חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט

הקטקליזם השני התחיל במעגל החיים האחד־עשר שלי, ב-1996. גססתי בדרכי הרגילה והלכתי וחמקתי מהעולם בערפל חמים של מורפיום שאותו היא קטעה כמו קוביית קרח המחליקה במורד הגב.

היא הייתה בת שבע, אני בן שבעים ושמונה. לה היה שיער בלונדיני חלק אסוף בקוקו ארוך שהשתפל על גבה; לי היה שיער לבן, או לפחות שרידי שיער לבן. אני לבשתי חלוק בית חולים שנועד ליצור שפלות רוח נטולת זהות; היא לבשה מדי בית ספר תכולים וכובע לבד. היא התיישבה על קצה מיטתי, רגליה משתלשלות מטה, והביטה עמוק אל תוך עיניי. היא בחנה את מוניטור הלב המחובר לחזי, ראתה איפה ניתקתי את ההתראה, בדקה לי את הדופק ואמרה, "כמעט החמצתי אותך, דוקטור אוגוסט."

הגרמנית שבפיה הייתה בעלת מבטא ברלינאי מצוחצח, אבל היא יכלה לפנות אליי בכל אחת משפות העולם ועדיין להישמע מכובדת. היא גירדה את החלק האחורי של רגלה השמאלית, כי גרבי הברך הלבנים שלה התחילו לגרד לה מהגשם שירד בחוץ. תוך כדי התגרדות היא אמרה, "אני צריכה שתעביר הודעה אחורה בזמן. אם אפשר בכלל לומר שלזמן יש חשיבות כאן. מכיוון שלמרבה הנוחות אתה עומד למות, אבקש ממך להעביר אותה לאגודות של מוצאך, כפי שהועברה אליי."

ניסיתי לדבר, אבל המילים התערבבו על לשוני ולא אמרתי דבר.

"העולם מתקרב לקצו," היא אמרה. "ההודעה נמסרה שוב ושוב מילד למבוגר ועברה אחורה לאורך הדורות ממרחק אלף שנים. העולם מתקרב לקצו ואנחנו איננו יכולים למנוע זאת. אז עכשיו זה תלוי בכם."

גיליתי שתאית היא השפה היחידה שניאותה לצאת מפי בצורה מובנת ולו במעט, והמילה היחידה שהצלחתי איכשהו לבטא הייתה, למה?

לא, עליי להוסיף, למה העולם מתקרב לקצו?

למה זה משנה?

היא חייכה והבינה את כוונתי גם בלי שביטאתי אותה במפורש. היא רכנה אליי ומלמלה באוזני, "העולם מתקרב אל קצו, מטבע הדברים. אבל קץ העולם מגיע מהר יותר."

כך התחיל הסוף.