חלב דבש ואי-ודאות

הקדמה: הולכים אל הלא־נודע

אסטרטגיות להתמודדות

השנה "חגגתי" חמישים. בחסידות חב"ד נהגו לציין ימי הולדת וראו בהם הזדמנות להתבוננות בעבר וזמנים לחשבון נפש — מה עשינו עד כה. כשלעצמי, שורשיי נטועים במסורת הליטאית־יקית ואינני טיפוס של ימי הולדת. למרות זאת, לרגל יום הולדתי החמישים, אשתי הזמינה בני משפחה וחברים לכתוב לי ועליי. הוריי כתבו מעומק ליבם על לידתי. הכרתי את הסיפור, אבל לא דיברתי על זה אף פעם. כעת, לראשונה אחרי יותר מיובל שנים, ההורים שלי החליטו לשתף את הילדים, הנכדים והנינים בכל מה שעבר עליהם בחודשי ההיריון איתי, ובדרך שבה השפיעו אירועים אלו על חייהם בהמשך. בעיניי, הוריי הם גיבורי אי־הוודאות שעליה נסובה ההקדמה לספר זה, ולמעשה הספר כולו.

הוריי התחתנו בנובמבר 1969, ובקיץ 1970 הגיעו לארץ לירח דבש. בשבת הם שהו בירושלים והלכו להתפלל בבית כנסת "בית הלל", ברחוב בלפור, מול הבית המשמש היום מעון לראש הממשלה, ובעת ההיא שימש מעון לשר החוץ אבא אבן. בזמן התפילות ולאחריהן הרחובות היו חסומים לנסיעת כלי רכב, ואנשים עמדו ושוחחו ברחוב אחרי התפילה.

לפתע, הופיע רכב ונע אל תוך המתקהלים. אנשים הופתעו לראות רכב בתוך ההמון והחלו לדפוק עליו כדי שיעצור. הנהג נכנס לפאניקה, או אולי כעס, ובמקום לעצור הוא דהר קדימה ודרס שלושה אנשים — ביניהם אמי. אמבולנס לקח את אמא שלי לבית חולים, שם בדקו את הירך שלה באמצעות רנטגן והתברר שהיא אכן שברה את האגן. אמי, שידעה שהיא עשויה להיות בהיריון, חששה מאוד מההשלכות. החשיפה לקרני הרנטגן בשלבי היריון מוקדמים עלולה להיות מסוכנת לאם ולעובר. לאחר האשפוז חזרו הוריי לארה"ב, ושם הבינו טוב יותר את מלוא משמעותו של האירוע וחומרתו. התברר להם שסבי וסבתי כבר התייעצו עם מומחים בניו־יורק, שאמרו להם שהמשך ההיריון יהיה מאוד מסוכן. לפני שיקבלו החלטה, החליטו הוריי לברר את העניין גם מבחינה הלכתית.

אבא שלי היה תלמידו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, המכונה "הרב" בפי כל תלמידיו. עד היום הוא מצטט בדרשותיו מדברי רבו ביראת כבוד. הרב סולובייצ'יק היה נצר למשפחת רבנים ידועה מהעיר בריסק. סבו, הרב חיים סולובייצ'יק פיתח את שיטת הלימוד הבריסקאית, שעד היום היא השיטה הדומיננטית בישיבות בלימוד התלמוד. אביו, הרב משה סולובייצ'יק, היה גדול בתורה ואף הוא לימד בישיבה יוניברסיטי. הרב היה תלמיד חכם שהמשיך ופיתח את "השיטה הבריסקאית", אולם למד בצעירותו עם מלמד מחסידות חב"ד, ובהמשך השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. כשהיגר לארה"ב קבע את מושבו בבוסטון, שם שימש כרב קהילה, ובמקביל היה מגיע לשלושה ימים בשבוע לניו־יורק ללמד בישיבה יוניברסיטי. בתחילת דרכו בארה"ב הצטרף הרב לרבני אגודת ישראל באמריקה, שהיו ידועים בהתנגדותם לציונות. אולם אחרי השואה וקום מדינת ישראל הוא שינה את דרכו והיה לראש "המזרחי", ארגון הרבנים של הציונות דתית. כששאלו אותו מדוע שינה מהמסורת המשפחתית האנטי־ציונית של סבו הגדול, הרב חיים סולובייצ'יק, הוא השיב שההיסטוריה "פסקה הלכה" נגד סבו.

ובכן, הוריי התקשרו לרב סולובייצ'יק ששהה בבוסטון, תיארו בפניו את מה שאירע וביקשו שיפסוק להם מה לעשות. הרב אמר להם שהוא מתכוון להגיע בעוד יומיים לניו־יורק, ובינתיים ביקש שינצלו את יום המחרת כדי להתייעץ בעצמם עם רופאי הנשים והרדיולוגים הטובים ביותר. אבא שלי התרוצץ בין הרופאים ואסף חוות דעת, אבל הרופאים היו חלוקים בדעותיהם. היו שהציעו להפיל, והיו שסברו שיש להמשיך עם ההיריון.

כשהרב הגיע לניו־יורק, אבי הציג בפניו את כל הממצאים וחוות הדעת השונות, אבל הרב השיב שאינו רופא, ולכן ככל שהרופאים חלוקים בדעותיהם — אין באפשרותו לקבוע אילו רופאים צודקים ואילו טועים. הוא אף אמר שמבחינה הלכתית הוריי יכולים להחליט לעשות מה שהם רואים לנכון.

ואז, למרות שהיה איש הלכה מובהק, הרב המשיך ואמר לאבי: "אל תסתכלו עליי היום כפוסק הלכה. תתייחסו אלי כרבי (אדמו"ר) חסידי. כל אדם, כל זוג, מתמודד עם משבר אמוני בשלב כלשהו של חייו. המשבר וההתמודדות עמו מעצבים את החיים, את האישיות ואת הזוגיות מכאן ולהבא. אני אומר לכם שהילד יהיה בריא, מוכשר, ותזכו להרבה נחת. תגיד לאשתך שאמרתי את זה".

הוריי החליטו לאמץ את דברי הרב נגד המלצתם של רבים מהרופאים, שחשבו שהדבר מסוכן, ונגד דעתם של אחדים מבני המשפחה, שצידדו בצורך להפיל. הרב אף התקשר כמה פעמים להוריי במשך ההיריון כדי לשאול בשלומם, ואף שוחח עימם לאחר לידתי. מיותר לומר שההיריון היה מלחיץ בעבורם, ובמבט לאחור הם מתארים את החוויה כנסיעה של חודשים ברכבת הרים. למרות הכול, הם לא סטו מההחלטה שקיבלו. רף הלחץ עלה כשנולדתי עם מום קטן בלב (שבינתיים החלים, ברוך ה') אבל זה כבר סיפור אחר.

כאמור, לכבוד יום הולדתי החמישים, הוריי החליטו לשתף את הנכדים והנינים בכמה מהתובנות שלהם בעקבות דברי הרב וההתמודדות עם האירוע המכונן: "זה עזר לנו לאזור אומץ ולפלס דרך משלנו, ולא להיסחף לצייטגייסט — הלך הרוח הרווח. ילדינו יודעים לספר שהקושי נתן לנו אומץ להיות שונים, ויותר תורניים מהסביבה בתוכה הקמנו את משפחתינו. אפשר להתמודד עם אירועים ועם אי־ודאות בכמה דרכים, והזווית האמונית היא אחת מהן".

ספר זה מוקדש לזכרו של הרב סולובייצ'יק וליכולתו להדריך באומץ לב נוכח אי־ודאות עצומה. אני ומשפחתי מלאי הודיה והכרת הטוב עמוקה לרב, להוריי ולריבונו של עולם.

"Never be afraid to trust an unknown future to a known God"

– Corrie Ten Boom

"אל תחשוש מהעתיד הלא־נודע, בטח באלוהים הנודע"

— קורי טן בום

א. חוסן פנימי

הלא־נודע מאתגר, הוא מפחיד, הוא מעורפל ומטלטל. רק המחשבה עליו מערערת את תחושת הביטחון שלנו וגורמת לנו לשוב לאחור.

העולם המודרני מלא הפתעות, משתנה כל יום ומתקדם טכנולוגית בקצב מסחרר, אפילו אקספוננציאלית. ללא הֶרֶף מפציצים אותנו אמצעי התקשורת בחדשות, בכתבות ובמידע. הכמות והקצב בלתי־ניתנים להכלה. שוק התעסוקה משתנה, מכונות מחליפות ידיים עובדות ומשאירות אנשים מאחור. העתיד מפחיד ומרעיד את הלב. קשה לדעת מה ילד יום, קשה אפילו לשער.

מאתגר לחיות בתקופה שבה התחושה היא שהכול בתנועה מתמדת, ולא ברור מתי תגיע התחנה הבאה ונוכל לרדת. מטריד ומפחיד כשהסדר העולמי ששרר מאז מלחמת העולם השנייה מתערער. קשה כשפורצת מגפה וכשלא ברור מתי היא תסתיים ומה יהיו ההשפעות שלה. מתסכל כשמופר סדר היום האישי והמשפחתי, כשהילדים בבית, והמעסיק צועק, ואלף דברים לא מתפקדים. קשה כשהעתיד לא נודע, ואני צריך לבחור בצורה אקטיבית, בחירה חופשית, מה לעשות ללא אינפורמציה מלאה, ללא מצפן וללא הדרכה.

כתגובה, החברה המודרנית מחפשת את המוכר ואת הבטוח ודוגלת באיזון. אנחנו לוקחים כדורים כדי לאזן, ומתייעצים עם תזונאית בשביל להתאזן. חשוב לנו איזון בין עבודה לבית (work life balance), וישנם גם איזונים נוספים. אנחנו עטופים בפתרונות מדעיים וטכנולוגיים שמאפשרים לנו להרגיש בטוחים בתוך מסגרת של שגרה צפויה, של סדר יום ושל נורמליות.

אלא שהחיים והעולם אינם נמצאים באיזון. התעסוקה לא נמצאת באיזון. הזוגיות לא נמצאת באיזון. גורמים רבים המשפיעים באופן ישיר וגם באופן עקיף על חיינו נמצאים בחוסר־איזון טוטאלי. אשליית האיזון ואשליית השגרה של האדם המודרני, שחייו מסודרים ומאורגנים, פוגעות ביכולת ההתמודדות שלנו עם מה שחורג מהמסגרת שאליה הורגלנו.1 לרובנו קשה עם ההפתעות, עם הטלטלות ועם הלא־נודע. כמעט באופן אינסטינקטיבי אנחנו שואפים לחזור למוכר ולבטוח, לאיך שהיה ולמה שהיה — אפילו אם הוא פחות טוב. האתמול טוב לי, כי הוא מוכר ויציב, גם אם רק לכאורה.

אם כן, השאלה המתבקשת היא: איך מייצרים חוסן פנימי (Fitness and resilience), בעולם שאי־ודאות גוברת בו? האם ניתן להעצים את האדם ולשפר את יכולתו להתמודד עם מה שאינו המשך ישיר לאתמול, או שעלינו לקבל את הקושי כגזרת גורל?

לדעתי, החוסן בזמנים של שינוי טמון ביכולת לפתח גישה של נהירה קדימה. למעשה, ההמלצה שלי היא בדיוק הפוך מהתנועה הנפשית הטבעית. באופן אינסטינקטיבי, הגוף והנפש נוטים לברוח מהלא־נודע, אבל הדבר הנכון הוא ללכת לקראתו, לחייך לו "בפנים", ודווקא לא לסגת. חתני, יוסף אברמסון, שנפצע במבצע צוק איתן, חיבר שיר "אל הלא־נודע בחיי".2 בעיני רוחי, השיר שם את כולנו במעין סרט מתח (שהיו מי שחוו אותו במציאות) של פלוגה שעולה במעלה ההר לכבוש יעד מבוצר, אבל איננה יודעת מה באמת נמצא שם למעלה, כי אין מודיעין, ומה שיש זה בעיקר ערפל קרב. השיר הוא אמת יום־יומית לגיבורים נפגעי פוסט־טראומה, אבל הוא גם משל לחיינו.

אבל אנחנו לא הראשונים. ספר במדבר מספר את סיפורו של דור שלם, שמצא את עצמו במסע אל הלא־נודע, מיטלטל מתחנה לתחנה, חווה תקלות על כל צעד ושעל ומתקן תוך כדי תנועה. הכול מתרחש באזור מדברי צחיח ושומם, הרחק מן היציבות, מן השגרה ומן האיזון. ספר במדבר עוסק במסע שנע מן העבר המוכר, שבו חוקי המשחק וחוקי החיים ברורים, לעתיד שאיננו נהיר בעליל, וצריך לעצב אותו בתבונה וברגישות.

"אלוהים ברא את המדבר ריק, למען יוכל להכיל מחשבות אדם, אך לעיתים יקרה שאנשים יפחדו ממנו, כמו נבהלו ממחשבות ליבם"

— ערייד חמזי.

ב. "אל הלא־נודע בחיי"

קולמוסים רבים נשברו בניסיון להסביר את מבנהו של ספר במדבר.3 האברבנאל ואחרים ראו בספר במדבר ספר מחולק. האברבנאל זיהה בספר שני חלקים,4 ואחרים סברו שבפנינו ספר המורכב משברי רסיסים. במבט־על, נראה כאילו סיפורים שונים שזורים ללא תמה מארגנת ברורה בין פרשיות הלכתיות. המִפְקָדים בהתחלה ובסוף, סידור צורת המחנה בעת החנייה ובעת המסע, מעשה האיש שקושש עצים ביום השבת, קורח המורד ובנות צלופחד היתומות, מופיעים לצד פרשיות הלכתיות, כדוגמת הטקס שנועד להוכחת חפותה של אישה החשודה בבגידה, דיני הנזיר וקורבנותיו, מצוות ציצית, מצוות הפרשת חלה ועוד. בהתאם לכך, חוקרי המקרא משערים שהספר נבנה מכמה מקורות שונים שחוברו בעריכה, אולם ההסברים שלהם מכוונים לנקודות מסוימות בפרשיות ספציפיות.

בשונה מגישות אלו, הרמב"ן ראה את המכנה המשותף במצוות הקשורות למשכן והרלוונטיות בעיקר לתקופת הנדודים במדבר, לצד סיפורי ניסים שנעשו לבני ישראל באותה תקופה.5

בעיניי, שמותיו השונים של הספר עשויים לשפוך אור על מהותו: בעברית הוא מכונה "במדבר", וזאת למרות שבפסוק נאמר "במדבר סיני". הבחירה במילה "במדבר" משקפת את ההבנה שהמסע במדבר איננו רק אירוע היסטורי שהתרחש לפני שלושת אלפים שנה, אלא אירוע מהותי ואבטיפוס לדורות. השם הלועזי, Numbers (מן הלטינית: Numeri), רואה את מהות הספר בשלושת המפקדים הכלולים בו. בתלמוד הבבלי מובאים דבריו של רבי חנינא בן גמליאל, שקרא לספר "חומש הפקודים".6 לכאורה, מדובר בהצעה ברוח השם הלועזי, אלא שאם אכן כך הדבר, הרי שהיה מתאים יותר להשתמש במילה מִפְקָדים או נפקדים. הוראתה של המילה 'פקודים' היא: המצווים במשימה. אם כן, השאלה המתבקשת היא: מה המשימה של ספר במדבר?

מיד בתחילת הספר מוצהרת מטרת המפקד, שאיננו מפקד אוכלוסין גרידא: "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם".7 למה צריך צבא? הרי פסוקים רבים מתארים שענן ה' סוכך על העם ומכוון את דרכם במדבר.8 אלא שהצבא צועד למשימה עתידית של כיבוש והתנחלות בארץ ישראל, הבית הלאומי של עם ישראל. הקמת הצבא היא השלב המקדים לכינונה של מדינה ריבונית בין הים לירדן.9

יש לזכור, אנחנו מדברים על עם של עבדים, שלא נדרש או הורשה מימיו לעסוק בפעילות צבאית. ממילא, כבר בפתיח של ספר במדבר, ותחת הכותרת הראשית שלו, מתכוננים הפקודים לעתיד אפוף אי־ודאות בארץ שבה לא דרכה כף רגלם מזה מאות שנים. בני ישראל מתבוננים אל האופק, ומוצאים לפניהם משימה בלתי־ברורה, מכל בחינה שהיא.10 פתיחה זו מהווה פרדיגמה לכלל ההתרחשויות והתיאורים בספר שעוסק בצעידה אל הלא־נודע, מתוך אי־ודאות תהומית.

בהקדמה לספרי שבט שואג הצגתי את דעתם של חוקרים ופרשנים רבים, הסבורים כי ספר ויקרא מחולק לשני חלקים: הפעילות במקדש מול עיצוב חיי קדושה מחוצה לו. בניגוד לדעתם, טענתי שהספר מבוסס כולו על תמה אחת ובנוי כספירלה המתחילה באדם הבודד, עוברת דרך השבט, ונוגעת בסופו של דבר בכל בני ישראל. על בסיס ניתוח זה, אִפיינתי את ספר ויקרא כמודל של "כלכלת אחווה", הבונה שבטיות מכבדת בין חלקי העם ובין עמים שונים. לאורך פרקי הספר הוכחתי תפיסה זו שוב ושוב.

בעיניי, גם לספר במדבר תמה מרכזית אחת השוזרת את פרשיותיו. ספר במדבר מתחיל במדבר סיני, ומסתיים על גבול ארץ ישראל באזור יריחו, ארבעים שנה מאוחר יותר. בתוך מסגרת גיאוגרפית ברורה ומובחנת, המפרידה בין מצרים לארץ ישראל,11 מתברר שלפנינו ספר אחד עם מסר אחד. מסר הרלוונטי לנצח, ובוודאי לימינו.

התמה המרכזית בספר במדבר היא המתח שבין העבר לעתיד; הערגה לעבר המוכר, לעומת החובה לחתור אל העתיד הלא־נודע, על כל התקוות והחששות הגלומים בו. ההתלבטות היא בין עבר בטוח ומוכר, גם אם לוקה בחסר, לבין עתיד בלתי־נודע, שלמרות הפוטנציאל הגלום בו, הוא גובה מאיתנו מחיר של בחירה והכרעה. ספר במדבר תר אחר המתח בין אלה שמעדיפים לדחוק מן התודעה את העתיד והקידמה, לבין אלו, כולל ה', שדוחקים בעם להתכונן לעתיד, ולחבק אותו, למרות שהוא לא נודע ולכאורה מאיים.

באופן עקבי, ספר במדבר משווה בין שתי האסכולות המיוצגות באמצעות מקומות גיאוגרפיים — מצרים המוכרת בכל אורחותיה, כלליה ומנהגיה, על אף הסבל שחוו בה, מול מדינת ישראל עצמאית ופורייה, זבת חלב ודבש, הדורשת מאבקים, אחריות כבדה ובעיקר מאופיינת באי־ודאות וערפל מוחלט. מצרים היא ארץ־הכי־נודע, כי מצרים יושבת על הנילוס, המספק לה מים באופן קבוע. לא בכדי מצרים מכונה "גן ה'",12 כי במצרים יש תשתיות של אגירת מזון, עוד מימי יוסף. במצרים יש ערים ופירמידות שקיימות "לנצח" (לפחות בינתיים) והתפקוד מאוזן, כשהחרטומים, שיש להם יכולת לשלוט בטבע, מתפקדים כמו מדענים בזמננו. מנגד, ארץ ישראל נתפסת כפנטזיה חלומית בתודעתו של דור שמעולם לא ראה אותה, וחזון המדינה הריבונית נראה כְּלֹא מציאותי בעליל בעיני עַם עבדים, שמעולם לא ניהל את סדר יומו בעצמו. גם מבחינה אובייקטיבית, נראה שארץ ישראל בטבעה היא מקום שמנוגד ל"בטוח" או ל"ידוע":

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.13

ג. סיפור מסע

כפי שכבר הקדמתי, התמהיל של סיפורי מסע, פרשיות הלכתיות ופרשיות המשלבות הן סיפור והן הלכה, הקשה על הפרשנים והחוקרים לזהות את התמה האחת של הספר. לכן, ברצוני להמתין לרגע עם ניתוח הפרשיות ההלכתיות ולפתוח עם הקריאה שלי בסיפורי ספר במדבר. בשלב זה אעסוק בכמה סיפורים שהם, למעשה, סיפור אחד ארוך, ולצידם גם בכמה פרשיות המשלבות סיפור והלכה. בהמשך, בכוונתי להראות כיצד גם פרשיות הלכתיות שאינן כוללות תוכן סיפורי כלשהו מקיימות דיאלוג ברור עם התמה המרכזית.

כאמור, ספר במדבר פתח במפקד: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לאחר תיאור הביצוע בפועל: "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם", המשיכה התורה באופן טבעי לתיאור צורת המחנה (בפרק ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ". הפסוקים עמלים לפרט ששלושה שבטים חונים בצד המזרחי, שלושה שבטים בצד המערבי, שלושה בצפון, שלושה בדרום, ובמרכז המחנה נמצאים הלויים והמשכן.

מפתיע, אם כן, לגלות שבתוך צורת החניה, אשר במסגרתה שולב השורש חנ"ה מספר רב של פעמים, משולבת הנחיה כיצד צריכים החונים ללכת בעת המסע: "כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ". יתרה מזו, ההצמדה של פקודי "מחנה יהודה" (מאה שמונים ושישה אלף) דווקא לאמירה "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ", מלמדת שהמסע הוא הוא הצורך לשמו חולק צבא־העם לארבע חטיבות, בנות שלושה שבטים כל אחת. תופעה זו חוזרת על עצמה גם בנוגע לשאר המחנות־חטיבות, כולל הנחייה בנוגע למשכן: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם". מפסוק זה משמע שהנושא של הפרק איננו ארגון צורת החנייה, אלא דווקא סידור ההליכה והמסע.14

המשמעות היא, שהמסע, גם אם יש בו חניות ביניים, עובר לקדמת הבמה, כי מהות הספר היא התנועה ממצרים לכיוון ארץ ישראל. התנועה היא זו שיוצרת את המתח שבין שתי האופציות — לחזור למצרים או להתקדם לארץ. ספר במדבר דוחק בעם ישראל להיות בתנועה לקראת העתיד, אל הלא־נודע, וההקשר הצבאי מעיד על המטרה לשמה יצא המסע לדרך: בשנה השנייה כבר לא מדברים על היציאה ממצרים. כעת מביטים קדימה לעבר היעד של כיבוש מולדת ישנה־חדשה.

במיקום מפתיע, אחרי כמה פרקים שעוסקים בפרטי מבנה המחנה והסדרת תפקודו במסע, מופיעה פרשיית קורבן הפסח שלא על פי סדר התאריכים הכרונולוגי.15 ספר במדבר התחיל בחודש השני של השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, ואילו בפרשיית קורבן הפסח צוין במפורש תאריך מוקדם יותר — החודש הראשון בשנה זו. אם כן מה ראתה התורה לאחר את הפסח של החודש הראשון עד לפרק ט של הספר? לדעתי, לתורה היה חשוב להצמיד את סיפור הפסח לתוכנו של פרק י, שבו תוארה היציאה למסע בפועל.16 באמצעות שינוי הסדר הכרונולוגי מעוררת התורה את הקורא לנושא העיקרי של הספר — המתח שבין העתיד לעבר — מתח שפרשיית הפסח עצמה נוגעת בו באמצעות שילוב של סיפור והלכה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.17

אין ספק שבמצרים היה רק יום אחד להקריב את הקורבן (כי באותו לילה יצאו ממצרים), ואין ספק שלא הייתה כל דרישה לעשות את הפסח בטהרה, כשכל אחד עשה את הפסח בביתו. רק שנה לאחר מכן החלו בני ישראל לחוג את הפסח בקורבן המובא במשכן, שזה עתה הוקם. ממילא, עלתה שאלה מהשטח בנוגע לאנשים שהיו טמאים, ובשל כך היו מנועים מלהתקרב למשכן. מדובר בשאלה שהייתה פרקטית מאוד בשעתה, אולם התשובה עליה כוללת במפתיע התייחסות רחבה הרבה יותר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.18

השאלה מדגישה את השינוי שחל במצבו של עם ישראל בהווה, אך תשובתו של הא־ל אינה עוצרת בהווה אלא צופה פני עתיד — מה יהיה בתקופה שבה בני ישראל יחיו בארץ ישראל. ניתוח התשובה עצמה מלמד שלא רק טמאים זוכים להזדמנות שנייה, אלא גם אנשים שמרכז חייהם איננו בסמוך למקדש. ייתכן שמדובר ביזמים שיצאו לבחון אפשרויות עסקיות מחוץ לאזור הנוחות הקרוב והמוכר, והתורה מזכה אותם במועד משלים. ברור, אם כן, שהפרשייה גולשת הרבה מעבר לשאלתם הנקודתית של הטמאים, משום שמציאות זו של "דרך רחוקה" איננה רלוונטית כלל לתקופת המדבר, שבה המשכן נמצא בלב המחנה וכולם חונים סביבו. במקביל, הפרשייה מסיימת בכך שגֵרים, שיקבעו את מרכז חייהם בארץ ויקשרו את גורלם בגורלו של העם היושב בציון, יהיו זכאים, ואף מחויבים, להשתתף בחג הלאומי שלנו.19

אם כן, פרשת קורבן הפסח מוכיחה שהעיניים נשואות לעתיד, למציאות ארץ־ישראלית של עם ריבוני, העסוק ביישוב הארץ, פיתוחה והרחבת כלכלתה. פרשיית קורבן הפסח, והאמירה הברורה שחשוב שכולם יקחו בו חלק, היא נקודת ראשית הצירים שממנה מתחיל המסע של צבא־העם בדרך להגשמת ייעודו כעם חופשי בארצו. כשהמסע יתחיל בפועל, בעשרים לחודש השני, זה יהיה שבוע אחרי שכל הטמאים של החודש הראשון הקריבו את הפסח בארבעה עשר לחודש השני. אם כן, התורה שינתה מהסדר הכרונולוגי, ובחרה למקם את פרשיית הפסח בפרק ט, סמוך ליציאה למסע בפרק י, כדי להדגיש שהעם מאוגד לא רק סביב זהות היסטורית, זכר ליציאת מצרים, אלא גם נוכח משימה משותפת וייעוד.

המסע מתחיל, הענן עולה מעל המחנה ומסמן התחלת תזוזה. החצוצרות מריעות בעוז בפעם הראשונה, ואף אליהן נקשרות כבדרך אגב הלכות הצופות פני עתיד: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם",20 ובני ישראל צועדים במבנה צבאי סדור כשה' הולך לפניהם. אחרי כל ההכנות המרובות, בפרק י של ספר במדבר המסע לעבר העתיד הלא־נודע סוף סוף מתחיל.

בחגיגיות רבה משה קורא להתייצבות למשימה, מתוך תודעה שהא־ל בעזרם ושכל העתיד לפניהם:

׆ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. ׆

משה צפה עתיד ורוד מאוד: מנוחת הארון ושמחה שה' ישמח את רבבות אלפי ישראל. אלא שפרשיית "ויהי בנסוע הארון" מוקפת במה שמכונה במסורת "נו"נים הפוכות": ׆, מעין סוגריים המבדילים את שני הפסוקים הללו מכל מה שנבנה עד כה, ומכל מה שיבוא מיד בהמשך הספר. חכמי המדרש ייחסו להפרדה זו משקל משמעותי, עד שאמרו שספר במדבר כולל בתוכו שלושה ספרים: מתחילת החומש עד "ויהי בנסוע" — ספר אחד; "ויהי בנסוע" — ספר שֵׁנִי, בן שְׁנֵי פסוקים בלבד; אחרי "ויהי בנסוע" עד סוף החומש — ספר שלישי.21 הרב סולובייצ'יק22 טען שההיסטוריה התהפכה בפרשה הבאה, פרשיית המתאוננים, וזה מה שמסמלות האותיות ההפוכות. לדבריו, צעדת הניצחון של צבא ישראל, שארון הברית צועד בראשו, נקטעה על ידי המתאוננים הפגאניים, שרצו רק למלא את כרסם. כך המסע הפך ממפגן כוח מרשים ומעורר השראה — למסע מדכא.

אין ספק שפרשיית המתאוננים היא דרמטית, אבל, בשונה מהרב סולובייצ'יק, במקום לראות בה פגאניות או הידרדרות לתאוות רגעיות, אני רואה בה את תמציתו של ספר במדבר. הספר כולו עוסק בשאיפה הגדולה לעתיד טוב יותר, שאיפה שמתמודדת עם התנועה הטבעית להיות נטועים באתמול ולהמשיך לקצור את הצלחות העבר. לכן, במקביל לחזונו של משה, המניע בהתרגשות את העם קדימה לקול תרועת חצוצרות, קיים גם מתח המעורר פיק ברכיים, ספקות וחששות:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.23

לא ברור כמה הלכו וכמה התקדמו (מפרק י לפרק יא), אבל כנראה הזמן שעבר סיפק לאנשים את ההזדמנות להרהר בחזון ובייעוד, ובעיקר בכך שהם לא באמת יודעים לאן הם הולכים.24 הערכת המצב של האופציות העומדות בפניהם בהווה הולידה געגועים לעבר, שבו לא נדרשו לאתגרים ולהכרעות. להבנתי, הנו"נים ההפוכות, המפנות את גבן לכיוון הקריאה, מסמלות בדיוק את הקונפליקט שבו מצא העם את עצמו: האם מתקדמים קדימה, אל עתיד לא־נודע, או נאחזים בעבר ושבים לאחור?

בהתחלה הדברים אינם מנוסחים, משום שמדובר רק בתנועה נפשית שבוקעת ועולה מאליה — "כְּמִתְאֹנְנִים רַע". אנשים זוכרים את השטעטל, אבל שוכחים את הפריץ. זוכרים את האבטיחים, אבל שוכחים את הגטו בגושן, וגם את זה שבוורשה ושבברטיסלבה. שכחו את העבדות, את השִעבוד ואת האנטישמיות. לנוכח ארץ ישראל הבלתי־נודעת, דתית, כלכלית וביטחונית, בחרו רבים להיאחז פיזית ותודעתית בעבר; הן במצרים של אז25 והן, לימים, באירופה של המאה העשרים. אין פה חישוב מושכל של בעד ונגד. הם פשוט רצו לחבק את המוכר.

בשלב השני כבר מתנסחת טענה: בעבר המצרים סיפקו להם דגים וירקות, ואילו כעת, בהווה, "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". העבדים היוצאים ממצרים חשים חוסר־יציבות: האם ירד המן מחר? מי ידאג לנו?

מחקרים מדעיים מודרניים26 מראים, שאנשים מעדיפים תוצאות שליליות ידועות על פני הלחץ הכרוך באי־ודאות. לטעמי, אין לחבק תוצאות שליליות, גם אם הן ידועות ומוכרות. במקום להישען על העבר ולהשלים עם חסרונותיו, יש לחתור אל העתיד הלא־נודע ולחפש דרכים להתקדם אל מציאות טובה יותר. מחקרים אחרים מראים שאנו נוטים לשבח אנשים שנמצאים בשליטה או שנתפסים ככאלה. שליטה היא למראית עין בלבד. היכולת לכייל את עצמנו לתודעה שהעולם מבוסס על חוסר־ודאות עדיפה ומאפשרת לנו הרבה יותר.

כאמור, העתיד אינו ודאי. הוא אולי אפילו מאיים, כי הוא מערער את הסביבה או הקהילה לצאת מאזור הנוחות, לחשוב אחרת, ואולי אפילו להמציא את עצמן מחדש. השגרה עשויה להיות בסדר גמור, אבל היא חוסמת לעיתים את העתיד המצוין שניתן לפתח. ה', שרצה להרגיל את בני ישראל לקחת אחריות, כפי שמצופה מהם לעשות בעתיד הקרוב בארץ, הבטיח להמחיש להם בדיוק את המסר הזה:

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.27

ה' אומר בפה מלא ששגרה קבועה היא משעממת, במובן העמוק של המילה, וכי בני ישראל עצמם ימאסו בה לאחר שימצו אותה: "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא". חייבים להיות פתוחים למשהו חדש. האזורים הלא־מוכרים, החדשים והמרתקים, הם אלו שמציתים את הדמיון ומביאים לידי ביטוי את מימוש הפוטנציאל האנושי.

תלונותיו של העם, שהתרכז בהווה, במקום בעתיד, כמעט הביאו את משה לידי ייאוש. ה' נדרש להזכיר לו שאסור למנהיג להתייאש ושהתקווה לשינוי היא חלק מהגדרת המשימה. תפקידם של מנהיגים הוא לשנות את זווית ההסתכלות הציבורית, לצייר את דיוקנו החיובי של העתיד בנפשם של ההמונים וכך להוביל אותם לעבר עתיד זה. חולשתו של משה גרמה למרים אחותו לדבר בגנותו: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה...וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".28 מדוע דווקא מרים? משום שמרים הייתה זו שעמדה והסתכלה בשעה שמשה התינוק, שעדיין לא נקרא בשם, הושם בתיבה קטנה ורעועה והונח במי היאור.29 בזמן של אי־ודאות מוחלטת, ולנוכח בחירה כמעט בלתי־אנושית של אֵם להכניס את בנה לסכנת טביעה, כדי להצילו מסכנת רצח, מרים הייתה זו שהמתינה בסבלנות לראות "מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ".30 מרים היא אבירת האחריות במצב של אי־ודאות, ולכן היא הרשתה לעצמה לבקר את משה.

משה הבין את המסר. כשם שמרים התמידה באמונתה שהוא חָיֹה יִחְיֶה, ואף העזה לפנות לביתו של פרעה כדי להשפיע על העתיד, ובעצם ליצור אותו, כך עליו להוסיף ולהתמיד בתפקידו. מתוך תובנה זו, הוא התפלל בעד החלמתה של מרים, כי תפילה נולדת מתוך אמונה בעתיד טוב, על אף אי־הוודאות. למעשה, בעצם העמידה לתפילה מעיד המתפלל על עצמו שהוא כבר עבר את התהליך ואימץ את תודעת אי־הוודאות השולטת בחיינו.

ד. פסגת הפחד

לאחר שהמתח המאפיין את הספר כולו הוצף בגלוי, והוא נמצא על פני השטח, פרשת המרגלים מביאה אותו לשיא. המתח שבין צופי ומחבקי העתיד, לאלה החוששים מפניו, מוביל לטרגדיה הנוראית של הארכת המסע בארבעים שנים, לטובת החלפת דור יוצאי מצרים בדור בני המדבר. כשם שמרים לא עמדה מנגד ולא חיכתה שהדברים יתרחשו מעצמם, אלא פעלה מול בת פרעה, החליט משה לשלוח מרגלים לארץ כדי לרכך את מצוקת אי־הוודאות. המרגלים, נשיאי ישראל, שתמורות העתיד העמידו את מעמדם בסכנה רבה, בחרו להבליט בדיווחיהם דווקא את המוזר והשונה. כך, מי שמצופה מהם להתוות את דרכי ההתמודדות עם האתגר העתידי, מעלו בשליחותם וחיבלו בתהליך הכוונת העם לעבר הבלתי־נודע. די היה בספק הקטן ביותר כדי לערער את אמונתו של העם, שרק לאחרונה החל להשתחרר מכבליה של עבדות בת מאות שנים ולצעוד בדרך החדשה:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.31

העם שאומר "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" אומר גם "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", כי הוא מנסה להיאחז בדבר המוכר היחיד שיש לו. ממילא, העונש המתבקש, שכל הדור ההוא ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. מי שדבק בעבר וקושר לו כתרים מפוארים אינו מוכן לטוב החדש שמזמנת הארץ. רק כָלֵב, יחיד ומיוחד בדורו, שהרהיב עוז לצאת כנגד כל עמיתיו ולומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ",32 זכה להיכלל בעתיד החדש: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה".33 רוח אחרת משמעה אמונה בא־ל. רוח אחרת היא הכוח והיכולת להיות שונה, לרוץ לתוך אי־הוודאות, לערפל אשר שם הא־לוהים.34

ה. ספקות וערעורים

פרשת מקושש העצים ביום השבת (פרק טו), בה אעמיק בהמשך הספר, מציפה אף היא את המתח בין מצרים לארץ ישראל. בתורה נעשה שימוש בפועל קש"ש רק עוד פעם אחת — במצרים. לאחר שמשה דרש מפרעה להעניק לעם ישראל עתיד טוב יותר, פרעה הכביד את ליבו והעמיס מטלה נוספת על עבודת הפרך של בני ישראל — לקושש קש לתבן שממנו הוכנו הלבנים: "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן". על רקע תמונה זו, ניתן לראות את מקושש העצים ביום השבת כמי שממשיך את שגרת העבדות במצרים, שם עבדו שבעה ימים בשבוע, ולא הייתה שבת למנוחה. השבת היא פריצת דרך מחשבתית של התורה, שאומצה ברבות השנים על ידי העולם כולו. הקושי לשבות בשבת טבעי, ומבטא את הצורך לטפל כל הזמן במציאות העכשווית ולהיאחז בה, "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". אם לא נעבוד, מניין תהיה פרנסה? אם החנויות לא יהיו פתוחות, מי יספק מצרכים? יום בלי עבודה שובר את הרצף, מצריך תכנון מראש ומכניס הרבה חוסר־ודאות לחיים. בדורנו, כאשר ניתן לשמור אוכל במקרר ובמקפיא ולחממו על פלטה, עדיין נדרשת הכנה, אבל פחות מימים עברו. בעבר, כאשר כל אחד הקדיש את מרבית יומו למציאת אוכל ולהכנתו, וכך כל יום ויום, האתגר היה משמעותי הרבה יותר. חכמים נתנו לכך ביטוי בפתגם: "מי שטרח בערב שבת — יאכל בשבת".35

אם כן, סיפורו של מקושש העצים ביום השבת מלמד שכמו שהוא חשש לפרנסתו אם לא יעבוד שבעה ימים בשבוע, כך כולם פחדו מהלא־נודע של ארץ ישראל. גם המקושש, כמו כל מי שנהה אחרי הפסימיות של המרגלים, מת במדבר. בארץ ישראל אין מקום למי שלא הוציא מקרבו את עבדות מצרים, את האחיזה במוכר ואת הדבקות בשגרה הבלתי־יצירתית (המסומלת בכוונה על ידי עבודת איסוף הקיים, ולא יצירה של משהו חדש). את כל אלו יש להשאיר מאחור.

גם פרשת קורח (פרק טז) חוזרת ומעלה את אותו הלך־רוח חששני וספקני. לאחר שנטיית לבו החיובית של העם כבר נראית בבירור, משתמשים דתן ואבירם בפחד מפני הלא־נודע, ובעיקר בעובדה שהחזון הגדול עוד לא מומש בינתיים, כמנוף לחץ כדי להשיב את הגלגל לאחור:

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.36

הפרשייה איננה מתוארכת, ולכן איננו יודעים האם היא אירעה בתחילת תקופת הנדודים במדבר, התקופה שבה אירע חטא המרגלים, באמצע ארבעים שנות המדבר או קרוב לסוף התקופה. התיארוך החסר מהווה תפאורה מושלמת, כי הוא ממחיש לנו את אווירת אי־הוודאות שהייתה מנת חלקם של בני ישראל באותה תקופה. דתן ואבירם הפופוליסטים ניצלו את הריק והשתמשו ברטוריקה מתוחכמת. טענתם שמצרים הייתה ארץ זבת חלב ודבש אינה מופרכת. יחסית למדבר, מצרים ה"נוחה" היא אכן זבת חלב ודבש, כי הפרעונים סיפקו את האוכל לעבדים. דבריהם נשמעו בקרב העם כי האנשים עייפו מציפייה ללא־נודע. החלום הציורי של "נחלת שדה וכרם" נראה רחוק מהמציאות לעם נודד, שכבר התחיל לסגל לעצמו שגרת חיי מדבר. מבחינתם ההנהגה הנוכחית נכשלה, ולכן טענתם של דתן ואבירם זכתה לאהדת הקהל, כי אנשים רבים חוששים מהעתיד הרחוק שמעצים את תחושת הלא־נודע. כמו בהרבה מקרים, דוגמת עליית הנאציזם, הפופוליזם נבנה מההפחדה ומחצאי־אמיתות, וכמובן, על הבטחות לשיקום עבר מפואר, גם אם המציאות לא תאמה את הנאומים הנלהבים. אם מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש, אז ארץ ישראל היא "חלב, דבש ואי־ודאות", זה קיסמה, זו הבטחתה, וזו ההזדמנות האדירה שבה.

מסתבר, אם כן, שהמתח התמידי בין אלה שרוצים לשחזר את מה שהיה, להתייאש בדרך, לוותר על הקידמה ולדחוק את רגלי הטכנולוגיות העתידניות, לבין אלה שמאמינים במחר, באפשרי ובמתחדש, הוא טבעי. האתגר שעימו מתמודד ספר במדבר, מראשו ועד סופו, הוא אתגר הבחירה בעתיד טוב יותר, על כל המורכבות ואי־הוודאות שבו. לשם כך, נדרש העם לתת אמון בהנחיית ה' ולהפנים שמי שילך בעקבותיו ויחבק את דרך השינוי — ינצח.

ו. בלחיצת כפתור

ברצוני להתעכב על פרשת בלעם ובלק, המאירה את הציפייה לעתיד מזווית נוספת. בלק מלך מואב הזמין את בלעם הקוסם, נביא הגויים, לבוא לקלל את עם ישראל. בלעם, שה' הזהיר אותו שלא להיענות להזמנה, סירב בתחילה, אבל בסופו של דבר נענה לבקשותיו החוזרות ונשנות של בלק. באמצע הדרך, שאותה עשה כשהוא רכוב על אתונו, קרה מקרה מוזר: האתון עצרה מלכת בשלוש הזדמנויות שונות, לכאורה ללא כל סיבה. לאחר שהיכה אותה בתסכולו, התברר לבלעם שהאתון ראתה את מלאך ה' החוסם את הדרך, ואילו הוא לא היה מסוגל לראותו. כאשר בלעם הגיע אל בלק, הוא ביקש ממנו לבנות מזבח ולהעלות עליו פר ואיל. בדרך זו קיווה לקבל השראה מתאימה לקללותיו. שלושה מזבחות כאלה נבנו. בלעם אף חזר בכל פעם מחדש על טקס מסוים של ריקוד צעדים ולחשים בשינויים קטנים, אבל התוצאה המיוחלת לא הושגה. נהפוך הוא: במקום לקלל את עם ישראל, הוא בירך אותו.

למעשה, למרות שה' אמר שהוא איננו מעוניין בקללה לישראל, ולמרות שהוא שלח את המלאך כדי להסביר לבלעם שהוא איננו רואה נכון את הדברים, בלק ובלעם נהגו כאילו קיים מתכון או שלט למערכת ההפעלה הא־לוהית, והתיימרו לקבוע מראש את גורל הקרב באמצעות קללה.

פרשת בלעם, שמבחינת עם ישראל מתרחשת כולה מאחורי הקלעים, מלמדת שגם בנסתרות אין ודאות. קורים שם דברים שאי אפשר להבחין בהם, ובוודאי לא להבין אותם במלואם. אין כפתור שניתן ללחוץ עליו ולייצר השפעה בעתיד. העולם ומערכותיו הפיזיות והמטאפיזיות מורכבות. תרחישים מסוימים אכן קיימים, אבל לא ניתן לשרטט מראש את התוצאה בביטחון מוחלט. בלק חיפש דרך ודאית לנצח את ישראל. בלעם ניסה להפעיל את המערכת המטפיזית שחשב שהוא הבין, אולם לא ככה עובד העתיד, ולא זו היא דרכו של הא־ל. זו גם הסיבה לכך שהקללות הפכו לברכות, שגם הן עמומות במיוחד.

כל שנה, בצום עשרה בטבת, מורי ורבי הרב ליכטנשטיין היה מעביר שיחה בבית המדרש. פעם אחת, בתחילת שנות ה־90, אחרי אסון האוטובוס, שבו נהרגו עשרים ושניים איש, הרב ליכטנשטיין דיבר על גישתו של מורו ורבו, הרב יצחק הוטנר, ל"הסתר פנים". השיחה הייתה, בין השאר, תגובה לדברים שאמר רב חרדי ידוע, שהסביר שהאסון אירע בגלל חילול שבת בקניון בפתח־תקווה.

"הסתר פנים" הוא נבואת זעם על תקופה שבה הא־ל יסתיר את פניו מהשגחתו על המתרחש, ורוגז שמיימי ינחית פורענות:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.37

הפרשייה מדברת על העתיד, ללא שמץ של "ודאות אלילית" וללא "קח ותן". הסתר פנים הוא תגובה להפרת הברית עצמה.

בסיום השיחה אמר הרב ליכטנשטיין: התורה אומרת על בלעם הרשע שהוא היה "יודע דעת עליון",38 ועל כך תמה התלמוד הבבלי: "השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?"39 [הרי בלעם לא היה מסוגל לרדת לסוף דעתה של בהמתו, האתון, ואיך ייתכן שידע דעת עליון?], ואז רעם קולו של הרב והרעיד את קירות בית המדרש והלבבות: "ואני אומר על אותם רבנים חוזי־עתידות, יודעי חשבונות ריבונו של עולם, והם דעת בהמתם לא ידעו, דעת עליון הם יודעים?".

אנחנו שומעים על כל מיני סגולות ומתכונים שאם רק נעשה אותם — המגפה תוסר, השידוך יצא לפועל, ההצלחה הכלכלית תגיע אליי. כל אלו הן הבטחותיהם של הכופרים בערפל, הנכנעים לקושי שאי־הוודאות משרה על החיים. בראי ספר במדבר, הניסיונות "ללכת על בטוח" משולים לכמיהה לחזור למצרים, משום ש"יודעי העתידות" הללו, בדיוק כמו אותו רב, בדרך כלל מנבאים את העבר. אנו, בני האדם, בכוח מעשינו, התנהגותנו והפיתוחים הטכנולוגיים שלנו, מסוגלים להשפיע לטובה על העולם ולשנות את העתיד.

ז. הלכות, הולכים ותהליכים

הפרשיות ההלכתיות המשובצות לכל אורכו של הספר היוו אתגר פרשני משמעותי בעבור רבים, וכאמור, יש מי שאף הגיע למסקנה שהספר איננו עשוי מעור אחד. כמה מהפרשיות חוזרות, לכאורה, על הלכות שכבר נאמרו בספרים קודמים. פרשיות שיש בהן חידוש נראות כאילו הן תלושות מהקשרן הטבעי, השייך לקבצי הלכות שעוסקים באותם נושאים במקומות אחרים בתורה. לדוגמה: דיני הנזיר, הדורשים ממנו להביא קורבנות רבים במצבי טומאה וטהרה, היו יכולים להתחבר בקלות עם דיני המצורע שבספר ויקרא,40 שאף הוא מגלח את שערו בסוף התקופה41 ונדרש לקורבנות דומים. ואולם, בעיניי הפרשיות ההלכתיות של ספר במדבר מהוות חלק מהמסר של הספר, וכל אחת מהן משובצת בדיוק במקום הראוי לה. למעשה, אני כופר בכל סימני השאלה, כי לדעתי הפרשיות ההלכתיות משמשות כחוליות מקשרות המחברות את התזה המרכזית של הספר למקשה אחת, מאירות אותה ומעניקות לה עומק שאי אפשר בלעדיו.

ארבע פרשיות הלכתיות בפרקים ה־ו מכינות את העם למסע שיתחיל בפרק י: הוצאת הטמאים מחוץ למחנה, קורבן אשם גזלות על פעולה של גזל ובעיקר על הפגיעה ביחסי האמון שבין אדם לחברו, קורבן אישה סוטה שנועד לניקוי ספקות בתוך התא המשפחתי ופרשיית נזיר, העוסקת ביחיד המסתגר.

לא בכדי, האנתרופולוגית המפורסמת מרי דאגלס, שחקרה את מושג הטומאה בתרבויות שונות, קראה לספרה "טוהר וסכנה". הסכנה, או אפילו יציאה מהסדר הקבוע, מהווים עילה לטומאה.42 גם בתורה הטומאה קשורה בטבורה אל המוות,43 והוא כמובן נחשב סכנה שצריך להימנע ממנה (בכל מחיר, כמעט). המוות מהווה סיום ברור לאתמול, ובכך הוא מביא אל הקצה את חידת הקיום הלא־פתורה, המרחפת כעננה מעלינו. הסוף, שאין לדעת מתי יפתיע, הוא תעלומת־על עבורנו. הרחקת הטמאים, ערב היציאה אל הלא־נודע של ארץ ישראל, אומרת שאנו קופצים לעתיד, מתגברים על החששות מפני המוות ומנטרלים את השיח הספקני שפשה במחנה. כדבריו של דיוויד פרגוט: Damn the torpedoes full speed ahead (לעזאזל הטורפדו — תנו גז!).44

פרשיית אשם גזלות, קורבן המכפר על גזל, נועדה לחזק את הלכידות החברתית בין כל מי שנמצא בתוך המחנה. הדינים כבר נאמרו בספר ויקרא,45 ולכן רש"י נדרש להצביע על שתי התוספות שהתחדשו כאן: הודאה באשמה וגזל הגר.46

החובה להתוודות, חלה אפילו במקרה שבו ישנם עדים למעשה הגזלה. בכך מעלה הפרשייה על נס את חשיבות האמון הפנימי בין הבריות. מבחינה משפטית, העדים הם ההוכחה האובייקטיבית הטובה ביותר כנגד הפוגע; אבל מבחינה חברתית, נורמה תקינה של יחסים הדדיים אינה נבנית על בסיס הרשעות בבית דין, אלא על בסיס היחס הבין־אישי הסובייקטיבי המתפתח בין אדם לחברו.

במאמר "החומש השישי" בספרי שבט שואג, הרחבתי על המודל של זכות הקניין בתורה. כפי שאפיינתי שם, זכות הקניין היא זכותו הטבעית של כל אחד ואחד, אבל בדיוק מסיבה זו היא גם חובה כלפי הזולת, שגם לו זכות זהה. כשמכינים את הקרקע לקראת מלחמה, הן מעשית והן תודעתית, עלולים לשכוח את חשיבותה של זכות זו. לכן, התורה נדרשה להזכיר את זכות הקניין בדיוק כאן, ולהחיל אותה באופן ברור גם על הגרים, כדי ליצור אבחנה ברורה בינם לבין האויב.

אם הרחקת הטמאים מטפלת בתודעה הציבורית של המוות, ופרשיית אשם גזלות מטפלת בהשבת האמון החברתי, הרי שפרשיית "מי סוטה" מטפלת באמון הפנימי הדרוש ליצירת חיים במסגרת התא המשפחתי. הפרשייה עוסקת בספקות שעלולים להתעורר ביחס לנאמנות שבין איש ואשתו, ובאירועים — שהיו או שלא היו — המטילים צל כבד על הזוגיות.

התורה משרטטת מתווה לפתרון: באמצעות טקס מאיים ורב־רושם הנערך במשכן, תשתה האישה מים המכונים בתורה "מי המרים".47 אם אכן בגדה — היא תיפגע מהמים, ואם לא — הם ישובו לחיות באושר ועושר.

מים מרים מזכירים לנו אירוע שהתרחש סמוך לקריעת ים סוף, כאשר בני ישראל הגיעו למרה כשהם אחוזי צמא, והתאכזבו לגלות שכל המים מרים ואינם ראויים לשתייה. ה' עשה להם נס והפך את הקערה על פיה:

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.48

במקרה זה גילה ה' למשה את הדרך להמתיק את המים, באמצעות עץ שכבר היה קיים בטבע. האמת והתיקון נמצאו בשטח, אבל היה צורך בהנחיה מגבוה כדי לגלותם. כך גם בפרשיית "מי סוטה", כפי שפירש הרמב"ן:

והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיֵעשה בישראל.49

המחלה המצרית בסוף הסיפור על מרה מזכירה לנו שיעבוד עמים וניהולם בתנאי לחץ, מחסור וללא כל אופק. והיא גם מזכירה את מצרים של אשת פוטיפר, שביקשה לבגוד בבעלה עם יוסף.50 עצם הידיעה שקיימת מערכת שיכולה לתת תשובות תרתיע מן הסתם את הבוגדים. אבל חשוב מכך, היא נוסכת ביטחון בלב כל העם שהברית בין איש ואשתו תהיה שרירה וקיימת. חוסנו של התא המשפחתי מהווה תמיכה חשובה במסע מפרך והוא הכרחי לכינון חברת מופת בארץ ישראל.

כאמור, הפרשייה הרביעית שמובאת לקראת המסע, פרשיית הנזיר, נוגעת בנימי נפשו של היחיד. הסתגרות דתית היא תופעה ידועה בדתות רבות, אבל התורה איננה מעודדת אותה.51 היא מכירה בקיומה של תופעת הפרישות, ואולי אף בצורך בה, אך מייעדת לה תבנית מצמצמת במובנים של זמן והיקף: הפרישות של הנזיר היא לזמן קצוב52 והיא מוגבלת לתחומי היין, המתים53 והשיער. כלומר, התורה איננה תומכת בדתיות מסתגרת, ולכן פרשיית הנזיר, שמפרשים רבים תמהו על מיקומה בהקשר של ספר במדבר, מופיעה דווקא כאן. המדבר על כל החידלון שבו מסמל את הפרישות מהעשייה והיצירה, כפי שניתן למצוא בדברי הנביא ירמיהו: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים".54 פרשת הנזיר שקוצבת את הפרישות בזמן, למעשה מתנגדת לאופציה של הישארות במדבר. ההגבלה על משך זמנה של הנזירות, כמו גם הטקס המשמעותי ומרובה הקורבנות בסיום הנזירות, מעבירים את המסר שתקופת המדבר, כמו תקופת הנזירות, היא רק תקופת הכנה קצרה יחסית לקראת מה שיהיה הלאה.55 כך הפרשייה היא למעשה חלק מההנעה קדימה לעבר עתיד לא־נודע.

מיד אחרי פרשיית המרגלים, בפרק יד, שובצו בפרק טו שלוש פרשיות הלכתיות שניתן היה לזהות אותן כפרשיות קלאסיות של ספר ויקרא. הפרשה הראשונה מדברת על הקרבת קורבנות ופותחת:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד...הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.56

החידוש בפרשייה זו הוא החובה להקריב שמן ויין עם הקורבנות. לכאורה, מתאים היה לכלול דינים אלו במסגרת דיני הקורבנות שבספר ויקרא. על מנת להסביר את פשר העניין, הרמב"ן עמד על כך שבפסוקים נאמר שחובת היין והשמן תחול רק בעתיד, כשיגיעו לארץ ישראל.57 לדבריו, הפרשייה נועדה לנחם בזמן אמת את בני ישראל: למרות העונש הכבד של עיכוב למשך ארבעים שנים במדבר, תקופה שבה ימותו כל האנשים שחששו מכיבוש הארץ, דור הבנים יזכה להקריב קורבנות בארץ ישראל.

לדעתי יש כאן עומק נוסף: הדיבור על נסכי שמן ויין, מוצרים שלא היו מצויים בשפע במדבר, מצית את הדמיון ומשפיע באופן סמוי על התודעה. הרעיון הוא שאחרי שהקימו משכן מפואר ומשוכלל, על פי המתואר בספר שמות, וגם אחרי שלמדו את כל דיני הקורבנות בספר ויקרא, והחלו ליישם אותם הלכה למעשה, דין מסוים בקורבנות שהם כבר מקריבים עתיד להשתנות. השינוי הצפוי מלמד שלעולם אין לעצור בהווה, כי העתיד יהיה טוב יותר ומושלם יותר כלכלית וערכית.

האם השיפור והעלייה מצומצמים לתחום הקדושה ועבודת ה' בלבד? לא. מצוות חלה מעבירה את המסר של השינוי לטובה גם בנוגע ללחם שאנשים יאכלו, ובעיניי, "לֶּחֶם הָאָרֶץ", הוא שם קוד לכלכלה באופן נרחב יותר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.58

שוב הספר גורר אותנו מאסון חטא המרגלים אל התקווה העתידית של "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה". הוא מצייר את התמונה העתידית הוורודה: עתידה להיות לנו חקלאות שממנה נרים תרומה לה', עתיד להיות לנו ייצור שממנו נרים חלה לה'. גם כאן, ברובד הסמוי קיים שדר שמשפיע על התודעה: הפרנסה בעתיד תהיה בידכם. לא הכול של ה'; אדרבה, הכול שלכם — "עֲרִסֹתֵיכֶם", ואתם תתנו לה'. שילובן של שתי הפרשיות מיד אחרי חטא המרגלים מחזק את התחושה שבטווח הארוך תהיה חקלאות בשטחי נחלה מוסדרים, נפתח ייצור עצמי של מוצרי צריכה ויהיה מקדש קבוע שהפעילות שבו תהיה מוזנת מכל ההצלחה של חיי החולין. הדבר גם מבטיח שבני ישראל יהיו אזרחים בארצם ושיהיו גרים שירצו לחיות בקרבנו.

האם כך יקרה בכל שלב ובכל מצב? לא. יכולים לעשות גם טעויות בדרך, כי אנחנו כל הזמן לומדים ומשתפרים. לכן מיד מגיעה הפרשייה ההלכתית הדנה בשגגה של כל העם ובאפשרות לתקנה:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה. וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת...59

הפרשייה חוזרת על ההלכות שנאמרו כבר בויקרא פרק ד, וחכמים התלבטו מה התחדש בה. לדעתי, בהחלט ייתכן שאין כאן כל חידוש הלכתי, מעבר למה שכבר נאמר בספר ויקרא. הפרשייה הוזכרה כאן כדי לבנות את הסיפור הגדול של ספר במדבר, העוסק במבט לעתיד ובהתמודדות עם החששות מפניו. הפרשה מחדדת את הצורך להעז ולתקן אם טועים.

פרשיית ציצית (בפרק טו) נשזרה אחרי סיפור המקושש ויש בה רמז לשוני, שרבים עמדו עליו, הקושר אותה לסיפור המרגלים (בפרק יד): המילים "וְלֹא תָתֻרוּ" מתכתבות עם השורש תו"ר, המהווה מילה מנחה בפרשת המרגלים מסוף פרק יג ולאורך כל פרק יד. הפרשייה מתארת בגד מלכותי הכולל פתיל תכלת,60 והוא מיועד להיות מלבושם של מי שעד לאחרונה היו עבדים.61

פתיל התכלת מייצג את השמים ואת הא־ל, שפסוק מספר שמות משווה ביניהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".62 השמים מלאי מסתורין, מקום לא־נודע אשר האדם חולם עליו, שואף אליו ואולי גם מפחד ממנו. השמים, כמו הא־ל, הם המקום שאי אפשר לגעת בו. אם כן, כתגובה לחששותיהם של המרגלים מהמלחמה עם יושבי הארץ, צובעת הפרשייה את מדי הצבא הישראלי בצבעים של שאיפות נשגבות.

הפרשייה מסתיימת ב"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם",63 פסוק המהווה תשובה ניצחת לפרשת המקושש. בניגוד לדעתו של המקושש, אומרת התורה, ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, מקללת השעבוד וממנעמיו, כי הוא מייעד לכם חזון שאפתני, גם אם מעט מסתורי בשלב הזה. הייתם במצרים ועכשיו אתם עַם המתקדם לעבר עתיד לא־נודע, עתיד שבו נוכחות הא־ל קריטית. להערכתי, בזמן השִעבוד נתפס רעיון הגאולה ממצרים כחלום הזוי ובלתי־אפשרי. הציצית, הבגד שנועד להחליף את מדי העבדים והאסירים, מוכיח שגם מה שנראה בשלב הנוכחי כבלתי אפשרי, עשוי להצליח. אפשר לחלום על כיבוש הארץ. למעשה, חייבים לעשות זאת.

הפרשייה ההלכתית של מתנות כהונה (בפרק יח), המובאת אחרי ניסיון ההפיכה של קורח, דתן ואבירם כנגד מנהיגותם של משה ואהרון, היא בעלת אופי כפול. ברובד הגלוי, הפרשייה נועדה לחזק את מעמדם של הכוהנים, אהרון ובניו, פקידי השירות הציבורי, באמצעות זכאותם למתנות — מיסים חלף עבודתם בקודש:

כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים. בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה, כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ. כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה…64

ברובד הסמוי, היא מעלה על נס את התפוקה המדהימה שצפויה לכלכלה החקלאית בארץ. הפרשייה גם מעוררת אמון ביכולת לנצח בקרבות לכיבוש הארץ, דרך ההלכה שהחרם, שהוא חלק מהשלל שבו יזכו בני ישראל בעקבות הניצחון במלחמה,65 יינתן לכוהנים. כאשר התורה עוסקת כבר כעת בחלוקת השלל, היא מנכיחה את העובדה שכולם — ה', הכוהנים והעם — שותפים באותה הצלחה, ולוקחים חלק באותם הסיכונים.

בסוף פרשת בלק ובפרשת פינחס (פרק כה) מוצגות פרשיות הלכתיות ארץ־ישראליות מובהקות של נהירה אחרי עבודה זרה וזנות. אלו התמודדויות שה' הזהיר מפניהן ביחס להתיישבות הצפויה בארץ המובטחת במקומם של הכנענים (או אפילו לצידם). הכישלונות מול בנות מואב ומדיין מהווים מעין פרומו לאתגרי כנען. מלחמת החורמה במדיינים מטמיעה בנפש העם את הסלידה מההתנהגויות הבזויות שאליהן הם עתידים להיחשף בקרוב, עם כניסתם לארץ, ואת הצורך להילחם ברוע.

בהמשך, בפרק כח, משרטטת התורה את הקורבנות השונים של החגים מתוך זווית ארץ־ישראלית: בעוד שבמדבר, כל שבטי ישראל חיים בסמוך למשכן שבלב המחנה, הרי שבעתיד ישב כל אחד תחת גפנו ותאנתו בנחלתו הפרטית, והקשר עם המקדש, כמו גם עם כלל העם, יתממש בעיקר בחגים, במסגרת העלייה לרגל.

גם פרשות מטות ומסעי, העוסקות בחלוקת הנחלות שיקבלו בארץ ישראל ובסיכום המסע מעבירות מסר ברור: מצרים נמחקה מן התודעה. הדור החדש, שבראשו הנהגה חדשה, מוכן לאתגרי העתיד.66

ח. הזמן והנצח

הטבע האנושי, הפסיכולוגיה האנושית והשמרנות מנסים לבלום את הקידמה. אבל בספר במדבר ההתרפקות על עבר "טוב יותר" או "בטוח יותר" כמוה ככפירה. לכל אורכו של הספר היכולת לבטוח בכך שהעתיד טוב יותר היא יסוד אמוני. למרות שבדרך כלל שומרי דת נתפסים, או תופסים את עצמם, כשמרניים, קיים הבדל בין שמרן בערכיו לבין מי שחושב שהעבר טוב יותר. יש הבדל גדול בין מי שמאמין בעקרונות של אמת נצחית, הלובשים ופושטים צורה בכל דור ודור, לבין מי שבולם שינויים מדעיים וטכנולוגיים וחושב שקודמיו כבר חשפו את כל האמת והעבירו אותה במלואה.67

שינויים מדעיים וטכנולוגים אמורים להיות ממונפים לטובת יישום ערכים נצחיים במציאות העכשווית, ואסור לשקוע בהעתקה אחת לאחת של יישומים שהיו סופר־חדשניים בשעתם. זה נכון שבעתיים בתקופות בהן החדשנות והקידמה מואצות. התכתבות הערכים הנצחיים של התורה, עם אתגרי ההווה וחלומות העתיד, היא חשובה מאוד. רק כך ערכי הנצח יישארו רלוונטיים לחיינו ולא יהפכו לאות מתה, שאף אחד לא נדרש לקיים, כפי שכבר קרה להרבה הלכות, מסרים ורעיונות.68 ללא שאיפה לקידמה — אין יצירה, אלא רק לעיסה ומִחזור של יצירת הדורות הקודמים. וגם, מי שחושב שהקידמה והדיגיטציה לא יגיעו אליו, יתבדה. מי שלא צועד אל הקידמה, עם ביטחון שיש מַעֲנִים בני אלפי שנים באמתחתו, ימצא שהקידמה חזקה ממנו ומדעותיו.

כאמור, ספר במדבר מכיל שלושה מִפְקָדִים: שניים בתחילת המסע ואחד אחרי ארבעים שנה, לקראת הכניסה לארץ. השוואת המפקד הראשון והאחרון מצביעה על ירידה של פחות מאלפיים נפש לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר. מצד אחד, ארבעים שנה הם תקופה שבה היינו מצפים לריבוי טבעי ולגידול ניכר של האוכלוסייה. מצד שני, לנוכח גזרת המוות שנגזרה על כל פקודי המפקד הראשון בעקבות חטא המרגלים, ובהתחשב בקשיי המסע במדבר, הרי שהיה ניתן לצפות לירידה תלולה יותר בגודל האוכלוסייה. לדעת חזקוני, שציפה לעלייה במניין, התוצאה של ירידה נועדה להוכיח שהניצחון בכיבוש הארץ אינו נזקף לזכות היתרון המספרי. לעומתו אברבנאל, שציפה לירידה חדה במספר, הסביר שהעובדה שמספרם של בני ישראל פחת בכאלפיים נפש בלבד היא הוכחה להשגחת הא־ל עליהם.

לדעתי, מסתתר פה מסר לגבי "מדד העתיד". למרות שדור יוצאי מצרים לא יזכו לחיות עם ילדיהם לאורך שנים ארוכות וטובות, ולמרות שהם לא יראו את הנכדים נכנסים לארץ, וגם למרות תנאי המדבר ואווירת הנכאים שאופפת את כולם בשלושים ושבע שנות דממה ותמותה רבתי, למרות הכול — הם הולידו ילדים!69

הולדת ילדים, כפי שכתבתי בהקדמה לספרי כל אחד משה רבנו, מביעה שדר של אופטימיות לקראת העתיד הלא־נודע. מחקרים רבים מראים שתחושת חוסר־ודאות מורידה את שיעור הילודה, בוודאי במדינות מערביות. בהתאם לכך, ירידת שיעור הילודה בתקופת מגפת הקורונה ברוב העמים והארצות כמוה כאמירה: "כשנהיה בטוחים, כשנדע שיהיה בסדר, רק אז נוליד ילדים". בדומה לכך, ההיסטריה מהתחממות כדור הארץ יצרה תנועה של חסרי־ילדים מבחירה. הם מציירים לעצמם כאילו הם מצילים את הפלנטה, אבל האמת היא שזו נבואת זעם המגשימה את עצמה, כי ללא ילדים אנחנו בוודאות לא נשרוד. לעומת זאת, עם ואדם החובקים את הלא־נודע מולידים ילדים לתוך אי־הוודאות. אנו מביאים ילדים לעולם כי אנו מאמינים שהעתיד טוב יותר: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".70 בנוסף, בשונה מתחום ניהול סיכונים שבו נכנסים כל הזמן למגננה, בתנאים של אי־ודאות צריך לעשות, לנעוץ יתד ולהתקדם קדימה. אין התקדמות גדולה יותר מהולדת ילדים.

חלק מהפרשנים המסורתיים ואחדים מהחוקרים מצביעים על שלושים ושבע השנים ה"מתות" באמצע הספר, שעליהן כמעט ואין אנו שומעים דבר. ניתן לומר שהשקט של אותן השנים משקף את סופו הטראגי של דור שלם, שנגזר עליו למות במדבר בעקבות חטא המרגלים.71 אולם לדעתי, הדילוג על אותן שנים מחזק את ההבנה שמה שחשוב לספר הוא המבט לעתיד. מסיבה זו הוא מרשה לעצמו לדלג על ההווה, ויתרה מזו — הוא מדלג עליו בכוונה. יש פה מסר שאפילו תהליכים ארוכים, שדורשים סבלנות מרובה או אפילו הצמחת דור חדש, יגיעו בסופו של דבר למימוש, ולשם עינינו נשואות.

אין זה פלא בעיניי שהקונגרס הציוני הראשון התקיים בשנת 1897, והעלייה הראשונה הסתיימה באזור שנת 1904, כ־40 שנה לפני הכרזת המדינה. תהליכים מבשילים לאט. מי שמאמץ תהליכים מוקדם — מרוויח מהעתיד; מי שאינו עושה זאת, מכל סיבה שהיא, מגדיל את סיכוייו להיות בין "מתי מדבר", שלא זכו להגיע לארץ זבת חלב ודבש.72 האינטרנט, שפותח בשנות השמונים של המאה העשרים, "עלה לאוויר" בשנות ה־90 המוקדמות. בשעת כתיבת שורות אלו, שלושים־ארבעים שנה מאוחר יותר, האינטרנט הגיע כמעט לכל מקום בתבל, מאיץ התפתחויות וגוזר הפסדים כלכליים על מי שנאחז בעבר ונמנע מלהתחבר אליו. סביר מאוד שבעוד כעשור, החיבור לאינטרנט כבר לא יהיה אופציונלי, אלא הכרחי. מי שחיבק את הקידמה, פתח את הראש לחשיבה על עולם שונה לחלוטין והשקיע ממרצו, כספו וזמנו, נמצא היום ביתרון כלכלי, עסקי ואולי גם ערכי, לעומת מי שלא האמינו שהשינוי אכן יתרחש. מי שפתוח לשינויים יהיה ערוך טוב יותר לאתגרים הכלכליים והערכיים שהעתיד מזמן לנו, וגם לסיכונים שהוא טומן בחובו.

אני מדמיין שרבים מבני דור יוצאי מצרים התרגלו לחיים השקטים בנווה מדבר כלשהו, בסוכות ובאוהלים, בנקודה זו או אחרת על הציר השומם שבין מצרים לארץ ישראל. על אף הבטחת הא־ל שימותו שם, ככל שעבר הזמן הם מן הסתם אמרו לעצמם: "העבר היה בסדר, וגם ההווה אינו נורא כל כך, אין כל צורך להיכנס לארץ ולפתוח במלחמות מיותרות. הנה אנחנו פה כולנו, או רובנו, חיים". ואולם, גם לארבעים שנה יש דד־ליין, ובסופו של דבר כל מי שהוסיף להתרפק על נופיה של מצרים — נקבר במדבר ולא התקדם אל השלב הבא.

ספר במדבר מציג את הרצון להישאר בעבר ולכפור בעתיד כאבסורד, המושווה לרצון לחזור למצרים הרצחנית והמשעבדת אחרי שהצלחת להימלט משם, במקום לבנות לעצמך חיים טובים במקום משלך. גם כיום, כמו לכל אורך ההיסטוריה, מי שמאמין שצריך לעכב את ההתחברות לקידמה עד שנהיה ערוכים לקליטתה, יגלה שהפער שצריך להדביק הוא גדול מדי, ושהוא הולך וגדל מרגע לרגע. מי שאיננו שואף להיות בחזית הקידמה, יגלה מהר מאוד שהתהום שנפערה בינו לבין המקום שהעולם התקדם אליו מאיימת לבלוע אותו בלי התראה, ולהשקיע אותו בעומקים שקשה לצאת מהם. למעשה, בניגוד לאינסטינקט, ההתנתקות מהקידמה והרתיעה מהלא־הנודע אינן מפחיתות את הסיכונים, אלא דווקא מגדילות אותם. ההדחקה לא נותנת לגוף ולנפש את הזמן המיוחל הדרוש להם לשם הסתגלות, אלא רק מוסיפה על הלחץ שבו הם נתונים. ואז, במכה פתאומית, מגיע השבר. רק אימוץ תפיסת העולם של הקידמה מאפשר להתקדם ביחד איתה.

כפי שכתבתי כמה פעמים בסדרה זו, על בסיס דברי קהלת: "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה,73 העתיד יותר טוב מהעבר. יוצאי מצרים, כמו הרבה אנשים היום, ובמיוחד אנשים שהשמרנות הדתית השתלטה עליהם, התקשו להכיל את חוסר־הוודאות המובנה בעתיד. מי שמאמין שהורגל לעשות את המעשים הטובים, יתקשה לקבל שעליו להחליפם. אבל ההיצמדות אל העבר מנוונת את החשיבה, מקשה על הפרנסה ובעיקר כופרת בטובתו של הא־ל, שהעניק את האופציה לשינויים מרחיקי לכת לטובת עם ישראל ולטובת האנושות.

פעם הגיעה אליי בחורה צעירה, חוזרת בתשובה, להתייעץ אתי על חתונת אחותה הלא־דתייה, שהייתה עתידה להיערך בבית מלון בארה"ב בשבת. היה חשוב למשפחתה שהיא תגיע ותשתתף בחתונה, וגם היא מצידה רצתה לכבד את הוריה, אך היו לה חששות רבים שנגעו לשמירת השבת במציאות המורכבת. השאלה הייתה גדולה עליי עשרת מונים, ולכן פנינו יחד לרב יוסף כרמל, ראש בית המדרש 'ארץ חמדה' ללימודי דיינות. הרב שאל אותה היכן תתקיים החתונה, ואז הוציא מחשב והזין את הכתובת ב־Google Maps וב־Google Earth, שבשעתו אך הושקו. באמצעות יישומים אלו בחן הרב את המקום, וראה שהוא מגודר. לאחר מכן הוא נכנס לאתר האינטרנט של המלון ובדק את מספר הקומות ואת המעליות. לאור הנתונים שאסף, היה הרב מסוגל להנחות את הבחורה היכן מותר לה לטלטל חפצים והיכן עליה להיזהר מכך, והכול ממשרדו שבירושלים. כמה התלבטויות, עוגמת נפש ואפילו צער היו מלווים בחורה כזו בעבר. כמה חכמה קיימת בכף ידינו כיום, אם אנחנו משכילים למנף נכון את היכולות הטכנולוגיות להלכה ולמשפחה!

כשאני לומד היום, אני כותב במחשב, משתף עם העורך ומוציאים ספר. אנו עובדים על המסמך ועורכים אותו ביחד, במהירות וביעילות. תהליך העבודה שלנו לא מסתמך על יוני־דואר, ואפילו לא על דואר ישראל "קל כצבי" לשם העברת מסמכים. אנחנו לא מוחקים בטיפקס ואפילו לא שולחים קבצים באימייל — תהליך הדורש מעקב אחר שינויי גרסאות, תיקונים והגהות. האמת היא שבעולם שלנו היום, אפילו אין באמת "ספרים", כי עברנו למאגרי מידע ברשת האינטרנט.

במהלך הכתיבה אני מסתמך על מאגרים ממוחשבים באתר של "על התורה", המכילים שלל פרשנים, מצליב ביניהם וממנף כלי חיפוש והשוואה שלא היו לפרשנים בדורות הקודמים. אם אנו אוהבים תורה ויהדות, למה לא להשתמש בכלי העתיד העוצמתיים ביותר על מנת ללמוד תורה ולפסוק הלכה? אין שום חן או נוסטלגיה בדברי תורה המעלים אבק (חוץ מבשבת בבוקר אחרי הטשולנט). ההתרפקות על ניחוחות העבר מנוונת, ובסופו של דבר הם עלולים להיראות אפילו עלובים מול אתגרי ההווה והעתיד, הדורשים שימוש בכלים המשוכללים ביותר.74 אם בית המדרש יפגר אחר תחומי דעת אחרים, ולא יאפשר ללומדים לשאול ולחקור כפי שהם עושים באוניברסיטה או במעבדה, הוא יהפוך לבלתי רלוונטי.75 לתנ"ך, למשל, יש הרבה מה לומר על החיים העכשוויים, אבל חייבים לקדם אותו לעידן שלנו בעזרת שימוש בכלים חדשניים ובדרכי חשיבה משוכללות.

אמת, כלים מתקדמים ופיתוחים עתידניים מעלים את רמת אי־הוודאות שאנו חשים בנוגע לשאלה: "מה יקרה לנו?", החשש אכן קיים. בעיות מורכבות ואתגרים ממשיים מתחדשים, וכתוצאה הידוע והמוכר מתערער — ובדיוק שם נמצא הא־ל. בעבודת אלילים לוקחים גוש אבן ומפסלים אותו עד שמוציאים מתוכו את האליל "שהתחבא" ולא ראינו שהוא שם. כשחושפים אליל "שתמיד" היה שם מתרכזים בעבר; עבר שכעת הוא קפוא לחלוטין. מנגד, כשאין מערכת הפעלה מדויקת, כשאין גורם ותוצאה ידועים, אנו עוסקים בחשיפת העתיד — ואחריו תמיד ישנו עתיד נוסף. "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ־לֹהִים",76 ובני ישראל יצאו אל המדבר ואל ארץ הלא־נודע.

ט. המנהיגות — דין וחשבון

אחרי "דילוג" על שלושים ושבע שנים במדבר, הספר עובר לפרשת חוקת הפותחת בטהרה מטומאת המת. כאמור, הטהרה מטומאת המת מסמלת את הפרידה מדור יוצאי מצרים ומהמוות, שהיה חלק משגרת המחנה במשך שנים ארוכות. ואז מגיע רגע המתח האחרון, שבעקבותיו נגזר על משה שלא להיות חלק מאותו עתיד הצפון לעם.

על פי המתואר בפרק כ, בתחילת שנת הארבעים, עם מותה של מרים, התרחש אירוע נוסף של מחסור במים. הנסיבות הקשות הביאו לשרשרת של תלונות שהופנו כלפי משה ואהרון: למה הבאתם אותנו למות במדבר? למה יצאנו ממצרים, אם לא הגענו לארץ פורייה? ריב פורץ בין העם ובין ההנהגה: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה".77 בתגובה, ה' הורה למשה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים לעם. משה הכה את הסלע, פעמיים. המים אכן יצאו, אבל ה' נזף במשה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".78

במקרה זה, התלונה התמקדה בכך שעדיין לא הגענו לארץ המובטחת, ייאוש. אנחנו מדברים על דור שנולד וגדל במדבר, ושמע על שיעבוד מצרים רק מסיפורי ההורים, שכבר מתו. אותם הורים מן הסתם גם סיפרו להם על הצמא שחוו בתחילת הדרך, וכאשר אותן נסיבות חוזרות על עצמן נדמה כאילו כלום לא השתנה.79 הפסיכולוגיה מצביעה על כך שטריגרים טראומתיים מציפים זיכרונות וגורמים להתנהגויות בדפוס חוזר.80 המילה "וַיָּרֶב", המופיעה בשני האירועים, היא טריגר שכזה. היא מצטרפת למנהיגי הדור הקודם, המהווים תזכורת חיה לכל מה שאירע במסע ממצרים ועד הנה. העם מלין על משה ואהרון, כי עצם נוכחותם מעלה את השאלה על תכליתו של המסע. ואם עד עכשיו היעדים טרם הוגשמו — איך ניתן לצפות שמשהו ישתנה? גם מיתת מרים היא טריגר. לראשונה ניתק החוט המשולש של ההנהגה, ובכך הציף אל פני השטח את שאלת "המנהיגות — דין וחשבון".

מבחינתו של הדור שיצא ממצרים, משה לא תמיד היה שם. הוא הופיע ביום בהיר אחד עם הבשורה: "שלח את עמי". מנגד, דור ילידי המדבר אינו מכיר מציאות אחרת חוץ מההליכה אחר משה, אהרון ומרים. ממילא, עם מותה של מרים התעוררה השאלה: "אז מה יקרה עכשיו?", הרי משה ואהרון לא ייעשו צעירים יותר.

משה שמע את השאלה הסמויה, וניסה להשיב עליה. הוא רצה להוכיח לבני ישראל שדבר לא השתנה, או אפילו נסדק, ופנה אליהם בתוכחה: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". "הַמֹּרִים" הם אותם אנשים שכונו "בני מרי"81 בפרשת קורח. בשונה מהפירוש המודרני למרי, המתכתב עם אנשים שרוצים שינוי, בתורה הכוונה היא לסרבני שינוי: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".82 הקשר בין מרי לבין קשיות עורף מלמד שאנשי המרי הם מי שאינם ניתנים לשינוי. משה רבנו חשב שלפניו אותה בעיה נושנה של פסיכולוגיה אמונית, דתית וכלכלית בעייתית, שחשה ערגה לעבר וחושבת שההווה אינו ניתן לשינוי. נעלמה ממנו התובנה שנוכחותו היא חלק מהבעיה. הוויכוח נצבע בצבעים של "הישגי המנהיגים" בעבר, במקום לעסוק בחשיבה על מנהיגי המחר. קולמוסים רבים נשברו על שאלת חטאם של משה ואהרון, אבל לי נראה שפשוט תם זמנם.

דברי ה', שמשה ואהרון כשלו הפעם ב"לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מכוונים לכך שהיה צורך ליצור פה קדושה חדשה, במובן של הבדלה:83 להבדיל בין הדור הקודם לבין הדור הנכנס לארץ. הבקשה של ה' שידברו אל הסלע, פירושה שדברים טובים יקרו גם בלי כוח פיזי או כלי עזר נסי, כמו המטה, ובעיקר בלי־ודאות שמהסלע יצאו מים. בתחילת הדרך, אחרי היציאה ממצרים, משה הכה בסלע, הכאה שנועדה לנסוך בעם ביטחון ואמון במנהיגות, והזכירה את האירועים רבי־הרושם במצרים, שבמסגרתם הכה משה את היאור וה' הכה את מצרים.

ההכאה הצליחה בעבר, אבל הפעם היה צריך לנסות דווקא שיטה חדשה, כי אחרי כארבעים שנה נדרשים לשינוי תודעתי מסוג אחר לחלוטין. הציווי לדבר אל הסלע, מטרתו ללמד שההצלחה איננה חד־משמעית, ולפעמים אורכת יותר זמן. המסר היה אמור להיות שבסופו של דבר, למרות אי־הוודאות של התהליך, יצאו מים. הטעות מלמדת שמשה ואהרון שייכים לדור של ודאות נסית מיידית, אבל זו איננה השיטה המתאימה לדור השני, שצריך לכונן מדינה וחיים נורמליים של עם בארצו בדם, יזע ודמעות, בתנאים הכוללים מידה גדושה של חוסר־ודאות ודורשים מידה רבה של סבלנות.84

י. צופה פני עתיד

בכמה מקרים לאורך הספר, כמו פרשיית המקושש, פרשיית הטמאים שלא היו יכולים להקריב את הפסח ופרשיית בנות צלופחד, מסתבר שמשה לא ידע את ההלכה. הרושם המתקבל הוא שאפילו משה רבנו, שעלה להר סיני וקיבל את התורה ישירות מאת ה', לא יודע את כל ההלכות, וזאת משום שהמציאות כל הזמן משתנה והעתיד איננו ידוע. תחושה זו מקבלת משנה תוקף בפרשיית הטמאים שלא היו יכולים להקריב את הפסח ובפרשיית בנות צלופחד, שני מקרים שבהם התורה לא הסתפקה במענה לשאלה שעלתה אלא הוסיפה הלכות הצופות פני עתיד, כפי שארחיב מיד.

למעשה, כשקבוצה בחברה מעלה בעיה, הפתרון תמיד צריך לכלול חלק הצופה פני עתיד. פתרונות אמיתיים דורשים תהליך, שמטרתו היא לשנות את המציאות כך שהבעיה כבר לא תתקיים, או לכל הפחות לא תציק. תובנה זו היא הפוכה מהנטייה הטבעית לפתור את בעיות העבר כאן ועכשיו, בהווה. האינסטינקט שלנו הוא לזהות את התוקף ולנסות לנטרל אותו, ולכן אם אירוע מסוים גרם לבעיה, השאלה הראשונה שנשאל היא: "איך להחזיר את המצב לקדמותו". אך התורה מלמדת אותנו שהניסיון לפתור את בעיות העבר מבלי ליצור מסגרת חדשה להתמודדות עם העתיד השונה לא יצלח. גם במקרה זה, לא מדובר על נוסחת פלא שתפתור כל בעיה עתידית, אלא על מסגרת התמודדות שיודעת לצפות גם אל העתיד המשתנה. לעולם לא נוכל לתת מענה והגדרה מדויקת מראש לכל ניואנס.

בהתאם לכך, בנוגע לשאלתם של הטמאים שלא היו יכולים להקריב את קורבן הפסח, קבעה התורה באופן כללי מסגרת מושגית של פסח שני — מועד נוסף להקרבת הקורבן עבור כל מי שיהיה טמא בכל שנה מעתה ואילך. בנוסף, התורה התייחסה לאפשרות עתידית שצפויה להתחדש: אנשים שלא יוכלו להגיע בזמן להקרבת הפסח. ביחס לכל מי שיהיה בעתיד ב"דרך רחוקה", קבעה התורה שגם הוא יוכל להקריב את הקורבן בפסח שני. מה זה "דרך רחוקה"? יקבעו בעתיד.85

בסוף הספר מובא המקרה של בנות צלופחד, המכוון מראש לפתרון בעיה עתידית. עוד לפני שנצלול לפרטים, ראוי לציין את התבנית: משה לא ידע את ההלכה, וגם אחרי שקיבל תשובה מאת ה', הסתבר שהיא איננה מושלמת. העובדה שההלכה החדשה נדרשה לאיזון מלמדת שאי־הוודאות היא חלק מהדנ"א של המציאות. אין פתרון אחד, ותמיד יש להמשיך ולשאול מה צופן העתיד ואיזה שינוי יידרש כמענה הולם בשלב הבא.

הסיפור של בנות צלופחד מתחיל בהלכה של חלוקת הנחלות בארץ לבניהם של יוצאי מצרים. היות שלצלופחד בן חפר משבט מנשה לא היו בנים, נראה היה שבעתיד, לאחר כיבוש הארץ וחלוקת הנחלות, בנותיו לא יזכו לנחלה. אבל בנותיו של צלופחד, שהעתיד העסיק את מחשבותיהן, לא חיכו לראות מה ילד יום. הן חששו (או אפילו ידעו) שכאשר יגיע היום כבר לא יהיה משה בין החיים, ולא תהיה ערכאה גבוהה מספיק כדי להכריע בעניינן. לכן הן מציפות כבר בשלב זה את השאלה שתהיה רלוונטית רק בעוד ארבע־עשרה שנים: מדוע שלא נהיה זכאיות לרשת את נחלת אבינו?

לאחר שה' הורה למשה לתת את נחלת צלופחד לבנותיו, מספרת התורה על חששותיהם של בני שבט מנשה. אם בנות צלופחד התבוננו ארבע־עשרה שנים קדימה, הרי שבני מנשה הרחיקו את מבטם עד לאופק של חמישים שנה קדימה. הם ניגשו אל משה והצביעו בפניו על השלכותיה של ההלכה החדשה: ככל שבנות צלופחד יתחתנו עם גברים משבטים אחרים, הרי שנחלתן תעבור מחזקת שבט מנשה לחזקתם של אותם שבטים. גם טענה זו זוכה למענה חיובי, ולכן נקבע שבנות צלופחד יקבלו נחלה רק אם יתחתנו עם גברים משבט מנשה.

מקרה זה מייצג התנגשות ערכים בין זכותו של היחיד לבין זכותו של הציבור. במבט־על, המסר של הסיפור ברור: לא ניתן לחזות מראש את כל ההצטלבויות האפשריות בין הערכים השונים. כל שכן שלא ניתן להתוות מראש את הפתרון הראוי, המשקלל את כל האמיתות של כל הצדדים בראי התקופה. עם זאת, חובה לחשוב, להתייחס ולהציע פתרונות המניחים תשתיות צופות פני עתיד.

בעיניי, לא בכדי החומש מסיים בבחירה החופשית ובכך שרק העתיד יכריע אם בנות צלופחד יקבלו נחלה — מי שתרצה את הנחלה, תתחתן עם בן השבט; מי שלא תרצה לבנות את ביתה במסגרת השבט — לא תוכל לקבל את הנחלה. החופש לבחור את המסלול מכאן ולהבא עומד ביסוד הרעיון המאגד של כל ספר במדבר. המבט לעתיד, על כל אי־הוודאות שבו, דורש לאזן בין ערכים שונים, ולפעמים אפילו להעדיף אחד על פני השני. הוא דורש לבחור אקטיבית ולעמוד מאחורי הבחירה שלנו. עלינו להיות מוכנים מראש לשלם מחירים, כי לא כל ערך צודק יכול להתממש באופן מלא בכל מציאות נתונה או צפויה. אבל מי שמוכן לשלם מחירים (עליהם ניתן להתווכח לפעמים), צריך לקבל את ברכת הדרך וחיבוק העם. המחירים, שאחד בוחר לשלם ואחר לא, הם אלו שמעצבים את העתיד שלנו.

יא. אי־ודאות כאסטרטגיה

פעם אמר לי שותפי היקר ברוס דנליבי מקרן בנצ'מרק, שהון־סיכון הוא כמו מדרגות: אם זה מצליח, וזה שאחריו מצליח, וגם זה מצליח, וגם זה וגם זה מצליח — אז השגנו תוצאה משמעותית. הסיכוי שכל "זה" בודד יצליח הוא 5%, ולכן הסיכוי שכל המיזם יצליח הוא פחות מאחוז. אבל אם הוא יצליח, ההצלחה היא ענקית ובעיקר משמעותית. כדי שכל "זה" יצליח, חובה לנעוץ ולהתקדם כל פעם לעוד שלב של אי־ודאות.

הדברים הזכירו לי את תחילתה של פרשת מסעי, הפרשה החותמת את ספר במדבר. בתחילת פרשת מסעי התורה הקדישה פרק שלם לרשימה של שמות המקומות שבהם עברו בני ישראל בדרך ממצרים לארץ ישראל. הפירוט של כל כך הרבה נקודות מַעֲבָר, שעל רבות מהן איננו יודעים דבר מלבד שמותיהן, משקף פעם נוספת את אי־הוודאות. רק אחרי שהשלימו את המקטע הקטן והתבססו בנקודה החדשה, נערכו בני ישראל ליציאה מחודשת אל הנקודה הבאה.

בעשרות הרצאות במהלך וירוס הקורונה שאלתי את הנוכחים הווירטואליים והפיזיים: "למה בתחילת המגפה עטינו מסכות?", לרוב ענו לי שזה בגלל שמסכה מונעת הדבקה. הזכרתי להם שבתחילת המגפה לא ידענו האם מסכה באמת מונעת הדבקה, אבל היות שהתוצאה של הידבקות יכולה להיות מוות, בעוד העלות של מסכה גם מבחינה כספית וגם מבחינת מחיר אישי קרובה לאפס, אז "נועצים", כלומר עוטים, מסכה ומתקדמים עד שיתברר הדבר. יש פה אי־ודאות, וחוסר סימטריה טוטאלית בין תוצאה אפשרית דרמטית, אולם בסבירות נמוכה (מוות), לבין עלות הפתרון שאולי יצליח למנוע אותה (מסכה).

במצבי אי־ודאות מחפשים הרבה פתרונות עם תוצאה חיובית א־סימטרית לעומת ההפסד.86 הרעיון הוא שהיות והעתיד עשוי מאי־ודאות, אני מוכן לנסות כמה דברים שיש להם הלימה למגמות, או שהם כנגד הרוח באופן מלא, שאם הם יצליחו, הם יחוללו שינוי משמעותי, או תשואה גדולה, מול הפסד מינורי יחסית בהווה, ככל שיכשלו. אומנם כשהדברים אמורים במסכה, ההפסד הפוטנציאלי יסתכם בכמה גרושים ובנכונות לחיות כמה חודשים בלי לראות את החיוך של הזולת, ואילו בתחום הון־סיכון, כספים רבים עלולים לרדת לטימיון — אבל ההשוואה לעטיית מסכה בתחילת הקורונה תקפה. ראשית, משום שמתוך סך ההשקעות בעולם מדובר בסכומים נמוכים יחסית; ושנית, משום שמשקיע יכול להפסיד את כספו בהשקעת הון־סיכון רק פעם אחת, בעוד התשואה של הצלחה משנת־עולם מכפילה את ההשקעה עשרות (ואפילו מאות) מונים. כמו מסכה, מדובר בהשקעות שהכרחי לבצע אותן. השקעות אלו הן המתכון הטוב ביותר לפיתוחים חדשים ולשיפור איכות החיים של כולנו.

זה סוד היזמות: לחתור, לנעוץ, להתקדם, שוב ושוב לתקוע יתד ולהאמין שהעתיד טוב יותר, גדול יותר. שבערפל נמצא את הלא נודע ונפגוש את הא־ל הבלתי־נראה. תחום ההון־סיכון הוא דהירה אל הלא־נודע. המונח באנגלית הוא Venture Capital, ובעיניי התרגום המקובל בעברית — "הון־סיכון" — איננו משקף את הלוך הרוח של התחום. תרגום מדויק יותר הוא "הון הרפתקאי" (בהקשר זה ראוי לציין שבוויקיפדיה הערך "הון־סיכון" בעברית, מתרכז בסיכון כמגדיר העיקרי של השקעות מסוג זה, בעוד הערך VC באנגלית מתרכז בפוטנציאל הגלום בהן, Words matter).

בעולם ההשקעות הכללי, משקיעים רבים מנסים לגדר סיכונים. הם בוחנים כל בור בדרך להצלחה, איפה הם עלולים ליפול ואיך יוכלו לעקוף את המכשול. הם חושבים במונחים של סטיות תקן, ובכך מניחים שיש תקן. לא כך בעולם היזמות הטכנולוגית, המתבסס על "הון הרפתקאי" — הון שמאפשר ומניע התקדמות בלי לגדר סיכונים. בארה"ב ההרפתקה היא חלק מהאתוס. החוויה ההיסטורית של הגעה ליבשת לא־נודעת, ואחריה המסע מערבה לגילוי זהב, הולידו את הכינוי "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". אנחנו צריכים למתג את עם ישראל לחשוב יותר בגדול מ"סטארטאפ ניישן"; אנחנו צריכים להיות "עם התקוות הבלתי מוגבלות". ההבדל בינינו לבין האמריקנים הוא, שאנחנו גם נטועים במסורת בת אלפי שנים, אשר מנתבת אפשרויות עתידיות אין־סופיות למטרות נעלות ובעלות אימפקט.

כיום, כשהתוכנה "אוכלת את העולם", כדבריו של מארק אנדריסן, ממציא הדפדפן, והטכנולוגיה והדיגיטציה מגיעות לכל ענפי הייצור והשירותים, הכלכלה והעולם הולכים ונעשים דומים יותר ויותר להון־סיכון ויזמות טכנולוגית. העולם בו כולנו חיים, גדוש בהזדמנויות, כישלונות ובעיקר אי־ודאות. הקידמה, אם כן, דורשת מאיתנו אסטרטגיה אחרת למשק ולעם היהודי, ולכן המסר שספר במדבר מטמיע רלוונטי יותר מתמיד.

עם ישראל, כעם קטן, חושב שהוא איננו יכול להרשות לעצמו להפסיד, כי אין לו את העומק האסטרטגי הדרוש. זה מאוד בולט בתפיסת הביטחון של ישראל, ועלול להקרין גם על החשיבה בשדות נוספים. בספר שמות החזון הוא שכל ישראל יעלו שלוש פעמים בשנה לבית המקדש כדי לחזק את הלכידות, לשפר את החוסן הלאומי ולהיפגש פנים אל פנים. במסגרת העלייה של כל העם לרגל נוכל לערוך סיעור מוחות כלכלי וטכנולוגי של טובי המוחות, שיפגשו את האתגרים המדווחים מכל קצווי הארץ. מול החששות הטבעיים של הפקרת הגבולות הבטיחה התורה: "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה",87 כי אף אחד לא יתקיף עם חזק ומלוכד שעתידו המזהיר לפניו. בספר ויקרא התורה משרטטת את המבנה החברתי שיבטיח את הסולידריות ויקדם שיתופי פעולה אלו. ספר במדבר נוגע כבר במציאות בשטח. הוא לוקח את העם למסע שבו יתחשל וירכוש את התכונות הנדרשות להתמודדות עם החשש מפני העתיד. ספר במדבר מחנך להאמין שאפשר להתעכב בדרך, שעלולים לטעות, שמשלמים מחירים ואפילו שרצוי להפסיד לפעמים. אבל התובנה המובילה היא שחייבים ללמוד תוך כדי תנועה ולתפקד גם בתנאי ערפל. גם אם כרגע המציאות שאנו חווים היא שאי־הוודאות שולטת, העומק האסטרטגי מצוי בחלום על העתיד הטוב יותר שאנו, כבני אדם, יכולים ליצור. עתיד שנגיע אליו רק אם נמשיך לנסות, "לנעוץ", להתקדם ולפרוץ את גבולות הקיים.

בנימה אישית: שאלתי את עצמי מה יחשבו אנשים שאינם מאמינים על הניסיון שלי למצוא את הא־ל בערפל. האם הפרספקטיבה שלי רלוונטית בעבורם, או שהיא פונה לקהל אמוני ודתי בלבד. דומני שמי שאינם מאמינים נשענים על מצפונם, על קהילתם, ועל היצירתיות. בסופו של יום, אנחנו חולקים עבר משותף, מורשת משותפת, שפה משותפת ולוח שנה משותף, אשר מנכיחים את האתוס שלנו, ובעיקר, כולנו חולקים צורך משותף: הצורך למצוא נקודת משען כלפי עתיד לא נודע, ולהתחייב אליו. המבט לעתיד משותף לכולנו — מאמינים ושאינם. אני, כמובן, בין המאמינים.

1 הרמב"ם, בעקבות אריסטו ועוד, המליץ על 'דרך האמצע' לטובת איזון כוחות הנפש של האדם. אבל נדמה לי ש'דרך האמצע' בדרך שהמון־העם מבינים את הרמב"ם מתייחסת למידות, ולא לניהול אורח חיים. לכן אינה רלוונטית לנידון שלנו. לדעתי יישום שלו בנוגע לאיזון בחיי היום־יום איננה הולמת את דופק החיים הסואנים בימינו. ואיננה עונה על האתגרים אליהם אנו נדרשים במסגרת השינויים התכופים של העולם המתהווה מול עינינו.

2 מילים: חתני היקר, יוסף אברמסון; לחן: צחי הלוי.

נולד מחדש

הלב פועם אני נולד מחדש,

את החיים שואף לריאותיי,

אצלי בראש אני במלחמה,

את נשמתי המנגינה נושאת על כנפיה.

הלילה שוב יורד בדירה קטנה

זו רק אני עם הפחדים ולא נרדמת,

לא רוצה ליפול לתוך הרחמים

אני יפה, לא שקופה, אני קיימת —

מאושרת.

ואתכם, הדרך ארוכה,

יש בי אמונה

אל הלא־נודע בחיי,

ואתכם, יפים הם הלילות,

עיניים עצומות,

וטוב לי בימיי.

רוח מן הים לוחשת לי לבוא

להתגבר על הבושה, על הצלקת,

את המראות והריחות נושא גם בשבילך,

היי שקטה הכול בסדר,

את משוחררת.

נתתי מבלי לבקש שום דבר,

שברתי תקרות מזכוכית וחימר,

לחמתי, נשביתי, כואב ומושפל,

זעקתי לבד, אף אחד לא עזר,

עכשיו אני כאן, אין לי מה להפסיד,

פותח הכול, אין לי מה להסתיר,

מביט אל האור שמקיף אותי,

ובכל מה שיש בי.

3 JPS introduction to Numbers, Milgrom.

4 אברבנאל, הקדמה לספר במדבר: "עשרה הסדרים האלה יתחלקו לשני חלקים. והיה החלק הראשון מחמשת הסדרים הראשונים מהם בספור כל תלאותיהם בהיותם במדבר. והם פרשות במדבר סיני, ונשא, ובהעלתך, ושלח לך אנשים, וקורח. והחלק השני בחמשת הסדרים הנשארים, יספר בו מה שקרה להם מהמלחמות משהגיעו אל ארץ נושבת. והם סדר זאת חקת, ובלק, ופנחס, ומטות, ומסעי".

5 הקדמת הרמב"ן לספר במדבר.

6 סוטה לו, ב

7 במדבר א, ג

8 לדוגמה: "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה" (במדבר י, לד); "אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה" (במדבר יד, יד).

9 מפקד הלויים, שנערך בנפרד בסוף פרק א, מלמד אף הוא שהמגמה של הצבא איננה הגנה מפני סכנות המדבר בהווה. הלויים אינם עתידים לקבל נחלה בארץ ישראל (במדבר יח, כ־כד), ולכן הם אינם שותפים בצבא.

10 איפיונו של ספר במדבר כ"חומש הפקודים", במובן המקובל של "מפקדים", צריך להתמודד עם מפקד שכבר תואר בספר שמות (ל, יא־טז), וכולל אף הוא לשונות דומות, לרבות "הפקודים" וגם "מבן עשרים שנה ומעלה":

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

וגם עם הפרשייה המשלימה (שמות לח, כה־כח):

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

בפרשיות בספר שמות, הכסף נועד לשמש כמס אחיד לבניית המשכן, אבל המטרה שלשמה נערך המפקד אינה ברורה. ייתכן שיש פה הדגשה שהמשכן הוא פרויקט לאומי, שאיננו שייך דווקא לשבט הכוהנים, וכמו שאמרו הפסוקים בשמות (יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". וזאת בניגוד לאמור בחלקו הראשון של ספר ויקרא ובתחילת ספר במדבר, שהכוהנים והלויים מתפעלים את המשכן.

בעיניי, ההבדלים החשובים בין התיאור בספר שמות לבין הפתיח של ספר במדבר, הם שבספר שמות לא הוזכר נושא הצבא, על אף שהגיל זהה — עשרים שנה ומעלה, ושבמפקד של ספר שמות באמת אין "פקודים למשימה", ולכן הלשון היא "כל העובר על הפקודים". כלומר: שם המפקד נועד להווה — לראות מי יצא ממצרים ונמצא אתנו כאן. בהתאם לכך, בספר שמות, המפקד מובלע בעשייה הכללית, שתוכניתה סדורה, מפורטת וסגורה, והוא חלק מגיבוש העם. הגיבוש מחדש כולל את קבלת התורה, החוקים הייחודיים של העם, ואת בניית המשכן כפרויקט לאומי, שנועד להשראת שכינה בלב המחנה, אשר סביבו מרוכזים כל שבטי ישראל.

על פי קריאה זו, הפניית הכספים שנגבו במפקד לאדני המשכן מתבקשת, שהרי האדנים הם היסודות שעל גביהם מורכב המשכן כולו. אם נרצה, השארית של כספי המפקד, שהופנתה לווי העמודים, מייצגת שהפרויקט שייך לכולם בשווה, "מהמסד ועד הטפחות", וזאת למרות שהיו אנשים פרטיים שהרימו תרומות נכבדות ביותר של זהב, נחושת, תכלת וארגמן.

שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא, מדוע לעשות מפקד בתחילת ספר במדבר, כאשר רק לפני חודשים ספורים נערך המפקד של ספר שמות? ברור שגודל האוכלוסייה אינו עשוי להשתנות באופן משמעותי בתוך חודשים ספורים.

אפשרות אחת היא, שמדובר במפקד אחד בלבד, שבוצע בשני שלבים: במהלך השנה הראשונה כל העובר על הפקודים נתן מחצית השקל, דרישה שלא הוזכרה בספר במדבר, כדי להיות שותף בייסוד המשכן. בספר במדבר הועלתה דרישה נוספת, "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א, ב), שבוצעה רק בשלב זה: "וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א, יח). בהמשך לאמור בגוף הדברים על חשיבותו של הצבא לכיבוש הארץ, ניתן להבין שהייחוס המשפחתי והשבטי נועד לשם אותה המטרה בדיוק — שיוך הנחלות למי שאמור לרשת אותן בעתיד הקרוב.

אפשרות אחרת שניתן להציע היא: אכן התבצע מפקד נוסף, אבל באמת לא בשביל הספירה — היא לא השתנתה — אלא עבור המשימה החדשה. אחרי השלמת המשימה של הקמת המשכן לא נחים, אלא מתכוננים לשלב הבא — כניסה לארץ המובטחת, כיבושה ויישובה.

11 בספר נחמיה, כשמתוארת תמצית ההיסטוריה היהודית, חוזרים פעמיים על ההליכה במדבר אחרי עמוד אש וענן; בתחילה משמש עמוד הענן כמורה דרך ליציאה ממצרים, ולאחר מכן הוא מנחה את הדרך המובילה אל הארץ המובטחת:

וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וּבְכָל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים. וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְו‍ֹת טוֹבִים. וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעַתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם. וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתֶיךָ. וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם. אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם. וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ. וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה וַיִּירְשׁוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן. וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וַתְּבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת. וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם. וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצֻרוֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב בֹּרוֹת חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל (נחמיה ט, י־כה).

בפסוקים אלו הלחם מן השמים, הלא הוא המן, מגיע רק אחרי מתן תורה. זאת בניגוד למתואר בספר שמות, שאת המן קיבלו סמוך ליציאתם ממצרים. בכך ספר נחמיה מותח גבול ברור בין השחרור מעבדות מצרים וקבלת התורה כיעד ראשוני לבין המשך המסע, שבו "הצבא צועד על קיבתו" בדרכו לכיבוש ארץ ישראל ולבניית כלכלה משגשגת: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל".

12 בראשית יג, י

13 דברים יא, י־יב

14 ראוי לשים לב שהמניין של כל שבט בפני עצמו נאמר ביחס לפעולת החנייה, ואילו המניין של כל שלושה שבטים (החוברים למחנה בכל אחת מארבע רוחות המשכן) הוזכר דווקא ביחס למסע, כמו שכתבתי בפנים. כנראה שהמסע מציין את הפן הצבאי, ולכן מבליט את המבנה האופרטיבי של הדגלים, שכל אחד מהם הוא מתפקד כגַיִס בעת מלחמה. בסוף הפרק נאמר: "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו", אולי כדי לשוב ולציין את שתי המטרות — חניה שבטית, איש על דגלו, בארבע רוחות המשכן (קדמה, תימנה, ימה וצפונה) לעומת מסע בארבעה גייסות ('ראשונה', 'שניים', 'שלישיים' ו'לאחרונה').

15 המפרשים אומרים שהייתה זו הפעם היחידה שבה הקריבו את קורבן הפסח במדבר. ספרי במדבר ט, א; רמב"ן במדבר ט, א.

16 במדבר י, יא־יב: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי…".

17 במדבר ט, א־ח

18 במדבר ט, ט־יד

19 במאמר "קרבה והקרבה" לפרשת פינחס, בספר זה, הרחבתי על הקרבת קורבן הפסח כחג לאומי לדורות.

20 במדבר י, ט

21 בבלי, שבת קטז, א־ב: "תנו רבנן: 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה' (במדבר י, לה), פרשה זו עשה לה הקדוש־ברוך־הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) אלו שבעה ספרי תורה? כמאן — כרבי".

22 דרשת הרב סולובייצ'יק לפרשת בהעלותך, 27.6.2011 באתר yutorah.org.

23 במדבר יא, א־ו

24 ר' יוסף בכור שור, במדבר יא, א: "כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקדוש־ברוך־הוא להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יראים ומקטני אמנה".

25 רש"י, שמות יג, יח: "'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'... מחומשים, אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה".

26 Archy O. de Berker and others, Computations of uncertainty mediate acute stress responses in humans, nature, 29.3.2016; Marc Lewis, Why we're hardwired to hate uncertainty, The Guardian, 4.4.2016.

27 במדבר יא, יט־כ

28 במדבר יב, א־ב

29 שמות ב, ב־ד

30 שמות ב, ד

31 במדבר יד, א־ד

32 במדבר יג, ל

33 במדבר יד, כד

34 בחרתי לדלג כאן על פרשיית "המעפילים" ובכוונתי לדון בה בספר הבא על חומש דברים.

35 בבלי, עבודה זרה ג, א

36 במדבר טז, יג־יד

37 דברים לא, טז־יח

38 במדבר כד, טז

39 בבלי, ברכות ז, א

40 ויקרא יד, א־כ

41 משנה, נגעים יד, ד: "שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצורע והלוים".

42 "דאגלס קובעת שהטומאה היא תוצאה של חריגה מגבולות הסדר, יציאה מגבולות הארגון החברתי־תרבותי. הבחנה נוספת המצויה בספרה היא הקשר בין הממד האישי לממד הציבורי־פוליטי. לטענתה, טקסים המביעים חרדה בנוגע לנקבי הגוף — דם, מוגלה, זרע וכדומה — נובעים מהשאיפה להגן על האחדות הפוליטית והחברתית של קבוצת מיעוט. לדבריה, דאגתם של היהודים לשלמות הגוף הפיזי משקפת את האיום שחשו כלפי גופם" (ויקיפדיה, טוהר וסכנה).

43 בספרי שבט שואג, על ספר ויקרא, הרחבתי על אִפיון הטומאה כקשורה לעולם המוות. מעניין לראות שבספר ויקרא דיני הרחקת הטמאים הם ביחס לקודש, וכאן אותם דינים עצמם מתפרשים במובן של הרחקה מן המחנה. השינוי מלמד על כך שהפרשייה שובצה כאן במטרה לעצב את התודעה הישראלית ואת הלך הרוח הציבורי של המחנה, המתגבשים לקראת המסע, כפי שכתבתי בגוף הדברים.

44 David Farragut, Battle of Vicksburg.

45 ויקרא ה, כ־כו

46 רש"י, במדבר ה, ו: "'למעל מעל בה'' — הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ויקרא ה): 'ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו'', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד — שכתוב 'והתודו', לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר; והשני — על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים".

47 במדבר ה, יח

48 שמות טו, כב־כו

49 רמב"ן, במדבר ה, כ

50 בראשית לט, יא־יג

51 בבלי, נדרים כב, א: "רבי אלעזר הקפר אומר: מה תלמוד לומר: 'מאשר חטא על הנפש' (במדבר ו, יא), וכי באיזו נפש חטא זה? אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה"; ירושלמי, קידושין יב, ב־ג: "רבי חזקיה, ר' כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל".

52 בהלכה הכלל הוא "סתם נזירות שלושים יום" (משנה, נזיר א, ג), אלא אם כן הנודר נקב במפורש בתקופת זמן אחרת. לאור האפשרות שניתנה לאדם לקבוע את משך הזמן עד סיום הנזירות, עוצבו מודלים של "נזיר עולם" ו"נזיר לעולם". מדובר על מקרי קיצון שנדרשו להתמודד עם העובדה שבניגוד לקריאה הפשוטה של תקופת נזירות קצובה, במקרים אלו האדם בחר לעצמו תקופה של אין־סוף.

53 יש לציין בתקופה ההיא, טקס דתי פולחני של "דרישה אל המתים" היה נפוץ יחסית ונועד לתת מענה לבעיית אי־הוודאות. הרחקת הנזיר ממתים מהווה הגבלה על הניסיון לדעת מראש את העתיד.

54 ירמיה ט, א

55 אחת הדרכים הידועות להתמודד עם הפחד מפני הבאות היא לנדור נדרים. התורה, המבינה לנפש האדם, מאפשרת זאת. אבל תוך הטלת מגבלות משום שבראיית התורה אסור לפחד מהלא־נודע, אלא עלינו להתקדם לעברו.

בנוסף, חלק גדול מהפרשייה מוקדש לנזיר שנטמא. כלומר: הנזיר בעצם מוצג כמי שמסתכן. כביכול הוא הולך "על בטוח" כשהוא מוסיף לעצמו סייגים ופרישות מהעולם, אבל ממש לא בטוח שהוא יצליח. אם כן, הנזיר — ולא מי שחי את חיי החולין הנורמליים — הוא זה שלוקח סיכון.

בתלמוד הבבלי (נזיר ט, ב) עמדו על סיכון שבהתנזרות:

דתניא אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא...אמר ליה רבי יונה: היינו טעמא, כשהן תוהין נוזרין — נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות — מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה.

כלומר: שמעון הצדיק חשש שכל הנזירים שנטמאים מתחרטים בסופו של דבר על הנזירות, היות שתקופת נזירותם מתארכת הרבה מעבר למה שחשבו, ובעצם הם מביאים למקדש קורבנות לשווא ("חולין בעזרה").

56 במדבר טו, א־טז

57 רמב"ן, במדבר טו, ב: "'כי תָבֹאו אל ארץ מושבתיכם' — אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקדוש־ברוך־הוא לנחמם, כי בצוותו אותם במצוַת הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה. והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בקרבן תמיד...וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים…".

58 במדבר טו, יז־כא.

59 במדבר טו כב־לא

60 אסתר ח, טו: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".

61 מלבד בגדי כהונה, ציצית הכוללת את הצבע המלכותי, תכלת, היא הבגד היחידי המותר בשעטנז.

62 שמות כד, י

63 במדבר טו, מא

64 במדבר יח, יב־יד

65 יהושע ו, כ־כא: "וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר. וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב".

66 גם הנצי""ב רואה בספר במדבר סוג של תהליך, ומבאר בהקדמתו לספר שבזמן המדבר התפיסה הייתה שהא־ל מטפל בהכול, ובהמשך, כחלק מההכנה לכניסה לארץ ישראל, ההתנהלות מתאפיינת בחיים טבעיים —, כמו המלחמה מול סיחון מלך האמורי: "שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים".

67 בחשיבה של מסורת המועברת מאב לבן, ככל שמתרחקים מהמקור, כלומר: ממתן תורה, חלה ירידה בתפיסת האמת המוחלטת והטהורה כפי שניתנה מאת הא־ל. אכן, מצאנו מקורות המשווים את משה לשמש, שהיא מקור האור, ואת יהושע ללבנה, המחזירה את אור השמש ואינה מייצרת אור בעצמה. בדומה לכך, יש במקורות עדות לכיוון חשיבה זה סביב פטירתם מן העולם של אישים בעלי תפקיד מרכזי בהעברת התורה: במקום אחד מדבר התלמוד על אלפי הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (בבלי, תמורה טו, ב), ובמקום אחר הוא מתאר את רבי אליעזר בן הורקנוס, שדבק במסורת וסלד מחידושים, הבוכה על הלכות רבות שיורדות עמו לקבר (בבלי, סנהדרין סח, א).

מאידך, ניתן להצביע גם על מקורות אחרים המשבחים את היצירה המתחדשת: "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (בבלי, חגיגה ג, א), דבריו של רבי יהושע, בר הפלוגתא הגדול של רבי אליעזר; וכן: "חביבים עליי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (בבלי, עבודה זרה לה, א). כיוון דומה עולה גם מתוך תיאורו של משה רבנו הרואה בעיני רוחו את בית מדרשו של רבי עקיבא, ומגלה שהוא אינו מבין את הנלמד בו (בבלי, מנחות כט, ב).

ככלל, תיאורו של רבי עקיבא הדורש תלי תלים של הלכות על כל תג ותג הוא המודל שאני דוגל בו — קריאה מחודשת של התורה, לרבות המשמעויות החבויות בין השורות, בעיניים המתחדשות בכל דור ודור.

68 גם מבלי להיכנס לרזולוציה של כמה מלאכות בשבת מתוך השלושים ותשע עדיין רלוונטיות לימינו, מעקב אחר הנושאים הנידונים בספרי הפסיקה והשו"ת לאורך הדורות משרטט מבנה ברור של התכנסות לנושאים רלוונטיים, תוך ויתור על כל מה שלא נוגע לחיינו באופן מהותי. המשנה נערכה בחלוקה לשישה סדרים במטרה להקיף את כל נושאי תורה שבעל פה אחר חורבן בית המקדש השני. באופן טבעי, התלמוד הבבלי אינו דן בסדר זרעים, שההלכות שבו נוגעות לארץ ישראל, ואילו התלמוד הירושלמי, שנערך בארץ ישראל ועסק בסדר זרעים, ויתר על סדר קודשים. שני התלמודים כמעט ואינם דנים בסדר טהרות. בהמשך הדורות, הרי"ף כלל בחיבור הפסיקה שלו רק את ההלכות שנהגו בזמנו, וכמוהו עשה גם הרא"ש. הרמב"ם, שכלל בחיבורו פסיקת הלכה בכל ששת הסדרים, היה תופעה חריגה, והשולחן־ערוך חזר למודל המצומצם של פסיקה בתחומים רלוונטיים בלבד, בעוד הלכות רבות נשארו מיותמות.

69 בבלי, בבא בתרא ס, ב: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות...דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (בבלי, בבא בתרא ס, ב).

70 זכריה ח, ד־ה

71 ר' מנחם ליבטאג הוכיח שלאורך תקופת הנדודים במדבר עסקו בעיקר במוות מכך שהדיבור על ההיטהרות מטומאת המוות שובץ בסוף התקופה, על מנת לסמל פתיחה של עידן חדש.

72 בהקשר זה אציין שהתהליך הגדול יותר, מברית בין הבתרים עד ליציאת מצרים, נמשך בדיוק פי עשרה — ארבע מאות שנה.

73 ר' יוסף קרא, קהלת ז, י: "וכן בדרך ארץ, אל תשאל: מה היה שכר האדם בדורות שלפנינו, כשיאמרו לך: איש פלוני זרע ומצא מאה שערים (בראשית כו, יב), דורות הראשונים יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה (ישעיהו ז, כא־כב) — אדם יגע מעט ומשתכר הרבה. כשתשמע כן, אל תאמר: מאחר שהעולם נהפך הוא, איני יגע בדרך ארץ מעתה. אל תאמר כן, אלא לפי מה שאתה רואה את העולם, הוי יגע בתורה, הוי יגע בדרך ארץ, שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה". ספר קהלת נכתב מתוך מבט של איש זקן העומד בסוף ימיו ומביט על פועלו. אפשר היה לצפות שמפרספקטיבה כזו יבחר הזקן לשבח את הימים שעברו, כי לו באופן אישי אין עוד עתיד מזהיר לשאוף אליו. אולם קהלת מפתיע אותנו בתובנה שצריך לצפות לעתיד טוב יותר, וייתכן שבכך הוא מסגיר את המניע הפנימי שדחף אותו להגדיל את פועלו לכל אורך הדרך — הדחף לשיפור, והרצון לממש חיים טובים עוד יותר.

74 כפי שכתב ביאליק על תופעת העזיבה של בתי המדרש שהוא היה חלק ממנה: "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור".

75 לא פעם שמעתי ממו"ר הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל, שהיות שנשים הן חכמות ומוכשרות ללימודי רפואה, מדע ומשפטים, אסור שיישארו מאחור בתחום לימוד התורה.

76 שמות כ, יז

77 במדבר כ, ג

78 במדבר כ, יב

79 הפסוקים כל כך דומים בלשונם, עד שכמה מפרשים אומרים שמדובר באותו אירוע:

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַהתְּרִיבוּן עִמָּדִי מַהתְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַלמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

80 En.Wikipedia, Trauma_trigger.

81 במדבר יז, כה

82 דברים לא, כז

83 רש"י, ויקרא יט, ב

84 אפרים קישון כתב על מדינת ישראל: "זוהי הארץ היחידה שבה לא סומכים על נסים, אלא מתחשבים בהם…".

85 משנה, פסחים ט, ב: "איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח, דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר מן אסקופת העזרה ולחוץ".

86 עם התפשטות המגפה, כאשר התברר שהווירוס מהווה סיכון נמוך מאוד לילדים, סברתי שצריך להפוך את המדיניות ולפטור ילדים ממסכות, משום שהסיכון לנזק פסיכולוגי־חרדתי גבוה יותר מהסיכון לנזק פיזי.

87 שמות לד, כד.