חכמת נשים
נילי בוכמן-סלונימסקי
₪ 40.00
תקציר
קריאה חדשה ורעננה בסיפורי התנ”ך, מלאת תובנות אקטואליות: דמויות נשים מוכרות הופכות לבעלות יצרים ואופי חדש.
למדנו ששרה היא אישה קנאית ונקמנית ולכן גירשה את הגר וישמעאל. שלאה היא אישה דהויה שעיניה רכות וכל מה שהיא יודעת זה ללדת. שאיזבל היא המלכה שהביאה אסון על עמנו, ושנעמי ורות הן מופת לחן ולחסד.
הספר מראה כי לא כך הם פני הדברים. הוא מקשיב קשב רב למילות התנ”ך ולמשמעותן הגלויה והנסתרת, ומגלה את חוכמת הנשים העומדת בבסיס הסיפורים עליהן, את הלך רוחן, מחשבותיהן ומעשיהן פורצי הדרכים בתקופתן, דבר המביא לניפוץ מיתוסים רבים, שאותם או את חלקם אימצנו בהתאם לאישיותנו ואמונותינו.
נילי בוכמן-סלונימסקי היא פסיכיאטרית. זהו ספרה השני. ספרה הראשון “שופך דם האדם באדם – רציחות בתנ”ך” ראה אור לפני שנה.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 190
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 190
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
יש הרואים בשרה אמנו את האשמה בפילוג ובאיבה בין עם ישראל לבין בני ישמעאל וכועסים עליה בשל כך, ויש הרואים בה את האם האומללה שמתה בעקדת יצחק בנה ורחמים בלבם עליה. די לקרוא שניים מהשירים שנכתבו על שרה כדי לעמוד על עומק האמביוולנטיות שהיא מעוררת.
שירה של נאוה סמל "שרה שרה":
אל תגרשי את שפחתך הגר
אל תגרשי אל המדבר
שרה שרה
תני ליצחק תני לישמעאל
להיות אחים מאושרים,
שישחקו ויגדלו יחד
שיהיו חברים
מכאן עד סוף כל הדורות
שרה שרה
את תחסכי מאתנו המון צרות
מנגד עומד "שרי" של חוה יעקובר:
אלוהים ניסה את אברהם
לא את שרי
ואולי זו תמצית זכותה
של האישה
מי שברא את רחמה
ונתן בה את הכאב ואת הלידה
לא העז לנסות את מידת רחמיו
האם יוכל לעמוד בפני ייסוריה.
שני השירים מתייחסים לשרה כאם.
כבר השם "שרה" מבטא אמביוולנטיות. יש המפרשים אותו בעזרת הפועל ש.ר.ה שפירושו להיאבק, להילחם. מלאך אלוהים מסביר את השם "ישראל" שניתן ליעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְך כִּי אִם יִשְׂרָאֵל: כִּי־שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט). אחרים מייחסים אותו לשם העצם שר, שרה, הנובע מ"שררה" – כוח הסמכות, המעמד והשלטון. סיפור שרה הוא סיפורה של אם הנעזרת בכוח השררה במאבקה למען בנה.
המקרא מתאר את חוה כיולדת הראשונה "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן" (בראשית ד, א). אנו רואים בחוה את אמנו הגדולה, אם כל חי, למרות שאיננו יודעים דבר על רגשותיה האימהיים או על הקשר שלה לבניה. כשקין רוצח את הבל, היא יולדת ילד אחר במקומו "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (שם כה). חוה מייצגת את הפן הביולוגי של האימהות – לידה. היא ממשיכה את המין האנושי בדיוק כפי שעושה כל רבייה שמטרתה הישרדות.
תהליכי הישרדות ביולוגיים הם אבות היצרים רעב, צמא ומין והם שיצרו גם את הרגשות, ובראש וראשונה את הרגש החזק ביותר – האימהוּת, האהבה.
האימהות הופיעה לפני כ־150 מיליון שנה בד בבד עם המהפך שחל אצל צאצאי העופות והיונקים שהישרדותם הפכה לתלויה באחר. הצורך לגונן, להאכיל ולהתמסר, שנועד לשפר את סיכוייהם לשרוד, הוא בסיס האימהוּת.
ההסבר האבולוציוני־ביולוגי מייחס את היווצרות האימהות לשילוב של גורמים הנובעים מהתפתחות המוח לאורך האבולוציה. התפתחות זו יצרה את המערכת הלימבית האחראית לרגשות, את תאי הראי (המאפשרים לאדם לא רק חיקוי מוטורי או התנהגותי, אלא גם הזדהות רגשית ויכולת לחוש אמפתיה), את המוליכים העצביים דופאמין, נוראפינפרין וסרוטונין הקשורים לרגש האהבה ואת ההורמונים אוקסיטוצין ופרולקטין שהם בבסיס הצורך במגע והתקשרות.
כל אלה לא רק אפשרו את התהליך הביולוגי של ההתרבות, אלא העניקו לו ממד רגשי. הם היוצרים האמתיים של האימהוּת.
לדעתי ניתן לראות באימהוּת תהליך נפשי המקביל לתהליך הביולוגי־פיזיולוגי של היריון ולידה. היריון המסתיים בלידה הוא חידה. מדוע הרחם אינו דוחה גוף זר שמתפתח בו? זוהי שאלה שאין לה עדיין תשובה חד משמעית. מערכת החיסון מבוססת על דחיית כל מה שהגוף מזהה כ"לא אני", אך גוף האם אינו דוחה את העובר עם הגנים של האב המייצרים חלבונים הזרים לו. היריון הוא קבלה פיזית של גוף זר כ"אני". אימהוּת היא קבלת הנפש, ישות אחרת, כ"אני".
לאחר הלידה, הילד אינו ממשיך להיות "אני" בו העובר הוא חלק פיזי של האם. הוא גדל ומפתח לעצמו "אני" משלו שלעיתים זר לה מאוד. ה"אחר" הוא אותו חלק בילד הבונה את האני העצמאי שלו, הנפרד מזה של האם. לאורך כל התפתחותו הוא ימשיך לבנות ולהגדיל את החלק "האחר" הזה, אבל האם אינה דוחה אותו וממשיכה לחוש את הילד כחלק ממנה. אצל התינוק נוצר "אני" המפריד אותו מהאם, ואילו אצל האם מתרחב ה"אני" ומכיל בתוכו את האחר. בלידה אנו יולדות את ילדינו מגופנו החוצה, אך נפשית הם ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מאתנו.
יכולתה של אם לחוש את ילדה כ"אני" נובעת מהמשמעות שהילד נותן לחייה. הילד הוא המשך פיזיולוגי־ביולוגי של האם, הוא ההישרדות הביולוגית שלה. אך ילדיה מספקים לה מענה גם לצורך האנושי הבסיסי בשייכות. שייכות והמשכיות הם התשובה לפחד המוות של האדם המודע. האם מרחיבה את האני שלה על צאצאיה השונים ממנה כי הם התשובה לפחד המוות שלה.
כיוון שהעובר מתפתח בנקבה, האימהוּת נולדה בנקבות. האבהוּת הצעירה ממנה החלה רק עם בניית התא המשפחתי לפני כשלושה מיליון שנים. כיוון שהאבהוּת חסרה את הבסיס הפיזיולוגי הראשוני (היריון) היוצר שייכות וקיים באופן אימננטי באם, היה צורך לבנותו. השתתפות אבות בגידול ילדיהם היא תופעה חדשה יחסית (הקדימו אותנו בעניין זה הציפורים, הפינגווינים ואף סוגים אחדים של דגים, כגון אמנון). המאמץ, המסירות וההקרבה הנדרשים לטיפול יומיומי ומתמשך בילד, הם שהעמיקו את תחושת השייכות בקשר האבהי, והם המקטינים את ההבדלים בין אימהוּת לאבהוּת. התייחסותי לאימהוּת כוללת את האבהוּת.
שני פנים לאימהוּת הנובעות ממקורה – השייכות.האחד הוא אהבה, מסירות, נתינה שאינה תלויה בדבר והקרבה עצמית למען הצאצא. הפן השני הוא תוקפנות ואכזריות חסרת גבול כלפי מי שמאיים עליו. די להסתכל בציפור המדדה ומציגה עצמה פצועת כנף וטרף קל, כדי להסיט אליה את הטורף המתקרב לגוזליה בקן. או לראות את הפילה מרימה באמצעות החדק את הגור הקטן שלה שרגליו עדיין אינן נושאות אותו, ואיך היא הופכת להר געש של הרס כשהוא מאוים. בצד הרכות כלפי הצאצא עומדת תוקפנות איומה כלפי מי שמאיים עליו. מדוגמאות פשוטות אלה ניתן להבין עד כמה עתיק ומושרש הוא רגש האימהוּת.
אצל רוב בעלי החיים מופנים המסירות, ההגנה, הטיפוח והאהבה אל השגר הנוכחי. החתולה מסורה לגוריה עד שהם גדלים ועוזבים אותה, ואילו אצל האדם התרחבה האימהוּת הן לרוחב והן לעומק. ההתפתחות לרוחב מתבטאת בכך שהאימהות מוכלת על כל הצאצאים. הורה אינו מפסיק להתמסר ולאהוב את ילדו הראשון כשנולד הילד השני. ההתרחבות לעומק מחילה את האימהוּת על צאצאי הילדים, הנכדים והנינים. אימהוּת והורוּת נמשכים לאורך כל חיי ההורים ומתייחסים לכל ילדיהם ולצאצאיהם.
בתנ"ך מפציעה האימהוּת כתשובה לפחדיו של האדם ולבדידותו מיד לאחר סיפור מגדל בבל – בסיפור משפחת אברם. לא חברה ומגדל מגנים על האדם אלא המשפחה. כדי שהתא המשפחתי ישרוד, הקשר בין מרכיביו צריך להיות בלתי ניתן לפירוק. האימהוּת היא הדבק שעליו בנויה המשפחה.
מופיע סיפור עקרותה של שריעד אברם מתוארת שרשרת הדורות בסגנון התנ"כי האופייני – זה הוליד את זה וזה הוליד את זה – רשימת הגברים המולידים. אך באברם נעצרת הרשימה ובמקום המשפט "ואברם הוליד את..." מופיע המשפט האומר כי נחור ואברם לקחו להם נשים, מופיעים שמות הנשים – שרי ומלכה, ובהמשך "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית יא, ל).
שרי היא הסיבה לאי יכולתו של הגבר (אברם) להוליד.
שאלות ותהיות אינן מתעוררות בדרך כלל מהמובן מאליו. הן מתעוררות כשהמובן מאליו לא קורה. עקרותה של שרה היא שבר פנימי, שבר שיצר בסיפורי המקרא את הכמיהה לילד הן בגבר והן באישה. כמיהה שפתחה את הלב והעלתה את נושא האימהוּת.
סיפור שרי הוא סיפור הפיכת אברם למייסד של שושלת העם היהודי. הקשיים ביצירת שושלת זו אינם של הגבר, הם של האישה שאתו. כשם שאדם לא היה מפר את מצוות אלוהים לולא חווה החטיאה אותו, כך גם הפעם, האשמה היא באישה. אלא שהולדת ילדים והמשכיות הן מטרות המין האנושי כולו ולשם כך נחוצה אישה. אם אינה יכולה ללדת, נדרשת התערבות אלוהית כדי להחזיר את הסדר על כנו. המשכיות שושלת אברם היא נס אלוהי המתקן את ה"קלקול" שבאישה. תיקון זה יצר את הקשר העמוק ביותר בין אלוהים לאישה שלשם מימוש תכלית חייה – האימהוּת – היא נזקקת לאל. רגשות האם לילדיה הם גם רגשות האל לילדיה־ילדיו. כך הפך האל ל"אבינו הגדול" ויחסו אלינו הוא יחס אב לבניו.
שרה אמנוסיפור אברם ושרי (לפי התנ"ך) התרחש לפני כ־4,000 שנה, בין 1,800-2,000 לפני הספירה. בתקופה זו לא היה גיל מוגדר שבו נתן האב את בתו הילדה־נערה לבעלה. לאב הייתה זכות לשדכה אף בהיותה ברחם אִמה (חכמינו בדקו ומצאו כי רבקה הייתה בת שלוש כשפגש בה אליעזר).
במשנה תורה לרמב"ם, בהלכות אישוּת (פרק ג הלכות יג-טו) נאמר: "האב מקדש את בתו, שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. לפיכך מקדש האב את בתו מיום שנולדה עד שבגרה, ואפילו הייתה חרשת או שוטה, וקידשה האב – הרי היא אשת איש גמורה. ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכך... אם קידשה אביה בביאה, אינה מקודשת". לפי הרמב"ם ילדה נחשבת ל"קטנה" עד שהיא בת שתים־עשרה ויום אחד. מיום זה היא בשלה להתקדש בעצמה. לדעתו נערה ראויה לנישואין מהיום שבו צמחו שתי שערות הערווה הראשונות שלה, דבר הנקרא "הסימן התחתון", אך הנכון הוא להשיאה בטווח הזמן בין צמיחת שתי שערות הערווה הראשונות ועד שמלאו לה שתים־עשרה שנים וחצי (הלכות אישוּת פרק ב, הלכה א-ב). הילדה־נערה נישאה לגבר שאביה בחר עבורה וקיבל תמורתה מוהר. היא הפכה לקניינו המוחלט של בעלה וכל אשר לה, ובכלל זה גופה וילדיה, היו שייכים לבעלה (או למשפחתו, אם בעלה מת). האישה הייתה כחפץ בעל ערך כספי (במקרה הטוב) הניתן ונלקח בהתאם להחלטת הגברים ששלטו בחייה".
המקרא מספר בפירוט רב על משפחת אברם. שם אביו – תרח, שם סבו – נחור, שם אב סבו – שרוג ואפשר לעקוב אחר השושלת הגניאולוגית שלו עד אדם וחוה. לתרח היו שלושה בנים: אברם, נחור והרן. הרן מת בצעירותו באור כשדים והשאיר אחריו בן – לוט, ובנות – מִלכה ויִסכה. נחור נשא לאישה את מִלכה בת אחיו הרן.
על שרי איננו יודעים דבר. כל שנאמר הוא "שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית יא, כט-ל). יש הטוענים כי שרה היא יִסכה אך בטקסט עצמו אין כל עדות לכך. יתרה מזאת, על מִלכה אשת נחור נאמר כי היא בתו של הרן. לו שרי הייתה אחותה מדוע לא צוין כי גם היא בת הרן? מאוחר יותר, בסיפור אבימלך, אברהם אמר כי שרה היא אחותו למחצה "בת אבי היא אך לא בת אמי" (בראשית כ, יב). פסוק המעלה תהיות רבות. אם נכון הדבר, מדוע לא נאמר כי תרח לקח את בתו אתו? מדוע הסופר לא כתב: וייקח אברם את בת אביו לאישה? אם מידע זה נכון מדובר בגילוי עריות. התנ"ך אוסר על גבר לשאת את אחותו גם אם היא אחותו למחצה "עֶרְוַת אֲחוֹתְך בַת אָבִיך אוֹ בַת אִמֶּך מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" (ויקרא יח, ט). "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא" (ויקרא כ, יז). חוקים אלו נקבעו כנראה ביהדות בתקופה מאוחרת יותר כשהאוכלוסייה גדלה. בימי אברם כשהיצע הנשים היה מצומצם, נשאו את מי שהייתה זמינה והולידו ילדים ממי שיכלו (סיפור בנות לוט). מאידך, טאבו על נישואים עם אם, בת ואחות היה קיים בעמים אחרים בתקופת אברם. אולי, אם ההקשר המשפחתי הזה נכון, מקרה אברם ושרי, כמקרה לוט, הם התקדימים לטאבו על גילוי עריות בעם המתהווה שחוקק בתקופה מאוחרת יותר.
המשפט הראשון שנאמר בתנ"ך לאברם הוא הפסוק האלמותי שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות המונותיאיסטית: "לֶך לְך מֵאַרְצְך וּמִמּוֹלַדְתְּך וּמִבֵּית אָבִיך אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶך. וְאֶעֶשְׂך לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְך וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶך וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְך כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג). אברהם נדרש על ידי האל להיעקר ממולדתו, משורשיו, מהאהוב, המוכר והידוע לו וללכת מכוח האמונה אל הנעלם. משפט זה נאמר רק אל אברם והקנה לו גדולת עולם. ה"לך לך" של אברם קרה בחרן, לא באור כשדים – ארצו ומולדתו של אברם. בטקסט תנ"כי מאוחר יותר אלוהים עצמו אומר כי מולדתו של אברהם היא אור כשדים "אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיך מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְך אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (בראשית טו ז). כבר בפסוק זה מבחין אלוהים בין מולדת לארץ מובטחת שאינה המולדת. אברהם גם לא נותק מבית אביו. את המסע מאור כשדים לחרן עשה עם אביו ובן אחיו. הוא נשאר עם אביו עד מותו של האחרון והמשיך את דרכו מחרן עם משפחתו.
מי שכן נותקה בגיל צעיר מאוד ממשפחתה, מביתה ומכל מה שהיה מוכר לה, היא שרי שהלכה מאור כשדים לארץ כנען לא מתוך בחירה וללא כל הבטחה. ה"לך לך" הראשון בתנ"ך הוא: לכי לך שרי. ה"לכי לך" של שרי מתרחש ביציאה מאור כשדים, אלף ק"מ לפני ה"לך לך" של אברם וזמן רב לפני התגלוּת האל אליו. שרי חוותה את כל קשייו. לאברם הובטח עתיד מזהיר עבור נאמנותו וסבלו, לשרי לא הובטח דבר. בשרירות לב היא נותקה מעולמה והלכה אחרי בעלה, כי אלו היו חוקי הזמן והמקום. עליה התנ"ך לא אומר מילה, אך הוא מציין כי ילדה בת 11-12 היא עקרה מיד לאחר נישואיה.
שרי נודדת עם אברם בעקבות תרח, תחילה מאור כשדים לחרן ובהמשך מחרן לארץ כנען, מסעות שנמשכו זמן רב. בעלי החיים שליוו אותם היו, לפי ההיסטוריונים, חמורים, כבשים ועיזים (אומנם הגמל מוזכר כבר בספר בראשית. עבדו של אברהם יצא לחרן בשיירה בת עשרה גמלים. נאמר גם כי פרעה נתן לאברם גמלים, אך העדות הראשונה לכך שהאדם רתם את הגמל לשירותו היא מ־1,300 לפנה"ס, כחמש מאות שנים לאחר תקופת אברהם. הופעת הגמל בספר בראשית משקפת כנראה את זמן כתיבתו של הסיפור לאחר ביות הגמל ומאות שנים לאחר האירועים). החמור שימש לנשיאת משאות ולעיתים לרכיבה. העיזים והכבשים נתנו חלב, עור שעיר ששימש לאוהלים וביגוד. במותן סיפקו מעט בשר על חלבוניו ושומניו. התזונה הייתה מצומצמת וכללה בעיקר שעורה, תמרים ושמן זית, והחיים היו חיי נדודים קשים. ידוע כי נדודים ארוכים ודלי תזונה משפיעים על המערכת ההורמונלית של האדם. אצל נשים, מזון דל ופעילות גופנית מאומצת הן שתיים מהסיבות המוכרות להפסקת הווסת. הפסקת הווסת במקרים אלו היא אמצעי הישרדות של הגוף כדי לשמור על תפקודיו החיוניים. על וֶסת הוא מוותר מהר. תופעה זו מוכרת אצל אנורקסיות וספורטאיות. יכול להיות שעקרות שרי בתקופה זו נבעה מהסיבות האלה וממצבה הנפשי.
אך ייתכן כי עקרותה המוזכרת כבר בתחילת הסיפור נבעה מסיבות נוספות ואחרות.
לאחר הגעתם ארצה הם נאלצים לנדוד שוב, הפעם הם יורדים מצרימה מחמת הרעב בארץ. עוד מסע ארוך. בפעם הבאה מוזכרת שרי לפני שהם מגיעים למצרים. למרות המסעות הקשים, הכתוב מציין כי שרי הייתה אישה יפה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָך הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָך יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵך וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵך" (בראשית יב יא-יב). בבואם מצרימה נאמר "וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד" (שם יד). שרי היא האישה היחידה בתנ"ך המתוארת פעמיים ועל ידי אנשים שונים, כּיָפָה. מספר נשים מתוארות כְּיָפות בתנ"ך: רחל יפת תואר ויפת מראה, תמר אחות אבשלום – יפת מראה, אסתר המלכה יפת תואר וטובת מראה. רק על אבישג ועל שרה נאמר כי היו יפות מאוד. על אבישג נאמר "והנערה יפה עד מאוד" (מלכים א, א ד) ועל שרה נאמר "כי יפה היא מאוד". אך על שרי גם אברם וגם המצרים אמרו כי היא אישה יפה. אין ספק ששרי הייתה אישה יפה. איך הצליחה אישה שעברה נדודים ממושכים, אוכל צר ומים לחץ, להישאר יפה כל כך? לגנטיקה מקום כבוד בכך, אך לדעתי דווקא חייה הקשים פיזית ונפשית, הצעידה הממושכת, העבודה בתנאים קשים והחשיפה לשמש ולרוח המדבר, הם שעצבו וחיטבו את גופה, את תווי פניה ואת מבע עיניה והוסיפו להופעתה דבר מה אחר ונוסף שמשך תשומת לב.
חמש פעמים עד כה מוזכרת שרי. אברם לוקח אותה לאישה "וייקח אברם אישה"; שרי עקרה; תרח לוקח את אברם, את לוט ואת שרי במסעו לחרן; אברם לוקח את שרי בלכתו לארץ כנען; בפעם החמישית היא מוזכרת כשאברם נותן אותה לפרעה. אברם לקח ואברם נתן. שרי לא אומרת מילה. היא לא דיברה כשיצאה מאור כשדים, היא שתקה בדרך מחרן ארצה והיא שותקת גם עכשיו.
קשה למפרשי התנ"ך ומאמיניו עם מעשה אברם. תילי תילים של תירוצים, הסברים ופרשנויות מוכיחים זאת. רובם טוענים כי פרעה לא שכב עמה, אך פשט הטקסט ברור למדי. פרעה אמר "וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה" (בראשית יב יט). לקחת אישה פרושו "ביאה", קיום יחסי מין. לכן גם פרעה נענש "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (שם יב יז). בהמשך אברם נתן את שרי לאבימלך מלך גרר שלא קרב אליה על פי הכתוב, דבר שלא נאמר לגבי פרעה. מכאן, שפרעה שכב עם שרי ולא פעם אחת. כששרי נלקחת על ידי פרעה, אברם מקבל תמורתה צאן ובקר, חמורים ועבדים. בעת יציאתם ממצרים כתוב "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (שם יג ב). עושר כזה לא נצבר ביום אחד. משמעות הדבר היא כי שרי הייתה פילגש פרעה תקופה לא קצרה, וכל אותו זמן אברם התעשר. גם סיום שהותם במצרים אינה עקב החלטת אברם. פרעה הוא המגרש את אברם ושרי בשל "הנגעים הגדולים" שבהם העניש אלוהים אותו ואת ביתו.
ואולי זו הסיבה לעקרותה המתמשכת של שרי שאינה כבר בת־עשרה.
מה היה קורה לו שרי לא הייתה עקרה? איך היה נמנע הריונה מפרעה? מה היה קורה לו ילדה ילד לפרעה? האם ייתכן כי נוסף על סבל הנדודים היה על שרי להקריב גם את פוריותה כדי שלא תהרה לפרעה? עקרותה היא שהבטיחה בשלב זה את המשך סיפור אבינו הראשון.
עם הגירוש ממצרים חזרו אברם ושרי לכנען ותקופת נדודיהם הסתיימה. שרי מוזכרת שוב עשר שנים לאחר מכן בנושא היחיד שבו המקרא מתייחס אליה – עקרותה. אותה עקרות שהבטיחה את המשך השושלת, מאיימת עליה עכשיו. בברית בין הבתרים הבטיח אלוהים לאברם, שהתלונן כי אין לו יורש, לעשותו לגוי גדול וכי יורשו יצא "ממעיו". אז מופיע המשפט "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר" (בראשית טז א). ממי יוליד אברם? מהגר (הגר היא שפחה שניתנה כנראה לשרה על ידי פרעה בעת גירושם ממצרים).
באותה תקופה הייתה היררכיה מעמדית בין נשותיו של הגבר. בראש עמדו הנשים הבכירות, אחריהן הפילגשים ואחרונות השפחות. אישה בכירה הייתה אישה שנולדה להורים בני חורין ובעלה או משפחתו שילמו לאביה מוהר נישואין. אם היו לגבר כמה נשים בכירות, בראש עמדה זו שילדה את בנו הבכור שהיה יורשו וממשיכו. אישה בכירה עקרה איבדה את מעמדה כיוון שלא תרמה לחיזוק הבית שבראשו עמד בעלה. הפילגש בתקופת התנ"ך הייתה אישה נשואה בת חורין שניתנה לבעלה ללא מוהר נישואין. מעמדה היה נחות אפוא מזה של האישה הבכירה. השפחות היו המעמד הנחות ביותר והיו ניתנות לקנייה ולמכירה.
שרי יושבת בארץ כנען ישיבת קבע כבר עשר שנים. עכשיו היא גבירה, בעלה איש עשיר, יש לה משרתים, היא אוכלת טוב ואינה עובדת קשה. כל האירועים החיצוניים שמנעו ממנה להרות בעבר אינם קיימים עוד אך היא אינה מתעברת. אין ספק כי עשתה מאמצים רבים להרות. תכלית חייה כאישה ומעמדה תלויים בכך. היא באה לאברם ואומרת לו את משפטה הראשון: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית טז ב). גם כששרי משמיעה את קולה היא מדברת על עקרותה. דבריה אלה מביעים ייאוש גדול, ייאושו של אדם היודע כי נכשל במימוש תכלית חייו. יש בהם ויתור על חלומה להרות, ללדת ולהיות לאם – לאהוב. פרשנים רבים שופטים את שרה על יחסה להגר וישמעאל, אך כדי להבין את התנהגותה יש להכיר את סיפור חייה.
שרי לדעתי היא האישה הבודדה ביותר בתנ"ך. אישה שלא אהבה ולא נאהבה על ידי איש. היו עוד נשים עקרות בתנ"ך שנתנו את שפחותיהן לבעליהן כדי שיילדו להם, אך מקרה שרי שונה. רחל נותנת את שפחתה בלהה ליעקב באמרה "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (שם ל ג). אך רחל הייתה אשתו האהובה של יעקב שעבד עבורה ארבע־עשרה שנים. לאה עשתה אותו דבר בעת שעצרה מלדת. היא נתנה את שפחתה זילפה ליעקב שהוליד ממנה בנים. אך ללאה היו ילדים אוהבים המסורים לה. די לקרוא את סיפור ראובן שהביא לה דודאים כדי שתהרה שוב, כדי להבין את המסירות והקשר ביניהם. לחנה היה בעל אוהב שאמר לה "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵך הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָך מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א, א ח). לפנינה היו בנים ובנות. אפילו מיכל הקרובה בעיני לשרי יותר מכולן (גם היא הקריבה עצמה למען דוד וגם לה לא היה ילד) ידעה אהבה. בעלה פלטי בן־ליש אהב אותה, "וַיֵּלֶך אִתָּהּ אִישָׁהּ, הָלוֹך וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ" (שמואל ב, ג טז) ואחיה יונתן היה לה ידיד נפש (הוא כנראה זה שסיפר לשאול על אהבתה לדוד). מיכל ידעה אהבה – אהבתה לדוד.
רק שרי לא אהבה ולא נאהבה על ידי איש. כמיהתה לילד מסמלת את הכמיהה האנושית לחום ואהבה, לאהוב ולהיות נאהב, מעבר למילוי תפקיד האישה בתקופתה. אך גם בשעת מצוקתה היא אשתו של אברם שלו יש עדיין סיכויים להוליד. למרות כאבה וכעסה שרי היא זו המאפשרת לאברם לממש את חלומו להיות אב. אברם כמה לצאצא. כשאלוהים אומר לו כי ירבה שכרו, הוא עונה "אֲדֹנָי יְהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵך עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע" (בראשית טו, ב-ג).
מדוע המשכיות זרעו של אברם תלויה בשרה? לא היה חוק האוסר עליו לקחת אישה בכירה נוספת, פילגש או שפחה ולהוליד ממנה את יורשיו. ריבוי נשים אינו אסור במקרא. יעקב נשא את רחל ואת לאה, שכב עם בלהה וזילפה והוליד מהן, אלקנה נשא את חנה ואת פנינה, דוד נשא נשים רבות ועל שלמה מסופר שהיו לו אלף נשים. מדוע לא עשה זאת אברם היושב בארץ כבר עשר שנים? ומדוע לאחר מות שרה מיהר לשאת נשים אחרות, ביניהן קטורה, ממנה הוליד ששה בנים?
שרי ואברם עברו יחד מסע חיים לא פשוט. אברם הקריב את תומתה, גופה וכבודה של אשתו ואולי אף את פוריותה כדי להציל את עורו ולהתעשר, אך הוא אינו מתכחש למעשיו. תמורת מוהר כל אישה שהייתה יולדת לו בן בכור הייתה הופכת לאשתו הבכירה שבבכירות, ובכך מדיחה את שרי ממעמדה והופכת אותה לאחרונה בין נשותיו הבכירות.
זו בדיוק הסיבה לדעתי מדוע אברם לא עשה זאת. כל עוד שרי חיה הוא לא לקח אישה נוספת ולא הדיח אותה ממעמדה. אברם התחייב כנראה לשרי שלא תהיה לו אישה בכירה אחרת ומעמדה יישמר. במחויבותו לשרה אברם היה מוכן לשלם ביקר לו מכל – ביורש (עד עכשיו). הוא פגע בכבודה כאדם – הוא יכפר על כך בשמירת כבודה כלפי חוץ – בשמירת מעמדה.
אלמלא באה אליו שרי והציעה לו שישכב עם הגר, לא היה אברם עושה זאת ביוזמתו. בברית ביניהם עד שלב זה, שניהם מוכנים לוותר על היקר להם מכל, על ילד. לכן שרי אינה באה לאברם בכעס או במרירות. להיפך, היא באה בתחינה ובהתנצלות שפירושם: אני יודעת על ההסכם בינינו, אני מציעה פתרון שיאפשר לך לשמור על המחויבות שלך אליי וגם לזכות בצאצא: "בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית טז, ב). לפי חוקי המקום והזמן, השפחה וילדיה היו רכוש בעליה. כיוון שהגר הייתה שפחתה של שרי, הילדים שתלד יהיו של שרי. בכך הבטיחה שרי את מעמדה כאישה הבכירה. בנה מהגר יהיה בנו הבכור של אברם. שרי מבטיחה לאברם יורש שישויך אליה, גם אם לא יצא מרחמה.
דברי שרי כי אלוהים עצרה מלדת משקפים את התפיסה האמונית בזמנה. אלוהים שולט על כל מה שקורה בעולם גם על הפריון. אין עקרות פיזיולוגית עקב פגם במערכת הרבייה, הגברית או הנשית. אלוהים הוא זה שנועל את רחמה של האישה. אלוהים ראה כי לאה שנואה ופתח את רחמה. יעקב אמר לרחל המתלוננת כי אין לה ילד "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּך, פְּרִי־בָטֶן" (שם ל, ב). חנה התפללה לאלוהים שיפתח את רחמה וכשהוא נענה לה היא העניקה לו את שמואל. האמונה כי אלוהים מונע פרי בטן מהאישה כעונש (הגבר מעולם לא הואשם באי־פוריות), גורמת לאישה רגשי אשמה. היא מואשמת בחטא שאינה יודעת מהו, ונענשת עליו בעקרות. לא די בכך שאינה יכולה לממש עצמה כאם וכאישה ולמלא את ציפיות בעלה והחברה, היא גם אשמה כלפי אלוהים (מכאן אפשר להבין מדוע נשים הולכות להשתטח על קברות צדיקים או לבקש מה"בבאים" למיניהם ברכה להולדת ילד. כך הן מנסות לכפר על חטאיהן כלפי אלוהים).
נשים נענשו בעקרות גם על חטאי בעליהן – כעונש לבעל. מקרה כזה מתואר בפרשת אבימלך מלך גרר שקיבל את שרה מאברהם, פרשה הנראית כסיפור פרעה החוזר על עצמו. אך הפעם אלוהים אמר לאבימלך "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְּתָם לְבָבְך עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂך גַּם אָנֹכִי אוֹתְך מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיך לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" (בראשית כ ו). משום כך "וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶך וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶך עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" (שם, יז-יח). על פרעה נאמר כי אלוהים העניש אותו ואת ביתו בנגעים גדולים אך לא נאמר מהם אותם נגעים. פרשת אבימלך מגלה את הפרטים החסרים בסיפור פרעה. מתגלים הנגעים שבם נוגעו אבימלך ופרעה – נשותיהם עקרות. אלוהים נעל כל רחם, לא כל זרע. עקרות האישה היא עונש לגברים החוטאים (העובדה כי נשים משלמות מחיר עבור חטאי הגברים אינה מקוממת איש. חכמינו ראו גם את אונס דינה כעונש ליעקב).
לפי גישה זו, האם ניתן לראות בעקרות שרי לאחר חזרתם ממצרים עונש לאברם על שנתן אותה לפרעה? מעשה שהפך את יחסי המין ביניהם ל"לא טהורים" ולכן גם ללא פוריים כדברי חכמינו לגבי אישה שנבעלה על ידי גבר אחר?
שרי ודאי אינה מרגישה כך. היא לא רק מתנצלת. היא מבקשת ומתחננת לפני אברם כי ייקח את הגר "בא נא אל שפחתי". אברם יכול היה לשאת נשים נוספות כאוות נפשו ללא הסכמת שרי, אך לא את הגר שהייתה שפחתה. "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (שם טז, ב-ג).
שרי היא זו שמילאה את ההבטחה האלוהית לאברם כי יהיה לו יורש ממעיו. אלוהים לא אמר מרחמה של איזו אישה. לא נס אלוהי נתן לאברם יורש אלא שרי בתיתה לו את שפחתה.
על פניו נראית פעולתה של שרי בתיתה את הגר לאברם כמעשה שרירותי ואכזרי. יש כאן כביכול שימוש ציני במעמדה הגורם לה להתייחס לשפחתה כרכוש, כחפץ. אך לא כך הם פני הדברים. שרי נהגה כמנהג המקום והזמן. חוקי העבד קבעו כי אם שפחה ילדה לעבד, הילד יהיה עבד אך אם ילדה לאדון, הילד יהיה בן חורין בעל זכויות ונוסף על כך לא ניתן יהיה למכור אותה. גם ללא דרישת שרי, הגר הייתה שוכבת ברצון עם אברם לו היה רוצה בה. כך הייתה משפרת את מעמדה. אך החוק אסר אז על שפחתה של אישה בכירה לשכב עם האדון. הגר הייתה צריכה ששרי תאפשר את קיום יחסי המין בינה ובין אברם.
שתי הנשים נבנו ממהלך זה. שרי בשמירה על מעמדה כאישה הבכירה כי בנה של הגר יחשב לבנה ויהיה בכורו של אברם. והגר, לא רק שבנה יהיה בן חורין, אלא שהוא עתיד להיות בן חורין עשיר והיא תישאר לידו, כי לא יוכלו למכור אותה. לימים עוברות זילפה ובלהה תהליך דומה. הן מקבלות מעמד המבדיל אותן משאר השפחות וילדיהן יורשים את יעקב עם ילדי האימהות והופכים לחלק משנים־עשר שבטי ישראל.
"וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (שם ד). ההיריון גורם להגר לשנות את יחסה לשרי. היא מתחילה לזלזל בה. לא ברור מה עשתה הגר. ייתכן כי לא רצתה להמשיך לעשות את העבודות ששרי הטילה עליה, אולי צחקה על שרי העקרה, אך ברור כי הגר חרגה מחוקי הזמן והמקום ביחסי אדון־עבד. שרי נתנה את הגר לאברם כדי שתלד לו יורש, היא לא ויתרה על מקומה כאישה הבכירה! לא בלהה ולא זילפה לא התנהגו כך לרחל ולאה. הגר הבינה היטב את כוחה – בבטנה צמח היורש.
במשפטה השני של שרי יש כעס: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיך אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶך וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ" (שם ה). שרי סיפרה לאברם על התנהגותה של הגר המאיימת על מעמדה. אברם נשמע אדיש. הוא לא ראה, או ראה והתעלם ממצוקתה של שרי, אך הוא נשאר אדיש גם להגר. "הִנֵּה שִׁפְחָתֵך בְּיָדֵך עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִך" (שם טז ו). הוא לא התכוון להתערב בענייני הנשים. הגר נתפסה בעיניו עדיין כשפחה וגברתה שרי תפתור את הבעיה. אברם לא ראה עדיין בהריונה של הגר ילד. רק לאחר שייוולד ילד חי תחלחל בו ההכרה כי הפך לאב ועמה יבוא שנוי ביחסו להגר ולשרי. אך עבור שרי הריונה של הגר פירושו ילד.
האם קינאה בבטנה התופחת של הגר? האם התעוררו בה רגשות שהדחיקה? האם ההיריון הזה הגביר את כאב עקרותה? האם רק הזלזול של הגר עורר את כעסה? שרי רצתה את הילד כיורש לאברם, אך היא השתוקקה גם לילד לעצמה "אולי איבנה ממנה". התסכול, הכעס, האמביוולנטיות וחוסר המעורבות של אברם גרמו לה לענות את הגר. איננו יודעים אילו עינויים. האם היו אלו עינויי גוף, עינויי נפש או שניהם? האם הכבידה עולה על הגר שחשה כבר בעלת זכויות ולא הסכימה לקבל זאת? האם היו אלו עינויי נפש בתגובה לעינויים שהגר עינתה את שרי? האם שרי החזירה לה מידה כנגד מידה? דבר אחד ברור – שרי לא סיכנה את חיי הגר. היא רצתה בילד ולכן לא תפגע בגופה של הגר ולא תסכן אותו.
הגר, אישה מפוכחת, מניפולטיבית, הקוראת את המציאות נכון ויודעת לנצלה עד תום, מחליטה לברוח. לא שרי גירשה את הגר. הגר ברחה. בריחתה אינה תמימה. היא לא הרחיקה נדוד והתיישבה ליד מעיין מים. לא הייתה לה כל כוונה למות או לסכן את העובר שבו טמון כוחה. משחקה של הגר הוא משחק כוחני. מול כוחה של שרי כגבירה העמידה את כוחה ללדת. מלאך אלוהים הפוגש אותה ליד המעיין אומר לה "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּך וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ... וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵך" (שם ט-יא). הגר חזרה ולפי חוקי התקופה שוב הייתה נתונה לחסדי שרי. בחוקי חמורבי (סעיפים 7-146) נאמר כי אם האמה תתנשא על גברתה, הגבירה תשים עליה אות ותחזיר אותה למעמדה הקודם. משה ויינפלד (עולם התנ"ך: בראשית עמ' 112-333) מביא תעודה מהתקופה האשורית החדשה המתארת מצב דומה לסיפור שרי והגר. תעודה זו מאשרת כי אם הגבירה שונאת את האמה, היא יכולה למכור אותה. הגר חוזרת לשרי ואיננו שומעים יותר על עינויים.
הגר ניצחה. היא יולדת את ישמעאל. אברם בן 86.
שלוש־עשרה שנים לאחר לידת ישמעאל, כשאברם בן 99, התגלה אליו ה' ואמר לו "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְך אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְך אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיך" (בראשית יז, ה). אברהם מצוּוה למול את בניו כאות לברית בינו לבין אלוהים. גם שמה של שרי הופך לשרה: "שָׂרַי אִשְׁתְּך לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְך בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שם, טו-טז). ההסבר האלוהי לשנוי השמות הוא הורוּת. אברהם יהיה אב המון גויים.
שינוי שם שרי מובן, לראשונה תהפוך לאם. שרה היא אם, שרי היא עקרה.
אך מדוע שינוי שמו של אברם לא חל בעת הולדת ישמעאל עת הפך לראשונה לאב? מדוע רק לפני הולדת יצחק, שלוש־עשרה שנים לאחר מכן, אלוהים משנה את שמו?
מעבר להסבר ההורוּת, הוספת האות ה' לשם אברם היא קודם כל הוספת הה' האלוהית. היא מבטאת את הנס האלוהי שהביא ללידת יצחק כשאברהם בן מאה ולשרה בת התשעים חדל להיות אורח נשים. בהשוואה לנס בלידת יצחק, לידת ישמעאל הייתה לידה טבעית. אישה צעירה המקיימת יחסי מין עם גבר, גם אם הוא מבוגר, הרה לו. נוסף על כך, את יחסי המין בין אברם להגר יזמה שרה, לא אלוהים.
ישמעאל היה מתנתה של שרה לאברם בעוד יצחק הוא מתנת אלוהים לאברהם ושרה.
הוספת הה' לפני לידת יצחק לשמו של אברם מלמדת על ההפרדה שעושה, ויעשה, אלוהים בין שני הבנים, הפרדה שהיא הבסיס להמשכו של הסיפור.
אברהם ששמע את דברי אלוהים צחק ואמר בלבו "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיך" (שם יז-יח). ואלוהים ענה לו "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּך יֹלֶדֶת לְך בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיך הנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד... וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְך שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (שם יט-כא). במילה "אבל" אלוהים מביע תמיהה לגבי דאגת אברהם לישמעאל, נוכח העובדה כי הוא מבטיח שייתן לו ילד אחר, יורש אחר. אך הוא נעתר לבקשתו לדאוג לישמעאל. אלוהים פעמיים מציין כי יקים את בריתו עם יצחק. הוא אינו מדבר על ברית בינו ובין ישמעאל.
טרם לידתו אלוהים מבטיח לכרות עם יצחק ברית ורואה בו את בנו ממשיכו של אברהם. את בריתו עם אלוהים אברהם מממש בברית המילה, אותה הוא עושה יחד עם ישמעאל, שבו הוא רואה את יורשו. באותו מעמד מועלית הן הדרישה לקיום ברית מילה כברית בין אלוהים לאברהם, והן הדרישה להעדיף את יצחק על פני ישמעאל.
בין הבטחתו של אלוהים להעניק בן יורש לאברהם ושרה (בראשית יח) ובין הריונה של שרה (בראשית כא) מופיע סיפור ביניים שהוזכר קודם לכן, שבו אברהם נותן שוב את שרה למלך זר – הפעם לאבימלך. מדוע הושחל סיפור זה בין ההבטחה לילד ובין הריונו? בסיפור ביניים זה אלוהים הסיר את נגע העקרות מבית אבימלך כיוון שלא שכב עם שרה. האם לכן הוא הסיר גם את נגע העקרות משרה וכך אִפשר את לידת יצחק? האם אי־קיום יחסי מין עם אבימלך טיהר אותה בפני אברהם ומחק את טומאת פרעה ממנה? האם ניתן לראות בהסרת העקרות משרה מחילה על חטאי אברהם? ולכן רק הבן שייוולד לו לאחר מכן יהיה טהור? או האם שרה הייתה צריכה להגיע לגיל שבו לא תוכל להרות לגברים זרים שלהם נותן אותה בעלה, כדי להרות כנס אלוהי?
שעתה הגדולה של שרה הגיעה. היא ילדה בן והפכה לאם. חייה משתנים. יש לה הווה ויש לה עתיד, יש לה בשביל מה ובשביל מי לחיות, את מי לאהוב ומי שיאהב אותה. היא היניקה את יצחק ואמרה "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כא ו). אך לא עובר זמן רב ומופיע צחוק אחר. במסיבת הגמילה שערך אברהם לבנו יצחק רואה שרה את ישמעאל, בנה של הגר, מצחק. שרה אף פעם לא קראה לישמעאל בשמו. היא טרחה להעמידו במקומו – הוא בן האמה, בן השפחה, בן הגר המצרית. לעומתה, אברהם קרא לו ישמעאל ובני. מצחק: הפועל צ.ח.ק מופיע הן במובן מלגלג והן בפירושו המיני המקובל בתנ"ך – מקיים יחסי מין. בין אם ישמעאל היה עסוק בפעילות מינית עם עצמו (מאונן) או עם אחת הנערות, ובין אם לגלג, מעשיו הבעיתו את שרה שראתה בכך איום על יצחק.
אם ישמעאל מקיים יחסי מין הרי הוא כבר גבר. ישמעאל היה בן ארבע־עשרה בהולדת יצחק (בהיותו בן שלוש־עשרה בישר המלאך על הולדת יצחק עוד שנה). הנקה נמשכה אז כשלוש שנים. במסיבת הגמילה ישמעאל אפוא בן 16-17, בחור צעיר המתחיל את חיי המין שלו, כשיר לרשת את אביו ולהקים משפחה. גבר צעיר זה, שיש לו זכויות ירושה, לא יחכה לבנה לחלוק עמו את הירושה. יצחק יהיה תלוי בחסדיו. אם ישמעאל מצחק־מלגלג, פירושו שהוא בז לתינוק ולאמו הזקנה שאינו רואה בה גבירה ובבנה מתחרה על ירושת אביהם. שני המובנים של "מצחק" מאיימים על יצחק. הם מאיימים לא רק על ירושתו, הם מאיימים גם על חייו. צחוקו של ישמעאל מזכיר לשרה את התנהגותה המזלזלת של הגר בה בעת הריונה. עתה היא רואה את בנה של אותה אישה מזלזל בבנה שלה. המקור להתנהגות שניהם הוא ביטחונם כי ישמעאל הוא הבן הבכור, האהוב והיורש, ותחושתם אינה חסרת בסיס. גם אברהם רואה בישמעאל את יורשו. שרה מכירה את היחסים הקרובים בין אברהם וישמעאל. הם נימולו יחדיו. גם הקורא זוכר כי כשאלוהים בישר לאברהם על הולדת הבן הצפוי לו משרה, אברהם דאג לישמעאל "לו ישמעאל יחיה לפניך".
אנו שופטים את שרה לפי חוקי הזמן והמקום שלנו. אך בימים ההם לבכורה ועמה לירושה היה כוח מאגי. הבכור היה ממשיכו הרוחני והגשמי של האב. על בכורה וירושה הרגו ונהרגו בימים ההם. די לראות מה עשה יעקב כדי לזכות בבכורה ואת חמתו של עשו שאיים להרוג אותו עקב כך או מה עשו אבימלך, אבשלום ועתליה כדי לזכות בירושה. חוקי הירושה באותם ימים היו נזילים ובנסיבות שנוצרו לא היה ברור מי היורש. מצד אחד, היורש אמור להיות בנה הבכור של האישה הבכירה, אך ישמעאל אינו בנה הביולוגי של שרה; יצחק הוא בכורה הביולוגי. מצד אחר, ישמעאל הוא בכור אברהם שילדה הגר שאינה האישה הבכירה. זכותו של מי לרשת? בכור האב או בכור האישה הבכירה? מדובר בשני בנים הזכאים לירושה. אברהם יכול היה לקבוע מי יהיה יורשו (כפי שעשה לאחר העקדה) אך בשלב זה הוא אינו מסוגל לכך. הוא אינו יכול לבחור בין בנו האהוב לבין המחויבות לאשתו הבכירה ואם בנו השני. אך מעבר לכך, הוא אינו בוחר ביורש כי בחירתו תהא שונה מזו של אלוהים. כל מטרת המשכו של הסיפור היא לאחד את בחירתו של אברהם עם בחירתו של אלוהים. לגרום גם לו לראות ביצחק את בנו הנבחר.
במצב שנוצר המאבק בין הבנים על הבכורה והירושה היה שאלה של זמן, ולישמעאל יתרון בהיותו המבוגר בין שניהם. בבכורה ובירושה אין מקום לשניים (הנוהג כי הבכור יורש ללא קשר למעמדה של אמו נקבע מאוחר יותר. ייתכן כי פרשת יצחק וישמעאל הייתה התקדים לנוהג הבכורה המוכר במקרא. בסיפור עֵשו לא היה מקום לשאלה כי עשו היה הבכור ובנה של האישה הבכירה). שרה ידעה כי ישמעאל לא יתיר לבנה לרשת את אברהם. אילולא דרשה שרה לסלק את ישמעאל, הוא היה היורש וגורלו של יצחק היה מוות או גירוש כגורל ישמעאל עתה. בכל תסריט אחד הבנים היה מוקרב, השאלה היא מי? אינסטינקט האם המגנה על צאצאיה עורר את כל מנגנוני ההגנה האימהיים בשרה. האימא היהודייה הפציעה. האם שתילחם על בנה עד כלות.
יצחק למדן בשירו "עין אם" כתב:
אהא שרה אמנו מה היטבת לראות
דבר לא טוב יצוק בצחוק בן האמה.
שרה באה לאברהם ודרשה ממנו לגרש את הגר ואת בנה "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא י). שרה השתמשה בכוחה כאישה הבכירה ודרשה מאברהם את מלוא מחיר מחויבותו לה. כשחיי בנה ועתידו עומדים על הפרק, שרה אינה מתחשבת יותר ברצון בעלה. היא אינה פועלת כאשת איש אלא כאם. שרה הייתה הראשונה שדרשה מאברהם להקריב את בנו אשר אהב (כשם שהייתה הראשונה שהעניקה לו ילד באמצעות שפחתה), שנים לפני סיפור העקדה.
אברהם ניצב בפני הבעיה שממנה ניסה להתחמק – הוא צריך לבחור יורש. לעומת האדישות שהפגין מול תלונת שרה על התנהגותה המזלזלת של הגר ההרה, הפעם הגיב בכעס וסירב להיכנע לדרישת שרה "ויֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (שם כא יא). במאבק בין האישה (שרה) והבן (ישמעאל) הבן האהוב ניצח. הסירוב לגרש את ישמעאל פירושו ניצחונם של הגר וישמעאל על שרה ויצחק. אך אלוהים מתערב ואומר לאברהם "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיך עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶך כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיך שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְך זָרַע וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲך הוּא" (שם כא יב). אלוהים הוא המשכנע את אברהם לשלח את הגר וישמעאל. אברהם סירב לשרה אך לאלוהים המבטיח לשמור על ישמעאל הוא נענה.
אלוהים שינה את הבחירה שאברהם נדרש לעשות. הוא אינו צריך להקריב את בנו אהובו כי אלוהים ישמור עליו. הוא צריך לבחור כיורש את נבחרו של אלוהים ובכך להבטיח את חיי שני בניו. אלוהים אינו קורא יותר לישמעאל בשמו, שם שהוא נתן לו, אלא אומר "וגם את בן האמה", כמו ששרה קוראת לו. "ביצחק יקרא לך זרע" –ישמעאל הוא בן האמה. אלוהים ושרה רואים עין בעין את מעמד הבנים. לאברהם העדפה אחרת. הבחירה היא אמנם בידי אברהם אך בהיותו מאמין באלוהים, הוא עושה כדבריו. אמונתו גדולה וחזקה מכל רגש אחר. לא צריך לחכות לעקדה כדי להיווכח בכך. מה שמקל עליו הפעם, היא דווקא אותה אמונה – אלוהים ישמור על ישמעאל כפי שהבטיח.
שרה דרשה את הגירוש אך אברהם שילח את ישמעאל לא בשל דרישת שרה אלא בשל דרישת האל ואמונתו בו ובהבטחותיו. שרה הייתה כלי בידי אלוהים שהועיד את יצחק להיות יורשו של אברהם. אילו שרה לא הייתה מעלה את דרישתה, אלוהים היה עושה זאת ישירות או באופן עקיף אחר. הקטע הזה שבו שרה מעוררת בנו התנגדות ורגשות שליליים כלפיה, הוא המקום היחיד שבו קיבלה חיזוק מאלוהים. אלוהים אמר לאברהם לעשות כדברי שרה. זו הפעם הראשונה והאחרונה בתנ"ך שאלוהים מצדד בדברי אישה נגד בעלה.
רבים כועסים על שרה עקב דרישתה לגרש את ישמעאל, ושירה של נאוה סמל בפתיחה משקף זאת. אני רואה בגישה זו נאיביות שנובעת מהתפיסה כי לו ישמעאל לא היה מגורש, יכלו האחים לחיות יחדיו בשלווה ובנחת. האם ישמעאל והגר היו מקבלים את יצחק ושרה כשווים? האם התנהגות הגר שזלזלה בשרה כבר בעת הריונה או לגלוגו של ישמעאל על יצחק ושרה, מעידים על כך? הגר וישמעאל ידעו כי בכוחם לרשת את אברהם. הגר ידעה זאת עוד בזמן הריונה וישמעאל ידע זאת מאהבת אביו אליו. בתקופה ההיא בשעה שאין יורש מוגדר ובהינתן אופיו של ישמעאל "פֶרֶא אָדָם יָדוֹ בַּכֹּל וְיָד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כֹּל אֵחַיו יִשְכֹּן" (שם טז יב) וטיבה של הגר, סביר כי אם ישמעאל היה היורש, דינם של שרה ויצחק היה נחרץ.
הגר אינה תמימה, ישמעאל אינו תמים, ושרה אינה רעה. המאבק הוא מאבק הישרדות בין שני כוחות: אימהוּת מול כוחו של המעמד החברתי. הדחף לטפס בסולם החברתי קדום ומוטבע עמוק מכדי לשנותו. גם אצל בעלי־חיים החיים בקבוצה עם מנהיג, זכר המרגיש חזק דיו מנסה לתפוס את מקומו של הזכר השליט ומסלק את יריביו. הסיבה לכך הישרדותית – השגת הנקבות הטובות ביותר כדי להבטיח את המשכיות זרעו והגנים שלו. מניע זה קיים גם בחברה האנושית בבסיס השאיפה למעמד. החיפוש אחר כוח ומעמד מבטיח את הצאצאים הטובים יותר הן מבחינת בחירת בן הזוג והן מבחינת היכולת לספק לצאצאים את הכלים הטובים ביותר כדי להצליח – בריאות, חינוך וחברה. אותו מניע הישרדותי קיים בבסיס האימהוּת.
הן שרה והן הגר ניסו להעניק לילדיהן את העתיד הטוב ביותר – להיות השליט, היורש.
הגר הייתה הראשונה שפתחה במאבק על הירושה. היא ראתה אפשרות להפוך את בנה ליורש ובכך לשפר את מעמדה ומעמד בנה, ולכן הקלה ראש בשרה. בכך איימה על מעמד הבכורה של שרה ויצחק על כל המשתמע ממנו. היא הפרה את ההיררכיה שהחברה הייתה בנויה אז עליה. שרה היא אם. היא נלחמה על חייו ועל עתידו של בנה. היא קראה נכון את מציאות זמנה והבינה שאין מקום לשני יורשים. אחד מהם יצטרך ללכת. למרות שידעה כי היא יוצאת נגד בעלה וכי תשלם על כך מחיר ביחסיה אתו, הייתה מוכנה לכך.
בבוקר, אברהם צייד את הגר וישמעאל בלחם ומים ושלחם למדבר, אל הלא נודע המאיים. כשאזלו המים וכשלו כוחותיו, השליכה הגר את ישמעאל מתחת לאחד השיחים, ישבה מנגד ובכתה. הצגת ישמעאל כתינוק הנישא בידי אמו, למרות שהיה בחור בן 16-17, באה להעצים את אומללותם האמתית של הגר וישמעאל מצד אחד ואת אכזריות שרה מצד שני. מלאך אלוהים הציל אותם כשקרא להגר, הראה לה מעיין מים ובישר לה כי בנה יהיה לגוי גדול. ישמעאל שתה והתאושש. הם השתקעו במדבר פארן, ישמעאל הפך להיות רובה קשת ונישא למצרייה ששידכה לו אמו.
העקדהקַח נָא אֶת בִּנְך אֶת יְחִידְך אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶך לְך אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיך (בראשית כב ב).
מעטים ערים לכך כי מאז גירוש הגר וישמעאל, שרה אינה מופיעה יותר בתנ"ך, פרט לציון מותה.
סיפור העקדה נתפס כביטוי לפסגת אמונתו של אברהם. אך הוא תמוה מנקודת המבט של כל גיבוריו.
אלוהים הורה לאברהם להקריב לו את בנו בשעה שאסר על עַמו לנהוג כמנהג הגויים ולהקריב לו קרבן אדם. האם עשה זאת כדי שאברהם יתנגד?
יתרה מזאת, אלוהים הוא שבחר ביצחק ליורש, לא אברהם. הוא שאמר "ביצחק אקים בריתי". הוא שהוסיף את הה' האלוהית לשמו של אברם לפני הולדת יצחק, הוא שהדיח את ישמעאל מהירושה, מדוע הוא דורש להקריב עכשיו את נבחרו הוא, את יצחק? התמיהה הגדולה יותר היא שאלוהים מציג עצמו כאל הפכפך, לא עקבי, המשנה את דעתו. האם מטרת אלוהים הייתה להעמיד את אברהם במבחן אמוני שבו האמונה הטוטלית באל אינה תלויה במעשיו של האל? הנחה זו מתאימה לאמונתו של ישעיהו ליבוביץ אך אינה מתאימה לתנ"ך. היא מנתקת את הקשר האישי בין האדם והאל, הקשר שעליו מבוססים כל סיפורי התנ"ך ובוודאי סיפור אברהם שבו מתקיים דיאלוג בינו לבין אלוהים.
היא תמוהה מבחינת אברהם שאינו יודע כי מדובר בניסיון. אלוהים כבר בחן את אמונתו בציוויים קודמים: "לך לך מארצך...", שילוח ישמעאל ועתה שוב – בעקדה. ה"לך לך" הראשון היה מארצו ומבית אביו והיה סימן לבחירתו של אברהם. הייתה בו התחלה והבטחה לעתיד, לעם שיצא מחלציו. הפעם ה"לך לך" הוא הפוך. אין בו עתיד, אין בו הבטחה, יש בו סוף. הוא "לך לך" מבנך, מיורשך, מהמשפחה שהקמת בצו האל. אם אלוהים אינו ממשיך את שושלת אברהם, מדוע היו נחוצים כל המבחנים שהעבירוֹ? אברהם כבר הוכיח כי אהבתו לאל גדולה מאהבתו לילדיו. מדוע אלוהים זקוק להוכחה נוספת לכך?
גם תגובת אברהם לציווי העקדה תמוהה. מאז היבחרו, אברהם ידע לדבר עם האל. כשאלוהים אמר לו כי ירבה זרעו, אברהם ענה: מה תיתן לי ואני הולך ערירי כי לא נתת לי יורש. כשאלוהים רצה להשמיד את סדום, אברהם התווכח אתו על מספר הצדיקים שיצילו את העיר. כששרה אמרה לו לגרש את ישמעאל, הוא סירב ורק דברי אלוהים גרמו לו להיענות לה. ועתה כשהוא עומד להיוותר בלי יורש, הוא אינו מדבר עם האל, אינו שואל מי יירש אותי, אינו מבקש דבר. אלוהים לא מבטיח דבר ואברהם לא מבקש דבר.
גם העובדה שלא יידע את שרה – תמוהה. אם בוחנים את היחסים בין אברהם ושרה לאורך חייהם רואים כי למרות הקשיים, לא היו ביניהם לא שקרים ולא סודות. כשאברהם רצה לתת אותה לפרעה הוא בא אליה ומבקש ממנה אישור למעשיו. שרה מדברת עם אברהם על הגר ודורשת שיגרש את ישמעאל. סביר כי אחרי גירוש ישמעאל היה נתק ביניהם. כל אחד מהם הרגיש כי שילם את מלוא מחיר מחויבותו כלפי השני. אך עתה שניהם עומדים להיוותר ללא יורשים. לפני גירוש ישמעאל אלוהים אמר לאברהם "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". אלה המילים האחרונות שאמר אלוהים לאברהם לפני העקדה. לא היה כל משפט המבטל מילים אלה. לא היה איסור מצד אלוהים לשתף את שרה, להיפך, בכל הנוגע ליצחק אלוהים גיבה את שרה. ברור ששרה הייתה מונעת או לפחות מנסה למנוע את העקדה. היא הייתה מסבירה, בוכה, או עומדת חוצץ בינו ובין יצחק. אך אברהם אינו אומר לה דבר. ההחלטה לא לשתף אותה היא של אברהם.
אלברט שבות ("עקרון אלוקי – עקדת יצחק")1 אומר כי אלוהים סיפק לאברהם דרך מילוט. אם היה מספר לשרה היא הייתה מונעת את העקדה. במקרה זה אברהם לא היה אשם באי ציות לאל שציווה עליו לעשות כל מה שתאמר שרה. אברהם לא עשה זאת כי רצה להוכיח את אמונתו הבלתי מעורערת באלוהים. הסברו של שבות הוא אמוני, אברהם הוא המאמין האולטימטיבי. אחרים מתרצים את שתיקתו בכך שלא רצה להעציב את שרה ולעמוד מולה כשהוא מחריב את עולמה. אך אברהם האמין כי יחזור בלי יצחק ואז שרה תדע. אי־אפשר למנוע ממנה את הידיעה האיומה הזאת.
אך יכול להיות הסבר נוסף. ייתכן כי אברהם באמת פחד שמא שרה תמנע ממנו למלא את הוראת האל, אך מנקודת מבט שונה לחלוטין. לדעתי, הדברים שלא נאמרו הם ההבטחה. השתיקה היא ההבטחה, הבטחה שגרמה לאברהם לא לבקש דבר ולא לומר דבר לשרה.
אלוהים, לתפיסת אברהם, נסוג מהבטחתו לגבי יצחק ודורש את הקרבתו. אך אלוהים לא אמר דבר לגבי הבטחתו לשמור על ישמעאל, מהבטחה זו אלוהים לא נסוג.
ישמעאל חי ואברהם יודע זאת כמו הקורא.
כבר רש"י פרש את דבריו של אלוהים: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה" בכך שלאברהם שני בנים חיים. הסברו לפירוט הרב לגבי הבן המיועד לעקדה נובע מעובדה זאת. את בנך, אמר אברהם שני בנים לי. את יחידך – כל אחד מהם יחיד לאמו. אשר אהבת – את שניהם אני אוהב, את יצחק. אברהם גר בארץ פלישתים ימים רבים. ישמעאל חי במדבר פארן, התחתן והפך לבעל רכוש. אברהם איש עשיר מאוד. באותה תקופה שיירות היו מעבירות סחורות בין מצרים לארץ כנען וצפונה. אנשים שמעו ודיברו. אין ספק כי הם ידעו אחד על השני ואולי אף נפגשו (ישמעאל שמע על מות אביו ובא לקבורתו).
אברהם ניצב שוב מול אותה דילמה בלתי אפשרית, הוא שוב נדרש לבחור באחד מבניו. אם לא ימלא את צו האל, אותו אל, שלתפיסתו שינה את הבטחתו לגבי יצחק, עלול לראות בכך ביטוי לחוסר אמונה בו ולשנות גם את הבטחתו לשמור על ישמעאל שלא שונתה.
ביסוד היענות אברהם לדרישה להקריב את יצחק עומד חששו לחיי ישמעאל. כשם שחשש לגורלו מהרגע שבו התבשר על הולדת יצחק ואמר לאלוהים "לו ישמעאל יחיה לפניך" וכשם שחשש לגורלו בגירוש. אברהם צריך להחליט עכשיו לא מי יירש אותו, אלא איזה בן יחיה ואיזה ימות. נכונות אברהם להקריב את יצחק מקורה באמונה מלווה בפחד. אלוהים נטע פחד כבר במאמין הראשון, באברהם. פחד מעונשו של האל אם לא ייעשה כדברו. פחד שימשיך לאורך כל התנ"ך.
סיפור העקדה אינו סיפור על אמונה אולטימטיבית, הוא סיפור על אמונה המלווה בפחד מהאל.
איך יכול היה אברהם לבוא לשרה ולומר לה זאת? לא הפחד ממה שיקרה לשרה מונע אותו מלספר לה על העקדה, אלא הפחד ממה שיקרה לישמעאל מנע ממנו לשתף אותה. איך יוכל לומר לה כי הוא פוחד שמא תעמוד בדרכו ותמנע ממנו להקריב את יצחק, ובזה תגזור פעם נוספת את דינו של ישמעאל, הפעם למוות?
אהבת שרה לבנה הנבחר יצחק, גרמה לה לדרוש את שילוחו של ישמעאל. אהבת אברהם לבנו הנבחר, ישמעאל, עומדת בבסיס נכונותו להקריב את יצחק. אותו מניע עמד מאחורי מעשיהם האיומים של אברהם ושרה – העדפת הילדים האהובים.
הסבר זה קשה לתפיסה לאור הקיבעון הרווח בפירוש המיתוס התנ"כי גם אצל אלו שאינם יהודים מאמינים, אולם סימוכין לו ניתן למצוא בהמשך הטקסט.
כשמנע את העקדה, אלוהים אמר לאברהם "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְך אֶת יְחִידְך מִמֶּנִּי" (שם כב יב). ירא פירושו פוחד. אדם ירא את אלוהים בגן עדן, שרה יראה את אלוהים ולכן שיקרה ואמרה כי לא צחקה. אברהם ירא את אלוהים שמא ייענש אם לא יקיים את דבריו. במה יכול עוד אלוהים להענישו?
אלוהים לא אמר לאברהם: עתה ידעתי כי אתה בוטח בי, כי אתה מאמין בי, כי נאמן אתה לי. הוא אמר: עתה ידעתי כי אתה פוחד ממני ואני מברך אותך על כך.
אמונה המלווה בפחד גורמת לאדם למלא את כוונותיו הנסתרות של האל. זאת ועוד, אלוהים אומר הפעם את בנך את יחידך. הוא אינו חוזר על "אשר אהבת, את יצחק". ברור מדוע אלוהים אינו מציין הפעם את השם יצחק. הן יצחק היה אמור להיות מועלה לעולה. אך מדוע אלוהים אינו חוזר על "אשר אהבת"? הדבר אינו מובן מאליו. על ישמעאל אברהם נלחם, על יצחק לא. האם אלוהים ידע מדוע אברהם היה מוכן להקריב את יצחק? האם ידע את מי אהב יותר?
אלוהים יכול היה לדרוש מאברהם להקריב לו את בניו אך הוא אינו יכול לצוות עליו את מי לאהוב. אלוהים מוכן "לוותר" על אהבת אברהם את יצחק, כל עוד יצחק יהיה הבן הנבחר והיורש. הוא מפריד בין אהבה, בחירה וירושה. העקדה היא הגורמת לאברהם לראות ביצחק את בנו, יחידו ויורשו, כשם שאלוהים רצה שיבחר.
כל אבותינו אהבו את הבנים שלא הפכו להיות יורשיהם. אברהם את ישמעאל, יצחק את עשו ויעקב את יוסף ובנימין (יהודה הוא היורש). ההמשכיות אינה נקבעת לפי אהבת האבות ורצונם. היא נקבעה לפי בחירת אלוהים הזהה לרצון האימהות. אברהם, שלכל אורך הדרך התקשה לקבוע מי יהיה יורשו, עושה זאת עתה ומקבל את בחירת האל. ההמשך מעיד על כך.
אברהם מחפש אישה ליצחק. הוא לוקח את מנהל משק ביתו הזקן ומשביע אותו לקחת ליצחק אישה מארצו ומולדתו ארם נהריים. לשאלת העבד: אם הנערה לא תרצה לבוא ארצה האקח את יצחק לשם? אברהם השיב "הִשָּׁמֶר לְך פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שַׁמָּה... וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיך וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב ֹשַמָּה" (בראשית כד ו). אברהם שלקח לעצמו אישה מקומית – קטורה, וכנראה עוד נשים, דואג שיצחק יינשא לאישה מזרע משפחתו ויביא אותה לארץ אותה הועיד אלוהים ליורשו. הוא מכריז על יצחק כיורשו ומוריש לו את כל רכושו "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל־אֶרֶץ קֶדֶם" (שם כה ה-ו). אברהם מרחיק את אחיו החורגים של יצחק. סיפור ישמעאל לא יחזור על עצמו. הוא מגן על יצחק לא רק מפני ישמעאל אלא מפני כל אחיו. הירושה מיועדת ליצחק!
שרה שומעת כנראה על פרשת העקדה, לא ברור ממי, ומתה. בלי בנה אין לה חיים.
העקדה אינה עקדת יצחק אלא עקדת שרה. מי שמתה בגוף ובנפש היא שרה. יצחק יוצא פצוע בנפשו אך מוצא מזור ברבקה. אברהם נושא לו נשים אחרות ומוליד ילדים רבים. רק שרה מתה. עקדת שרה היא עקדת האם המועלית לעולה למען בנה. היא הקרבן האמתי שבו בחר אלוהים כדי שבנה, נבחרה ונבחרו – יצחק, יהיה היורש של אברהם. אילו ידעה שרה על התכנית האלוהית, שבה נדרש מותה כדי להפוך את בנה ליורש, הייתה ודאי נענית לה.
התנ"ך מציג בפנינו תגובות של שתי אימהות העומדות בפני הנורא מכל – מות בניהן. הגר רואה את בנה העומד למות "וַתַּשְׁלֵך אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם וַתֵּלֶך וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְך" (שם כא טו-יז). הגר, אומללה ושבורה, לא הייתה מסוגלת לראות במות בנה והשאירה אותו למות לבד. היא ישבה הרחק ובכתה. איזו אם משאירה את בנה למות לבד במצב האיום הזה, כי אינה רוצה לראות במותו? האינסטינקט האימהי הוא לא להיפרד מילדך, לא לתת לו למות לבד, לחבק אותו, ללטף אותו, להיות אתו ברגעיו האחרונים, למות אתו.
שרה החוששת כי הרע מכל קרה – מתה.
פנחס שדה כתב ב"מות שרה" כי שרה היא אמנו הקדמונית והוא מכיר בכך שהוא בנה. שרה היא לידתה ויצירתה של האם היהודייה.
אברהם קנה אחוזת קבר, את מערת המכפלה, קבר שם את שרה ונקבר אף הוא שם. קשר הדמים בין שני האנשים האלו היה עמוק באמת. למרות שנשא נשים אחרות והוליד מהם ילדים הוא רוצה להיקבר ליד שרה. אברהם נשאר מחויב לשרה לאורך כל חייו. היא הייתה אשתו הבכירה, נשארה אשתו הבכירה ובנה הוא היורש.
שרה ניצחה.
במות אברהם קוברים אותו שני בניו. יצחק יודע כי אמו גירשה את ישמעאל, הוא יודע על אהבת אביו לישמעאל, יודע כי אביהם היה רוצה שישמעאל יהיה נוכח בהלווייתו ואינו מונע זאת. ישמעאל, בגדלות לבו, בא להלוויית אביו ביודעו על אהבתו אליו. הוא עומד ליד יצחק שלקח ממנו את הבכורה והירושה, ואין ריב ביניהם. רק ההפרדה ביניהם והרחקתם זה מזה, הביאה לכך ששניהם חיו והגיעו לסוג של פיוס. הייתכן ששרה לא טעתה כל כך?
1. מתוך: במה אחרת, 2005.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.