1
ארבעים שנה לפני כן, ביום האחרון של השנה, התעוררתי מהר כל כך עד שנדמה היה לי שאני עדיין חולם. אני זוכר את הריח של אמא בחדרי, את החלוק שלה למרגלות המיטה. מה הוא עשה שם?
ואחר כך: השלג על אדן החלון, האורות דלוקים בכל הבית, רעש של גרירת רגליים, ואותה יללה של חיה פצועה.
“לֹאאאאא!”
אני נועל את נעלי הבית הפוך, שמאל על ימין וימין על שמאל, אבל אין זמן לתקן. הדלת כבר חורקת כשאני דוחף אותה בידַי, ואני רואה אותו באמצע הפרוזדור, על יד עץ חג המולד.
אבא.
עץ האלון של ילדותי, מכוּפף כמו ערבה מִכּוֹח בלתינראה, ושני זָרים תומכים בו בבתי השחי.
הוא לבש את החלוק הארגמני שקנתה לו אמא. החלוק שנקשר בפתיל של וילון במקום בחגורה. הוא נע בניתורים, בוטש ומתפתל.
כשהבחין בי, שמעתי אותו ממלמל: “זה הבן שלי... בבקשה, קחו אותו אל השכנים.”
הוא שמט את ראשו לאחור ופגע בעץ חג המולד. מלאך בעל כנפי זכוכית איבד את שיווי המשקל ונפל על השטיח.
הזרים היו שקטים אך חביבים והביאו אותי אל הצד השני של מישורת המדרגות, אל זוג פנסיונרים.
טִיליוֹ ופַּלמִירָה.
טיליו התמודד עם החיים מאחורי השריון הנצחי של פיג’מת הפסים שלו ובסיועה של חירשוּת עקשנית. הוא תִקשר רק בכתב, אבל באותו הבוקר סירב לענות על השאלות שרשמתי באותיות גדולות בשוליו הלבנים של עיתון.
איפה
אמא?
שד-
דו
את
אבא?
השודדים בטח נכנסו הביתה בלילה... ואולי הם שני האנשים שהחזיקו אותו בבתי השחי?
הופיעה פלמירה ובידה סל הקניות.
“לאבא כאב קצת הראש, ילדון. אבל עכשיו הוא בסדר. האדונים האלה שביקרו אותו הם רופאים.”
“למה הם לא לובשים חלוקים?”
“הם לובשים אותם רק בבית החולים.”
“ולמה הם שניים?”
“בעזרה ראשונה באים תמיד שני רופאים.”
“אה, נכון. וככה אם אחד חולה פתאום, השני יכול לרפא אותו. איפה אמא?”
“אבא ליווה אותה לסדר איזה עניין.”
“ומתי היא תחזור?”
“בקרוב, אתה תראה. אתה רוצה שוקו חם?”
באֵין אמא, הסתפקתי בשוקו.
כעבור כמה שעות נלקחתי אל החברים הטובים ביותר של הורי.
ג’וֹרג’וֹ וג’ינֶטה.
לא נראה לי שאיפעם ראיתי בהם יצורים נפרדים. אמא ואבא נפגשו בחתונה שלהם, דבר שלא חדל לעורר את גלגלי המוח שלי.
“אמא, תקשיבי: אם ג’ורג’ו וג’ינטה היו שוכחים לקחת אותך למסיבה, בכל זאת היית אמא שלי, או מישהי אחרת שהוזמנה?”
הלשון שלי מעולם לא התעייפה, הגם שהיתה מלאה קרעים וטלאים כמו סינר של בעל מלאכה.
“זה נס שעם שקדים כאלה הבן שלך בכלל יכול לדבר,” אמר רופא הילדים לאמא.
“עכשיו היה עוזר לנו נס אחר, דוקטור: להצליח מפעם לפעם להשתיק אותו,” השיבה לו. “עם מענה הלשון שלו, הוא עוד ייעשה לי עורך דין.”
לא הסכמתי. רציתי להפסיק לדבר ולהתחיל לכתוב. כשהייתי משוכנע שאיזה מבוגר עשה לי עוול, הייתי מנפנף לו בעט מתחת לסנטר: “כשאהיה גדול אני אספר הכול בספר שהשם שלו יהיה ‘אני ילד’.”
השם היה טעון שיפור, אבל הספר עתיד היה להיות פיצוץ.
האמת היא שהייתי מעדיף להיות צייר. בגיל שש כבר ציירתי את יצירת המופת האחרונה שלי: “אמא אוכלת אשכול ענבים”. האשכול היה גבוה כפליים מאמא, הענבים דמו לכדורים שעל עץ חג המולד, והפנים של אמא נראו בדיוק כמו עֵנב.
היא תלתה את הציור במטבח והראתה אותו בגאווה לקרובים שקפצו לביקור. מפרצופיהם הנבוכים קיבלתי את התשובה הקיומית הראשונה: ציור לעולם לא יהיה הכישרון שלי. את העולם שבתוכי אצטרך לנסות לצייר במילים.
בבית של ג’ורג’ו וג’ינטה התקיימה סעודת החג העצובה ביותר בהיסטוריה. על אף ניסיונותי להחיות את השיחה, נשלחנו אני ובנם בן השלוש-עשרה לישון במיטת קומתיים בתשע בערב, אחרי פסטה ואומצת בשר, שתיהן בחמאה.
לא היה סיכוי לקבל פרוסת פַּנֵטוֹנֶה והסבר ראוי לשמו. אמא ואבא הלכו לסדר איזה עניין, אותו עניין של הבוקר, או אולי אחר, אבל מסתורי לא פחות. ולנו אמרו, קדימה למיטה ולישון מיד.
אני זוכר את הנשימה הסדירה של חברי שישן מעלי במיטת הקומתיים. ואת הזיקוקים של חצות שמחו את כתמי חשכת החדר מבעד לתריסים מוגפים למחצה.
חבוי מתחת לשמיכה, בעיניים פקוחות ובראש סחרחר כקָרוּסלה מקולקלת, לא חדלתי לשאול את עצמי מהו הדבר האיום שעוללתי בחופשת חג המולד שבגינו מגיע לי עונש שכזה.
שיקרתי פעמיים, עניתי לא יפה לאמא פעם אחת ונתתי בעיטה בתחת לריקרדו, הילד אוֹהד יוּבֶה שגר בקומה השנייה.
אלה לא נראו לי חטאים איומים, בעיקר לא האחרון.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.