ג'וי
סוכריות
אני פונה בשדרת ברודוויי ויוצאת אל שדרת סַנְסֶט. הדבר מאפשר לי להמשיך לעבור במקומות שאני רוצה לזכור. אתר התיירות המקסיקני שברחוב אולְברָה סגור, אבל שרשרות של נורות צבעוניות מטילות אור זהוב על דוכני המזכרות הסגורים. לימיני נמצאת הכיכר, ערש הולדתה של העיר, ובה ניצב דוכן תזמורת העשוי ברזל. ממש מעבר לה אני רואה את הכניסה לסמטת סנשֶז. בקטנותי התגוררה משפחתי בקומה השנייה של בניין גרְנְיֶה שבסמטת סנשז, וכעת מתמלא ליבי בזיכרונות: סבתי המשחקת איתי בכיכר, דודתי המכבדת אותי בסוכריות מקסיקניות על מקל ברחוב אולברה, ואמי העוברת איתי כאן בכל יום בדרך לבית־הספר שבצ'יינה טאון ובחזרה ממנו. השנים ההן היו מאושרות, ובכל זאת הן היו אפופות סודות רבים כל כך, שאני תוהה מה בחיי היה אמיתי בכלל.
לפנַי מטילים עצי דקל צללים מושלמים על קירות הטיח הלבנים של תחנת הרכבת יוניון סטיישן. מחוגי השעון שבמגדל מורים על השעה 2:47 בלילה. הייתי בקושי בת שנה כשנפתחה תחנת הרכבת, כך שגם המקום הזה הוא נתון קבוע בחיי. אין תנועת מכוניות וחשמליות בשעה כזו, ולכן אני לא טורחת להמתין עד שיתחלף האור ברמזור, ואני חוצה במהירות את רחוב אלאמֶדָה. מונית בודדת חונה על שפת המדרכה מחוץ לתחנת הרכבת. אולם ההמתנה רחב הידיים שומם, ופסיעותיי מהדהדות על רצפות השיש. אני חומקת אל תא טלפון וסוגרת את הדלת. הנורה הקבועה בתקרה נדלקת, ואני רואה את בבואתי בזכוכית.
אמי לא עודדה אותי להיות רברבנית. "את לא רוצה להיות כמו הדודה שלך," גערה בי תמיד אם תפסה אותי מביטה במראה. עכשיו אני מבינה שלא רצתה שאתבונן בבבואתי בעיון רב מדי. משום שכשאני מביטה עכשיו, מביטה ממש, אני רואה עד כמה אני דומה לדודה מאי. הגבות שלי מעוצבות כעלי ערבה, עורי צחור, שפתיי מלאות ושערי שחור כשוהם. משפחתי עמדה תמיד על כך שהוא יהיה ארוך, ופעם יכולתי לשבת עליו, אך השנה ניגשתי לסלון תסרוקות בשיקגו וביקשתי לגזוז אותו בתספורת קצרה, כמו זו של אודרי הפבורן. הספרית קראה לזה "תספורת פּיקְסי". עכשיו השיער שלי קצר כשערו של נער, והוא זוהר אפילו כאן, באור העמום שבתא הטלפון.
אני מפזרת את תכולת ארנק הכסף הקטן שלי על המדף, מחייגת את מספר הטלפון של ג'ו ומחכה שהמרכזנית תגיד לי כמה יעלו שלוש הדקות הראשונות של השיחה. אני נועצת את המטבעות בחריץ, וקולו של ג'ו מהדהד. עכשיו כמעט חמש בבוקר בשיקגו, כך שהערתי אותו.
"הלו?" בוקע קולו המנומנם.
"זו אני," אני אומרת ומשתדלת להישמע נלהבת. "ברחתי מהבית. אני מוכנה לעשות את מה שדיברנו עליו."
"מה השעה?"
"אתה צריך לקום, לארוז ולעלות על מטוס לסן פרנסיסקו. אנחנו טסים לסין. אמרת שאנחנו צריכים לקחת חלק במה שקורה שם, אז בוא נעשה את זה."
בעברו האחר של קו הטלפון אני שומעת אותו מתהפך ומזדקף לישיבה.
"ג'וי?"
"כן, כן. זו אני. אנחנו טסים לסין!"
"לסין? כלומר לרפובליקה העממית של סין? אלוהים אדירים, ג'וי, עכשיו אמצע הלילה. את בסדר? קרה משהו?"
"לקחת אותי להוציא דרכון כדי שנוכל לטוס יחד."
"את מטורפת?"
"אמרת שאם נטוס לסין נעבוד בשדות ונשיר שירים," אני ממשיכה. "נעשה תרגילי התעמלות בגן הציבורי. נעזור לנקות את השכונה ונתחלק בארוחות. לא נהיה עניים ולא נהיה עשירים. כולנו נהיה שווים."
"ג'וי..."
"להיות סינים ולשאת את זה על כתפינו ובליבנו – זה יכול להיות משא כבד, אבל זה גם מקור לגאווה ולאושר. גם את זה אמרת."
"זה דבר אחד לדבר על מה שקורה בסין, אבל יש לי עתיד כאן... ללמוד בבית־הספר לרפואת שיניים, להצטרף למרפאה של אבא שלי... לא תיכננתי אף פעם ממש לנסוע לשם."
כשאני שומעת את הגיחוך שבקולו, אני שואלת את עצמי על מה נסבו כל המפגשים והפטפוטים האלה. האם הדיבורים על שוויון זכויות, על חלוקת הממון ועל יתרון הסוציאליזם על הקפיטליזם לא היו אלא דרך להיכנס לי לתחתונים? (לא שנתתי לו לעשות את זה).
"יהרגו אותי, וגם אותך," הוא מסיים וחוזר על דברי התעמולה שדיקלם דוד וֶרן באוזניי כל הקיץ.
"אבל זה היה הרעיון שלך!"
"תראי, עכשיו אמצע הלילה. תתקשרי אלי מחר. לא, אל תתקשרי אלי מחר. זה יקר מדי. את תהיי כאן בעוד כמה שבועות, נוכל לדבר על זה אז."
"אבל..."
השיחה מתנתקת.
אני מסרבת להניח לאכזבה שלי מג'ו להניא אותי מלבצע את תוכניתי. אמא שלי השתדלה תמיד לטפח את התכונות הטובות שלי. האנשים שנולדו בשנת הנמר הם רומנטיים ואמנותיים, אבל היא הזהירה אותי תמיד שמטבעו של הנמר להיות גם פזיז ונמהר, לזנק ולברוח בנסיבות קשות. בדברים האלה היא השתדלה לכלוא אותי, אבל התשוקה לזנק מציפה אותי, ואני לא אתן לכישלון הזה לעצור בעדי. אני נחושה בדעתי למצוא את אבא שלי, אפילו אם הוא מתגורר במדינה בת שש־מאות מיליון תושבים.
אני יוצאת שוב החוצה. המונית עדיין נמצאת שם. הנהג ישן במושב הקדמי. אני מקישה על החלון והוא מתעורר בתנועה פתאומית.
"קח אותי לשדה התעופה," אני אומרת.
אחרי שאני מגיעה אל שדה התעופה, אני פונה ישירות אל דלפק חברת התעופה וֶסְטרן איירליינס, כי תמיד אהבתי את הפרסומות שלהם בטלוויזיה. כדי להגיע לשנחאי יהיה עלי לטוס קודם להונג קונג. כדי להגיע להונג קונג יהיה עלי להמריא מסן פרנסיסקו. אני קונה כרטיס לחלק הראשון של המסע ועולה על טיסת הבוקר הראשונה לסן פרנסיסקו. עדיין מוקדם בבוקר כשאני נוחתת. אני ניגשת אל דלפק חברת התעופה פּאן אמריקן כדי לשאול על טיסה 001 המקיפה את כל העולם, עם עצירות בהונולולו, טוקיו והונג קונג. האישה הלבושה מדים מגונדרים נועצת בי מבט מוזר כשאני משלמת במזומן על כרטיס בכיוון אחד להונג קונג, אבל כשאני מושיטה לה את הדרכון שלי היא מוסרת לי בכל זאת את הכרטיס.
יש לי כמה שעות להמתין למטוס. אני מוצאת תא טלפון ומתקשרת אל ביתה של הייזל. אני לא מתכוונת לספר לה לאן אני טסה. ג'ו כבר איכזב אותי, ואני חוששת שתגובתה של הייזל תהיה גרועה אפילו יותר. היא תזהיר אותי שסין האדומה היא מקום רע וכיוצא בזה – כל התעמולה שאנו רגילות לשמוע מבני משפחותינו.
הצעירה באחיות, יִי, עונה לטלפון ומושיטה את השפופרת להייזל.
"אני רוצה להגיד שלום," אני אומרת. "אני עוזבת את המדינה."
"על מה את מדברת?" שואלת הייזל.
"אני חייבת להסתלק מכאן."
"את עוזבת את המדינה?"
אני מרגישה שהייזל לא מאמינה לי – כי אף אחת מאיתנו לא היתה מעולם בשום מקום חוץ מאשר באגם הדוב הגדול ובסן דייגו בטיולים בסופי שבוע עם הכנסייה המתודיסטית, ובקולג' – אבל היא תאמין לי בשלב מאוחר יותר. אז אהיה כבר אי־שם מעל האוקיינוס השקט. לא תהיה דרך חזרה.
"היית תמיד חברה טובה," אני אומרת לה. דמעות נקשרות בעיניי. "היית החברה הכי טובה שלי. אל תשכחי את זה."
"אני לא אשכח אותך." ולאחר שתיקה קצרה היא שואלת, "את רוצה ללכת לכולבו בּאלוק'ס אחר הצהריים? אני צריכה לקנות כמה דברים שאקח איתי לברקלי."
"את מדהימה, הֵייז. להתראות."
נקישת השפופרת המונחת בעריסתה נשמעת כאילו היא חותמת פרק.
כשמכריזים על הטיסה שלי אני נכנסת למטוס ומתיישבת. אצבעותיי מגששות אחר השקיק שאני עונדת סביב צווארי. דודה מאי נתנה לי אותו בקיץ שעבר, לפני שנסעתי לשיקגו. הוא מכיל שלושה זירעוני שומשום, שלושה תרמילי שעועית ושלושה מטבעות נחושת מסין. "אמא שלנו נתנה לפרל ולי שקיקים כאלה כשברחנו משנחאי," אמרה לי אמש. "נתתי לך את שלי ביום שנולדת. כשהיית תינוקת אמא שלך לא רצתה שתענדי אותו, אבל היא הרשתה לי לתת לך אותו כשנסעת ללמוד בקולג'. אני שמחה שענדת אותו השנה." דודה שלי... אמא שלי... דמעות נקוות בעיניי, אבל אני נאבקת בהן. אני יודעת שאם אפרוץ בבכי, ייתכן שלא אפסיק לבכות לעולם.
אבל איך ייתכן שמאי ויתרה עלי? איך ייתכן שאבי האמיתי הניח לי להיעלם? ומה בדבר אבא שלי, סם? האם ידע שאני לא הבת שלו? מאי אמרה שאף אחד מלבדן לא ידע. אם הוא היה יודע הוא לא היה מתאבד. הוא היה עדיין בחיים והיה זורק אותי לרחוב, כי אני ממזרה חסרת נימוס, מופקרת, צבועה וסכסכנית. ובכן, עכשיו אני בחוץ. אמי ודודתי התעוררו כבר, מן הסתם, והן עדיין לא מדברות זו עם זו, אבל הן בטח מתחילות כבר לשאול את עצמן איפה אני. אני שמחה שאני לא נמצאת שם ולא צריכה לבחור איזו אם לאהוב ולאיזו אם להיות נאמנה, למרות כל הסודות הארסיים שלהן, מפני שזו בחירה שאינה ניתנת לביצוע. גרוע מכך, יגיע הרגע שבו המצב יירגע, ואמא שלי ודודתי יתפייסו. ואז הן יעברו על הכול בזכוכית מגדלת, כמו שהן עושות תמיד, יסיקו דבר מתוך דבר ויבינו שאני הסיבה האמיתית למה שקרה לאבי סם. אני ולא דודה מאי. איך הן יגיבו כשיתברר לבסוף שאני זו שהאף־בי־איי התעניין בה, שאני זו שהובילה את הסוכן סנדרס ישר אל הבית שלנו וגרמה לאסון כזה? כשזה יקרה הן ישמחו שהסתלקתי. אולי.
אני מניחה לשקיק שלי ומנגבת את ידיי המזיעות בחצאית. אני חרדה – מי לא היה חרד? – אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוש מההשפעה שעלולה להיות למעשיי על אמי ועל דודתי. אני אוהבת את שתיהן, אבל אני זועמת עליהן וחוששת גם ממה שיחשבו עלי – ואני פשוט יודעת שתמיד אקרא למאי דודה ולפרל אמא, אחרת אהיה מבולבלת יותר מכפי שאני כעת. אם הייזל היתה יושבת לידי, היא היתה אומרת: "אוי, ג'וי, את פשוט לא יודעת מה קורה איתך." למזלי היא לא כאן.
אחרי מיליארד שעות בערך המטוס נוחת בהונג קונג. כמה גברים מחברים מדרגות אל המטוס, ואני יורדת עם שאר הנוסעים. גלי חום עולים מהמסלול, והאוויר לוהט עד כדי מחנק ורווי לחות קשה אפילו מזו שהיתה בשיקגו כשנסעתי משם ביוני. אני פוסעת בעקבות שאר הנוסעים ונכנסת לשדה התעופה, עוברת בפרוזדור מלוכלך ומגיעה לאולם גדול ובו תורים רבים של ביקורות דרכונים. כשמגיע תורי שואל אותי האיש במבטא בריטי מהוקצע: "מה היעד הסופי שלך?"
"שנחאי שברפובליקה העממית של סין," אני עונה.
"עמדי בצד!" הוא מתקשר בטלפון, ובתוך כמה דקות מגיעים שני שומרים לקחת אותי. הם מוליכים אותי אל מתחם המטען כדי לקחת את המזוודה שלי, ואחר כך מובילים אותי במסדרונות חשוכים עוד יותר. אני לא רואה נוסעים נוספים, רק אנשים במדים שנועצים בי מבטים חשדניים.
"לאן אנחנו הולכים?"
אחד השומרים משיב לשאלתי בטלטול גס של הזרוע שלי. אנחנו מגיעים אל שורה של דלתות כפולות, עוברים בהן וחוזרים אל החום הנורא. מכניסים אותי לרכב נטול חלונות ואומרים לי להיות בשקט. השומרים מתיישבים מלפנים ואנחנו מתחילים לנסוע. אני לא יכולה לראות דבר. אני לא מבינה מה קורה כאן, ואני פוחדת – משותקת מפחד, למען האמת. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להחזיק חזק כשהרכב פונה בפניות חדות ונוסע בכבישים משובשים. הוא נעצר כעבור חצי שעה. השומרים ניגשים אל החלק האחורי של הרכב. הם משוחחים כמה דקות ומשאירים אותי בפנים, דואגת ומיוזעת. כשהדלתות נפתחות אני רואה שאנחנו נמצאים על רציף, שבו מעמיסים מטען על אונייה גדולה. על האונייה מתנוסס דגלה של הרפובליקה העממית של סין – חמישה כוכבי זהב על רקע אדום. השומר המרושע מוציא אותי מהרכב וגורר אותי אל הכבשׁ.
"אנחנו לא רוצים שתפיצי כאן את הקומוניזם." הוא ממש צורח עלי. "עלי על האונייה ואל תרדי עד שתגיעי לסין."
שני השומרים ניצבים בתחתית הכבש, כדי לוודא שאני עולה על האונייה. כל זה הוא הפתעה – הפתעה מבהילה ומדאיגה. בראש הכבש אני רואה ימאי. לא, לא כך צריך לקרוא לו. הוא אחד מעובדי האונייה, נדמה לי. הוא מדבר אלי במהירות במנדרינית, שפתה הרשמית של סין, שפה שאני לא שולטת בה לגמרי בצורתה הטהורה. כל ימי חיי שמעתי את אמי ואת דודתי משוחחות בניב ווּ – הניב של שנחאי. אני סבורה שאני שולטת בו היטב, אבל לא כמו שאני שולטת בקנטונזית, שהיתה השפה המקובלת בצ'יינה טאון. כששוחחתי עם בני משפחתי השתמשתי תמיד במעט קנטונזית, במעט עגת שנחאי ובמעט אנגלית. אני מתארת לי שמעכשיו אוותר לחלוטין על האנגלית.
"אתה יכול להגיד את זה שוב, אולי קצת יותר לאט?" אני מבקשת.
"את חוזרת אל המולדת?"
אני מהנהנת בראשי, בטוחה למדי שאני מבינה אותו.
"יפה, ברוכה הבאה! אני אראה לך איפה תישני, ואחר כך אקח אותך אל הקברניט. את תשלמי לו תמורת הכרטיס שלך."
אני שולחת שוב מבט אל שני השומרים שעדיין מתבוננים בי ממקומם שעל הרציף. אני מנופפת בידי כמו אידיוטית, ואחר כך פוסעת בעקבות עובד האונייה. כשהייתי צעירה יותר עבדתי כניצבת עם דודתי בסרטים רבים. השתתפתי פעם בסרט על יתומים סינים המפונים באונייה מסין בזמן המלחמה, ואין שום דמיון בין זה לבין התפאורה ההיא. הכול כאן חלוד. המדרגות צרות ומשופעות. הפרוזדורים מוארים באור עמום. אנחנו עדיין עוגנים במזח, אבל אני מרגישה בתנודות המים תחת כפות רגליי, מה שאומר שזו לא האונייה הכי איכותית. נאמר לי שאקבל תא לעצמי, אבל כשאני רואה אותו קשה לי להעלות על הדעת איך אפשר לחלוק חלל צר עד חנק עם אדם נוסף. חם בחוץ, ובתא חם אולי אפילו יותר.
מאוחר יותר מציגים אותי בפני הקברניט. השיניים שלו מכוסות כתמי טבק, והמדים שלו מלוכלכים בכתמי מזון ושמן. הוא מתבונן בי בעיון כשאני פותחת את הארנק שלי ומשלמת את דמי הכרטיס. כל העניין די מפחיד.
בדרך חזרה אל התא שלי אני מזכירה לעצמי שזה מה שרציתי. רציתי לברוח. רציתי הרפתקאות. רציתי למצוא את אבא שלי. רציתי איחוד מאושר של בת ואב. אף על פי שגיליתי רק זה עתה שזֶד־ג'י לִי הוא אבי, שמעתי עליו עוד קודם. הוא צייר את אמי ואת דודתי כשהיו דוגמניות בשנחאי. לא ראיתי מעולם אף אחת מהכרזות האלו, אבל ראיתי כמה מהאיורים שלו בעיתון "סין נבנית מחדש", מגזין תעמולה שסבא שלי נהג לקנות מתחת לשולחן בחנות לצורכי עישון. היה מוזר לראות את הפנים של אמי ושל דודתי על שער של מגזין המגיע מסין האדומה. זֶד־ג'י לי צייר אותן מהזיכרון, והוא עשה את זה פעמים רבות. אז הוא כבר שינה את השם שלו ל"לי גֶ'ה־גֶה", כדי להתאים את עצמו לתמורות המדיניות בסין, לטענת אמי. דודתי נהגה להצמיד לקיר שמעל מיטתה את שערי המגזין עם האיורים שלו, כך שאני מרגישה שאני כבר מכירה אותו קצת כאמן. אני בטוחה שזד־ג'י – או איך שלא ירצה שאקרא לו – ישתאה על בואי וישמח מאוד לראות אותי. המחשבות האלה מרגיעות זמנית את חששותיי ביחס לאמינותה של האונייה ושל הקברניט המשונה שלה.
מייד לאחר שאנו יוצאים מנמל הונג קונג אני ניגשת אל המטבח לאכול ארוחת ערב. מתברר שזוהי אונייה שמטרתה להחזיר סינים תושבי חוץ לארץ. מדי יום יוצאת אונייה אחת מהונג קונג, על פי מה שנאמר לי, ומביאה אנשים נוספים כמוני לסין. עשרים נוסעים – כולם גברים סינים –מסינגפור, מאוסטרליה, מצרפת ומארצות־הברית, הובאו ישירות אל האונייה הזו מטיסות אחרות ומאוניות אחרות (מה הם חושבים להם שם בהונג קונג שעלול לקרות, אם מישהו מאיתנו יישאר שם לילה אחד או שבוע?). בערך באמצע ארוחת הערב אני מתחילה לחוש בחילה. לפני שמגישים את קינוח הסעודה אני חייבת לצאת כי יש לי בחילה איומה. אני מצליחה רק בקושי להגיע אל התא שלי. ריח הנפט, הצחנה שבוקעת מבית־השימוש, החום והתשישות הנפשית והגופנית של הימים האחרונים נותנים בי את אותותיהם. אני מעבירה את שלושת הימים הבאים בניסיון לעכל מרק ותה, בשינה, בישיבה על הסיפון מתוך תקווה למצוא משב אוויר צונן, ובפטפוטים עם יתר הנוסעים, המשיאים לי מגוון רחב של עצות חסרות תועלת בנוגע למחלת הים.
בלילה הרביעי אני נמצאת בתא שלי, ולפתע נפסקים טלטולי האונייה סוף־סוף. אנחנו ודאי עוברים בשפך הנהר יאנג־צֶה. נאמר לי שבתוך כמה שעות נפנה אל נהר הוּאנְג־פּוּ כדי להיכנס לשנחאי. אני קמה קצת לפני עלות השחר ולובשת את השמלה החביבה עלי – שמלה מבד כותנה תכול ואוורירי עם דוגמת נקודות מעל בטנה לבנה. אני מבקרת אצל הקברניט, מושיטה לו מעטפה שישלח כשיחזור להונג קונג, ושואלת אותו אם יוכל להחליף כמה מהדולרים שלי לכסף סיני. אני מושיטה לו חמישה שטרות של עשרים דולרים. הוא תוחב לכיסו ארבעים דולרים, ואחר כך נותן לי את ערכם של השישים הנוספים ביואנים סיניים. אני המומה מכדי להתווכח, אבל התנהגותו מלמדת אותי שאני לא יודעת למה יהיה עלי לצפות כשנעגון. האם ינהגו בי כמו שנהגו בי בהונג קונג? האם האנשים שאפגוש יהיו כמו הקברניט וייקחו את הכסף שלי? או שיקרה משהו שונה לחלוטין?
אמא שלי אמרה תמיד שסין היא ארץ מושחתת. חשבתי שהדברים האלה פסו מן העולם עם כינון הקומוניזם, אבל מתברר שהם לא נעלמו לחלוטין. מה היתה אמא שלי עושה לו היתה נמצאת כאן? היא היתה מחביאה את הכסף המזומן שלה, כפי שנהגה לעשות בבית. אחרי שאני חוזרת אל התא שלי, אני מוציאה את כל הכסף שגנבתי מקופסת הפח שתחת הכיור ומחלקת אותו לשתי ערימות. את הערימה הגדולה יותר אני עוטפת בממחטה ומצמידה אותה בסיכה לתחתונים שלי, ואת יתרת הכסף –מאתיים וחמישים דולרים – אני תוחבת לארנק עם הכסף הסיני החדש שלי. אחר כך אני מרימה את המזוודה שלי, יוצאת מהתא ויורדת מהאונייה.
השעה שמונה בבוקר והאוויר דחוס, כבד ולוהט כמו מרק תפוחי אדמה. מובילים אותי עם שאר הנוסעים אל חדר מחניק, אפוף עשן סיגריות וריחות חריפים של מאכלים שנשארו זמן רב ללא קירור במזג האוויר הזה. הקירות צבועים בצבע מגעיל של אפונה ירוקה. הלחות כבדה עד כדי כך שיש אדים על החלונות. באמריקה סדר צריך לשלוט בכול, והאנשים חייבים לעמוד בתור. כאן נדחקים חבריי לנסיעה ומתנפלים על הדוכן היחיד לביקורת דרכונים. אני מתמהמהת בסוף התור, כי אני מתוחה אחרי ניסיוני בביקורת הדרכונים בהונג קונג. התור מתקדם לאט, עם עיכובים רבים, מטעמים שאיני מצליחה להבין או לתפוס. נדרשות שלוש שעות עד שאני מגיעה אל האשנב.
פקח לבוש מדים בצבע ירוק־חאקי שאינם הולמים את מידתו שואל: "מהי הסיבה לביקורך?"
הוא מדבר בניב של שנחאי, וזו הקלה, אבל לא נראה לי שעלי לומר לו את האמת – שבאתי למצוא את אבי, אך אין לי שום מושג היכן הוא נמצא בדיוק ואיפה לאתר אותו.
"באתי לכאן כדי לעזור בבניין הרפובליקה העממית של סין," אני עונה.
הוא מבקש מסמכים, ועיניו מתרחבות כשהוא רואה את הדרכון האמריקני שלי. הוא מביט בי ולאחר מכן מעיף שוב מבט בתצלום. "טוב שבאת השנה ולא בשנה שעברה. יושב הראש מאו אומר שסינים תושבי חוץ לארץ לא צריכים יותר להגיש בקשה לקבל רישיונות כניסה. כל מה שאני צריך הוא משהו שיוכיח את הזהות שלך, ונתת לי כזה. האם את רואה את עצמך כחסרת נתינות?"
"חסרת נתינות?"
"זה לא חוקי להיכנס לסין כאזרחית של ארצות־הברית," הוא אומר. "אז את חסרת נתינות?"
אני בת תשע־עשרה. אני לא רוצה להיראות כנערה בורה וחסרת ידע שברחה מהבית. אני לא רוצה להודות שאני לא מבינה בדיוק למה הכוונה במילים "חסרת נתינות".
"אני באה לסין בתגובה לקריאה לסינים פטריוטים מארצות־הברית לשרת את העם." אני מדקלמת דברים שלמדתי במועדון שלי בשיקגו. "אני רוצה לתרום לאנושות ולסייע בבניין הלאום!"
"טוב ויפה," אומר הפקח.
הוא שומט את הדרכון שלי לאחת המגירות ונועל אותה. זה מבהיל אותי.
"מתי אקבל את הדרכון שלי בחזרה?"
"לא תקבלי."
לא עלה בדעתי שאיאלץ לוותר על זכויותיי אם ארצה פעם לצאת מסין ולחזור לארצות־הברית. אני מרגישה שדלת נסגרת מאחורי. מה אעשה בשלב מאוחר יותר אם ארצה לצאת ולא יהיה לי מפתח? ואז מבליחות פניהן של אמי ודודתי לנגד עיניי ומבעבעים כל הרגשות הסוערים והעגומים שהתפרצו בימים האחרונים שלנו בצוותא. אני לא אחזור אף פעם. אף פעם.
"חובה לערוך חיפוש במטענם האישי של סינים תושבי חוץ לארץ," מכריז הפקח ומצביע על שלט שכתוב עליו: "הליך המכס כולל טיפול מועדף במטענם האישי של סינים תושבי חוץ לארץ". "אנחנו מחפשים פריטים אסורים והעברות חשאיות של מטבע זר."
אני פותחת את התיק שלי והוא נובר בתכולתו. הוא מחרים את החזיות שלי, וזה היה יכול להיות משעשע אם לא הייתי מופתעת ומפוחדת כל כך. הדרכון והחזיות שלי?
הוא נועץ בי מבט חמור. "אם המפקחת הראשית היתה כאן, היא היתה לוקחת גם את זו שאת לובשת. לפריטי לבוש ריאקציוניים אין מקום בסין החדשה. נא לזרוק את פריט הלבוש האסור הזה בהקדם האפשרי." הוא סוגר את המזוודה שלי ודוחף אותה הצידה. "עכשיו, כמה כסף הבאת איתך? את תצורפי ליחידת עבודה, אבל בינתיים לא נוכל להרשות לך להיכנס למדינה ללא אמצעי קיום."
אני מוסרת לו את ארנקי. הוא לוקח מחצית מהדולרים שלי ותוחב אותם לכיסו. אני שמחה שרוב הכסף נמצא בתחתונים שלי, אבל לא ציפיתי כלל לשחיתות כזו, וזה מאכזב מאוד. לאחר מכן סוקר אותי הפקח מכף רגל ועד ראש ובוחן בעיון את שמלת הכותנה הקלה והמנוקדת, שעכשיו אני נוכחת לדעת שאולי היתה טעות. הוא אומר לי להישאר במקום שבו אני נמצאת. אחרי שהוא יוצא אני חוששת שמה שקרה בהונג קונג יחזור על עצמו, אבל לאן ישלחו אותי עכשיו? אולי הצדק היה עם ג'ו ועם הדוד שלי. אולי עומד לקרות לי דבר ממש נורא. זיעה מתחילה לזלוג בשיפולי גבי.
הפקח חוזר עם כמה גברים נוספים, לבושים גם הם מדים בצבע ירוק־חאקי. פניהם לובשות חיוכים נלהבים. הם קוראים לי "דונג ג'ין". פירוש המילים הוא "חברה", אבל עם הקונוטציה שאת אדם בעל אותה רוח, אותן מטרות ואותן שאיפות. שמיעת המילה משפרת את הרגשתי. את רואה, אני אומרת לעצמי, לא היה לך ממה לחשוש. הם מעמידים אותי במרכז ומצטופפים סביבי, כדי שאפשר יהיה לצלם תצלום שלנו, מה שמסביר כמה מהעיכובים שחלו קודם. כעת הם מראים לי קיר מכוסה תמונות ממוסגרות של חלק מהאנשים שלדבריהם נכנסו לסין דרך המשרד הזה. אני רואה בעיקר גברים, כמה נשים וכמה משפחות. ולא כולם סינים, חלק מהם לבנים. קשה לי לקבוע מאין הם, אף שאם לשפוט על פי בגדיהם, הם לא נראים אמריקאים. אולי הם מפולין או ממזרח גרמניה, או מאיזו ארץ אחרת בגוש המזרחי. עד מהרה גם התצלום שלי יתנוסס על הקיר הזה. נחמד.
ואז שואלים הפקחים איפה אני מתכוונת לשהות. זה מביך אותי. הפקחים מבחינים בחוסר הביטחון שלי ומחליפים ביניהם מבטים מודאגים. חשדניים בעצם.
"את צריכה להגיד לנו איפה תשהי כדי שנוכל לתת לך לעזוב את המקום," אומר הפקח הראשי.
אני מטה את ראשי ומרימה אליהם את עיניי, רומזת שאני תמימה וחסרת אונים. לפני שנים למדתי את ההבעה הזו מדודתי באתר צילומים של סרט.
"אני מחפשת את אבא שלי," אני מתוודה, בתקווה שירחמו עלי. "אמא שלי הוציאה אותי מסין לפני שנולדתי. עכשיו חזרתי הביתה, אל המקום הנכון." עד כה לא שיקרתי, אבל אני זקוקה לעזרתם. "אני רוצה לחיות עם אבא שלי ולעזור לו בבניין הארץ, אבל אמא שלי לא הסכימה להגיד לי איפה למצוא אותו. היא הפכה אמריקאית מדי." אני מעווה את פניי כשאני אומרת את המילים האחרונות, כאילו זה הדבר המתועב ביותר עלי אדמות.
"איזה מין פועל הוא?" שואל הפקח הראשי.
"הוא אמן."
"אה, יפה," הוא אומר. "פועל תרבות." האנשים דנים במהירות באפשרויות. לבסוף אומר הפקח הראשי: "גשי אל האיגוד הסיני של פועלי האמנות. נדמה לי שעכשיו קוראים לזה פשוט איגוד האמנים. לסניף שנחאי. הם מפקחים על כל פועלי התרבות. הם יידעו בדיוק איפה למצוא אותו."
הוא רושם את ההנחיות, משרטט מפה פשוטה ואומר לי שאיגוד האמנים נמצא במרחק הליכה. האנשים מאחלים לי הצלחה, ואני יוצאת מצריף ביקורת הדרכונים ופוסעת אל הבּוּנד, הטיילת, לתוך ים האנשים שנראים בדיוק כמוני. צ'יינה טאון שבלוס אנג'לס היא מובלעת קטנה, ולא היו סינים רבים באוניברסיטת שיקגו. כאן יש יותר סינים מכפי שראיתי מימיי. גל של עונג גואה בקרבי.
אני עומדת על המעבר להולכי רגל שנראה כמעט כמו גן ציבורי ושגובל בשפת הנהר. לפנַי רחוב הומה בהמוני אנשים הרכובים על אופניים. כמעט שתים־עשרה בצהריים, כך שיכול להיות שכולם בהפסקת הצהריים, אבל אני לא בטוחה. בצידו האחר של הרחוב ניצבים לאורך הבונד בניינים ענקיים – כבדים יותר, הדורים יותר ורחבים יותר מכל בניין שראיתי בלוס אנג'לס – המתפתלים בעיקולי נהר וַאנְג־פּוּ. כשאני מסבה שוב את עיניי אל הנהר, אני רואה אוניות של הצי הסיני ואוניות משא בכל הגדלים ובכל הצורות. עשרות סירות סַמפַּן מקפצות על פני הנהר, כהמוני חרקי מים. מפרשיות סיניות צפות ומפרשיהן מורמים. מה שנראה כאלפי גברים – גופם חשוף עד לגובה המותן, והם לבושים מכנסי כותנה דקים המופשלים עד ברכיהם – מכניסים צרורות כותנה, סלים מלאים תנובה וארגזים ענקיים לתוך הספינות ומוציאים אותם מהן. דומה שהכול הולכים או באים.
אני מציצה במפה כדי לראות איפה אני נמצאת, מיישרת את המזוודה שלי בידי, מפלסת את דרכי בהמון האדם לעבר שפת המדרכה ומחכה שהאופניים ייעצרו כדי שאוכל לחצות את הכביש. הם לא נעצרים. ואין שום רמזור. וכל הזמן הודף אותי ומתנגש בי הזרם הבלתי פוסק של העוברים והשבים. אני מביטה באנשים אחרים הפוסעים לתוך להקות האופניים וחוצים את הכביש באומץ לב. בפעם הבאה שיירד מישהו משפת המדרכה אצמד אליו ואפסע מאחוריו, בתקווה שאהיה מוגנת בעקבותיו.
כשאני צועדת בדרך נַנְקינג איני יכולה שלא להשוות בין שנחאי לבין צ'יינה טאון, שמוצאם של מרבית התושבים בה הוא מקנטון או מחבל גוּאנדונג שבדרום סין. גם מוצאה של משפחתי מחבל גואנדונג, אבל אמי ודודתי גדלו בשנחאי. הן אמרו תמיד שהאוכל היה מתוק יותר והבגדים אופנתיים יותר בשנחאי. העיר היתה מושכת יותר – על המועדונים והריקודים, הטיולים הליליים לאורך הבונד ודבר אחד נוסף: צחוק. בילדותי שמעתי רק לעיתים רחוקות את אמי צוחקת, אבל היא היתה מספרת איך ציחקקה עם דודה מאי בחדרן, איך החליפה בדיחות עם בחורים צעירים ונאים ואיך צחקה רק בגלל שמחתה על כך שחיו במקום הנכון – בפריז של אסיה – בדיוק ברגע הנכון, לפני פלישת היפנים ולפני שסבתי, אמי ודודתי נאלצו לנוס משם על נפשן.
מה שאני רואה עכשיו בהחלט לא דומה לשנחאי שאמי ודודתי סיפרו לי עליה. אני לא רואה נשים זוהרות הפוסעות ברחובות, סוקרות את חלונות הראווה של חנויות הכולבו ובוחנות את האופנות האחרונות שנשלחו מפריז או מרומא. אני לא רואה זרים המתנהגים כאילו הם בעלי המקום. יש רק סינים בכל מקום. כולם מתרוצצים ואין בחזותם שום דבר אופנתי. הנשים לובשות מכנסי כותנה וחולצות כותנה קצרות שרוולים, או חליפות כחולות פשוטות. כעת, כשאני מרוחקת יותר מהנהר, הגברים לבושים יפה יותר מפועלי הסיפון. הם לובשים חליפות אפורות – מה שכינה אבא שלי בלגלוג "חליפות מאו". איש לא נראה רזה מדי או שמן מדי. איש לא נראה עשיר מדי, ואני לא רואה את הקבצנים או את נהגי הריקשות שאמי ודודתי התאוננו עליהם תמיד.
יש רק בעיה אחת. אני לא מצליחה למצוא את איגוד האמנים. שנחאי היא שתי וערב של רחובות, ועד מהרה אני הולכת לאיבוד. אני פונה בדרכים צדדיות ונכנסת לסמטאות, ובסופו של דבר נקלעת לחצרות ולרחובות ללא מוצא. אני מבקשת הנחיות, אבל האנשים הודפים אותי או לוטשים בי עיניים כי אני נראית זרה. נדמה לי שהם מפחדים לדבר עם מישהי שנראית שונה כל כך. אני נכנסת לכמה חנויות לבקש עזרה, אבל כולם אומרים שלא שמעו מימיהם על איגוד האמנים. כשאני מראה להם את המפה שלי, הם מציצים בה, מנענעים את ראשיהם לשלילה ודוחפים אותי בחוסר נימוס אל מחוץ לחנויות שלהם.
אחרי פרק זמן שנראה כשעות תמימות שבהן האנשים דוחים אותי, מתעלמים ממני בכוונה או הודפים אותי במרפקיהם, אני נוכחת לדעת שהלכתי לגמרי לאיבוד. אני גם רעבה עד מוות ומסוחררת וחלשה מהחום, ואני מתחילה לפחד. זאת אומרת, ממש־ממש לפחד, מפני שאני נמצאת בעיר לא מוכרת בעברו השני של העולם, רחוקה מכל אדם שמכיר אותי, ואנשים לוטשים בי מבטים כי אני נראית זרה כל כך בשמלה המנוקדת המטופשת שלי ובסנדלים הלבנים. מה אני עושה כאן?
אני עומדת לפרוץ בבכי, אבל אני חייבת להחזיק מעמד. אני ממש חייבת. תחשבי! אצטרך למצוא בית־מלון. אני צריכה לחזור אל הבונד ולהתחיל מחדש בחיפושים. אבל קודם כול, אני צריכה לאכול ולשתות משהו.
אני מצליחה לחזור אל דרך ננקינג, ולאחר הליכה קצרה מגיעה אל גן ציבורי ענקי, שם אני רואה כמה עגלות של רוכלים. אני קונה כמה מאפים מלוחים, ממולאים בבשר חזיר טחון ובעשבי תיבול ירוקים קצוצים ועטופים בפיסת נייר שעווה. מעגלה נוספת אני קונה תה המוגש בספל חרס עבה, ומתיישבת על ספסל סמוך. המאפה טעים להפליא. התה הלוהט גורם לי להזיע עוד יותר, אבל אמא שלי טענה תמיד שספל תה חם ביום לוהט מצנן את הגוף. עכשיו כבר לפנות ערב, אבל מעלות החום לא צנחו כלל. עדיין לח כל כך – ללא משב רוח – שבאמת קשה לי להחליט האם התה מצנן את גופי או לא. ובכל זאת האוכל והמשקה נוסכים בי מרץ.
הגן הציבורי הזה אינו דומה לשום גן ציבורי שהייתי בו מימיי. הוא ענקי, שטוח, ונראה כמשתרע על פני רחובות רבים. חלק גדול ממנו מרוצף, כך שנראה שהוא מיועד יותר לאספות המוניות ופחות למשחקים ולבילויים. אבל בכל זאת יש בו סבתות רבות המשגיחות על ילדים קטנים. התינוקות קשורים במנשאים לגבותיהן של הסבתות. הפעוטות מהדסים במכנסיים עם חריץ באזור המפשעה. אני רואה ילדה קטנה אחת משתופפת על העקבים שלה ועושה פיפי ישר על הארץ! כמה מהילדים האחרים – שגילם לא עולה על חמש שנים – משחקים במקלות. סבתא אחת יושבת מולי על ספסל. הנכדה שלה נראית בערך בת שלוש, והיא ממש מתוקה. השיער שלה קשור בסרטים, כך שהוא מבצבץ מהראש שלה כמו פטריות קטנות. הילדה לא מפסיקה לנעוץ בי מבטים. אני בטח נראית לה כמו ליצנית. אני מנופפת אליה בידי. היא מסתירה את עיניה בחיקה של סבתה. היא מציצה בי שוב, אני מנופפת אליה, והיא טומנת שוב את פניה בחיקה של סבתה. אנחנו עושות את זה כמה פעמים עד שהילדה הקטנה מנענעת את אצבעותיה בכיוון שלי.
אני מחזירה את ספל החרס שלי לרוכל, וכשאני חוזרת אל הספסל כדי לקחת את המזוודה שלי, הקטנה עוזבת את ביטחון חיקה של סבתה וניגשת אלי.
"נִי האו מָה?" אני שואלת. "מה שלומך?"
הקטנה מצחקקת וחוזרת במרוצה אל סבתה. אני ממש צריכה ללכת, אבל הילדה מקסימה כל כך. ומעבר לזה, המשחק איתה מעניק לי את התחושה שמקומי כאן ושהכול יבוא על מקומו בשלום. היא מצביעה עלי ולוחשת משהו באוזני סבתה. הזקנה פותחת תיק, מפשפשת בו ומניחה משהו בכף ידה הזעירה של נכדתה. הקטנה חוזרת, נעמדת מולי, מושיטה את זרועה ומגישה לי מצייה חריפה.
"שְיֶה־שְיֶה."
הילדה מחייכת כשאני מודה לה. אחר כך היא מטפסת, מתיישבת לידי ומתחילה לנדנד את הרגליים וללהג על הא ועל דא. חשבתי שאני שולטת טוב למדי בניב של שנחאי, אבל אני לא מבינה אותה טוב כפי שקיוויתי. לבסוף סבתא שלה ניגשת אלינו.
"פגשת את האכזבה שלנו," היא אומרת. "בעלי ואני מקווים שזה יהיה נכד בפעם הבאה."
שמעתי דברים כאלה כל חיי. אני טופחת על ברכה של הילדה, מחוות אחווה.
"את לא נראית משנחאי," ממשיכה הזקנה. "את מפקין?"
"אני מרחוק," אני עונה, כי אני לא רוצה לשטוח את כל הסיפור שלי. "באתי לכאן לבקר את אבא שלי, אבל הלכתי לאיבוד."
"לאן את צריכה להגיע?"
אני מראה את המפה שלי.
"אני יודעת איפה זה," היא אומרת. "נוכל לקחת אותך לשם, אם את רוצה. זה בדרך שלנו הביתה."
"אני אודה לכן מאוד."
כעבור כמה דקות אנחנו מגיעות אל איגוד האמנים. אני מודה לזקנה. אני מציצה בתיקי, מוצאת את הגליל האחרון של הסוכריות ומושיטה אותו לקטנה. היא לא יודעת מה לעשות בזה.
"זו סוכרייה," אני מסבירה. "ממתק למתוקה." זיכרון של דודתי האומרת זאת מעורר בי דקירה חדה של צער. נסעתי רחוק כל כך, ובכל זאת אמי ודודתי נמצאות כאן איתי.
לאחר שאנו מחליפות כמה מילות תודה נוספות, אני פונה ונכנסת לתוך הבניין. קיוויתי שיהיה בו מיזוג אוויר, אבל באולם הכניסה שורר חום מחניק בדיוק כמו ברחוב. אישה בגיל העמידה יושבת במרכז האולם מאחורי שולחן הכתיבה. היא מחייכת ומורה לי לפסוע קדימה.
"אני מחפשת אמן בשם לי ג'ה־גה," אני אומרת.
חיוכה של האישה דועך ופניה מקדירות. "הגעת מאוחר מדי. האספה כמעט הסתיימה."
אני עומדת שם, נבוכה.
"אני לא מתכוונת להכניס אותך פנימה," היא אומרת בחריפות ומורה בתנועת יד נרגזת על דלתות כפולות.
"את רוצה להגיד שהוא נמצא שם? עכשיו?"
"ברור שהוא נמצא שם."
אמא שלי היתה אומרת שצו הגורל היה שאמצא את אבי בקלות רבה כל כך, אבל אולי זה רק צירוף מקרים. יש לי מזל, בכל אופן, גם אם זה רק מזל של שוטים. אבל אני בכל זאת לא מבינה למה פקידת הקבלה לא מוכנה להכניס אותי פנימה.
"אני צריכה לראות אותו," אני מפצירה בה.
באותו רגע בדיוק נפתחות הדלתות, וחבורת אנשים נוהרת החוצה.
"הנה הוא," אומרת פקידת הקבלה ומעווה את פרצופה בבוז.
היא מצביעה על גבר גבוה המרכיב משקפיים בעלי מסגרת מתכת. שערו ארוך למדי וצונח על מצחו. הוא בהחלט בגיל הנכון – בן ארבעים וחמש בערך – והוא יפה תואר להדהים. הוא לבוש בחליפת מאו, אבל החליפה הזו שונה מהחליפות שראיתי ברחוב. היא מגוהצת למשעי וגזורה היטב, והאריג נראה משובח יותר. אבי הוא ודאי אדם ידוע ובעל עמדה בכירה, משום שיתר האנשים פוסעים קרוב אליו וממש הודפים אותו אל הרחוב.
כשהם יוצאים מהבניין אני נחפזת אחריהם. אחרי שהם עולים הם מתפזרים ונעלמים בהמון הולכי הרגל. זד־ג'י עומד דומם לרגע ומביט מבעד לבניינים בחתימת שמיים לבנים. אחר כך הוא נאנח, מנענע את כפות ידיו כאילו מבקש להשתחרר מהמתח, ומתחיל ללכת. אני פוסעת מאחוריו, לופתת עדיין את המזוודה שלי. מה יהיה אם אגש אליו ואבשר לו שאני הבת שלו? אני לא מכירה אותו, אבל אני מרגישה שזה לא הרגע המתאים. וגם אם היה נדמה לי שזה הרגע המתאים, אני מלאה חששות. לפתע הוא נעצר בצומת, ואני משתהה לצידו. הוא חייב לשים לב אלי מפני שאני נראית שונה כל כך –הרי כל אדם אחר הבחין בי – אבל הוא נראה טרוד במחשבותיו לחלוטין. אני צריכה להגיד משהו. שלום, אתה אבא שלי. אני לא מסוגלת לעשות את זה. הוא מציץ בי. עדיין לא הבחין בדבר. לאחר מכן הוא חוצה את הכביש.
הוא נכנס לסמטה שקטה יותר. בניינים בעלי חזות רשמית מפנים את מקומם לדירות ולחנויות שכונתיות קטנות. הוא פוסע בכמה רחובות ולאחר מכן נכנס לשביל רחב, שמשני צידיו בתים נאים בסגנון מערבי, בני שתיים ושלוש קומות. אני נשארת בפינת הרחוב כדי לראות לאן הוא הולך. הוא חולף על פני שלושת הבתים הראשונים, ואחר כך פותח גדר כלונסאות נמוכה, נכנס לחצר, עולה במדרגות אל המרפסת ונעלם מבעד לדלת הקדמית. אני פוסעת כמה צעדים בשביל. אני רואה חתימות דשא, סחלבי צימבּידיום פורחים וגפנים מטפסות. אופניים נשענים על המרפסות, וכביסה תלויה על כלונסאות המזדקרים מן החלונות. הבתים עצמם מקסימים – בעלי גגות רעפים, חזיתות מסוידות יפה וסבכות ברזל עם דוגמאות בנוסח אר־דקו שמכסות את החלונות, משמשות כעיניות לדלת וכעיטורים לאורך המרזבים וסביב חריצי הדואר.
לא כך תיארו ג'ו והמרצים שלנו את סין האדומה. ציפיתי לראות שכונה קומוניסטית צנועה וחסכונית, אולי אפילו דירת חדר של אמן. תחת זאת אבי מתגורר בבית מהודר בסגנון אר־דקו עם גן מקסים. מה זה אומר עליו בדיוק?
אני נושמת נשימה עמוקה, עולה במדרגות ומצלצלת בפעמון.
מיקי –
חלומות על אושר
ספר המשך, זה לא היה כתוב בשום מקום, לספר “נערות שנחאי”, אבל אני תמיד קורא סדרות מהסוף להתחלה, מאז שהייתי ילד, עניין של מזל שכזה, אז בקיצור, סםר טוב וקריא, מעניין ביותר, ועכשיו אלך להשיג את הספר הראשון
לימור –
חלומות על אושר
ספר טוב, נהנתי לקרוא, עלילה ודמויות מעניינות מאוד, כתיבה טובה, העביר לי את הזמן בכיף ממליצה בחום.
נופר –
חלומות על אושר
זה ספר ראשון שקראתי של הסופרת ליסה סי. בהחלט אהבתי את הספר ולמדתי דרכו על תקופת מאו צה-טונג ומה עברו הסינים בתקופתו. ממליצה.