חלומות רכבת

בקיץ 1917 לקח רוברט גְרֵיינְייר חלק בניסיון להרוג פועל סיני שנתפס או בכל אופן הואשם בגניבה מהמחסנים של חברת הרכבות סְפּוֹקֶן אינטרנשונל באצבע של מדינת איידהו.

שלושה מעובדי מסילת הברזל לכדו את הגנב וגררו אותו במעלה הגדה הארוכה לעבר הגשר שהלך ונבנה בגובה חמישים רגל מעל נהר מוֹיֵי. להג מונוטוני מהיר שפע מהסיני בכמויות. הוא התנועע והתפתל כמו סמור בתוך שק, מצליף באגרופו החופשי לאחור באיש שמשך אותו בצווארו. כשעברה החבורה הזאת על פניו של גריינייר והוא ראה שהם במצוקה מסוימת, נחלץ לעזרה ומצא את עצמו מחזיק באחת מכפות רגליו היחפות של העבריין. האיש שמולו, מר סירְס מהנהלת ספוקן אינטרנשונל, החזיק את האסיר בבית השחי אחיזה כמעט חסרת תועלת, והיה היחיד בין כולם, פרט לסיני הלא מובן, שדיבר במהלך החלק הקשה ביותר של עמלם: "בחורים, תהרגו אותי אם נגיע אי פעם לסוף העלייה הזאת!" אז אנחנו סוחבים אותו כל הדרך? היתה השאלה שרצה גריינייר לשאול, אבל נמלך בדעתו והעדיף לחסוך אוויר לצורך המאבק. סירס צחק פעם אחת, פניו חיוורים מעייפות ואימה. כולם נפלו באבק הדרך וקמו, ושוב נפלו, בעוד הסיני ממלל בלי פשר ומבהיל את ארבעתם עד כדי כך, שמה שלא היה בדעתם מלכתחילה, עכשיו הוא היה חשוב כמת אפילו יותר. שום דבר פחות מהשלכתו מראש תמוכות הגשר לא בא בחשבון.

הם הגיעו לצד האחרים, חבורה של תריסר גברים שעצרו ממלאכתם בשמש, נשענו על כליהם וניגבו זיעה וצפו בדבר הזה. גריינייר נאחז בעווית בכף רגלו הקרנית של הסיני, והאיש עם כף הרגל האחרת הרפה וישב מתנשם באבק וספג בעיטה בעין לפני שגריינייר השתלט על האיבר הנחבט לכל עבר. "זה היה סתם בשביל הבידור. בשביל הבידור," אמר האיש היושב באבק, ולבעל בריתו שם אמר, "קדימה, גֶ'ל טוּמִיס, בוא נרד מזה." "אני לא יכול לעזוב," אמר אותו מר טומיס, "כי זה אני שמחזיק אותו בצוואר!" וצחק כשמשב של בלבול חולף על פניו. "טוב, אני מחזיק אותו!" אמר גריינייר, תופס את שתי רגליו של השד הקטן ומהדק את חיבוקו סביבן. "אני מחזיק את הממזר, ואני האיש שלכם!"

חוליית המוציאים להורג הגיעה אל אמצע המִמתח האחרון שבנייתו הושלמה, שישים רגל מעל לזרם השוצף, ועשתה כל מאמץ להשליך את הסיני למטה. אבל הוא גבר עליהם כשנצמד לזרועותיהם ולשוקיהם, מייבב את הקשקשת שלו, עד שפתאום הרפה ולפת את הקורה שמתחתיו ביד אחת. בלי קושי השתחרר משוביו בבעיטה, שהרי ממילא ניסו להשיל אותו מעליהם, ועבר לצד האחר, גופו מיטלטל מעל לערוץ, והתקדם יד אחר יד מעל לנהר על שלד הפיגום של הממתח הבא. רעו של מר טומיס מיהר ובא, מאזן את עצמו על אחת הקורות, ובעט באצבעותיו של הבחור. הסיני דילג מקורה לקורה במורד השתי–וערב של המבנה כמו לוליין בקרקס. כמה מהפועלים הריעו לבריחתו, ואילו אחרים, אף שלא היו בטוחים למה רודפים אחריו, צעקו שצריך לעצור את המנוול. מר סירס הוציא מהנדן שעל חגורתו אקדח תופי עתיק גדול, וירה את ארבעת כדוריו, ללא הועיל. הסיני כבר נגוז.

***

כשצעד רגלי הביתה אחרי האירוע הזה, סטה גריינייר מדרכו שני מייל אל החנות שבכפר המסילה מֵדוֹאוּ קְרִיק כדי לקנות בקבוק של סַרסָפָּרִילָה הוּד לאשתו, גלאדיס, ולבתו התינוקת, קייט. היה לו חם כשעלה במדרון בין העצים אל הבקתה, ולפני שעבר את המייל האחרון עצר והתרחץ בנהר המויי, במקום עמוק במעלה הזרם מהכפר.

זה היה בשבת בלילה, ובהכנה לקראת הערב נאספו שם כמה אנשים מצוות המסילה במדואו קריק, רחצו בבגדיהם והתיישבו על הסלעים להתייבש בטרם תיטוש שארית אור היום את הגיא. הגברים השאירו את נעליהם ואת מגפיהם בצד וטבלו במים עד כתפיהם, שואגים ומתיזים. רבים מהם כבר לגמו ויסקי מבקבוקים שטוחים בעודם יושבים ורועדים מקור לאחר הרחצה. פה ושם הזדקרו מפני המים זרוע ויד אוחזת כובע מרופט כשמישהו הרטיב את ראשו. גריינייר לא הכיר אף אחד, התבדל לעצמו ופקח עין על מגפיו ועל בקבוק הסרספרילה שלו.

כשהלך הביתה בחשכה הנופלת גריינייר כמעט פגש את הסיני בכל מקום. סיני בדרך, סיני ביער. סיני צועד בלאט, ידיו מידלדלות מזרועות דמויות חבל. סיני מגיח מהנחל בצעדי מחול כמו עכביש.

***

הוא נתן את המשקה של הוּד לגלאדיס. היא ישבה זקופה במיטה ליד התנור, מצוננת, והניקה את התינוקת. היא יכלה אמנם להתעלם מהמחלה בקלות, לעשות את הכביסה ולחתוך תפוחי אדמה וטרוטה לארוחת ערב, אבל היה זה מהרגלם להניח לה לשכב עם בקבוק או שניים של השיקוי המתוק מתוצרת הוּד כשכאב לה הראש ונסתם לה האף, ולקחת חופש ממטלות כאלה. גם בתו התינוקת של גריינייר נראתה מצוננת. עיניה היו מכוסות קרום והנזלת בעבעה ונתלתה על נחיריה בשעה שינקה ונחרה על חזה אימה. קייט היתה בת ארבעה חודשים, ועדיין קירחת לגמרי. לא נראה שהיא מזהה אותו. מחלתה הקטנה לא תפגע בה כל עוד לא יתפתח ממנה שיעול.

עכשיו עמד גריינייר ליד השולחן בבקתה בת החדר היחיד ודאג. הסיני, היה בטוח, קילל אותם חזק כשהם גררו אותו איתם, ודברים רעים יכולים לצמוח מזה. אף על פי שהיה מופתע עכשיו מהתזזית של אחר הצהריים, מבולבל מהאלימות, ומאיך שנסחף בה כמו זרע ברוח, עדיין הצטער גריינייר הצעיר שהם לא הספיקו להרוג את הסיני לפני שקילל אותם.

הוא ישב על שפת המיטה.

"תודה, בוב," אמרה אשתו.

"את אוהבת את הסרספרילה שלך?"

"כן, בוב. אוהבת."

"נראה לך שקייט הקטנה יכולה להרגיש את הטעם שלה מהפטמה שלך?"

"בטח יכולה."

***

לילות רבים הם שמעו את הרכבת של ספוקן אינטרנשונל חולפת בדרכה צפונה דרך מדואו קריק, שני מייל במורד העמק. הלילה השריקה המרוחקת העירה אותו, והוא מצא את עצמו לבדו במיטת הקש.

גלאדיס היתה ערה עם קייט, מגרדת פתיתים קרים של שיבולת שועל מבושלת מדופנות הסיר ונותנת לתינוקת לינוק את הדייסה הזאת מקצה אצבעה.

"כמה היא מבינה, לפי דעתך, גלאדיס? כמו גור כלבים, לפי דעתך?"

"גור כלבים יכול לחיות בכוחות עצמו אחרי שהכלבה גומלת אותו," אמרה גלאדיס.

הוא חיכה שתסביר מה זאת אומרת. היא היתה מקדימה אותו לעתים קרובות במחשבה שלה.

"ילד–אדם לא היה יכול לעשות את זה," אמרה, "פשוט ללכת ולחיות אחרי שנגמל. כלב יודע יותר מתינוק עד שהתינוק יודע את המילים שלו. אבל לא רק מעט מילים. גם כלב שגידלו אותו בבית יודע כמה מילים ־ בערך כמו תינוק."

"כמה מילים, גלאדיס?"

"אתה יודע," אמרה, "את המילים לתרגילים שלימדו אותו והדברים שאומרים לו לעשות."

"אז תגידי כמה מהמילים, גלאד." היה חושך והוא רצה להמשיך לשמוע את קולה.

"טוב: תפוס, ובוא, וארצה, ושכב, וגלגול. כל מה שהוא יודע לעשות, הוא מבין את המילים."

בחשכה הרגיש שהעיניים של בתו מכוונות אליו כמו עיני חיה שנדחקה לפינה. זה היה רק תעתוע שבא מהמחשבות שלו, אבל שלח זרם קר במורד עמוד השדרה שלו. הוא הצטמרר והעלה את שמיכת הפוך עד צווארו.

כל חייו יכול היה רוברט גריינייר להיזכר ברגע המסוים הזה באותו לילה מסוים.