חמישה ימים ואיש אחד

היא

למה לא טיילנו יחד בדיוטי פרי? ולמה הוא לא ישב לצידי בטיסה? לא יכלו להושיב אותו על הכיסא הצמוד לשלי במקום את שתי הזקנות החביבות הללו שמדברות רק צרפתית? אז מה אם אני כל הזמן חושבת על מישהו אחר. עבר כל כך הרבה זמן מאז שפגשתי מישהו נחמד, שהייתי מוכנה להסתפק רק בו ובמבט שלו. הזקנות היו מקסימות, אבל לא הבנתי מילה ממה שהן אמרו לי. לדעתי, מישהו כאן טעה, בטח האחראי על הסיפורים הרומנטיים או האחראי על חברת התעופה. מישהו היה צריך לארגן שבמקרה הוא ישב על הכיסא לצידי במטוס, וכך אוכל לחייך אליו במבוכה. הוא נראה לי איש כזה שלא ינסה להכניס אותי למיטה בדייט הראשון, כמו כל אלה שיצאתי איתם, אלא אחד שיקשיב לכל המילים שלי.

את בכלל לא מכירה אותו, אולי הוא בדיוק כמו כולם?

לפחות היינו יכולים לדבר קצת בטיסה, להפסיק את כל להקת המחשבות שלי. חסר לי לדבר עם מישהו.

אני רואה אותו עומד בצד השני של המסוע בין כל האנשים, ממתין למזוודה שלו. אולי אתקרב אליו קצת ואלך לכיוונו, כבדרך אגב, בלי להתכוון יותר מדי?

את ממש נועזת, שוברת את כל הכללים והחוקים. שיא הנועזות את.

למה חושבים שלהיות נועזת זה כל כך טוב? אני בסך הכול רוצה למצוא מישהו שיחבק אותי ושיהיה איתי, אף על פי שאני רוב הזמן מתביישת ולא אוהבת איך שהגוף שלי נראה בסקס ומתעקשת לעשות אהבה בחושך.

איך הגעת לחשוב עכשיו על סקס באמצע שדה התעופה? את לא קצת פתטית מדי וקצת מבוגרת מדי שאת חושבת על מישהו שבקושי החלפת איתו כמה משפטים לפני הטיסה?

ברור שאני לא פתטית, אני סתם משחקת משחק קטן עם עצמי אם הוא יאמר לי משהו או לא. זה לא שיהיה בינינו משהו, אני בסך הכול בדרך לחופשה רומנטית ומשעממת עם עצמי, והוא? בטח יש לו איזו חברה צרפתייה שממתינה לו כאן בשדה.

אני מתקדמת לכיוונו, חולפת על פני האנשים, מקווה שהמזוודה שלו לא תגיע והוא ייעלם לי.

תלכי לאט, כבדרך אגב, כאילו את סוקרת את המזוודות שבמסוע.

לאט־לאט מזוודה שלו, לא להגיע עכשיו. אני נעמדת במרחק כמה אנשים ממנו, מנסה להעיף אליו מבטים ורואה שהוא עוקב אחריי במבטו. כשהוא רואה שאני מסתכלת, הוא מעקם פרצוף של איש הסובל בהמתנה למזוודות, כאילו עוד רגע ימות משעמום. הפרצוף לא ממש מצליח לו, אבל לי הוא גורם לחייך.

את צריכה לומר לו משהו.

אני מנסה להמציא משהו מקורי, אבל אני רואה את המזוודה הענקית שלי מתקרבת וחייבת להתרכז בלתפוס אותה ולמשוך אותה, וקצת מסתבכת. אני מרגישה אותו ניגש לעזור לי ותופס אותה בשבילי. לרגע הידיים שלנו נוגעות, והמזוודה ניצבת על הגלגלים באולם ומוכנה לצאת לדרך, ועוד אין לי אף משפט מתוחכם לומר לו.

"תודה רבה." אני מרימה אליו את עיניי ומחייכת.

"תיהני בחופשה," הוא עונה.

ואחרי זה נגמרו לי המילים. מרוב שאני נבוכה, אני לא מצליחה לחשוב על כלום, לכן אין לי ברירה ואני מביטה בו פעם אחרונה ומסתובבת ופונה לכיוון היציאה, גוררת את המזוודה שלי כאילו הייתה היפופוטם אפור על גלגלים.

תיהני בחופשה? זה כל מה שהיה לו לומר לי? מצאתי חן בעיניו עד כדי כך שהוא הצליח להוציא שתי מילים מדהימות כאלה? או שאולי הוא לא יודע לדבר. לא נראה לי, דווקא לפני הטיסה היה מאוד נחמד לפטפט איתו בתור לבידוק של הביטחון. אז כנראה שלא ממש מצאתי חן בעיניו, והוא רק מנומס אליי. מזל שלא היה לי את האומץ להתחיל איתו, בטוח החברה הצרפתייה שלו ממתינה לו עכשיו בשער היציאה.

כדאי מאוד שתשכחי ממנו. סך הכול בחור מנומס שהחליף איתך כמה משפטים סתמיים בתור, את יכולה להישאר עם מחשבות הדיכאון שלך.

אני שונאת את החברה הצרפתייה שלו.

הוא

תיהני בחופשה?  זה הדבר הכי מוצלח שיכולת לומר לה? לא יכולת לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה או לומר לה שהיא מוצאת חן בעיניך?

עד שאזרתי אומץ לומר לה שאשמח להיפגש איתה, היא הסתובבה והלכה. מזל שלא הצעתי לה משהו. בטח יש לה כבר תוכניות, והיא לא מעוניינת בהצעות נוספות ממישהו שלא ממש מצא חן בעיניה. זה לא ממש משנה, ממילא אני רגיל להיות לבד. איפה המזוודה שלי? למה היא לא מגיעה? אני מרגיש כמו אידיוט. עומד וממתין למזוודה שלי, שמסרבת להגיע, כדי שאוכל לרוץ אחריה ולהגיד לה משהו. מה אני אגיד לה?

אני אוסף את המזוודה שלי מהמסוע וגורר אותה במהירות, חולף על פני שוטרי המכס המנומנמים ומגיע לאזור היציאה. כמובן שהיא כבר לא נמצאת כאן, ואני הולך במהירות במסדרון הרחב, חולף על פני העוברים ושבים ומחפש אישה אחת במעיל אפור ומזוודה אפורה ענקית בין כל הקהל. והינה היא מולי, עומדת במרכז הרחבה ומביטה בשלט הכוונה גדול, מנסה להבין לאן ללכת.

"סליחה?" אני נוגע לה בכתף, והיא נעצרת ומביטה בי. היא קצת מופתעת, אבל מחייכת כשרואה שזה אני. אני מודה שאני קצת מתרגש. מתרגש וגם מתנשם מההליכה המהירה. אני לא נוהג לעשות את זה ומחפש את המשפט המתאים לומר לה. "אני לא כל כך טוב בדברים האלה, ואנחנו לא ממש מכירים, אבל אשמח להיפגש איתך לעשות משהו יחד," אני פולט במהירות את כל מה שעובר לי בראש. היא מביטה בי ומקשיבה, כאילו היא חושבת על מה שאמרתי. "גם את הגעת לכאן לחופשה? כי אמרתי לך קודם שתיהני בחופשה, אבל אני בכלל לא בטוח שאת כאן בחופשה."

 תשתוק כבר, היא תברח ממך.

"כן," היא עונה לי ומחייכת, "גם אני בחופשה."

"אשמח להיפגש איתך לקפה או לטייל יחד, אבל רק אם זה מתאים לך," אני מסייג, כדי לתת לה תירוץ מנומס לדחות אותי.

תשתוק כבר.

"בשמחה, תרשום." היא מהססת לשנייה ולאחר מכן אומרת לי את מספר הטלפון שלה, ואני ממהר להוציא את המכשיר שלי מהכיס ומקליד אותו. מראה לה ומוודא שהקלדתי נכון.

"אבל תתקשר," היא אומרת לי, כשאני מחזיר את המכשיר לכיס מכנסיי. היא עומדת עוד שנייה, נראה לי שהיא מצפה שאגיד לה עוד משהו. אני מנסה לחשוב על איזה רעיון או הצעה מקורית ומעניינת, שתחשוב שאני מיוחד, אבל היא כבר מסתובבת והולכת, ממשיכה במסדרון הארוך עם המזוודה הענקית שלה, ואני מביט אחריה, הולכת ומתרחקת ממני. אישה אחת במעיל אפור נעלמת בתוך מאות האנשים החוצים את האולם והולכים לכיוונים שונים.

היא

אבל תתקשר? מאיפה יצאו לי המילים האלו? אבל תתקשר? עכשיו הוא בטוח יחשוב שאני נואשת. מזל שאספתי את עצמי והלכתי מהר. מי יתקשר אליי אחרי הפגנת נואשות כזאת? הכול משום שהוא הפתיע אותי ככה. תמיד כשמפתיעים אותי, אני מתחילה לדבר שטויות. אני כזאת מטומטמת.

אני מתקדמת בין האנשים בטרמינל, מחפשת את תחנת הרכבת וחושבת על האיש שפגשתי. אולי הוא בכל זאת יתקשר אליי, אף שהוא חושב שאני נואשת. לפחות הוא ניסה להתחיל איתי. אני חייבת להמשיך הלאה או לפחות לנסות ליהנות בחופשה הזאת. איך הוא בכלל יתקשר אליי? הוא שכח לשאול אותי מה השם שלי.

תשכחי ממנו, הוא לא יתקשר.

הטלפון שלי מצלצל, ואני נעצרת ומוציאה אותו מהתיק.

"יש לי בעיה." אני שומעת את הקול שלו. "אני לא ממש יודע איך קוראים לך." אני צוחקת בקול ואומרת לו. "היית רוצה להיפגש איתי לקפה? אני יודע שאני צריך להמתין עכשיו איזה יום או יומיים של נימוס לפני שאני מתקשר אלייך, אבל ירדתי עכשיו מטיסה ופגשתי אותך שוב, ואת נראית לי נחמדה והשילוב של קפה נראה לי מתאים."

"מתי?" אני שואלת אותו, משכנעת את עצמי שזה הדבר הנכון לעשות.

"עכשיו, כאן בטרמינל."

"איפה אתה?"

"אין לי מושג. בטרמינל, ליד חנות שמוכרים בה עיתונים ועוד כל מיני דברים." אני שומעת אותו צוחק.

"אני באה לקראתך." אני מסתובבת והולכת בכיוון ההפוך לאורך המסדרון הרחב. מחפשת בין כל האנשים אחר בחור עם חיוך, שעומד ליד חנות שמוכרים בה עיתונים ועוד כל מיני דברים.

"שוב שלום," הוא אומר לי ולוחץ את ידי, כשאני מוצאת אותו. "אפשר להציע לך קפה?"

"רגע, קודם יש לי שאלה."

"כן?"

"בכלל לא ידעת מה השם שלי. מה רשמת ליד המספר שלי בטלפון שלך?"

הוא חושב שנייה כמנסה להיזכר, מוציא את הסמארטפון שלו ומקריא לי, "אישה מקסימה עם מזוודה אפורה ענקית בשדה התעופה בפריז." הוא מחייך אליי. "פשוט, לא?"