חלום הנאורות

1 התחלה חדשה: דֶקארט

דֶקארט (1596–1650) היה איש ידען במיוחד, אבל הוא ידוע יותר דווקא בדברים שהוא פקפק בהם – או העמיד פנים שהוא מפקפק בהם – מאשר בדברים שאכן ידע. איך אוכל להיות בטוח שאני לא חולם? שאל דֶקארט. איך אוכל לדעת בוודאות שאיזה דֶמון רמאי לא ממלא לי את הראש בכזבים? ברוח אימרת־הכנף של פרנסיס בֵּייקוֹן, "אם יִפתח אדם בוודאוּיוֹת, הוא יסיים בספקוֹת; אבל אם יסתפק בכך שיפתח בספקוֹת, הוא יסיים בוודאוּיוֹת", דֶקארט הזמין את קוראיו להצטרף אליו לאמבטיה קרה של ספקנות – שהוא עצמו ראה בה משהו ממריץ ומרענן להפליא:

מפני שהשתוקקתי אז להקדיש את עצמי אך ורק לחקר האמת, חשבתי כי עלי ... לבטל כשקרי לגמרי כל דבר שיכולתי לשער בו ספק שבספק ... וכך, מפני שחושינו מטעים אותנו לפעמים, ביקשתי להניח כי אין שום דבר שהוא בדיוק כמו שחושינו גורמים לנו לדַמוֹתו. והואיל ויש שטועים בחישוביהם ... הערכתי כי אף אני עלול לשגות כמו כל האחרים, על כן ביטלתי את כל השיקולים שקודם לכן קיבלתי כהוכחות. ובסופו של דבר, נוכח העובדה שכל אותן מחשבות שאנו חושבים בשעות הערוּת שלנו עשויות לפקוד אותנו גם כשאנו ישנים, בלא שתהיה אף אחת מהן אמיתית, החלטתי להניח שכל הדברים אשר אי־פעם נכנסו לראשי לא היו אמיתיים יותר מתעתועי חלומותי.

אבל עד מהרה גילה דֶקארט משהו שאינו יכול להיות אשליה – משהו שהוא יכול לדעת כי הוא אמת אפילו אם הוא חולם. הוא מצא את הוודאות הראשונה שלו:

נוכחתי, כי בעודי מבקש לחשוב שהכל שקרי, הכרח היה שאני, שחשבתי כל זאת, אהיה משהו. וכשנתתי דעתי שאמת זו: אני חושב, על כן אני קיים, היא כה מוצקה וכה בטוחה, שכל הנחותיהם המופלגות של הסְקֶפְּטים לא יכלו לערער אותה, הערכתי אז כי אני יכול לקבל אותה, ללא פקפוק, כעיקרון הראשון של הפילוסופיה, שאותו חיפשתי.

המשפט "אני חושב, על כן אני קיים" – ego cogito, ergo sum, כפי שניסח זאת בלטינית – הפך לסיסמה המפורסמת ביותר בפילוסופיה, והוא קצת מוזר בתור עיקרון ראשון. הוא נראה די נעלה מכל ספק, אבל גם פשוט מכדי שיוכל לשמש כבסיס למשהו. כמה מידע שימושי יכול כבר לנבוע ממנו? כפי שנראה, המסלול של דֶקארט מן הקיום שלו ולא יותר עד למערכת ידע שלמה חדשה היה קצת עקיף, ובדרך כלל לא הובן כהלכה. אבל הוא היה משוכנע שב"אני חושב, על כן אני קיים" הוא מצא את המקום הנכון להתחיל בו.

הוא היה גם משוכנע שיצליח להשלים את העבודה, פחות או יותר, כי אחד הדברים שהפקפקן הגדול הזה מעולם לא פקפק בו באמת היה החשיבות שלו עצמו. לא זו בלבד שהעקרונות שהגיע אליהם היו "כה ודאיים וברורים עד שכל מי שמבין אותם אל־נכון לא יוכל לערער עליהם", הם היו גם – כך הוא סבר – כוללניים די הצורך כדי לספק תשובות חותכות לכל השאלות המדעיות. השאיפות הגְרַנְדיוֹזיוֹת של דֶקארט כללו אפילו "שיטת רפואה שתושתת על הוכחות חסינוֹת בפני טעות". הוא אמר פעם כי שימור הבריאות היה מאז ומעולם "המטרה העיקרית של מחקרַי", והוא האמין שהוא קרוב מאוד לגילוי הדרך להאריך את חיי האדם. הוא חשב, כך נראה, שאם רק יינתן לו די זמן על פני האדמה, ועוד כמה בעלי־מלאכה שיכינו לו ציוד, הוא יוכל להשלים את המשימה של המדע בעצמו:

אני מעז לומר, לא זו בלבד שמצאתי דרך להשׂביע את רצוני בתוך זמן קצר בכל הבעיות העיקריות שבהן נוהגים לטפל בפילוסופיה [אשר בה כָּלַל דֶקארט גם את מה שכיום אנחנו קוראים לו מדע], אלא שאף הבחנתי בחוקים מסוימים שכונן האל בטֶבע וטָבע מהם בנפשותינו מושגים כאלה, שאחרי שנקדיש להם חשיבה מספקת, לא נוכל עוד לפקפק בהתאמתם המדויקת לכל מה שיש בעולם ולכל הנעשה בו.

אריסטו מעולם לא התבטא בכזה ביטחון. אולי העובדה שחלפו מאז מאות שנים של אמונה בנצרות היא שאיפשרה כזה ביטחון עצמי. אחרי הכל, אם אפשר לומר באופן חד־משמעי את האמת על ענייני דת, כמה בעייתית יכולה כבר להיות האמת על הטבע? ההיכרות של דֶקארט עם המדע החדש של גָלילֵיאוֹ (1564–1642) בארץ השכֵנה הזינה את האוֹפּטימיוּת שלו. "הפילוסופיה המכנית" נראתה כמו זינוק ענק קדימה אחרי מאות שנים של קפיאה על השמרים; מן הסתם האמת נמצאת ממש מעֵבר לפינה.

אותה תחושת התרגשות שוררת גם בימינו אנו בקרב כמה פיזיקאים, המצפים שגילויים חדשים יגיעו אל שׂיאם ב"תיאוריה סופית" שתסביר את הכל, פשוטו כמשמעו. כבר ב־1980 הקוסמולוג המנוח סטיבן הוֹקינג כתב שזה בהחלט עשוי לקרות תוך עשרים שנה. השמחה היתה קצת מוקדמת מדי, כפי שקרה פעם אחר פעם עם אמירות דומות מאז סוף המאה ה־19. ב־1894 אמר אלברט מַייקלסון (Michelson), האמריקאי הראשון שזכה בפרס נוֹבּל במדע, שכל העובדות והחוקים העיקריים בפיזיקה כבר התגלו. וב־1928 קבע מקס בּוֹרן (Born), גם הוא זוכה פרס נוֹבּל, שהפיזיקה תושלם בתוך שישה חודשים. היום אנחנו יכולים לראות שתקווֹתיו של דֶקארט היו מוצדקות פחות מאלה של האוֹפּטימיסטים המודרנים שלנו. אבל קשה לבוא אליו בטענות על כך שלא הבין את הדבר. מלבד זאת, היתה לו סיבה מיוחדת לבטוח ברעיונות שלו. הם עברו ללא פגע דרך עמק הבכא של הספקות העמוקים ביותר, והיו גם הראשונים שעמדו במבחן המפָרֵך הזה. איך, אם כן, הם יכולים שלא להיות נכונים?

דֶקארט היה בעמדה שאיפשרה לו לדבר מתוך סמכות על המדע החדש, שכן הוא היה אחד מיוצריו העיקריים. המתמטיקה השימושית המודרנית מבוססת במידה רבה על המצאה אחת שלו, הגיאומטריה האַנָליטית, שעושה שימוש באלגברה כדי לפתור בעיות מעשיות בנוגע לחלל ולתנועה. הוא הצליח יותר מכל אדם אחר בימיו להדגים כיצד אפשר ליישם את המתמטיקה לאורכם ולרוחבם של המדעים. גָלילֵיאוֹ וקֶפְּלֶר היו החלוצים בפרויקט הזה, אבל העבודה שלהם היתה נקודתית. עבודתו של דֶקארט היתה מקיפה יותר. הוא עמל על בניית תיאור מאוחד של הטבע שיהיה חובק־כל כמו זה של אריסטו, אבל מבוסס על העיקרון ה"מכני", הלא־אריסטוטלי, ולפיו תופעות פיזיות צריכות להיות מוסברות באמצעות מגע בין גופים נעים והתנועות והצורות של חלקיהם. בפיזיקה ובקוסמולוגיה דֶקארט הציג תיאוריות שהיו, בזמנן, מתחרות רציניות לאלו של אייזק ניוטון (1642–1727), תיאוריות שגם העניקו לכמה מרעיונותיו של ניוטון השראה. כמה שנים אחרי מותו של ניוטון כתב ווֹלטֵר (1694–1778), מעריץ מושבע של הפיזיקאי והמתמטיקאי הבריטי: "אני לא חושב שנָעֵז באמת להשווֹת בשום דרך את הפילוסופיה של [דֶקארט] עם זו של ניוטון: הראשונה היא טיוטה, השנייה היא יצירת מופת". אף־על־פי־כן, המשיך ווֹלטֵר, "מי שהעלה אותנו על נתיב האמת ראוי אולי להערכה לא פחות ממי שכבר הגיע מאז אל סופה של הדרך".

רוב עבודתו המדעית של דֶקארט, מלבד בתחום המתמטיקה, נדחקה לשוליים, וזו אחת הסיבות שבגללה אנחנו זוכרים אותו כיום יותר כהוגה־דעות וכפילוסוף מאשר כאיש מדע. בשל כך נוטה גם להיטשטש העובדה שרוב חייו עברו עליו לא בהגיגים על נושאים מתוך מה שהוא כינה "פילוסופיה ראשונה" או "מטאפיזיקה" – טבעה של הנשמה, גבולות הידיעה וקיומו של אלוהים, למשל – אלא בניסויים, בנתיחות, בתצפיות ובחישובים. למרות המוניטין הנוכחי של דֶקארט, נדמה כי האיש עצמו התעניין פחות במטאפיזיקה ויותר ביישום של האלגברה על הגיאומטריה או בצלילה אל תוך הקרביים של פרה. כאשר גר באמסטרדם בסביבות שנת 1630, הוא ביקר מדי יום באיטליזים כדי להביא גוויות או חלקי גוויות לנתיחה. ההסבר שלו לתופעת הקשת־בענן היה ציון־דרך במדע הניסויי, וגם היה כמעט נכון. הוא גילה באופן עצמאי – והיה הראשון שפירסם – את חוק שבירת האור, הידוע בארצות דוברות־אנגלית בשם חוק סְנֶל (Snell’s Law), חוק המסביר מדוע מקל ישר יכול להיראות עקום כשטובלים את חלקו במים. הוא ביצע מחקרים גם בפיזיולוגיה, ברפואה, במטאורולוגיה, בגיאולוגיה, ועסק בכל שאר התעלומות ש"הפילוסופיה המכנית" הבטיחה לשפוך עליהן אור. דֶקארט הוא שהדגים לראשונה בפרוטרוט את האופן שבו פעולתו של גוף האדם יכולה להיחקר כאילו הגוף הוא מכוֹנָה. הוא קפץ כמוצא שלל רב על גילוי מחזור הדם על־ידי ויליאם הארווי (Harvey, 1578–1657), והכליל רעיונות כאלה כדי לפתח פיזיולוגיה מכניסטית מקיפה. כל זה, למרות שהוא גם כתב כמה ביקורות שגויות על הארווי, ובעצמו תיאר באופן מפורט אבל מוטעה את פעולת הלב, בפרק שלם מתוך ספרו הפופולרי מאמר על המתודה.

דֶקארט היה שבוי כל־כך בקסם שהשרו עליו מכונות ומיתקנים מכניים מכל הסוגים, עד שלעיתים קרובות, כך ריננו עליו, התלוותה אליו בובה מכנית בגודל טבעי שהיתה דומה כשתי טיפות מים לפרנסין, בתו שנולדה לו שלא בנישואים ומתה בדמי ימיה. המעשייה הזו, המרמזת על פיקחות שטנית ועל טירוף הגובל בפריצות, נפוצה במחצית השנייה של המאה ה־18, כאשר גירסאות קיצוניות של מָטֶריאליזם ואפילו של אַתֵיאיזם מצאו תמיכה בקרב כמה רדיקלים בצרפת. המדע המכניסטי של דֶקארט והשקפת עולמו הרציונליסטית נחשבו באותה עת כאילו הם שסללו את הדרך לגידולים המחרידים הללו, אף־על־פי שדֶקארט עצמו היה בלי ספק מתעב אותם. הוא לא טען שבני־האדם הם מכונות, כפי שטענו כמה אחרים מאוחר יותר – אלא רק שגוף האדם הוא מכונה. וקרוב לוודאי שלא ניקרו בו שום ספקות בנוגע לדוֹגמוֹת העיקריות של הכנסייה הקתולית.

רֶנֶה דֶקארט נולד למשפחה מן המעמד הבורגני הגבוה ב־31 במרס 1596, בכפר שנקרא באותה תקופה לָה־אֶה (La Haye), בעמק הלוּאָר. הוא היה תמיד אדם חשאי – המוטו שלו היה Bene vixit, bene qui latuit ("מי שהיטיב להסתתר, היטיב לחיות") – ולא היה מוכן שתאריך הולדתו יתפרסם כל עוד הוא חי, פן יכין לו מישהו הוֹרוֹסקוֹפּ. אביו קיווה שהוא ילך בעקבותיו, ייעשה פרקליט ועובד מדינה מקומי, ויתחתן עם אישה ממשפחה טובה. בפועל, רֶנֶה סיכל את השאיפות המשפחתיות של אביו, אם כי אחיו הגדול פְּייר סיפק את הסחורה והמשפחה זכתה בתואר האצולה הנמוך ביותר בשנת 1668. רֶנֶה ירש כמה חווֹת ממשפחת אמו, ואז מכר אותן כדי לממן את חייו כתלמיד־חכם בן־טובים (המונח הצרפתי gentilhomme, המקביל ל־gentleman האנגלי, מציין איש בעל אמצעים, מעין אציל בדרגה נמוכה). אביו אמר עליו שהוא הבן היחיד שאיכזב אותו, כיוון שהיה "מגוחך עד כדי כך שכרך את עצמו בכריכת עור־עגל".

אמו של דֶקארט מתה כשהיה בן ארבעה־עשר חודשים, ואביו הפקיד את מלאכת חינוכו בידי קרובי משפחה. כשהיה בן עשר נשלח רֶנֶה לבית הספר הישועי של לָה פְלֶש (La Flèche), שנפתח זמן לא רב לפני־כן. ב־1614 עזב את הישועים ועבר ללמוד משפטים בעיר פּוּאַטְיֶיה שבמערב צרפת, וכעבור שנתיים סיים את הלימודים ושב אל משפחתו. איש אינו יודע במה העסיק את עצמו, אבל ב־1618 הוא יצא למסעותיו מתוך כוונה, כפי שאמר לימים, "לשוטט לי בעולם ולנסות להיות צופה, לא משתתף, בכל הקומדיות המוצגות שם". הוא החליט להתגייס כחייל בן־טובים (כלומר, ללא תשלום) בצבאו של מַאוּריץ נסיך נָסָאוּ, מחוץ לעיר בְּרֶדָה, על קווי הפסקת־האש בין ארצות השפלה הצפוניות והדרומיות, הולנד של ימינו. דֶקארט היה משועמם למדי, והסתפק בציור, באדריכלות צבאית ובלימוד השפה פְלמית. ובזכות מיפגש מקרי ברחוב בבְּרֶדָה, הקריירה האינטלקטואלית שלו התחילה ללבוש צורה.

ב־10 בנובמבר 1618 הוא עמד וניסה לקרוא חידה מתמטית בפלמית על לוח מודעות, וביקש מעובר־אורח, איסאק בֶּקְמַן (Beeckman), שיתרגם לו אותה ללטינית. בּקמן, שהיה מבוגר מדֶקארט בשבע שנים, סיים לא מכבר את לימודי הרפואה ובינתיים התפרנס מעבודתו כמהנדס ויצרן נרות. הוא התעניין ביישומים של מתמטיקה במכניקה, והסביר את הסדירויות שבתופעות הפיזיות בעזרת ההתנהגות של המרכיבים הזעירים ביותר שלהן – גישה מדעית שהתחילה לשׂגשׂג בארצות השפלה בסוף המאה ה־16. השניים היו לחברים קרובים, ודֶקארט נעשה בפועל לשוליה של בּקמן – הוא השתמש במיומנותו המתמטית (מסתבר שהיתה טובה יותר מזו של בּקמן) כדי לפתור בעיות שהציב לו המַסְטֶר שלו. לא ברור אם אכן היה בּקמן אחד הזָרָזים להתגלוּת שדֶקארט חווה, לדבריו, בגיל עשרים ושלוש, שנה אחת בדיוק לאחר שפגש אותו לראשונה. באותו ערב הוא הלך לישון אחרי יום של התעמקות נרגשת שבמהלכה גילה את "יסודותיו של מדע מופלא", וחלם שורה של חלומות מלאי־חיוּת אשר שינו את חייו, לדבריו. יכול להיות שזו היתה התמוטטות עצבים, ולא פריצת־דרך אינטלקטואלית כפי שהציג זאת דֶקארט מאוחר יותר. כך או אחרת, תוך כמה שנים הוא פתח בחיים של לימוד, והתרכז במדעי הטבע ובמתמטיקה.

דֶקארט הבין את הסכנות העומדות בפניו כחדשן. הוא דאג, בצדק, שמא חלק מעבודתו המדעית עלול שלא להתקבל על דעתם של הכנסייה ושל המימסד החינוכי, במיוחד אחרי מה ששמע על האופן שבו טיפלה הכנסייה לאחרונה בגָלילֵיאוֹ. גָלילֵיאוֹ ננזף, בין השאר, כי חזר על ה"טעות" היסודית של קוֹפֶּרניקוּס, כלומר על הגישה ההֶלְיוֹצֶנְטְרית שלו. הכנסייה עדיין החזיקה אז בדעה שהשמש נעה סביב כדור הארץ ולא להפך. הרי בספר תהילים נכתב שהארץ מיוסדת על מכונה ואין להזיזה; בספר בראשית נכתב שהארץ נבראה לפני השמש; ויהושע ציווה על השמש והירח לעמוד דום בשעה שבני ישראל תוקפים את האֱמוֹרים, והוא לא היה עושה זאת (כך טענו שלטונות הכנסייה) אילו השמש היתה כבר קבועה במקומה. אבל דֶקארט ידע שהארץ כן זזה. הוא כתב לחברו הוותיק האב מָרֶן מֶרְסֶן (Mersenne) המתמטיקאי, שאם הדעה הזאת שגויה, אז "כך גם כל יסודות הפילוסופיה שלי". ב־1633, כשנודע לו על ההוקעה של גָלילֵיאוֹ, דֶקארט ביטל את הפירסום המתוכנן של חיבורו המדעי החשוב הראשון, העולם (Le Monde). אף־על־פי שלא נשקפה לו סכנה רבה בחלק הפרוטסטנטי של ארצות השפלה, שם גר – וקרוב לוודאי שגם לא בצרפת, שבה לא היתה אינקוויזיציה והיתה הזדהות רבה עם גָלילֵיאוֹ – דֶקארט הקפיד להימנע מסכסוכים עם הכנסייה. בשלב זה, המחקרים המדעיים שלו באו במידה רבה אל סופם.

לֶקח אחד מן המשפט של גָלילֵיאוֹ היה שהדת והמדע אינם יכולים להתעלם זה מזו. אם דֶקארט רוצה שכתביו יתקבלו כפרי עבודתו של אריסטו חדש – והוא רצה בכל ליבו שכך יתקבלו – יהיה עליו למצוא דרך להפיס את דעתם של האדוקים. לא היה דבר שדֶקארט חשק בו יותר מאשר שחיבוריו המדעיים ישמשו חומרי לימוד בבתי־ספר כמו המכללה הישועית של לָה פְלֶש. זו אחת הסיבות העיקריות שבגללן החליט בסופו של דבר להציג את החיבורים האלה בתוך הֶקשר של פרויקט פילוסופי רחב יותר. אם יוכל להוכיח לא רק שהמדע שלו מבוסס על עקרונות שאי־אפשר להפריך אותם, אלא גם שהוא יכול להשתמש בו כדי לבסס את אמיתוֹת הדת בדרך חדשה וטובה יותר – כי אז אין לו ממה לחשוש. וזה מה שביקש לעשות ב־1637, כשפירסם ארבע מסות תמציתיות בספר אחד קצר: שלוש מסות מדעיות ובראשן מאמר על המתודה. המסות ידגימו מה הגישה שלו למדע מסוגלת להשיג – "הַשְוֵוה את ההיסקים שביצעתי ... על הראִייה, המלח, הרוחות, העננים, השלג, הרעם, הקשת־בענן ... אל מה שהפיקו האחרים", הוא כתב בגאווה אל חבר. המאמר הפותח ידגים, בין השאר, כיצד המדע והדת יכולים להתקדם באופן הטוב ביותר אם ילכו יד ביד.

המסות המדעיות שבחר לפרסם בקובץ הזה התרחקו מרוב הנושאים השנויים במחלוקת. הן כללו את הגיאומטריה החדשנית שלו, מאמר מדעי על מטאורולוגיה, ועוד מסה על אוֹפּטיקה, שעסקה בעיקר בניסיון לקבוע איזו צורת עדשה תשפר על הצד הטוב ביותר את ביצועיו של הטלסקוֹפּ, שהומצא זמן לא רב לפני־כן, והמסה ההיא על מחזור הדם והלב. המאמר כלל גם סיכום בררני של התיאוריה הפיזיקלית הכללית שלו, תוך השמטה קפדנית של כל מה שעלול לגרום פגיעה או אי־הבנה, כמו התיאוריה הקוֹפּרניקאית של מערכת השמש והרעיון שגופם של בני־האדם הוא מכוֹנה. אבל הדיון העיקרי במאמר מתנהל בצורת אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית, המתחילה בניסיון להטיל ספק בכל מה שרק אפשר, ועוברת לדווח על הגילוי של האמיתוֹת־לכאורה הבאות.

מאחר שאני – כלומר, דֶקארט – יכול להטיל ספק בכך שגופי קיים, אבל אני לא יכול להטיל ספק בכך שאני עצמי קיים, נובע שאני לא אותו הדבר כמו גופי. מה שאני הוא נפש חושבת, לא פיסה של חומר; ואני יודע על הנפש הזאת ועל מחשבותיה טוב יותר מכפי שאני יודע על כל דבר פיזי. מאחר שאני ער לכך שהידיעה שלי על דברים מסוימים נופלת מן הידיעה שלי על דברים אחרים, אני גם ער לכך שאני רחוק משלמוּת. והנה, הרעיון הזה של "שלמוּת", שאני מנגיד בינו לבין מצבי הפגום, הוא רעיון יוצא־דופן, אומר דֶקארט. מאין הוא בא אלי? לא הייתי יכול לחשוב עליו בעצמי, ובעצם אי־אפשר שלא נשתל בי על־ידי יֵשׁ שהוא בעצמו מושלם, כלומר על־ידי אלוהים. לפיכך אלוהים קיים (כך לפחות אומר דֶקארט; הוא מספק גם טיעון נוסף, באותה המידה לא־משכנע, לקיומו של אלוהים).

והוא ממשיך: עובדה אחת שאני יודע על אלוהים היא שהוא לא רמאי, שכן רמאות היא פגם ואלוהים הוא מושלם. מכאן נובע שהוא לא ירמה אותי, ולא יאפשר שמישהו אחר ירמה אותי, כאשר אני עושה כמיטב יכולתי כדי להגיע אל האמת. משום כך אני יכול להיות סמוך ובטוח שלא אטעה מאוד בניסיונות שלי להבין את העולם, ובלבד שאהיה זהיר בניסיונותי אלה. מרגע שהצטיידתי בערבוּת הזאת לרצונו הטוב של אלוהים, אני יכול בצדק להיפטר מן הספקות הרדיקליים שקיננו בי בתחילת חיפושי האמת שלי. כלומר, אני יכול להתעלם מן האפשרות שאינני יודע דבר וחצי־דבר על העולם הפיזי מפני שאני חולם או מפני שדֶמוֹן רב־עוצמה מוליך אותי שולל.

המאמר מפגין כך את האופן שבו דֶקארט רוכש לעצמו את הצידוק להמשיך את הטיעון על בסיס מוצק. הוא מראה שהוא ניסה להיות זהיר ואחראי לעילא, והטיל ספק בכל מה שהיה ביכולתו להטיל בו ספק, לפני שירחיק לכת ויטען כי יש לו ידיעה כלשהי. הוא מראה שעם כל העניין שלו, החומרי למראית עין, בפילוסופיה ה"מכנית", הוא רואה את נשמתו כדבר נפרד מגופו – ולפיכך כמשהו שאפשר לצַפּוֹת כי ישרוד אחרי מותו של הגוף. הוא מראה שאלוהים קיים – יותר מכך, הוא מראה זאת פעמיים. ויותר מכל, הוא מוכיח שכדי לדעת על הטבע צריך תחילה לדעת על אלוהים. התיאולוגיה היא שנוסכת בו ביטחון בכך שהידע המדעי ניתן להשגה, שכן לולא מצא דֶקארט טעם לחשוב שקיים אֵל מיטיב, לא היה יכול לדחות על הסף את האפשרות שהוא קורבן לרמאות עצומה בנוגע לעולם. ואם הוא לא יכול לדחות זאת על הסף, אז אין כמעט כלום שיכול לעבור את הסף ולהתקבל על דעתו, או על דעתו של כל אדם אחר. לפיכך, אפילו מישהו ששאיפותיו העיקריות חותרות אל תחום המדע חייב להודות שהתיאולוגיה היא הדיסציפּלינה הבכירה.

אין סיבה להטיל ספק בכנותו של כל המהלך הזה. נכון שהמאמר נכתב בין השאר כתרגיל בתעמולה, כדי לחבב את דֶקארט ואת עבודתו על הכנסייה; אבל נראה כי מדובר בתעמולה שדֶקארט ביסודו של דבר האמין בה. אלא שבהחלט אפשר לתהות עד כמה באמת חושפת ההתפלספות הזאת את הבסיס לרעיונותיו המדעיים השנויים במחלוקת. במאמר, דֶקארט מתייחס לא פעם ל"מֶתוֹדה" שאיפשרה לו להגיע לידיעה חדשה ושימושית במדעים. למרבה הצער, לא ברור על איזו מֶתוֹדה הוא מדבר. במקום אחד הוא מונה ארבעה חוקים יסודיים שלדבריו ציית להם בחקירותיו; אבל, כפי שציין לימים הפילוסוף הגרמני לַייבְּניץ (1646–1716), החוקים האלה כל־כך מעורפלים עד שהם כמעט ריקים מתוכן. הראשון הוא "שלא לקבל אף פעם שמשהו הוא אמיתי, עד שלא נוכחתי בוודאות שאכן הוא אמיתי ... ולא לכלול בין שיפוטַי אלא רק מה שיהיה נוכח בהיר ומובחן לפני שׂכלי, ולא תהיה לי שום סיבה להטיל בו ספק". השני הוא "לחַלֵק כל אחד מן הקשיים שאבחן לחלקים רבים ככל האפשר". השלישי הוא "להוליך את מחשבותי באופן מסודר, ולפתוח באותם דברים שידיעתם פשוטה ביותר וקלה ביותר, כדי לעלות אט־אט ... עד לידיעת הדברים המורכבים ביותר". והרביעי הוא "לערוך בכל עניין ספירות שלמות כל־כך ובדיקות כלליות כל־כך, עד שאהיה בטוח כי לא פסחתי על שום דבר". לייבּניץ בהחלט צדק כשלא התרשם מן העיקרים האלה. אילו רצינו להתאים אותם למשימה של בישול הארוחה המושלמת, לדוגמה, היינו מגיעים למשהו בנוסח העצות הבאות:

השתמש רק במתכון שאתה בטוח לחלוטין שהוא המתכון הטוב ביותר.

אל תנסה לבצע יותר מדי שלבים בבת אחת.

וַדֵא שאתה מבצע אותם בסדר הנכון.

אל תשכח אף אחד מהמרכיבים.

אם היה משהו ספציפי יותר במתודה של דֶקארט, הוא התקשה לומר מהו בדיוק. ארבעת החוקים נלקחו מתוך כתב־יד של ספר שאותו לעולם לא הצליח להשלים, ושאפילו במצבו הלא־גמור הכיל לא פחות מעשרים ואחד "כללים לשם כיווּן השׂכל". כמה מן הכללים האלה שופכים אור על הטכניקות שנקט במתמטיקה, אבל אף אחד מהם אינו לוכד את מה שייחד את עבודתו בכללותה. הם לא חושפים קשר מיוחד בין הסגנון המדעי שלו לבין הפילוסופיה הכללית שלו. במקומות אחרים במאמר, על כל פנים, פזורים כמה רמזים לקשר בין אמונתו של דֶקארט ב"פילוסופיה מכנית" לבין הגיגיו על אלוהים, על הנפש, ועל גבולות הוודאוּת. יש טעות יסודית המזהמת את חשיבתם של בני־האדם, הוא אומר; "רוחם לעולם אינה מתעלה מעל לדברים החושיים". זהו סימן־ההיכר של המתודה האמיתית של דֶקארט, אם אפשר לקרוא לה מתודה. מה שהנחה את כל הסקת המסקנות שלו, לרבות מחשבותיו על הפיזיקה, היתה הנחישות שלו להימלט ממה שראה כמגבלות של החושים. הדרך שבה עשה זאת מתגלה באופן ברור יותר ביצירת המופת שלו, שראתה אור לאחר כמה שנים, ב־1641.

לעולם לא אייעץ לאיש שיקרא בספרי, אלא לאותם שיבקשו להגות בכובד ראש עימי, אותם שישׂכילו להרחיק את רוחם מן החושים ולהיפטר לחלוטין מכל דעה קדומה.

כך כתב דֶקארט בהגיונות, ספר שמוצג כיומן של שישה ימי עיון. למקרה שאֵלֶה המוכנים להרהר יחד איתו ימצאו את עצמם בכל זאת חולקים על דעתו, הוא פירסם את החיבור בלוויית מספר רב של תגובות והתנגדויות שליקטו הוא וחברו מֶרְסֶן בעקבות טיוטה שלו, ואחריהן תשובותיו של דֶקארט. ההערות היו מאת צרפתי ישועי; תיאולוג קתולי הולנדי; תומאס הוֹבּס; מֶרְסֶן עצמו; פּייר גָסַנְדִי (Gassendi), פילוסוף־מתמטיקאי שהושפע מן הספקנות של העת העתיקה ומן האטוֹמיזם של אֶפּיקוּרוֹס; אנטואן אַרְנוֹ (Arnauld), שהפך לאחד הפילוסופים־תיאולוגים הבולטים בצרפת; ועוד אחרים, חלקם לא ידועים. הנספח הזה, שכולו פולמוס נמרץ, ארוך פי שבעה מן ההגיונות עצמם. אבל הפולמוס על הפולמוס ארוך הרבה יותר: ההגיונות התגלה כאחד החיבורים הפילוסופיים המדוברים ביותר של ראשית העת החדשה.

ועם זאת, הסוגיות והנושאים העיקריים הם עתיקים להפליא. וליתר דיוק, הם אפלטוניים. דֶקארט דוחק בקוראיו להתמקד בראש ובראשונה ב"דברים אשר – לאחר שנוּפָּה מהם כל חומר – הם נתפסים בשׂכל בלבד" – הד שאין לטעות בו לעצתו העיקרית של אפלטון אל המבקשים להיות מלכים־פילוסופים. כמו חסיד אמיתי של אפלטון, דֶקארט שב וטען בתוקף שעלינו להפנות עורף לעולם החושים ולחפש את האמת בנפשותינו אנו. ולאמיתו של דבר, הספקות הקיצוניים שהוא השתעשע בהם בפתח ההגיונות היו שימושיים לא רק כדי לפטור אותנו מתפיסות־מוקדמות שגויות, אלא גם משום שהם מספקים "נתיב ללא מעקשים להכשיר את נפשנו שתַּפְנֶה עורף לחושים". פּלטוֹניסטים קדומים רבים חיפשו נתיב כזה, ופּלטוֹניסט אחד, הלא הוא אוֹגוּסטינוּס הקדוש, צעד כמעט בדיוק באותו המסלול של דֶקארט.

בחיבורו וידויים, שהתפרסם בסוף המאה הרביעית לספירה, בחן אוגוסטינוס את תוכן נפשו שלו כדי לבדוק אם יש משהו שיוכל לדעת בוודאות מוחלטת. הוא ציין כי למיטב ידיעתו יכול להיות שהוא בכלל חולם; אבל אי־אפשר שהוא טועה באשר לקיומו שלו: "אם אני מרומה, הרי אני קיים!". ההתבוננות הפנימית חשפה גם ודאויות אחרות, שאף אחת מהן לא היתה קשורה אל החושים, ואוגוסטינוס החזיק בדעה שזרעי הידיעה האלה מצביעים על כך שאלוהים קיים, והוא אשר שתל אותם בנפשנו. בשישה מספריו, לכל הפחות, הזכיר אוגוסטינוס את ההוכחה – שכיום היא מפורסמת – לכך שאדם אינו יכול לטעות ביחס לקיומו שלו.

דֶקארט לא שבע נחת כשנודע לו שהרעיון הידוע ביותר שלו הוא, אם כן, רחוק מלהיות מקורי. הוא היה אדם גאה, שהאשים ללא יסוד כמה משותפיו־לשעבר למחקר בכך שגנבו את רעיונותיו, ושהשתלח באופן חריג באלה מבני־זמנו שראה בהם יריבים: את עבודתו של המתמטיקאי הדגול פּייר דה פֶרְמָה (Fermat), למשל, הוא פטר בכינוי "חרא". דֶקארט הכיר בעובדה שאוגוסטינוס הקדים אותו בכך שהסיק את קיומו שלו מתוך העובדה שהוא חושב; אבל דֶקארט מיהר להוסיף שההיסק הזה בעצם פשוט וטבעי כל־כך, ש"הוא היה יכול לעלות בדעתו של כל סופר" (ובאמת, נראה כי הוא עלה במוחם של הוגי־דעות אחרים לפחות מאתיים שנה לפני אוגוסטינוס). החידוש האמיתי, טען דֶקארט בתוקף, טמון במה שהוא – ורק הוא – המשיך והוכיח בנוגע לטבעה של הנפש: "אני ... מראה כי האני הזה שחושב הוא עצם לא־חומרי ללא כל יסוד גופי".

כפי שראינו מן המאמר שלו, הסיבות שבגללן האמין דֶקארט כי הנפש או העצמי שלו חייבים להיות משהו לא־חומרי הן אלה: אני לא יכול לפקפק בכך שאני קיים; אבל אני יכול לפקפק בכך שיש לי גוף; לפיכך אני משהו שניתן להפרדה מגופי. לרוע מזלו של דֶקארט וטענתו לחדשנות, גם הפעם אוגוסטינוס הקדים אותו וטען טענה דומה: "הנפש ... יודעת בוודאות כי היא עצמה קיימת, כפי שמודגם בבירור ממה שכבר אמרנו. אבל אין היא יודעת כלל בוודאות אם היא אוויר, או אש, או גוף, או משהו השייך לגוף. לפיכך, אין היא אף אחד מן הדברים האלה".

ובכל זאת, הפרויקט של דֶקארט היה שונה מזה של אוגוסטינוס ברוחו, גם אם המילים היו לפעמים זהות. מחשבותיו של אוגוסטינוס היו התבוננויות סבילות בָּאמת של האל: הוא העלה את הרעיון שהנפש מוארת באורו של אלוהים ולכן היא מצוידת כהלכה בכל הידיעה הנחוצה לאדם באמת. דֶקארט, לעומת זאת, חתר באופן פעיל לנצל את כוחה הטבעי של תבונת האדם לא רק כדי להוכיח אמיתוֹת ישנות, אלא גם כדי לגלות אמיתוֹת חדשות. אף־על־פי שדֶקארט סבר שכל הידיעה תלויה בסופו של דבר באלוהים – שכן קיומו של אל מיטיב הוא שמבטיח לנו כי הדעות הבסיסיות שלנו הן נכונות – הוא הבין שמכאן לא נובע שאנחנו יכולים להטיל את הכל על שכמו. בתור התחלה, אנחנו צריכים לבדוק בדיוק מה הן הדעות שאנחנו מאמינים בהן שאותן, כביכול, מכסה פוליסת הביטוח האלוהית. כיוון שכך, בעוד שאוגוסטינוס היגג על כל מה שאלוהים עשה למעננו, דֶקארט חתר להראות כמה עבודה שׂכלית אנחנו מסוגלים וחייבים לבצע בעצמנו. כתוצאה מכך, חקירותיו של דֶקארט הן בדרך כלל יותר מעמיקות ומתוחכמות מאלה של אוגוסטינוס.

הגיונות, היומן של דֶקארט על מחשבותיו, משוטט לו הלוך וחזור בין סיפורי תגליותיו, שואל שאלות ואז דוחה את מתן התשובה לאחר־כך, ושב וחוזר אליהן כשעולה בו המחשבה ההולמת. האַגָביוּת הזאת, המחושבת בקפידה, הופכת את החיבור לשובה־לב; אבל היא עלולה גם להקשות על הקורא להבחין איך בדיוק מצליח דֶקארט לעבור מן העובדה שהוא עצמו פשוט קיים אל עניינים גדולים כמו הממשות של הדברים שמחוצה לו ואמיתותה של "הפילוסופיה המכנית".

בראשית המאה ה־19, הֵגֶל הזיע לא מעט על "אני חושב, על כן אני קיים". כשהסיסמה הזאת נתלשה מן ההקשר שלה, היא נחשבה לדוגמה לכך שדֶקארט דגל בתפיסה סוּבּייקטיבית של העולם, שבה ה"אני" הוא היסוד לכל דבר. הקריאה הזאת של דֶקארט ממשיכה ליהנות מתפוצה רחבה, במיוחד בחוגים קתוליים. למשל, ב־1994 האפּיפיוֹר יוחנן פאולוס השני כתב שעל־פי דֶקארט "רק מה שמתאים למחשבה האנושית יש לו משמעות. האמת האוֹבּייקטיבית של המחשבה הזאת חשובה פחות מן העובדה שמשהו קיים בתודעה האנושית". ובספר מאוחר יותר המשיך יוחנן פאולוס השני וטען כי המהפכה הפילוסופית שחולל דֶקארט הדיחה את אלוהים ממעמדו והעמידה במקומו את נפש האדם: "על־פי ההיגיון של cogito, ergo sum, אלוהים צומצם למדרגה של יסוד אחד בתוך התודעה האנושית". במילים אחרות, דֶקארט יזם מַעבר אל השקפת עולם שבה ה"אני" הוא היסוד לכל דבר, ואל עולם שבו שולטת מפלצתיות אנוכית.

דֶקארט לעיתים קרובות יצא מכליו כשהתעסק עם מבקריו. רק בקושי אפשר לדמיין מה היה אומר באופן פרטי על האפּיפיוֹר הזה, שכן הוא הסביר חזוֹר והַסבּר שקיומו שלו (וקיומו של העולם) תלוי באלוהים ולא להפך. אלה הטופלים על דֶקארט אשמה בסוּבּייקטיביזם משולח־רסן בלבלו בין סגנון הסקת המסקנות שלו לבין המסקנות עצמן. הוא ניסח את חקירותיו הפילוסופיות בסגנון אוטוביוגרפי, וחיפש בתוך עצמו. אבל לא היה שום דבר סוּבּייקטיבי במה שמצא:

בעת שאני חושב על כך שאני מטיל ספק, כלומר שאני דבר בלתי־שלם ותלוי, מתייצבת למול רוחי האידיאה של יֵשׁ שלם ובלתי־תלוי, כלומר של אֵל, והיא בהירה ומובחנת עד מאוד, ורק מתוך כך שאידיאה זו מצויה בי, או מתוך כך שאני נמצא או קיים – אני, שיש בי אידיאה זו – אני מסיק באורח כה החלטי את קיומו של אל, וכי קיומי שלי תלוי בו לחלוטין בכל רגע ורגע בחיי ... וכבר נדמה לי שאני מגלה נתיב העתיד להוביל אותנו מהתבוננות זו באל האמיתי (אשר בו אצורים כל מכמני החוכמה והמדע), אל ידיעתם של שאר הדברים בתבל.

אף־על־פי שדֶקארט כתב כי ביטחונו בקיומו שלו הוא "עיקר ראשון" בפילוסופיה שלו, מתברר שהכוונה היא רק לכך שזוהי הוודאות הראשונה שהוא החליט לקבל, ולא שמשהו אחר מתבסס עליה. למען האמת, דֶקארט לא מסיק שום דבר מקיומו הוא. במקום זה הוא שואל איך קרה ששוכנת בו הוודאות האחת הזאת, כדי שיוכל אז למצוא ודאויות אחרות באותה דרך. סודה של הוודאות הזאת הוא פשוט שהיא "תפיסה בהירה ומובחנת של מה שאני יודע". והדבר החשוב הוא שאז מכניס דֶקארט את אלוהים לתמונה. לאחר שהשתכנע, על־ידי טיעונים פילוסופיים כאלה ואחרים, שחייב להיות אלוהים, הוא מסיק כי האל הזה, מאחר שהוא טוב, לא היה מאפשר לברואיו ללכת שולל באופן רציני, ובלבד שהם מפעילים איפוק כלשהו ומגבילים את אמונותיהם לְמה שהם תופסים באופן ברור ומובהק כאמת. אם כך, מערכת הידיעה של דֶקארט תלויה לא בקיומו שלו אלא בקיומו של אלוהים.

מרגע שקיומו של אלוהים נקבע בביטחה, כל שהיה על דֶקארט לעשות הוא למצוא את ה"דברים המוצגים לו באורח מובחן ובהיר על־ידי השׂכל" ולהישאר בגבולותיהם. אם כן, כמה דברים מציג בפנינו השׂכל על החומר? טוּבו של אלוהים הספיק כדי להבטיח את קיומה של ממשות פיזית מסוג זה או אחר. דֶקארט אמר שיש לו נטייה חזקה כל־כך להאמין כי תפיסותיו החושיות נגרמות על־ידי אוֹבּייקטים מחוצה לו, עד שאלוהים היה צריך להיחשב כרמאי בקנה־מידה עצום אילו הדבר לא היה כך, באופן כללי. אבל דֶקארט מזהיר כי האוֹבּייקטים האלה "אולי אין הם לגמרי כפי שאנו תופסים אותם באמצעות החושים, כי תפיסה זו של החושים במובנים רבים היא מעורפלת ומבולבלת עד מאוד". ובכל זאת, "לפחות יש להודות שכל מה שאני תופס בהם באורח בהיר ומובחן ... נמצא בהם באמת".

התכונות האלה, כך הסתבר, הן אלה שיכולות "לשמש מושא להוכחותיהם של הגיאומטריקנים". דֶקארט גילה שיש לו הבנה ברורה של ממדים בני־מדידה במרחב, של צורה גיאומטרית, של משך ושל תנועה; אבל "אשר לדברים האחרים, כגון האור, הצבעים, הצלילים, הריחות, הטעמים, החום, הקור ושאר התכונות השייכות לחוש המישוש, כל אלה מופיעים במחשבתי בבלבול ובחוסר־בהירות". הוא ראה – או לפחות האמין שראה – כי "הכובד והקַשיוּת והכוח למשוך, או לטהר, וכל שאר התכונות שאנו חוֹוים אותן בגופים, אינן אלא תנועה של גופים, או הֶעדרה, והתצורה והמצב של חלקיהם".

וכך התברר שהעובדות הפיזיות מן הסוג שמכסָה פוליסת הביטוח האלוהית הן, לגמרי במקרה, אלה שמופיעות ב"פילוסופיה המכנית". ערבותו של אלוהים לכך שלא יוליכו אותנו שולל חלה רק על אותם רעיונות שלנו שאנחנו יכולים לנסח בצורה ברורה ומובחנת; ובמקרה של אוֹבּייקטים חומריים הכוונה היא, על־פי דֶקארט, רק לרעיונות על מה שמכוּנֶה "תכונות ראשוניות", כמו צורה, גודל, מיקום, ומצב התנועה – אלה שבעיני גָלילֵיאוֹ, ולפניו בעיני האטוֹמיסטים היוונים, היו התכונות האוֹבּייקטיביות היחידות בטבע. דֶקארט הדיח אפוא מן הפיזיקה שלו את כל התכונות ה"שניוֹניוֹת" המפוקפקות והסוּבּייקטיביות, כמו צבע, שהן רק פרי יצירתם של החושים שלנו, ושאי־אפשר, כך הוא האמין, לטפל בהן באופן מתמטי. העובדה שהפיזיקה שלו בכללותה – כמו המכניקה – מתמקדת ב"צורות וגדלים ותנועות", היא "המאפיין שלה הראוי לשבח יותר מכל", הוא טען, שכן נובע ממנה שהיא לא משתמשת ב"שום הסקת מסקנות שאינה מתמטית ומחוּורת־מאליה".

יתרון נוסף של הגישה המתמטית לטבע, טען דֶקארט, הוא המעשיוּת שלה: "מה שהסקתי מעקרונות הפילוסופיה שלי כי הוא אפשרי, אכן קורה כל אימת שהכוחות־הפועלים המתאימים מיוּשׂמים על החומר המתאים ... לחלק הזה בפילוסופיה ... נודעות השלכות שימושיות ומעשיות, כך שכל טעות בו מביאה להפסד כספי". בידיו של דֶקארט, המשימה של הרחקת הנפש מן החושים פנתה כאן בכיווּן בלתי־אפלטוני בעליל. פְּלוֹטינוס ופְּלטוֹניסטים אחרים השמיעו טיעונים נגד אמינותם של החושים בניסיון לעודד התרחקות רוחנית מעולם החומר. אבל עכשיו בא דֶקארט ונוקט אותם טיעונים כדי להראות לאנשים איך לעשות כסף. הוא הטיל ספק בעדותם "המבולבלת והמעורפלת" של החושים כדי לקדם פיזיקה מכוּונת־מתמטיקה שאמורה להיות מסוגלת, בין השאר, לסייע לטכנולוגיה ועל־ידי כך להביא לתוצאות שרווחיותן מובטחת.

וכך, כשהוא גר ברחוב הקצבים באמסטרדם, והוא מביא הביתה חלקים (אברים) מן המכונה (בעל־החיים) כדי ללמד את עצמו אנטומיה, הוא מנתח עין של פרה, ובמקביל מעצב את המיבנה של מכונה אופטית, מכונה שאמורה לפעול כאשר תיוצר בידי המומחים לליטוש עדשות. באופן הזה, דקארט רוקם במאמרו "דיאופטריקה" חלום הנדסי מעשי.

החקירה שערך דֶקארט בנוגע לכל מה שיכול להיעשות ברור ומובחן ברעיונותיו על החומר הובילה אותו למסקנה כי טבעו המהותי של החומר הוא "להתפשט", כלומר, לתפוס את שלושת ממדי החלל. והוא אף הגיע למסקנה שהחומר והחלל הם בעצם אותו הדבר, ושמכך נובעות באופן ישיר כמה אמיתוֹת חשובות. נובע מכך, למשל, שלא ייתכן חלל ריק לחלוטין, שכן אם החומר הוא אותו הדבר כמו החלל, לא יכול להיות חלל ללא חומר. מתוך כך הגיע דֶקארט למסקנה שהיקום כולו הוא ים גדוש בחלקיקים זעירים. הוא חשב שמערבולות מסתחררות של חלקיקים סמויים מן העין הן ההסבר לַתופעות של כבידה ומשיכה מגנטית; אין שום גבול למידת הקוטן שחלקיקי החומר האלה יכולים להגיע אליו. בעיני דֶקארט היה מובן מאליו שהמרחב ניתן לחלוקה אינסופית – כל אורך, רוחב או גובה יכול תיאורטית להתחלק לשניים שוב ושוב עד אינסוף – ולכן הקיש מכך שגם החומר ניתן לחלוקה אינסופית. בעקבות כל זה הוא נאלץ לחלוק על שני אטוֹמיסטים קדומים, דֵמוֹקריטוֹס ואֶפּיקוּרוֹס. שניהם האמינו כי בסופו של דבר הכל מורכב מחלקיקים בודדים, וכי ביקום יש שפע של חלל או של "רִיק" בין אשכולות של ה"אטומים" הללו. דֶקארט היה אומנם שותף להשקפה המכנית שלהם על היקום (לאמיתו של דבר, הפיזיקה שלהם היתה מבשׂרת קדומה לפיזיקה שלו), אבל הוא ניצל את שעת הכושר כדי לתאר את רעיונותיהם כ"תיאוריות ריקות שאין לי ולהן דבר".

דֶקארט דווקא היה מרוצה מכך שיש לו אפשרות להעמיד את עצמו במרחק בטוח מן האטוֹמיסטים היוונים. מאחר שהאנשים האלה ראו בנשמה סתם עוד צורה של חומר – ועל־פי ההנחה הנפוצה הם היו משוללים כל יראה מפני איזשהו אל – מוטב לאדם זהיר להימנע מחברתם. בעיני דֶקארט ההבדל בין נשמה וחומר היה ההבדל היסודי ביותר בבריאה כולה. מהותו של החומר היא "התפשטות", כלומר קיום במרחב, ואילו מהות הנשמה היא משהו שונה לחלוטין. הוא סבר כי באופן תיאורטי שֵד זדוני עשוי לשלול ממנו את כל תאריו, למעט אחד: "אני אכן מוצא שהחשיבה היא תואר השייך לי: רק היא לבדה שייכת לי ללא הפרד". הוא יכול היה בבהירות ובמובהק לדַמוֹת את עצמו בשׂכלו כקיים ללא גוף, אבל לא כקיים ללא מחשבה. והוא יכול היה לדַמוֹת בשׂכלו, בבהירות ובמובהק, את החומר כקיים ללא מחשבה, אבל לא היה יכול לדַמוֹת אותו בשׂכלו כחסר־התפשטות (כלומר, כמשהו שאינו תופס מקום במרחב, כפי שעושים גופים). ביסודי, סיכם דֶקארט, אני "דבר חושב", ואילו חומר (או גוף) הוא במהותו דבר מתפשט. "אף שייתכן", הוא הוסיף,

כי יש לי גוף שאליו אני מחובר באורח הדוק, אף־על־פי־כן, היות שמצד אחד יש לי אידיאה בהירה ומובחנת של עצמי באשר הנני אך ורק דבר שחושב ולא מתפשט, ושמצד שני יש לי אידיאה בהירה ומובחנת של הגוף באשר הוא דבר מתפשט בלבד ואינו חושב, הרי אין ספק בכך שאני, כלומר נפשי, אשר באמצעותה אני מה שאני, מובחנת היא מגופי באמת ובאופן מוחלט, ויש באפשרותה להיות או להתקיים בלעדיו.

אם כן, עד שהגיע לסוף ההגיונות שלו כבר היו לדֶקארט ודאוּיוֹת למכביר. בכך שהפנה עורף לעולם החומר ובמקום זה התרכז ברעיונות ששיחקו על במת התיאטרון הפנימי שלו, הוא גילה כי האמת הלא־מוטלת־בספק על אלוהים, על הנשמה ועל החומר נפרשׂת לרגליו. החושים הסתובבו להם בחוץ בחוסר־מעש בזמן ההצגה הזאת. אומנם החושים הם שהעניקו לו את המידע על עצמים פיזיים ספּציפיים, אבל המחשבות שלו על רעיונותיו "הבהירים והמובחנים" הן שגילו לו עד כמה ניתן לסמוך על המידע הזה, והנחילו לו ידיעה "מוצקה וּודאית" על טבעם המהותי של החומר והנשמה. כך לפחות הוא אומר. לאמיתו של דבר התרגיל כולו הוא מופע צללים. אילו דבק דֶקארט בעקרונותיו ופקפק בכל הנחה בעקביות, כפי שטען שהוא מתכוון לעשות, לעולם לא היה יכול לטעון כל־כך הרבה דברים.

הכל תלוי בהוכחות של דֶקארט לקיומו ולטבעו של אלוהים. בלעדיהן, כך הוא מודה, לא היתה לו שום ידיעה ודאית ומוצקה. אלא שהטיעונים התיאולוגיים שלו רעועים. כל אחד מהם נסמך על עקרונות שאסור היה לו מלכתחילה לקבל. למשל, בְּמקום אחד קובע דֶקארט כי "עצם, כדי שישתמר בכל הרגעים שבהם נמשך קיומו, נזקק לאותה היכולת ולאותה הפעולה שהיו נחוצות כדי לברוא אותו מחדש, אילו כלל לא נמצא עדיין". העיקרון הזה הוא צעד הכרחי באחד מטיעוניו בזכות קיומו של אלוהים, והוא, לדעתו של דֶקארט, "גלוי וברור" לאורה הטבעי של התבונה. אבל כבר בימיו לא כל הפילוסופים השתכנעו באמיתותו, שלא לדבר על הפילוסופים שבאו אחריו.

לא צריך להעמיק בפרטי ההוכחות המפוקפקות של דֶקארט כדי לראות שהמיבנה המפואר שלו בנוי על חולות נודדים. די אם נתבונן במה שהוא אומר כדי להראות שלא ייתכן כי אלוהים מוליך אותנו שולל. הוא כותב שאלוהים "אי־אפשר שיהא רמאי, הואיל והאור הטבעי מורה לנו שהרמאות בהכרח תלויה היא במגרעת כזו או אחרת". אבל על־פי התנ"ך, כפי שציין מֶרְסֶן, חברו של דֶקארט, אלוהים הוליך בני־אדם שולל בעבר – את פרעה, למשל – כך שהעניין הוא לא כל־כך פשוט. פילוסוף אחד במאה ה־20, ג'.א. מֶק־טאגַרְט (McTaggart), איבחן במדויק ובאופן אלגנטי את הפגם בחשיבתו של דֶקארט על הרמאות האלוהית:

קרוב לוודאי שאלוהים ... יִראה ברמאות דבר רע. אבל, מעֵבר לכל ספק, יש בעולם הרבה רוע, ואם אנחנו סמוכים ובטוחים בכך שיש אלוהים, אנחנו חייבים לראות את הרוע הזה כעוֹלֶה בקנה אחד, איכשהו, עם טוּבו. ואם כך, אז למה לא הרוע הנוסף הזה של התגלות אלוהית כוזבת?

איך נוכל להיות בטוחים, ממשיך מק־טאגרט, שלרַמוֹת אותנו בנושא כלשהו הוא לא הדבר הטוב ביותר שאלוהים יכול לעשות למעננו? אולי זה "רע כשלעצמו, אבל טוב כאמצעי להימנע מרַע גדול יותר כלשהו". אולי אלוהים מרמה אותנו לפעמים כדי להעמיד את האמונה שלנו במבחן, או כדי להזכיר לנו כמה אנחנו חלשים ומוּעדים לטעות. אחרי הכל, אלוהים ידוע לשימצה בכך שדרכיו נסתרות. אם דֶקארט היה מוכן לקחת ברצינות את האפשרות המופרכת שהוא בסך־הכל חלם את כל מה שהוא חושב שהוא יודע, למה מעולם לא שקל את האפשרות שאלוהים אולי רוצה להטעות אותו?

יש גם בעיות אחרות. אפילו אם נתעלם מכך שהערבוּת של אלוהים לא שווה את הנייר שעליו דֶקארט כתב אותה, איך יכול דֶקארט להיות בטוח שרעיון מסוים זה או אחר הוא מספיק ברור ומובחן כדי להסתמך על החִיתוּם שלה? ברור שלא היתה לו דרך אמינה לדעת זאת, כיוון שכמה מן הרעיונות הברורים־לכאורה שלו לא היו ברורים כלל. מלבד זאת, העובדה שרבים מעיקרי האמונה היסודיים שלו נדחו על־ידי הוגי־דעות אחרים מרמזת על כך שאותם רעיונות "ברורים ומובחנים" של אדם אחד הם תפיסות שגויות ומעורפלות של אדם אחר.

וכך הפרויקט של דֶקארט התפוצץ לו בפרצוף. לא זו בלבד שלא הצליח לשכנע את התיאולוגים בני־זמנו, הוא גם החליש אגב כך את הפילוסופיה שלו: החלקים הרעועים ביותר במאמר ובהגיונות הם ההוכחות שלו לקיומו של אלוהים והטיעון שלו שאלוהים לא ירמה אותנו. אם נהיה ביקורתיים וספקניים כפי שדֶקארט התכוון להיות, נראה שבסופו של דבר הוא לא הצליח להוכיח את קיומו של אלוהים, את קיומם של אוֹבּייקטים פיזיים, ואת נכונותה של "הפילוסופיה המכנית". מה שהוא כן הצליח לעשות היה להעלות כמה ספקות, שאותם הוא לא הצליח לאחר מכן לפוגג.

כשהעלה את הספקות הרדיקליים שלו, דֶקארט הכניס בפועל כל אדם לכלא המושׂגים שלו, והיה משוכנע כי ההוכחה לאי־רמאותו של האל תוכל לשחרר אותו משם. אבל משלחת ההצלה נכשלה, והאדם נותר במצב של חוסר־ידיעה בכל הנוגע לעולם שסביבו. כך, על כל פנים, ראו את המצב הרבה מן הפילוסופים שאחרי דֶקארט, וכמה מהם הקדישו מאמצים רבים כדי לתקן אותו. גם אם רק מעטים קיבלו את התשובה התיאולוגית של דֶקארט לבעיית הידיעה, רבים הלכו שבי אחר האופן שבו ניסח את הבעיה. בעקבותיו הם נכנסו לבית הכלא, אבל מסיבות מובָנות הם לא נותנים אמון במסלול היציאה שלו.

מה שהיה לדֶקארט לומר על החלומות מדגים את הכישרון שלו לנסח מחדש באופן מצודד את השאלות הספקניות הישנות של הפילוסופיה היוונית. על־פי אפלטון, בדיאלוג שלו תֵיאַיטֵטוֹס, סוקרטס שאל איך אדם יכול לדעת אם הוא ער או ישן. גם דֶקארט שאל את השאלה הזאת, אבל הוא שאל גם שאלה אחרת, הקרובה יותר ברוחה לחידה ששאלו כמה ספקנים קדומים שראו את עצמם כממשיכיו של פּירוֹן (Pyrrho, שחי בערך בשנים 360–270 לפני הספירה). מדוע, שאלו את עצמם הפּירוֹניסטים האלה, עלינו להחשיב את המראות שאנחנו רואים בשעה שאנחנו ערים כמדויקים יותר מאלו שאנחנו רואים בשנתנו? אפילו אם אני ער, ייתכן שהתחושות שלי אינן תואמות שום דבר ממשי. הספקנים הקדומים האלה לא הדגישו את הנקודה הזאת בדחיפות רבה מדי; זו היתה רק אחת מבין הרבה אפשרויות מבלבלות שהם שלפו מן השרווּלים הקונדסיים שלהם. אבל דֶקארט התביית עליה:

מעולם לא האמנתי בשעות שבהן אני ער כי אני חש בדבר־מה, שאי־אפשר שאאמין לפעמים גם בשנתי כי אני חש בו. ומאחר שאינני מאמין שהדברים אשר נדמה לי כי אני חש בהם בשנתי נובעים מדברים שמחוץ לי, לא ראיתי מדוע אני צריך להחזיק באמונה זו בנוגע לדברים אשר נדמה לי כי אני חש בהם בעודי ער.

הנקודה שלו היא שגם אם אני ישן וגם אם אני ער, יש פער בין החוויה הסוּבּייקטיבית לבין העולם החיצוני – בין המושגים שבתוכי והמציאות שבחוץ. העובדה שכאשר אני ישן אני עשוי לדמיין שאני קולט בחושַי עץ, נניח, מוכיחה כי לתפוס הוא דבר שונה מאשר לחשוב שאני תופס. אם כן, אולי אפילו כשאני ער, אני רק חושב שאני תופס עצים באמצעות החושים.

בכך מתח דֶקארט קו בין המושגים או הדימויים שבתודעתי לבין "דברים שמחוץ לי". מצידו האחד של הקו הזה נמצא העולם האינטימי של התודעה שלי, הכולל דימויים, מחשבות, תחושות, רגשות, ו"כל מה שמצוי בתוכנו באופן כזה שאנו מודעים לו באופן בלתי־אמצעי". בצידו השני שוכן העולם המרוחק של החומר. הרעיון הזה, ולפיו ה"אידיאות" (המושגים) שלי הן חומותיו של גן פרטי, הוא אחד הנכסים העיקריים שהוריש דֶקארט לפילוסופיה. במידה רבה הוא היה האחראי לכך שהוגי־דעות מאוחרים יותר, במיוחד במאות ה־17 וה־18, הרבו כל־כך לכתוב על "אידיאות" פנימיות ויחסן אל אוֹבּייקטים חיצוניים.

ובמידה רבה דֶקארט היה גם האחראי לכך שהיחסים בין גוף ונפש התחילו להיראות כמו בעיה דוחקת. ההבחנה שלו בין עולם פנימי לחיצוני העלתה את השאלה כיצד אדם יכול לגור בשני העולמות האלה בעת־ובעונה־אחת. אף־על־פי שדֶקארט האמין כי אחרי מותו הוא יתקיים ללא גופו, הוא לא התכחש לכך שבחייו הוא בהחלט מתקיים איתו. הוא הכיר בכך ש"אינני רק שוכן בתוך גופי כקברניט בספינתו, אלא ... מחובר אליו באורח הדוק מאוד, וכה מעורב וכה מעורבב בו, עד כי הוא ואני מהווים כעין מכלול אחד". הראיות לעירבוב הזה ברורות כשמש. מצבי הנפש שלו משפיעים על גופו (למשל, כשהוא מזיז במודע חלק ממנו), וגופו משפיע על מצבו הנפשי (למשל, כשמשהו פוצע אותו והוא חש כאב). השאלה היא איך מצליחים להתקיים יחסי הגומלין האלה בין הנפש הפנימית והגוף החיצוני.

בעיני דֶקארט, הנפש, או הנשמה, שוכנת בתוך הגוף, כעין "רוח רפאים בתוך המכוֹנה" (a ghost in the machine), בניסוחו הבלתי־נשכח של הפילוסוף גילבּרט רַייל (Ryle), במאה ה־20. מבקריו של הרעיון הזה, הידוע בדרך כלל בשם "דוּאליזם", נוטים כיום לפקפק בקיומה של רוח הרפאים; אבל בימיו של דֶקארט מה שבלבל אותם היה דווקא המכונה. איך ייתכן, הם תהו, שאוֹטוֹמָט – הזהה במהותו לשעון או לבובה ממוכנת – יהיה בעל תודעה, אפילו אם הוא רדוף־רוחות? תשובתו של דֶקארט היתה שלבני־אדם – אבל לא לבובות (וגם לא לבעלי־חיים) – יש נשמות המְתַקשרות עם מנגנוני הגופים שלהן באמצעות צומת מסוים במוח. רוח־הרפאים מדברת אל המכונה והמכונה מדברת אל הרוח הזאת בנקודה שבה הן נפגשות, והנקודה הזאת היא בלוטת האִצְטְרוּבּל (pineal gland).

על־פי התיאוריה הפיזיולוגית של דֶקארט, מערכת העצבים היא רשת של צינוריות המוליכה את "רוּחֵי החִיוּת" (animal spirits), זרם גזי של חלקיקים זעירים ומהירים המופקים מן הדם ומיטהרים במוח. רוּחֵי החִיוּת האלה (שהם, למרות שמם הרוחני, גופניים לחלוטין) נושאים מידע אל בלוטת האצטרובל וממנה. לדוגמה, כאשר אני רואה משהו או חש כאב, רוּחֵי החִיוּת בעינִי או בחלק הרלוונטי של גופי מושפעים מכך, ומעבירים מסר אל בלוטת האצטרובל. כשאני מבקש להניע את היד או לדבר, בלוטת האצטרובל שולחת מסר בחזרה אל השרירים הנוגעים בדבר. דֶקארט דימה את האופן שבו רוּחֵי החִיוּת גורמים לשרירים לעשות כמצוַות הבלוטה לסידרה של מיתקני מים:

אולי הבחנת, במזרקות ובנקרות הקישוטיות שבגנים המלכותיים, שכוחם של המים הניתזים בהגיחם מן הפתח הוא לבדו מספיק כדי להניע מכונות שונות, ואפילו כדי לגרום להן לנגן בכלים מסוימים או להשמיע מילים מסוימות, בהתאם לסידורים השונים של הצינורות שבהם מוזרמים המים.

אם דֶקארט סבר כי בלוטת האצטרובל היא המשמשת צומת בין הגוף והנשמה, אחת הסיבות לכך היא מפני שהאמין כי היא המיבנה היחיד במוח שאינו משוכפל בשני חצאי המוח. חייב להיות מקום, הוא גרס, שבו צמד הדימויים משתי העיניים מתמזגים לדימוי בודד, ונראה כי המקום הזה הוא בלוטת האצטרובל (שנמצאת בחלק האחורי של המוח, בערך בגובה העיניים).

עד היום נותרו תעלומות רבות בנוגע לתפקודה של הבלוטה הזאת, שקיימת אצל כל בעלי־החוליות שיש להם גולגולת גרמית. הבלוטה מפרישה הורמון בשם מֶלָטוֹנין בתגובה לחושך, מתַפקדת כמין שעון ביולוגי, ומסדירה גם את הורמוני המין. אבל איש אינו יודע כיצד בדיוק היא פועלת. אפילו בימיו של דֶקארט, רק מעטים קיבלו את התיאוריה שלו על הבלוטה – לא מפני שהיו יותר טובים ממנו בפיזיולוגיה, אלא מפני שנשגב מבינתם, בצדק, איך יכולה להיות תקשורת גופנית בין עולם החומר ועולם הנשמה. אחת הקוראות שלחצה אותו בעניין הזה היתה אליזבת נסיכת בּוֹהֶמיה. היא היתה בתו של הנסיך־הבוחר פרידריך, שנגדו דֶקארט נלחם במהלך קריירת הנעורים שלו כחייל בן־טובים. בחליפת מכתבים ארוכה עם הנסיכה ניסה דֶקארט להסביר את האיחוד המסתורי בין גוף ונשמה המתקיים בנקרות הנסתרות של המוח, אבל אף פעם הוא לא הצליח לשכנע אותה לגמרי.

החוקר דֶזְמוֹנד קלארק (Clarke), שחיבר בין השאר ביוגרפיה של דֶקארט, טען כי האופן שבו מתאר דֶקארט את הנפש כעצם לא־חומרי היה לכל היותר תיאוריה ארעית, שנועדה לספק תמיכה בדוקטרינה הקתולית של אלמוֹתיוּת הנשמה, ושאולי הוא עצמו לא היה מרוצה בסך־הכל מן הדוּאליזם שלו. הטענה היא לא שדֶקארט פקפק באלמוֹתיוּת של הנשמה, אלא שאולי לא היה משוכנע לחלוטין שלפעולת החשיבה נחוץ עצם לא־חומרי במקום עצם פיזי. הדוּאליזם של דֶקארט בהחלט אינו כפי שמציגים אותו לעיתים קרובות. ברב־מכר משנת 1994, השגיאה של דֶקארט: רגשות, היגיון והמוח האנושי, נוֹירוֹלוֹג בשם אנטוניו דַמַסיוֹ (Damasio) טען כי דֶקארט האמין ב"תהום פעורה בין גוף ונפש". לאמיתו של דבר, זהו ההפך הגמור ממה שחשב דֶקארט. הוא סבר שאנחנו "חוֹוים בתוכנו דברים מסוימים ... שאי־אפשר לייחס לנפש לבדה או לגוף לבדו". בכתביו הידועים ביותר, דֶקארט אכן עמד על ההבדלים בין חומר (שתופס מקום בחלל) לבין מחשבה (שלא תופסת מקום). אבל הוא גם טען שאצל בני־אדם הגוף והנפש שלובים זה בזה באופן מסתורי ולבלי־הַפְרֵד, כפי שניסה להסביר בפרוטרוט במכתביו לנסיכה אליזבת. הוא לא ידע להסביר מדוע הנפש והגוף מאוחדים, אבל הוא היה בטוח שאכן הם מאוחדים.

המיתוס הנפוץ ולפיו דֶקארט הדגיש את "ההפרדה העמוקה" בין "השׂכל שלנו והעולם הפיזי" זכה לשימוש עתיר־דמיון אצל פעילים למען איכות הסביבה – ובהם ידוענים כמו סגן נשיא ארצות־הברית לשעבר, אַל גוֹר, ויורש העצר הבריטי, הנסיך צ'רלס – וכך דֶקארט הואשם כי המציא את הדוקטרינה ולפיה "אנחנו נבדלים מכדור הארץ, וזכאים לראות בו לא יותר מאשר אוסף נטול־חיים של משאבים שביכולתנו לנצל ככל העולה על רוחנו". זוהי גירסה מפושטת הרבה יותר מדי של ההיסטוריה של יחסי האדם עם שאר הטבע. למרבה מזלו של המין האנושי – שהודות לכך שרד והתפתח – הרצון להשתמש בחומרים נטולי־חיים לא היה מוגבל רק לאלה שהשתכנעו מן ההיבט הדוּאליסטי בכתבי דֶקארט.

ספרו האחרון של דֶקארט, רגשות הנפש, התחיל את דרכו כמסה שכתב לנסיכה אליזבת על עירוב הגוף והנפש ועל נושאים קרובים אחרים. הגירסה הסופית עסקה במיגוון של שאלות כמו הפיזיולוגיה של התפיסה והטבע של הבושה, חוסר־הבושה והגועל, והסתיימה בהגנה על הדוקטרינה הסטוֹאית הקדומה ולפיה "החוכמה מועילה בעיקר בכך שהיא מלמדת את האדם להיות לאדון של רגשותיו ולשלוט בהם כל־כך במיומנות, עד כי הרעות שהם גורמים [נעשות] נסבלות מאוד, ואפילו הופכות למקור של שמחה". מכל מקום, על־פי השיפוט של הוגי־דעות מאוחרים יותר, הספר לא הצליח להסביר את הנקודה הקשה הבאה: כיצד יכולה רוח־רפאים לגור ולעבוד בתוך מכונה – בשמחה או באופן אחר.

הרעיונות המוסריים של הסטוֹאיקנים קסמו לדֶקארט זה כבר. בספר הגדול הראשון שלו, מאמר על המתודה, הוא כתב שאחד העקרונות המנחים שלו הוא "לשאוף תמיד לנַצח את עצמי ולא את הגורל, ולשנות את תשוקותי ולא את סדרי העולם". "אין לנו דבר", הוא אמר, בהדהוד קולו של אֶפּיקְטֵטוּס, "שכולו בשליטתנו, אלא מחשבותינו בלבד". יש לציין, עם זאת, שדֶקארט די התרשל בהתגברות על תשוקותיו שלו, מה שאמור לעשות סטוֹאיקן טוב. המכתבים שלו, בעיקר לחברו־מעריצו מָרֶן מֶרְסֶן, שופעים זעם משולח־רסן: כתביו של מתמטיקאי צרפתי אחד, למשל, הם בעיניו "חצופים כל־כך, מגוחכים כל־כך ובזויים כל־כך"; והרקטור של אוניברסיטת אוטרכט הוא "טיפש", "זדוני" ו"לא־יוצלח".

ובכל זאת, הדימוי השׂכלתני־רגשי הזה אולי קצת מוגזם. כאשר מתה בתו פְרַנְסין, בת החמש, ידע דקארט צער גדול, וידע לתת לו ביטוי מרגש. ושלא כמו רבים אחרים בעת ההיא, הוא נהג באֵם הילדה, סוכנת־הבית שלו, מידה של נדיבות שלא היתה עניין מובן מאליו במחוזותיו.

ההטפות הסטוֹאיות – הבּנאליות למדי – של דֶקארט לכדו את תשומת ליבה של עוד קוראת מלכותית, כריסטינה מלכת שוודיה, אשר לה הקדיש דֶקארט את ספרו על הרגשות. סיפרו עליה כי נהגה לקרוא בו בעת שיצאה לצוד. היא הזמינה אותו לסטוקהולם כדי שייתן לה שיעורי פילוסופיה, והוא נסע לשם ב־1649. אבל כללי החיים החמורים בחצר השוודית לא התאימו כלל לדֶקארט. לאמיתו של דבר, נראה שהם הביאו עליו את מותו.

דֶקארט היה מאז ומעולם מן המאחרים לקום. אפילו בבית־הספר, אולי בגלל בריאותו הלקויה, פָּטרו אותו מהשתתפות בהתעמלות הבוקר, ובמקום זה הניחו לו להישאר במיטה ולשגות בהגיגים. הוא טיפח כל ימיו הרגל לשקוע בהרהורים עמוקים בעודו שוכב במיטה. בכמה הזדמנויות כאלה, נראה היה שהוא חוָוה מצב דמוי־חלום, שבו לא היה בטוח אם הוא חולם או ער. אלא שבסטוקהולם לא היתה לו האפשרות להתפנק במנהגי העצלתיים שלו. זה היה החורף הקר ביותר בשוודיה זה שישים שנה, והוא נאלץ להעביר את השיעורים שלו בספרייה של כריסטינה כשהוא עומד בראש מגולה בשעה חמש בבוקר, כדי להתאים את עצמו ללוח הזמנים העמוס שלה. זה היה שינוי אכזרי עבור מישהו שלא היה בדיוק טיפוס של בוקר. הוא חלה בדלקת ריאות ומת בסטוקהולם ב־11 בפברואר 1650, בגיל חמישים ושלוש. כעבור ארבע שנים, המלכה ויתרה על כיסאה ואימצה את הדת הקתולית; היא כתבה שהפילוסופיה של דֶקארט הניעה אותה לכך, אבל הכנסייה המשיכה להתייחס לכתביו בחשדנות כמקודם.

דֶקארט נקבר בשוודיה תחת מצבת עץ פשוטה, שהשאירו אותה להרקיב. מקץ שבע־עשרה שנה הוצאו עצמותיו מן הקבר ונלקחו לצרפת, במסע שארך שישה חודשים – אבל לא כל גופו עשה את המסע: את האצבע המורה הימנית שלו הרשו לשגריר צרפת בשוודיה לשמור ברשותו, וראשו הוסר על־ידי קפיטן בחיל המשמר השוודי. בצרפת הגופה נקברה ושוב הוּצאה מקברה עוד שלוש פעמים, עד שמצאה מנוחה אחרונה במנזר בּנדיקטיני לשעבר בסן זֶ'רמֶן דה פְּרֶה. "מוזיאון האדם", בארמון שַאיוֹ ליד מגדל אייפל, טוען כי הוא מחזיק בגולגולתו של דֶקארט, אבל הטענה לא משכנעת. נראה כי ראשו של הדוּאליסט הגדול עדיין נעדר.

לפי הביוגרף הראשון של דֶקארט, בתוך שנים מעטות מאז מותו כבר אי־אפשר היה לספור את תלמידיו כפי שאי־אפשר לספור את כוכבי השמים. בהחלט ייתכן שכך היה, אבל גם מספרם הרב של מתנגדי דֶקארט היה מרשים. לא באמת מפתיע שאדם אשר ניסה להטיל ספק בכל ולהתחיל מבראשית התקבל בתגובות מעורבות. עבודתו נדחתה על־ידי הכנסייה הקתולית והאוניברסיטאות הצרפתיות לכל אורך המאה ה־17. אקדמאים בעלי נטייה מסורתית לא קיבלו בברכה את ההתנפלות של דֶקארט על אריסטו ועל המושגים האריסטוֹטֶליים. האינקוויזיציה טענה נגדו, כפי שעשתה גם במקרה של גָלילֵיאוֹ, שהפילוסופיה ה"מכנית" אינה עולה בקנה אחד עם הדוֹגמה הדתית של הטְרַנסוּבְּסטַנציאציה (הטקס שבו משתנות המהויות של לחם ויין לבשרו ודמו של ישו); היא גם היתה מוטרדת מכך שדֶקארט לא הפריד במידה מספקת בין גוף ונפש. הדאגה האחרונה הזאת מצביעה על כך שהאינקוויזיציה במאה ה־17 הבינה את רעיונותיו טוב יותר מכמה מחברים של ספרים פופולריים מן הזמן האחרון. ב־1663 צורפו כמה מחיבוריו של דֶקארט אל "אינדקס הספרים האסורים" של הכנסייה, שם בילו בחברה מכובדת. חיבורים קודמים ב"אינדקס" כללו ספרים מאת אַבֶּלאר, אֶרַסְמוּס, לוּתר, קַלְווין, בֵּייקוֹן, פַּסְקַל ומוֹנְטֵן, ומאוחר יותר הצטרפו אליהם הרומנים של הסופרים הצרפתים סטנדאל, בּלזק ופלוֹבּר, ורבים אחרים.

בשנת 1720, שבעים שנה אחרי מותו, אכן התגשמה חלקית שאיפתו של דֶקארט כאשר כמה מספריו נכנסו לתוכנית הלימודים באוניברסיטת פריז. אבל הם לא החליפו את הטקסטים של אריסטו, כפי שהוא השתוקק תמיד, אלא נלמדו לצד חיבוריו של הפילוסוף היווני הגדול.

דֶקארט התכוון לפנות אל שׂכלם הישר של הדיוטות בעלי השכלה, ולא רק לשכנע כמרים ואקדמאים. לכן הוא כתב את המאמר בצרפתית ולא בלטינית – וגם גירסה צרפתית של ההגיונות יצאה לאור בפיקוח שלו על התרגום. האסטרטגיה הזאת דווקא עבדה: הרעיונות שלו נדונו בעניין רב בסלונים של פריז הרבה לפני שזכו להערכה שלמה בסוֹרבּוֹן. חוגים ספרותיים וחוגי חצר שמעו קטעי קריאה מתוך עבודותיו של דֶקארט והקשיבו להרצאות על אנשים כמו ניקוֹלָא מַלְבְּראנְש (Malbranche, 1638–1715), הוגה־דעות חריף שעבר מביקורת המקרא וכתיבת תולדות הכנסייה לתחום המדע והפילוסופיה, לאחר שנשבּה בקסמו של אחד מספרי דֶקארט ב־1664. הסלונים של גבירות אציליות, כמו מאדאם דה סֶבִינְיֶיה, נשמעו לצו האופנה ונהו אחרי הדיון בנושאים מדעיים וכלליים מן "הפילוסופיה החדשה". הנשים הקַרְטֶזיאניות הללו שימשו נושא לקומדיה מאת מוֹלייר, הנשים הידעניות, שהוצגה בפריז ב־1672. ההצגה כוללת שפע של פטפוטים על המעלות המתחרות של התבונה והחושים, ויש בה בדיחה לא ממש ברורה המבוססת על מונחים פילוסופיים קַרְטֶזיאניים. הגבירות בקיאות בתיאוריות הפיזיקה של דֶקארט, כנראה, והן ממש לא מוצאות שום סיבה לחלוק עליהן:

אַרְמַאנְד: מְעַרְבּוֹלוֹת יֵשׁ לוֹ!...

פִילַאמֶנְט: וְעוֹלָמוֹת נוֹפְלִים!...

למרות המכשולים שהכנסייה ורשויות החינוך במאה ה־17 הציבו בפני ספריו של דֶקארט, המדענים החשובים ביותר אהבו גם הם את המערבולות שלו. התיאוריות של דֶקארט בפיזיקה עמדו בחזית המדע עד שהחליפו אותן אלה של ניוטון בתחילת המאה ה־18. ניוטון עצמו היה חסיד פחות־או־יותר אוֹרתוֹדוֹקסי של דֶקארט בשנות ה־1660, ויש האומרים כי אי־אפשר להעלות על הדעת את עבודתו המאוחרת של ניוטון בלי הצעדים הראשונים שצעד דֶקארט כשמוטט את המערכת של אריסטו כדי להחליפה במערכת "מכנית". המהפכה הקַרְטֶזיאנית המשיכה להתקדם בתחומים רבים של המדע, החל באסטרונומיה וכלה בפיזיולוגיה, בעוד הפרופסורים באוניברסיטאות מציצים בה בעצבנות מן הטריבונות.

בינתיים, רעיונותיו של דֶקארט הקרובים יותר לפילוסופיה טהורה טבעו את חותמם – לפעמים בדרכים שהיו מפתיעות אותו. רפורמטורים מדיניים טענו כי הם מפעילים את מתודת הסָפֵק השיטתי שלו ואת העדפתו ל"רעיונות צלולים ומובחנים" כדי לעקור מן היסוד דעות־קדומות שלא נבחנו מעולם, ולהביס טיעונים נגד המטרות שבהן הם האמינו. זכויות האישה היו מאבק אחד כזה בשנות ה־1670 – אם כי, כמו כל הנושאים הפוליטיים, כמסתבר, הן לא עניינו את דֶקארט עצמו. הוא התמקד יותר בטבעה הכללי של הידיעה מאשר בהשלכה חברתית זו או אחרת של הנאוֹרוּת. הוא היה מן הסתם מרוצה יותר ממסה רבת־תפוצה שנקראה לוגיקה, או אמנות החשיבה, שראתה אור ב־1662 והושפעה ביותר מהשקפותיו על הנפש. הספר נפתח בהכרזה שלכדה את תמצית המשימה שהציב לעצמו דֶקארט במאמר ובהגיונות: "מאחר שלא יכולה להיות לנו כל ידיעה בנוגע למה שמחוצה לנו, אלא באמצעות הרעיונות המצויים בנו, אולי החלק החשוב ביותר בלוגיקה הן המחשבות שלנו על רעיונותינו אנו, שכן הללו הם היסודות של כל דבר אחר".

הלוגיקה, שחיבר אַרְנוֹ עם עוד פילוסוף־תיאולוג, פייר ניקוֹל (Nicole), היתה המסה החשובה ביותר בנושא זה מאז אריסטו, ונודעה לה השפעה רבה עד סוף המאה ה־19. בשעה שהציגה את מה שנועד להיות מדריך שלם לאמנות ההיסקים, היא אימצה את ההשקפות הייחודיות ביותר של דֶקארט על הידיעה. היא הסכימה איתו כי ודאות מכל סוג תלויה בהתבוננות אינטלקטואלית פנימית. היא הסכימה איתו כי התבוננות פנימית כזאת מגלה אמיתות מחוּורוֹת־מאליהן, ומתוכן היא מביאה כדוגמה אחת את "אני חושב, על כן אני קיים". והיא הסכימה איתו שהעובדות הבסיסיות בנוגע לממשות הפיזית והנפשית גם יחד יכולות להימצא באמיתוֹת כאלה. הספר גם הדהד את הזלזול של דֶקארט בחוויה החושית ואת השבחים שחלק לתבונה; הוא סמך על מבחן הרעיונות "הבהירים והמובחנים" שלו; והוא חזר שוב על דעתו של דֶקארט ולפיה הנפש ידועה לנו טוב יותר מאשר שאר העולם הפיזי.

מַלְבְּראנְש היה שותף לדעות הקַרְטֶזיאניות האלה, אבל הוא הוסיף גם ממד תיאולוגי רחב יותר. בספרו בחיפוש אחר האמת, שראה אור שנים 1674–1675, הוא טען בהבלטה כי האיחוד של הגוף והנפש הוא נישואים אומללים בין ניצוץ התבונה האלוהי וממלכת החומר הטמאה. "עלינו להתנגד ללא הרף להשפעתו של הגוף על הנפש", הוא כתב, כי הרי

אדם השופט את הכל בעזרת חושיו, הנענה לדחפי רגשותיו בכל דבר, התופס רק את מה שהוא חש ואוהב רק את מה שמחמיא לו, שרוי במצב הנפשי האומלל ביותר שאפשרי. במצבו זה הוא רחוק עד אינסוף מן האמת ומטובתו שלו. אבל כאשר אדם שופט את הדברים רק על־פי רעיונותיה הטהורים של הנפש, כשהוא נמנע בקפדנות מן האנדרלמוסיה הרועשת של הברואים, ומקשיב, בעודו נכנס אל עצמו, לאדונו־ריבונו כשכל חושיו ורגשותיו שותקים, או אז אי־אפשר לו שייכשל בשגיאה.

מַלְבְּראנְש מיזג בפילוסופיה של דֶקארט מנה חזקה יותר של דתיוּת מזו שדֶקארט עצמו חשב שעליו לבלוע. כשהוא מתאר את עליבותם של חיי הגוף, מַלְבְּראנְש שב ומעלה את זכר היסוד האוֹרְפי בפילוסופיה של אפלטון (עסקנו בו בסוף הפרק השני של חלום התבונה), שדֶקארט במידה רבה השאיר מאחוריו. והוא ראה זהות הדוקה בין התבונה לבין האל, "האדון הריבון", מה שדֶקארט לא עשה מעולם במפורש. ברמז לאוֹגוּסטינוּס הקדוש, מַלְבְּראנְש כתב על ההתבוננות הרציונלית הפנימית כאילו אינה אלא האזנה לאלוהים הלוחש באוזנינו: "הַקשבת הנפש אינה אלא הפיכת־הלב ושיבתו אל אלוהים, שהוא אדוננו היחיד, שהוא לבדו מלמדנו כל אמת".

ביקום של מַלְבְּראנְש, אלוהים לא הסתפק רק בזה. מַלְבְּראנְש האמין כי האל מעורב בעולם הפיזי באופן אינטימי יותר מכפי שדֶקארט חשב אי־פעם להודות. כל מאורע, טען מַלְבְּראנְש, בעצם נגרם על־ידי האל: "יש רק סיבה אחת אמיתית, מפני שיש רק אל אחד אמיתי". דֶקארט אמר שהחומר כשלעצמו הוא אינֶרטי ושואב את כוח התנועה שלו רק מן האל, אבל מַלְבְּראנְש ואחרים הרחיקו לכת מעֵבר לכך, והסיקו, למשל, שכאשר כדור ביליארד אחד מכה בכדור אחר, האל – ולא הכדור הראשון – הוא שגורם לכדור השני לנוע. על־פי התיאוריה הזאת, פגיעת הכדור הראשון איננה הגורם לתנועתו של השני, אלא בסך־הכל ה"הזדמנות" של האל לתת לו דחיפה קלה איכשהו.

אחת הסיבות לכך שההשערה המוזרה הזאת נראתה מושכת היתה שהיא השיבה כביכול על שאלת פעולת־הגומלין (האינטֶראַקציה) בין הגוף והנפש. התשובה שלה היתה שבעצם אין ביניהם שום פעולת־גומלין, במובן הפשוט של המילה – זה רק נראה כך. לשום דבר אין פעולת־גומלין עם שום דבר אחר, אלא רק עם האל. האל הוא זה שגורם לדברים להתרחש בנפש ובגוף, והוא עושה זאת בצורה כזו שהשניים נראים כמשפיעים זה על זה ולהפך. כשהאצבע שלי נדקרת בסיכה, למשל, האל הוא זה שגורם לתחושת הכאב בנפשי. הגוף והנפש מתַפקדים אפוא בצורה עצמאית, אבל נשארים מתואמים – כפי שתיאר זאת קַרְטֶזיאני מורד אחר – כמו שני שעונים מסוּנכרנים, אבל מנותקים זה מזה (את האנלוגיה לשעונים הציע לראשונה הפילוסוף הפלֶמי ארנוֹלד חוּלינְקְס [Guelincx, 1624–1669]). הרעיון היה אמור להיות הגיוני יותר מאשר ההשקפה הקַרְטֶזיאנית המסורתית ולפיה הגוף פועל על הנפש והנפש על הגוף.

"אוֹקַזְיוֹנָליזם", כפי שלימים נקראה התיאוריה הזאת – והיא נקראה כך מפני שדקירת הסיכה כונתה ה"הזדמנות" (occasion) לכאב שלי ולא ה"סיבה" לו – היתה הכפירה הנפוצה ביותר בכנסיית הקַרְטֶזיאניזם הצעירה, אבל היא דעכה עד מהרה. סטייה אחרת מדרכי החשיבה של דֶקארט עצמו היתה רבת־משמעות יותר, והיא עדיין איתנו. השינוי הזה בתורה של דֶקארט היה יותר עניין של דגש מאשר של דוקטרינה. דֶקארט עצמו ראה בדיוניו על "הפילוסופיה החדשה", או המטאפיזיקה, לא יותר מאשר מבוא למלאכה של חקר העולם. סוגיות של ידיעה, ודאות, נפש וגוף היו אמורות להיות רק חלק קטן מן הפילוסופיה בכללותה, כיוון שזו האחרונה כללה את כל מה שכיום נקרא מדע. אבל בידיו של מַלְבְּראנְש ושל רבים אחרים, הבעיות המטאפיזיות התחילו להיראות כמו החלק הכי חשוב בנושא.

זה היה כנראה מפתיע ומאכזב את דֶקארט, שחשב כי אין עוד מה להוסיף על נושאים כאלה אחרי מה שכתב עליהם. הוא הסביר כי הסיבה שבגללה הוא טיפל בהרחבה באתגר הספקנות, למשל, היתה כדי ש"לא כל אחד יצטרך להתמודד עם המשימה בעצמו, ולא יזדקק לכַלוֹת זמן ומאמץ בהרהורים על הדברים האלה". את פְרַנְס בּוּרְמַן (Burman), סטודנט שריאיין אותו בשנת 1648, דֶקארט הזהיר כי אדם אינו צריך

להקדיש מאמץ רב כל־כך להגיונות ולשאלות מטאפיזיות, או להתפלפל עליהם בפרשנויות וכך הלאה. עוד פחות מכך צריך האדם לעשות מה שיש המנסים לעשות, כלומר, להעמיק ולחטט בשאלות האלו יותר מן המחבר: הוא טיפל בהן מספיק לעומק. די להבין אותן פעם אחת באופן כללי, ואז לזכור את המסקנה. שאם לא כן, הן מסיחות את הנפש הרחק מדברים פיזיים וניתנים־לצפייה, ופוסלות אותה מלחקור אותם. ודווקא בחקירות הפיזיות האלה רצוי שבני־האדם יעסקו יותר מכל, שכן הללו עשויות להפיק שפע של תועלת לחיים.

במילים אחרות, המסר שלו היה דומה למסר של כמה מדענים אנטי־פילוסופיים בימינו, האומרים בזעף שפילוסופים צריכים להתמקד בפיזיקה או בביולוגיה עדכניות ולעשות קצת עבודה אמיתית. דֶקארט הציע אותה הצעה גם לנסיכה אליזבת, אבל בסיכומו של דבר לא שעו לעצותיו. עד סוף המאה ה־17, הנושאים של הגיונות ושל הכתבים הדומים האחרים שלו עוררו עניין רב הרבה יותר מאשר עבודתו המדעית. זה קרה, בין השאר, כי לאמיתו של דבר ההגיונות שלו בעצם פתרו ויישבו פחות דברים ממה שהוא חשב. אילו באמת היה בידו לענות על כל השאלות המצוינות שהוא שאל, לא היה כל צורך בפילוסופים אחרים שיתמודדו עם המשימה בעצמם. זה קרה גם, במידת־מה, משום שהרעיונות המדעיים שלו מצאו את עצמם עד מהרה בצל הרעיונות של ניוטון ושל אחרים. תהילתו של דֶקארט הפילוסוף התעצמה באותה שעה שתהילתו כמדען הלכה ודעכה.

מכך אין להבין שכל הוגי־הדעות – או אפילו הוגי־דעות רבים – התייצבו אז מאחורי דעותיו הפילוסופיות עד אחרון הפרטים. כשווֹלטֵר חרץ משפט על דֶקארט ב־1728, הוא הכריז שלא רק הפיזיקה שלו, אלא גם ההשקפה שלו על הידיעה ועל הנפש היא שלג דאשתקד. לדעת ווֹלטֵר, ג'ון לוֹק (Locke, 1632–1704) חשף את הטעויות בפילוסופיה הישנה של דֶקארט והעמיד פילוסופיה חדשה משל עצמו, כשם שניוטון ייסד פיזיקה חדשה. אם דֶקארט כתב רומן רב־דמיון על הנפש, אמר ווֹלטֵר, הנה לוֹק "חיבר ברוב ענווה את ההיסטוריה שלה".

ההערכה שרחש ווֹלטֵר להישגיו של לוֹק היתה מופרזת מעט; היא שיקפה את העובדה שהוא העריך את דרך החשיבה האנגלית יותר מאשר את הצרפתית – העדפה שפיתח, כפי הנראה, אחרי שנמלט לאנגליה ב־1726, בעקבות מריבה עם אציל פריזאי בריוני ותוקפן. אבל השפעתו של דֶקארט המשיכה להיות עזה יותר מכפי שווֹלטֵר היה מוכן להודות. כל הפילוסופים החשובים הלכו בַּשביל שכבש, אפילו אם לא אימצו את כל רעיונותיו. עד המאה ה־18 כבר הפך דֶקארט, ובמיוחד הנושאים שעסק בהם בהגיונות, לנקודת פתיחה פופולרית בכל שיטה פילוסופית שחשבה את עצמה למודרנית. אפילו לוֹק, גיבורו של ווֹלטֵר, שלא פעם היה רחוק מדעותיו של דֶקארט ככל שהיה אפשר אז, אמר כי "לראשונה התענג על חקירה פילוסופית" כשקרא את דֶקארט.

בתיאור התמציתי שנתן ווֹלטֵר להשקפות היריבות של דֶקארט ושל לוֹק, הוא הדגיש סוגיה אחת שההיסטוריונים, בעקבותיו, החליטו שהיא מרכזית לפילוסופיה המודרנית. התמונה שהציג ווֹלטֵר היתה מעוּותת מעט, אבל תמונה דומה לה הגיעה אל אלבומים רבים:

דֶקארט שלנו, שנולד כדי לחשוף את השגיאות של העת העתיקה ולהחליף אותן באלה שלו, ובעשותו זאת זכה לעידוד מאותה נפש חובבת־שיטתיות המעַוורת גם את הדגולים שבאישים, שיווה בדמיונו כי הוכיח שהנפש והמחשבה חד הן, כפי שהחומר בעיניו זהה לחלל. הוא קובע שאנחנו חושבים כל הזמן, ושהנפש נכנסת אל הגוף כשהיא כבר חמושה בכל המושגים המטאפיזיים, מכירה את האל, את החלל, את האינסוף, ניחנה בכל האידיאות המופשטות, מלֵאה, הלכה למעשה, בהשכלה שאותה היא שוכחת לרוע המזל בצאתה מרחם אִמהּ.

לוֹק, לעומת זאת, "לאחר שהשמיד את האידיאות הטבועות־מלידה ... קובע שכל האידיאות שלנו באות לידינו באמצעות החושים".

דֶקארט אכן החזיק בהשקפה המוזרה כי לעולם אין אנו מפסיקים לחשוב. הוא לא ראה שום דרך להימנע מן התוצאה הזאת של הרעיון שהגה ולפיה "החשיבה ... רק היא לבדה שייכת לי ללא הפרד". אבל התיאוריה שיוחסה לו, כאילו אנחנו נולדים עם ידע רב, שאותו אנחנו שוכחים תיכף ומייד ואז נאלצים לגלות מחדש, היא הגזמה שובבית של ווֹלטֵר. על־פי ווֹלטֵר, דֶקארט טען כי

כמה שנים לאחר התהווּתי ברחם הייתי נפש משכילה ביותר, היודעת כבר אלף דברים שאותם שכחתי עם לידתי, לאחר שבעודי ברחם היה ברשותי – ללא כל טעם – יֶדע שנעלם ממני ברגע שהייתי בעמדה שבה יכולתי להזדקק לו, ושמעולם לא יכולתי להשיבו אלי במלואו לאחר מכן.

ההאשמה הוטחה בפניו של דֶקארט עוד בחייו והוא דחה אותה בזעם, ולגלג על הרמיזה כי הוא סבור שילדים יודעים דברים בעודם ברחם. הוא כן סבר שיש לנו "רעיונות טבועים־מלידה" (innate) מסוימים – כלומר, כמה מושגים ואמיתוֹת הטבועים בנו איכשהו – אבל בכך הוא התכוון בעיקר לומר רק שיש לנו "כוח טבעי המאפשר לנו לדעת" דברים שונים. "מעולם לא כתבתי או אף חשבתי שרעיונות כאלה הם מציאותיים", הוא התקומם, ובצדק. רק הפוטנציאל לידיעה הוא טבוע־מלידה.

ובכל זאת, ווֹלטֵר עלה על משהו בהשוואה הנוקבת שלו בין הדיבורים של דֶקארט על רעיונות טבועים־מלידה לבין התיאוריה של לוֹק, ולפיה חומרי הגלם של הידיעה שלנו מקורם בהתנסוּת. ההגדרה המלַמדת ביותר של רעיונות טבועים־מלידה אצל דֶקארט היא שהם "מה שאנחנו לְמֵדים ... מכוח האינטליגנציה הטבועה בנו מלידה, ללא כל התנסות חושית". למשל, כשאני חושב שסכום הזוויות של המשולש חייב תמיד להיות 180 מעלות, או שלָאֵל לא יכולים להיות פגמים, המחשבות האלה נחשבות כרעיונות "טבועים־מלידה" במובן הקַרְטֶזיאני של המילה. אני לא נולד איתם, משום שהאינטליגנציה הטבעית הזאת עדיין לא התפתחה; אבל הם עדיין מגיעים "אך ורק בכוחה של החשיבה שבתוכי". בעיית מפתח אחת בפילוסופיה של דֶקארט, כפי שהבין לוֹק, היא שיותר מדי טענות אצלו אינן מסתמכות על דבר, מלבד העובדה שהן הגיעו לכאורה מן הכושר הפנימי הזה.

דֶקארט דיבר לעיתים קרובות על "האור הטבעי" של התבונה ועל אמיתוֹת כאלה ואחרות שהן "מחוּוָרוֹת מאליהן". ההוכחות שלו לקיומו של האל ולכך שהאל לא ינסה לרמות אותנו מסתמכות על הנחות, מחוּוָרוֹת־מאליהן לכאורה, אשר מתגלות תחת האור הטבעי הזה. כמה עקרונות מרכזיים בפיזיקה שלו התגלו אף הם, כביכול, על־ידי התבונה הטבעית (למשל, שהחומר ניתן לחלוקה אינסופית ושחלל ריק אינו אפשרי). כמובן, דֶקארט לא האמין שהתבונה מגלה לנו את כל הסיפור על העולם הפיזי. כפי שראינו, הוא עצמו היה נַסיין ועורך תצפיות נלהב ואהב לנתח חיות־משק. משהגיע אל עקרונות היסוד שלו, הוא הכיר בכך שיש הכרח להעמיד את הפרטים המסוימים הרבים במבחן הניסוי. אבל הוא האמין שעקרונות היסוד עצמם מגיעים מ"זרעי האמיתוֹת הטמונים באורח טבעי בנפשנו", והם לא דורשים כל אישוש נוסף.

דֶקארט ניסה אפוא לעשות יותר מדי חשבונות אצלו בתוך הראש. בכל הנוגע לעקרונות הבסיסיים שלו, גם בפיזיקה וגם בפילוסופיה כללית, הוא נחפז יותר מדי להניח שכל מה שנראה לו נכון הוא אכן נכון בהכרח. הכֶּשֶל הזה, כמובן, אינו ייחודי לדֶקארט. ההיסטוריה של המדע, כמו גם של הפילוסופיה, מלאה בחיבורים שמאוחר יותר התברר כי התבססו על הנחות שהיה צריך להטיל בהן ספק. זה בלתי־נמנע, כי לעיתים קרובות קשה לראות איזה חלקים של התיאוריה חייבים להיבחן באופן קפדני יותר עד שמישהו מציע במקומם חלופה יעילה. אפילו חלקים מן הגיאומטריה של אֶוּקלידֵס לא רק שהועמדו בספק אלא נדחו כליל – אם כי אף אחד לא האשים אותו שניסה לעשות יותר מדי חשבונות בראש. אף אחד לא בא בטענות אל אֶוּקלידֵס על כך שלא הבין שהוא יכול לוותר על כמה מן ההנחות שלו ולאמץ גיאומטריות חלופיות, משום שהתחליפים הללו לא פותחו עד אמצע המאה ה־19.

אבל לדֶקארט לא היה התירוץ של אֶוּקלידֵס. עוד בימי חייו, פחות או יותר כל התיאוריות שלו ספגו ביקורת מצד זה או אחר. תיאורים חלופיים של התודעה, של הנפש, של האל, ושל החומר והחלל, לכל הפחות כבר הוּתווּ – למשל בהתנגדויות שהוא עצמו הזמין ופירסם להגיונות שלו. אם כן, מלבד גאוותו ואמונתו באור התבונה שלו עצמו, הבּהיר יותר מן המצוי, לא היה לדֶקארט שום דבר שימנע ממנו להבין שאולי לא כל התשובות נמצאות אצלו.

המסע של דֶקארט בחיפוש "הוכחות חסינוֹת מפני טעויות" בכל תחומי המדע, ואפילו ברפואה, וההוכחות שהגיע אליהן במלוא הביטחון העצמי בנוגע לאל, לנפש ולחומר, העידו על ההשפעה המופרזת שהיתה למתמטיקה על תודעתו. אולי קל להבין את הדבר אצל מתמטיקאי גאוני. לוֹק, לעומתו, דגל בגישה זהירה וניסויית יותר לשאלות פילוסופיות, וההבדל הזה בין לוֹק ודֶקארט נראה לימים כבעל חשיבות עצומה. ווֹלטֵר האמין כי ההבדל הזה מסביר את חילוקי־הדעות הרבים ביניהם בנוגע לנפש ולעניינים אחרים. היסטוריונים מאוחרים יותר הרחיקו לכת עוד יותר. היו שקבעו כי כל הקרבות העיקריים בפילוסופיה המודרנית מקורם בפולמוס הזה שבין התבונה שאין לפקפק בה לבין ההתנסות שמטבעה אמורה להיבחן ואולי להתברר כטעות.

בספרו ביקורת התבונה הטהורה, שראה אור ב־1781, קאנט עימת בין שתי אסכולות יריבות של פילוסופים, ה"אֶמפּיריציסטים" וה"נוֹאוֹלוגים" (מן המילה היוונית nous, שפירושה שֵׂכֶל). שני תלמידים מצטיינים באסכולה הראשונה, לפי קאנט, היו אריסטו ולוֹק, שהדגישו את התפקיד שממלאת ההתנסות בעיצוב הידיעה. שניים מן האסכולה השנייה היו אפלטון ולייבּניץ, שהדגישו במקום זאת את התבונה. החלוקה הזאת של הפילוסופים לשני מחנות מתחרים מקורה בשתי הסיעות היריבות של הרפואה היוונית במאה השלישית לפני הספירה. סיעה אחת פיתחה תיאוריות שאפתניות בנוגע למנגנונים הפנימיים של הגוף; השנייה שאפה להסתדר בלי תיאוריות בכלל, וביססה את הטיפולים שלה על מה שנראה כי פעל בהצלחה בעבר. במילותיו של הרופא והסופר הדגול גָלֶנוֹס (בערך 129–200 לספירה), "[רופאים] המסתמכים על הניסיון בלבד ... קרויים אֶמפּיריציסטים ... ואלה המסתמכים על התבונה קרויים רציוֹנליסטים". אלה השמות שהיכו שורש כשהניגוד שהציג קאנט התקבל כדרך הטובה ביותר לתמצת את ההיסטוריה הפילוסופית המאוחרת. הפילוסופיה מדֶקארט עד קאנט, אם לא אחריו, היא מאבק בין אֶמפּיריציסטים ורציוֹנליסטים – כך לפחות טענו אז, ולא פעם טוענים כך גם היום.

המיתוס הזה של תיאור תולדות הרעיונות התבסס בצורתו הנוכחית בגלל חיבור אדיר־ממדים על תולדות הפילוסופיה שנכתב באמצע המאה ה־19 על־ידי אחד ממעריציו הגרמנים של קאנט, קוּנוֹ פישר (Fischer). הספר הפיץ שני רעיונות רבי־השפעה. ראשית, הוא אמר שדֶקארט הפך את בעיית הידיעה לשאלה הבסיסית של הפילוסופיה. שנית, הוא אמר כי שתי נבחרות של פילוסופים הקדישו את עצמן להתמודדות עם הבעיה הזו: האֶמפּיריציסטים, שהם ג'ון לוֹק, ג'ורג' בַּרְקְלִי (Berkeley, 1685–1753) ודייוויד יוּם (Hume, 1711–1756); והרציונֹליסטים, שהם גוטפריד לייבּניץ, ברוך שפּינוֹזה (1632–1677) ודֶקארט עצמו. השישה נחשבים עדיין בעיקר כחברים בשתי הקבוצות האלה, אם כי יש המודים שהחלוקה המסודרת הזאת מן הסתם היתה ממלאת את השחקנים עצמם תימהון. בַּרקלי, למשל, ראה את עצמו קודם כל כמתנגדו של לוֹק, ולא כחבר באותה נבחרת איתו. אשר לרעיון כי התיאוריה של הידיעה הפכה למוקד הפילוסופיה בימיו של דֶקארט, ונותרה כך עוד זמן רב, התֵזה הזאת צברה פופולריות במאה ה־20, כאשר פילוסופים רבים נהנו לראות את עצמם כחלוצים פורצי־דרך, שמצאו סוף־כל־סוף עניין טוב יותר לענות בו, והוא השפה.

וכך, גם חיבור פילוסופי רב־השפעה במחצית השנייה של המאה ה־20 טען כי "דֶקארט הפך את השאלה 'מה אנחנו יודעים, ומה מצדיק את טענתנו לידיעה הזאת?' לנקודת המוצא של כל הפילוסופיה; ולמרות ההשקפות הסותרות של האסכולות השונות, היא התקבלה כנקודת מוצא במשך יותר משתי מאות שנים". והמחבר החשוב הזה, מייקל דאמֶט (Dummett), ממשיך ואומר שכיום, כמובן, הכל השתנה, משום שלוּדוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein, 1889–1951) ולפניו גוֹטלוֹבּ פְרֶגֶה (Frege, 1848–1925) הנהיגו מהפכה חדשה – נושא מרכזי בכרך הבא שלנו. הם כוננו את הפילוסופיה של השפה, או התיאוריה של המשמעות, כיסוד שעליו מושתת הנושא שנקרא פילוסופיה. בכך נזנחו השאלות על מה שאנחנו יודעים, והורדו שוב למעמד הנמוך שממנו הרים אותן דֶקארט.

האם בעיית הידיעה באמת עמדה בלב הפילוסופיה במשך יותר ממאתיים שנה? רוב הפילוסופים בני התקופה לא חשבו כך, והם היו אמורים לדעת על מה הם מדברים. עבודתו של הוֹבּס, שזכור כיום בעיקר בזכות ההגות המדינית שלו, ושאליו אנחנו עומדים לפנות, בהחלט לא תומכת במיתוס הזה. וכמוה גם כתביהם של שפּינוֹזה ולייבּניץ. לוֹק ויוּם מתאימים קצת יותר לתמונה המסורתית. אבל, כפי שעוד נראה, חלקים גדולים מן החיבורים הטובים ביותר שלהם לא התרכזו באופן מיוחד בידיעה. ואשר לדֶקארט עצמו, הוא ודאי היה בא במבוכה אילו נשאל אם התיאוריה של הידיעה מרכזית או לא בפילוסופיה. כמובן, הוא עצמו ראה לנכון להקדיש מאמץ רב כדי להעמיד תחילה בספק, ואז להצדיק, את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים; אבל על־ידי כך הוא פתר את כל הסוגיות הללו, או כך לפחות חשב, ולכן הפילוסופים פנויים להמשיך לעניינים מהותיים יותר – למשל, איך להאריך את חיי האדם, איך לשפר את הראִייה, ועוד.

נכון שדֶקארט, בכך שטיפל באתגר הוותיק של הספקנות, סייע שלא ביודעין להפנות את הפילוסופיה לכיווּן חדש, או יותר נכון לומר – להזכיר לה כיווּן ישן; שכן השאלה אם (ואיך) ניתן להצדיק את האמונות והדעות שלנו עוררה דיונים סוערים גם בתקופה ההֵלֶניסטית. אבל פילוסופים נוסעים תמיד בכמה כיווּנים בבת־אחת, והסיפור של הספקנות בפילוסופיה של המאות ה־17 וה־18 הוא לא כל הסיפור של התקופה ההיא. מלבד זאת, ההשפעות של הספקנות הורגשו לא רק באמצעות כתביו של דֶקארט, והן נגעו לא רק לתחומים שדֶקארט בחר לדון בהם. אפשר לטעון כי ההשקפה המהפכנית של שפּינוֹזה על אלוהים והטבע שיקפה את גישתו הספקנית כלפי הדת המסורתית. זו היתה התפתחות עצומה בפילוסופיה, אבל לא באמת היה לה קשר עם דֶקארט. ובוודאי לא היה לה שום קשר עם שאלות כלליות על הידיעה, מן הסוג שדֶקארט לכאורה הפך למרכז התחום. התלבטויות ספקניות כאלה שיעממו את שפּינוֹזה.

ובכל מקרה, ההבחנה בין אֶמפּיריציסטים ורציוֹנליסטים היא עמומה ומבלבלת. כמה מהרציוֹנליסטים־כביכול במאה ה־17 התעניינו במדעים האֶמפּיריים יותר מעמיתיהם ה"אֶמפּיריציסטים"; לייבּניץ ודֶקארט ידעו על המדעים הללו הרבה יותר מכפי שלוֹק או יוּם ידעו אי־פעם. והוֹבּס, שנהוג לסווגו כאֶמפּיריציסט, למעשה צידד בלייבּניץ והתנגד ליוּם בכך שהמעיט בחשיבותו של הניסיון בידיעה המדעית (כפי שנראה בפרק העוסק ביוּם).

בֵּייקוֹן (Bacon), כמו הוֹבּס, הוצב על־ידי ההיסטוריונים במחנה האֶמפּיריציסטים, אלא שהוא עצמו לגלג על "פילוסופיה מן הסוג האֶמפּירי" אשר מנפיקה "דוֹגמוֹת מעוּותוֹת וגחמניות יותר מאשר ... הסוג הרציוֹנלי[סטי], משום שהיא מיוסדת על ... בסיס צר וחשוך של קומץ ניסויים". הוא טען כי יש באמת שלושה סוגים של פילוסופים: נמלים, עכבישים, ודבורים. האֶמפּיריציסטים הם כמו נמלים. הם "פשוט צוברים ואז משתמשים; הרציוֹנליסטים, כמו עכבישים, טוֹוים קורים מתוך עצמם; דרכה של הדבורה עוברת בתווך: היא אוספת חומרים מפרחי הגן והשדה, אבל יש לה היכולת לעכל ולהמיר אותם למשהו אחר...". בֵּייקוֹן דגל בדרך הדבורה: יש לשלב בין החלקים הטובים ביותר של הכושר הניסויי והכושר התבוני. דֶקארט, הוֹבּס, לוק, שפּינוֹזה, לייבּניץ ויוּם, שאפו כולם להיות דבורים, גם אם אף אחד מהם לא ניסח זאת ממש במילים האלה.

החלוקה המסורתית לנבחרות מטשטשת את האינטרסים ואת הגישות שהיו משותפים לאנשים האלה. משותפת לכולם היתה אי־שביעות־רצון מן השיטות של הסְכוֹלַסְטיקה האוניברסיטאית, ומעוֹרבוּת ערה בשאלות שעוררו המדעים החדשים. לכולם היה גם עניין, במידה זו או אחרת, ביחס בין הרעיונות הפנימיים של האדם והעולם הפיזי שמחוצה לו. ההישג של דֶקארט היה התפקיד החשוב והייחודי שמילא בפיתוחו של כל אחד מהפריטים בתוכנית העבודה הזאת, ובמיוחד הפריט האחרון בה.