהיימר שהמספר הבבלי תרגם אנקדוטה ארץ-ישראלית למציאות הבבלית. ראו אופנהיימר, יהודה הנשיא, עמ' 50-51; הנ"ל, רבי ובבל, עמ' 305-312. על זימונים (כנראה בכפייה) לבית דינו של רבי ראו ירושלמי, תעניות ג, א (סו ע"ג); בבלי, נדרים נ ע"ב.

65. על משיחיותו של רבי ראו אורבך, מעמד והנהגה, עמ' 51 (=הנ"ל, מעולמם, עמ' 326, 329); הנ"ל חז"ל, עמ' 609.

66. מקבילות: איכה רבה ד, כג; ויקרא רבה טו, ד; גנזי ירושלמי, שבת ד, עמ' 183; ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 193.

67. לכאורה, סיפור זה על הכנותיו של רבי ותלמידיו לקראת צום תשעה באב מתנגש עם הדיווח החוזר בירושלמי (תענית ד, ז [סט ע"ג] = מגילה א, ג [ע ע"ג] = יבמות ו, ו [ז ע"ד]), ש'ביקש רבי לעקור תשעה באב, ולא הניחו לו'. אולם שאלת הבבלי, במגילה ה ע"ב: 'והא רבי בטבריא הוה' - מניח שאותו 'רבי' שרצה לעקור תשעה באב היה יהודה נשיאה (יהודה השני) ולא רבי יהודה הנשיא. לפי זה, מובן מדוע 'לא הניחו לו', ליהודה השני הפחות סמכותי.

68. בדבריו, ר' חייא מהדהד את המוטיב של 'העבד הסובל' המתואר בישעיהו נג. בניגוד לטענת אבות הכנסייה, שישו הנוצרי נצלב כדי לכפר על חטאי האנושות, בסיפור זה ר' חייא טוען שרבי ו/או יאשיהו נענשו בגין חטאי אחרים, אבל לאו דווקא כיפרו עליהם. אולם ראו ירושלמי, כלאים ט, ד (לב ע"ב) = כתובות יב, ג (לה ע"א), דברי רי יוסי בר' בון: 'כל אותן שלש-עשרה שנה (שרבי סבל) לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה עוברה בארץ ישראל'.

69. ראו תוספתא, תענית ב, י.

70. ראו פרנקל, דרכי האגדה, עמ' 250-251, עמ' 625, הערה 94; גודבלאט, עקרון המלוכה, עמ' 160-161; מאיר, רבי יהודה הנשיא, עמ' 76-77. חוקרים אלו רואים בסיפור שלפנינו יצירה ספרותית מאוחרת ומפקפקים בתובנה שרבי נחשב למשיח בעיני בני דורו.

71. על ר' חייא ראו מרגליות, כרך א, עמ' 117-119. אחיינו של ר' חייא, רב, הגיע מבבל ללמוד אצל רבי, ואמר עליו (בבלי, סנהדרין צח ע"ב): 'אי מן חייא הוא (אם המשיח הוא בין החיים), כגון רבינו הקדוש'. בבלי, ראש השנה כה ע"א, מדווח שרבי אישר ציפייה משיחית של תלמידו ר' חייא כאשר קבע לו 'סימנא', או סיסמה, שישמש להודעה על קידוש החודש: 'דוד מלך ישראל חי וקים'. בבבלי, סנהדרין צט ע"א, רבי מגדיר את התקופה לפני הופעתו של המשיח כ'שלושה דורות' - פרק זמן זהה לתקופה שמחורבן הבית עד ימי רבי. ראו אופנהיימר, יהודה הנשיא, עמ' 37.

72. ירושלמי, תענית ד, ו (סח ע"ד): 'רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא'.

73. ראו הר, התקופה, עמ' 14.

74. ירושלמי, ברכות א, א (ב ע"ג) = יומא ג, ב (מ ע"ב); שיר השירים רבה ו, י; אסתר רבה י, יד; מדרש תהלים כב, יג.

75. על רבי שמעון בן חלפתא ראו מרגליות, כרך ב, עמ' 343-344.

76. בתקופה הביזנטית והערבית התפתחו מסורות בקשר להופעת המשיח לראשונה דווקא בבקעת ארבל - כך בספר זרובבל ובפיוט של רבי אלעזר הקליר. ראו עיר-שי, בקעת ארבל, עמ' 107-132.

77. הקשר בין מגילת אסתר להופעת השחר מופיע גם במדרש תהלים כב, א, בדרשה על הפסוק 'למנצח על אילת השחר' - זו אסתר.

78. יש לראות בתודעה הרווחת של גאולה בדורו של רבי את הרקע לניסיונו של רבי לעקור את צום תשעה באב; הרי לא מתאים לעם העובר תהליך של גאולה לעסוק באבלות. ראו ירושלמי, מגילה א, ג (ע ע"ג); תענית ד, ז (סט ע"ג); יבמות ו, ו (ז ע"ד); בבלי, מגילה ה ע"ב. הר, משיחיות מדינית, עמ' 340, מניח שרבי חי בתודעה של משיחיות מבלי להכריז על כך בגלוי, ואף מייחס לרבי תקווה נכזבת לבנות את בית המקדש.

79. פסקה זו מזכירה את הדרשה על מרדכי ואסתר שנאמרה בבקעת הארבל.

80. דרשה זו מפתחת דרשה קצרה בספרא בחוקותי פרשה ב פרק ח אות יא: 'אלא לא מאסתים בימי אספסיינוס ולא געלתים בימי יון, לכלותם להפר בריתי אתם, בימי המן כי אני ה' אלהיכם בימי גוג'. וראו גם אסתר רבה, פתיחתא סימן ד. רשימה דומה לזו של הבבלי, של מושיעי עם ישראל מול מלכויות שונות, מופיעה בדרשה בקטע גניזה שפרסם לוי גינצבורג (גינצבורג, גנזי שכטר, עמ' 92-93); באותו קטע, הדרשן הציב מול 'אדום' מושיעים מ'משפחת הלל'.

81. הניסוח 'בית רבי וחכמי דורות' משקף מציאות מאוחרת של סוף המאה הרביעית, כי הוא מציב את 'בית רבי' המתבולל כנפרד מ'חכמי דורות'; הנשיאים לבד אינם יכולים להושיע את עם ישראל מידי הרומאים ללא עזרת 'חכמי דורות'. השוו גרסת הגניזה המדברת על משפחת הלל, ללא אזכור של 'חכמי דורות'.

82. 'חשמונאי' כאן הוא מתתיהו כהן גדול, ו'בניו' הם יהודה המכבי ואחיו. הדרשן מדגיש את פעולת החשמונאים הראשונים תחת מתתיהו להצלת העם מכליה, בדומה לפעולת שמעון הצדיק שקדם להם, ומתעלם מיומרות החשמונאים לכיבושים ולעצמאות מדינית.

83. במאמר מבריק, משה אברבך (חזקיהו ורבי, עמ' 353-371) מראה שגם רבי יהודה הנשיא וגם חזקיהו מלך יהודה תוארו בגוונים משיחיים על ידי חכמים בארץ ישראל ובבבל. אברבך מוצא הרבה נקודות דמיון בין הנשיא והמלך, ואף טוען 'שחזקיהו משמש מסווה שקוף, פחות או יותר, לר' יהודה הנשיא' (עמ' 357). על סמך זה, אברבך טוען שהמאמר המפורסם והמפתיע של רבי הילל בבבלי, סנהדרין צט ע"א, ש'אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה', מדבר באופן סמלי על רבי יהודה הנשיא. לפי אברבך, 'בעיניו של ר' הלל לא היה אדם ראוי לכתרו של משיח יותר מרבי; ואם הוא לא זכה להיות גואלם של ישראל, הרי שוב אין לצפות בעתיד הנראה לעין למשיח אחר'. בפרק 3 נפגוש נכד של רבי בשם הלל, כך שייתכן שר' הילל השתייך לבית הנשיא.

84. בבלי, שבת נו ע"א. כך פירש רבי את הדברים הקשים שהטיח נתן הנביא בדוד אחרי חטא בת-שבע: 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר י'י לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי (שמואל ב יב, ט) - רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות - שביקש לעשות ולא עשה'.

85. להלן בפרק 29 אנו מנתחים סיפור פולמוסי ('רבי הוה ענוון סגין') המקבל את הטענה שבית הנשיא מתייחס להלל, אולם מפקפק בטענת הייחוס לבית דוד.

86. לא ברור מדוע השמיט העורך של משנת אבות אזכור של רבן גמליאל דיבנה.

87. ראו ספראי ורגב, ארץ ישראל, עמ' 227; ספראי, משנת אבות, עמ' 121; קדרי, מדרשי האגדה האמוראיים, עמ' 345; טרופר, מסכת אבות, עמ' 162; הלבני, מדרש, משנה וגמרא, עמ' 59 והערה 42; פורסטנברג, אבולוציה ספרותית, עמ' 120. על הייחוס של משפחת רבי להלל ראו גודבלאט, עקרון המלוכה, עמ' 151-153, 187; הנ"ל, ראשיתה של הנשיאות, עמ' 94-95.

88. ראו משנה חגיגה ב, ב, המציגה תיאור סכמטי של זוגות חכמים מהמאה השנייה לפני הספירה, כולל הלל ושמאי, כאשר הראשון בכל זוג נחשב לנשיא (של הסנהדרין) והשני לאב בית דין. בתוספתא פסחים הלל מתמנה לנשיא העם, ולא רק של הסנהדרין.

89. ירושלמי, תענית ד, ב (סח ע"א); בראשית רבה צט, י (לפי כתב-יד ותיקן 30, מהד. תיאודור-אלבק, עמ' 1259). ראו קליין, מגילת יוחסים, ציון ד, א (תרצ"ט), עמ' 30-50, הטוען לאותנטיות של המגילה. ישראל לוי פרסם מאמר בשנת 1895 (לוי, הלל) ובו טען שתוכן המגילה שעליה דיווח ר' לוי הומצא כליל, והוא לא פחות מ-'fantasie populaire' שנועד להגדיל את כבודה של שושלת בית רבי. הוא מצביע על כך שעניין הייחוס לדוד אינו מוזכר אצל אף לא אחד מקודמיו במשפחתו של רבי: הלל הזקן, רבן גמליאל הזקן, רשב"ג הראשון, רבן גמליאל דיבנה ורשב"ג השני. רוב גדול של חוקרים מודרניים מסכימים עם לוי, למשל: ליוור, בית דוד, עמ' 28-32, 37-41; באומגרטן, רבי יהודה, עמ' 146-147; סיברטסב, פוליטיקה; גודבלאט, עקרון המלוכה, 172-175. בעקבות הצעה של ניוזנר, גודבלאט אף דן באפשרות (עמ' 173-174) שרשב"ג השני בחר בשם 'יהודה' לבנו כדי להוסיף לו הילה של מלכות ומשיחיות.

90. הדיווח של ר' לוי על מציאת מגילת יוחסין בירושלים מזכיר את דבריו של שמעון בו עזאי במשנה, יבמות ד, יג, 'מצאתי מגילת יוחסין בירושלם וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש'. על בן עזאי, שחי בדור יבנה, יש לומר שאכן מצא מגילה בחורבות ירושלים; אולם קשה להסביר מציאת מגילה באמצע המאה השלישית, כאשר הכניסה לירושלים נאסרה על יהודים. אולם ראו ספראי, קהלא קדישא, עמ' 183-193, המתאר חבורה של חכמים שגרה בירושלים בתחילת המאה השלישית.

91. לפי סיפור בבבלי, כתובות סב ע"ב, דווקא רבי מתייחס לשפטיה בן אביטל, ואילו ר' חייא מתייחס לשמעי אחי דוד. לפי שתי הגרסות, ייחוסו של רבי עדיף על זה של ר' חייא.

92. ראו קלמין, החכם, עמ' 83-93, המצביע על הבדל ניכר בין הדרשות בקשר לדוד המלך של חכמי ארץ ישראל, שנטו לרוב לשבח אותו ולהצדיק את חטאיו, ובין הגישה הביקורתית יותר של חכמי בבל ובראשם האמורא המפורסם רב. על המשמעות הפוליטית של דרשות חכמים בקשר לדוד ראו שימוף, הגיבור, עמ' 1-17; שנאן, המלך דוד, עמ' 73.

93. כבר באמצע המאה השלישית, אב הכנסייה אוריגן דיווח במסגרת פירושו לברכות יעקב בספר בראשית:

'the ethnarch, being from the family of Judah, rules the people' (De Princip. 4.3, PG 11,348)a.

וראו בבלי, חולין צב ע"א: 'כִּי שָׂרִיתָ [עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל] (בראשית לב, כט): אמר רבה: רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו (מיעקב אבינו, אביו של יהודה) - ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל'; וראו בבלי, מועד קטן כז ע"ב.