חנות הספרים של שבורי הלב

 1

היא לא נשארה זמן רב, יחסית לחיי נישואים. שנה ועשרה חודשים. גם הפתק שלה היה קצר: אני עוזבת. לא יודעת מה להגיד. באהבה, טרוּדי, וטום הוֹפּ נותר פצוע בצורה שהוא היה בטוח שתהרוג אותו.

הוא עמד ליד שולחן העץ במטבח וקרא שוב ושוב את מה שכתבה. הוא חשב: זה בגלל הגשם. הוא ראה אותה בעיני רוחו עומדת במרפסת המקורה, לבושה בשמלתה הכחולה ובקרדיגן שלה, בזמן שהגשם ירד יום אחר יום משמים אפורים. גם עכשיו ירד גשם, באמצע שעות אחר הצהריים. לא גשם כבד, רק תיפוף עמום על גג המתכת.

הוא קרא את הפתק פעם נוספת, בתקווה שיופיעו עליו מילים נוספות. הוא נכתב על נייר מכתבים ורוד שהיא השתמשה בו לאירועים מיוחדים. היא השאירה מאחור גם פרוסת טוסט שנגסה ממנה נגיסה אחת. סימן הנגיסה שימר את מתאר שיניה.

הוא לא יצא מהחווה במשך שבועות אחרי שעזבה. הוא ידע מה יקרה אם ייסע העירה — מה שלום הגברת, טום? מכל כיוון — ולא תהיה לו תשובה. הוא עבד בערפול חושים והחזיק מעמד כמיטב יכולתו. הוא פינה את תעלות הניקוז במטע חמישה ימים תמימים, ואחר כך תיקן את גדרות הרשת של שדות המרעה שעל הגבעות כדי שיהיו מוכנים לקראת הכבשים באביב. בחודשים הראשונים של הנישואים נהגה טרודי להצטרף אליו כשבדק את הגדרות, לבושה במכנסי רכיבה. היא היתה שואלת, "טום־טום, איך קוראים לציפור הזאת, מה השם שלה?" הוא תמיד נתן לה לשאת כלִי עבודה או שניים כדי שתרגיש מועילה.

עכשיו, מדי פעם, תוך כדי עבודה מאומצת, הוא חשב שהיא עדיין איתו, אבל כשהביט סביבו לא היה שם דבר. רק הגבעות ועצי הגומי ועורבנֵי הפעמון. הוא מעולם לא בכה בחייו, אבל בימים אלה היו לחייו מוכתמות בדמעות כל הזמן. כשהבחין בכך, הוא משך בכתפיים: מה זה משנה?

הוא לא היה יכול להישאר בחווה לנצח. הוא היה זקוק לטבק, לסוכר, לתה. הוא היה זקוק לאספירין. הוא התעורר כל בוקר עם כאב ראש. כשהגיע העירה, קודם חבר אחד ואז אחר הביעו פליאה על היעדרותו הממושכת. כשנשאל לשלום אשתו, הוא אמר, "אה, היא הלכה לדרכה." הוא לא פירט. האנשים שדיברו איתו נותרו עם הרושם שהיתה מריבה, אבל זה הכול. הם לא יופתעו אם טרודי עזבה. היא וטום מעולם לא נראו כמו זוג סביר במיוחד.

אם היה כן עם עצמו, הוא עדיין נאחז בתקווה שטרודי תחזור, אפילו חודשים לאחר שעזבה. בכל בוקר, בשעת חלוקת הדואר, הוא עצר כל מה שעשה והביט אל שביל הגישה. אם ג'וני שִׁילדס עצר את הוואן האדום שלו ליד תיבת הדואר שניצבה על הכביש המוביל העירה, טום הסמיק, עצם עיניים לרגע ואז הלך לתיבה כדי לבדוק אם טרודי כתבה לו משהו.

אבל אף פעם לא הגיע מכתב, למרות כמיהתו העזה, וכשהלך בחזרה הביתה הוא הניד ראש על התנהגותו האווילית. הוא חשב, נועדתי להיות לבד.

בריחתה של טרודי לא היתה הסיבה היחידה שבגללה האמין בזה. הוא תמיד היה מגושם בחברת אנשים. הוא היה צריך להזכיר לעצמו לחייך, אבל בלבו ערג להיות מוקף באנשים. רק שלא יבקשו ממנו לדבר ולחייך יותר מדי. שרק יגידו, "טום, יופי לראות אותך," וגם, "טום, תקפוץ פעם לביקור ותגיד שלום לילדים." בעלי חיים סלחו לו על הסרבול. הסוסה שקנה להנאתה של טרודי תמיד צייתה לו, ואף פעם לא לה. הכלב שלו, בּוֹ, כלב בקר אוסטרלי זקן, אהב אותו כדרכם של כלבים. אבל בּוֹ בעצם אהב את כולם.

הוא היה רגיל להאזין לרדיו בשעות הערב, לתוכנית של שירים שהיו פופולריים כשהיה ילד בשנות הארבעים של המאה העשרים. כשטרודי עזבה איבד טום את התיאבון למוזיקה והפסיק להקשיב לה. אבל עכשיו, כשציפה לו חג מולד שומם, הוא הבין שהוא חייב לחלץ את עצמו מהדיכאון. הוא הדליק את הרדיו, התיישב בכורסה והאזין. טרודי לעגה למוזיקה שאהב. היא אהבה שירי פופ ששודרו בתחנה UZ3. היא רקדה לבדה ועשתה פרצופים דרמטיים והצטרפה לשירה וצחקקה. היא לא ציפתה שטום יצטרף אליה.

אבל טום גילה שהוא נזכר דווקא במשחק המשונה שנהגה טרודי לשחק בשלוש חפיסות קלפים, וראה בבירור רב את דמותה של אשתו יושבת על הספה, רכונה קדימה, סנטרה שעוּן על כף ידה והקלפים פזורים בערימות קטנות בכל רחבי השולחן הנמוך. לפתע הבין הערה שהשמיעה זמן לא רב לפני שעזבה. היא הרבתה לדבר כששיחקה במשחק הקלפים, אמירות כמו "בחורה חכמה!" או "אוי, אופס!" אבל ההערה שטום נזכר בה הרגע היתה שונה. בזמנו חשב שהיא חלק מהמשחק המוזר שלה, אבל זה לא היה נכון. ההערה נועדה לאוזניו. "עוד ערב בגן עדן," היא אמרה, והעבירה ערימה קטנה של קלפים אל שולי השולחן הנמוך.

טום קם מהכורסה ובהה קדימה. למה לקח לו זמן רב כל כך להבין? עוד ערב בגן עדן. הוא התרוצץ בבית ברקיעות רגליים ובזרועות שלובות בחוזקה על חזהו. כל הדברים שהיה יכול לעשות כדי לשמח את אשתו הציפו את מוחו. פטפון. שירים שתוכל לבחור בעצמה. מכשיר טלוויזיה בתשלומים. אמבטיה אמיתית, לא הדבר החצי חלוד הזה מפח.

הוא רץ למטבח ומצא פיסת נייר ועיפרון שחור. הוא כתב בקדחתנות רשימה של כל הדברים שיעשה כדי לשנות את המצב אם טרודי תשוב ביום מן הימים. לאחר שמיצה את ההשראה הראשונית הוא שוטט הלוך ושוב במסדרון וניסה לחשוב על דברים נוספים. בכל פעם שעלה בראשו רעיון חדש, הוא מיהר למטבח והוסיף אותו לרשימה: 4 — פיקניקים!! 7 — חיות מחמד חתול או תוכון!! 9 — להדליק את האש במטבח דבר ראשון!! בחוץ, בּוֹ יילל והתרוצץ במרפסת מן הדלת האחורית אל הדלת הצדדית, נרגש מהתנועה בתוך הבית.

רעיונות נוספים עלו במוחו במהלך הימים הבאים. לשבח אותה על דברים טובים שהיא עושה. כמו מה למשל? כמו למשל כשהיא לא שורפת את הנקניקיות. וכשהיה לו הכאב הזה במעיים, היא שאלה אותו שלוש פעמים אם הוא מרגיש יותר טוב. כמו למשל כשהיא שואלת איך אתה מרגיש.

אבל יום אחד אחר הצהריים, כששתה תה במטבח, הוא העיף מבט ברשימה שעל השולחן ושם לב כמה חזק לחץ את העיפרון על הנייר. זה מטורף להכין רשימות, לא? להגיד לבּוֹ לא לקפוץ עליה. עלתה בראשו תמונה של בּוֹ מקשיב לו בראש נטוי.

טום חייך והזכיר לעצמו משהו שהיה שייך לרשימה אחרת: אל תהיה אידיוט. טרודי אמרה לו פעם, בחיוך, שהוא "לא מאוזן": כיצד הוא לא מרפה מבעיה כלשהי בחווה במשך שעות, במשך ימים, חוקר את הרגליו של עש התפוח עד שהוא עורך רשימה כמעט שלמה של תכונותיו הפיזיות והנפשיות של החרק. היא חיקתה אותו באופן מושלם, את האופן שבו שוטט הלוך ושוב בזרועות שלובות, הראש שעוּן על חזהו, ומלמל את מחשבותיו. הוא נהנה מהקנטוּר, וגם מגרגור הצחוק החרישי של טרודי בסוף ההצגה שלה. הוא הסמיק ואהב את מה שעשתה בו.

*

במשך הזמן החל טום להאמין שהחווה עצמה היא שהבריחה את טרודי, לא היעדר התוּכּון בכלוב או האמבטיה האמיתית. הוא חשב: אם היא תיתן לי הזדמנות נוספת, נעבור לגור בעיר. הוא ירש את החווה מדודו הרווק, ואף על פי שאהב את העבודה שהמקום סיפק לו, אהבת האדמה לא זרמה בדמו. הוא היה יכול לחזור בקלות לעיר ולעבודתו הקודמת בבית המלאכה של חברת החשמליות. הרי בסופו של דבר טרודי היתה נערה עירונית. הוא פגש אותה בלונה פארק באחד מביקוריו השנתיים אצל אחיותיו במלבורן. לא פלא שהגשם והבוץ התישו אותה.

"לא, לעזאזל עם החווה הארורה הזאת!" הוא אמר בקול כדי לגבור על שאגת הטרקטור שהוביל קש לכיסוי אדמת המטע. אם רק טרודי תחזור, החווה יכולה ללכת לעזאזל. בעיר הם ילכו לקולנוע בכל שבוע. בפעם הראשונה שיצא עם טרודי הם הלכו לסרט "תותחי נברון" באודיאון. היא אחזה בידו בחשכה, וכעבור שלושה ימים בלבד כבר קראה לו "יקירי". כמה השתוקק לספר לה על העתיד החדש שלהם, שבו הוא יחזור לעבודה בחברת החשמליות והם ילכו לקולנוע בכל שבוע!

אבל בקושי היתה לה משפחה. אביה נעלם אי שם בניו סאות ויילס, ואמה ואחותה התגוררו עם כמה נוצרים קנאים שלקחו אותן לאי פיליפ. הוא שלח שני מכתבים למקום שעבדה בו כשפגש אותה לראשונה, סניף הכולבו פוֹי אנד גיבסון ברחוב בּוּרק. ללא מענה. את המכתב הראשון הוא שלח אל דוכן הכפפות והצעיפים, שם היתה כמעט האחראית, ואת השני אל חברתה ואלֶרי בקפטריה. הוא לא זכה לשום תגובה.

ואולי טרודי תשנה את דעתה ותחליט להישאר בחווה. הוא יסכים. הוא ימשיך עם החווה אם זה מה שתרצה. היא לא מאסה בחווה בכל רגע ורגע. מדי פעם היא אמרה דברים נחמדים על החיים כאן בטבע למרגלות הגבעות: צליל הרוח בעצים, זִמרת העקעקים, הצמיחה האביבית בשדות המרעה. והיא גם לא מאסה בו בכל רגע.

בבוקר קיץ אחד, לבושה בחלוק, ניצוצות אור בעיניה, היא שלחה יד מעבר לשולחן ארוחת הבוקר ואחזה בידו. "בוא נחזור למיטה." לאחר מעשה היא נישקה את פניו, את צווארו, את חזהו. "אתה טוב בזה, טום. אתה יודע את זה? אתה יודע שאתה טוב בלזיין אותי?" המילה לזיין סיכלה כל תשובה אפשרית מפיו של טום, גם כשנאמרה בהכרת טובה. אבל לפעמים היא חיבבה אותו. אהבה אותו? לא. אבל גם חיבה שווה משהו.

אחיותיו של טום הגיעו ממלבורן לביקור במכונית הפורד הגדולה של פָּאטִי. בשנות ההתבגרות הוא היה האח הגדול שלהן, אבל בשלב מסוים אימצה כלפיו אחות אחת ואז האחרת גישה מגוננת. כאילו ניסיונן ההולך ומצטבר עם גברים עורר בהן מודעוּת לכך שחסרה לאח שלהן סוג של עקשנות גברית. עקשנות שלעתים קרובות היא טיפשית מאוד, אבל אולי נחוצה. עם גברים הוא נהג בכובד ראש והם כיבדו אותו, אבל היה ברור שהן מאמינות שאישה מסוג מסוים יכולה לעשות בו מה שתרצה בלי לשאת בתוצאות. ואין ספק שטרודי היתה אישה מהסוג הזה.

תשמעו איך טום לוקח על עצמו במכתביו את כל האשמה! האחיות הגיעו לחווה עם מסר: תתגבר עליה, טומי מותק, ותמשיך הלאה.

לטום היתה רק אסטרטגיה אחת להתמודדות עם האחיות שלו כשאלה חוללו מהומה סביבו: הוא נעשה שאנן. פָּאטִי, שהכינה תה במטבח, קראה מעבר לכתפה, "היא טיפשה גדולה אם היא לא רוצה את טום ההורס שלנו!"

טום אמר, "זה כנראה רק לטובה!" וחייך כאילו הוא שולט היטב במצב.

קלודי אמרה, "היא והתשבצים שלה!" היא התכוונה לתשבצים בעיתון "סאן" שטרודי היתה מתעמקת בהם תוך כדי לעיסת העיפרון שלה.

פּאטי קראה בהתחכמות, "היא כבר תחטוף ממני איזה מאוזן או שניים אם היא רק תעז להראות פה שוב את הפרצוף שלה, אני אומרת לכם!" ושלושתם צחקו.

כשהאחיות יצאו הביתה אחר הצהריים טום נאנח בהקלה. אבל ההקלה התחלפה בנחשול של עצב. הוא אמר דבר או שניים בגנותה של טרודי למען אחיותיו, ועכשיו הרגיש כמו בוגד. "לעזאזל איתךָ על זה!" הוא אמר לעצמו. הוא הוסיף לרשימת הרעיונות שלו להזדמנות השנייה פריט חדש, מספר 34: אל תאשים אותה במצב!

ביום שבו חזרה טרודי העיפה רוח דרומית־מזרחית חזקה לוח מתכת מגג המחלבה. טום עמד על סולם בשעות אחר הצהריים המאוחרות וחיבר את הלוח בחזרה למקומו במהלומות פטיש, כשלפתע ראה אותה. האוטובוס ממלבורן ודאי הוריד אותה בכביש המוביל העירה.

העולם כולו עמד מלכת, מלבד טרודי שנאבקה במזוודה שלה בשביל הגישה. כל החודש ירד גשם, בדיוק כפי שהיה כשברחה, וגם עכשיו ירד גשם. המילים הראשונות שעלו בראשו של טום כשחזר הדם אל מוחו היו "תודה לאל!" הוא טס במורד הסולם, שני שלבים בכל פעם, וצעד לקראת אשתו כשלבו גואה בכל השמחה שלא היתה בשימוש זה שנים־עשר חודשים.

כשנפגשו באמצע שביל הגישה הוא כרך את זרועותיו סביבה, הוא לא היה מסוגל להתאפק. "אני אקח את זה," הוא אמר והרים את המזוודה שלה. טרודי התייפחה. אפילו בגשם, בפנים רטובות לגמרי, דמעותיה עדיין נראו כשזלגו במורד לחייה.

"אל תבכי, אהובה," אמר טום, אבל כתפיה של טרודי המשיכו להיטלטל בבכי תמרורים.

כשהגיעו למטבח עזר טום לאשתו להוריד את המעיל האדום והושיב אותה ליד התנור החם. הוא הביא לה מגבת לשׂיער, ואף על פי שקיבלה אותה ולחשה "תודה," היא לא השתמשה בה. היא הניחה את המגבת על ברכיה, התייפחה ורעדה. טום עמד מאחוריה והניח את ידיו על כתפיה. הוא אמר, "תירגעי, אהובה. אל תבכי עכשיו." מדי פעם, תוך כדי בכי, הגתה טרודי במאמץ את המילה "מצטערת!" ופעם אחת הצליחה לומר קצת יותר: "טומי, אני מצטערת!" טום השפיל מבט אל סבך שׂערה הבהיר הרטוב. בזמן שטרודי התייפחה טום הסיט את קווצות שׂערה מפניה בקצות אצבעותיו.

הוא לא העז להניח שטרודי תרצה לחלוק איתו את מיטת הכלולות באותו לילה, והתכונן לישון על הספה. אבל לא, היא התעקשה שייכנס למיטה לצדה. היא התאוששה מהתקף הבכי, ומשהו דומה לחיוך הרך שהיה לה פעם חזר והופיע. גם לא היתה לה שום בעיית תיאבון: היא אכלה צלחת ענקית של שאריות מטוגנות של ירקות ובשר, ונוסף על כך פחית שלמה של אפרסקים בשמנת. ואחרי שטום הדליק את דוד המים היא בילתה כמעט שעה באמבטיה לפני שנכנסה למיטה.

טרודי נכנסה למיטה בכותונת סאטן ורודה שטום מעולם לא ראה קודם לכן. לפני שברחה היא נהגה ללבוש פיג'מה בלילות. טום נזהר לא לגעת בה ורק שכב לצדה בחשכה ללא נוע וחייך על מזלו הטוב. הוא גם לא ביקש הסברים. טרודי היתה זו שדיברה ראשונה, וטרודי היתה זו שנצמדה אליו. לבו של טום כמעט התפוצץ מהריח הסבוני של אשתו.

"טום," היא אמרה, "קצת יצאתי מדעתי."

"כן," אמר טום.

"אתה יודע מה אני רוצה? אני רוצה לשכוח מכל זה. אני רוצה לשכוח מזה לעולם."

"כן," אמר טום. "לשכוח מזה לעולם."

"כל כך התגעגעתי אליך, כל כך כל כך, יקירי! גם אתה התגעגעת אלי ככה?"

"מאוד," אמר טום.

היא נישקה אותו. שום דבר בעולם לא היה רך כמו שפתיה, שום דבר. היא ליטפה את פניו. אילו היו לו המילים המתאימות, הוא היה מברך אותה על שחזרה אליו.

היא נישקה אותו בלהט רב יותר ואמרה, "אתה מוכן לעשות איתי אהבה?"

"זה מה שאת רוצה?" שאל טום. זה היה משהו שהוא אפילו לא היה מוכן לקוות לו.

טרודי התיישבה במיטה, משכה את כותונת הלילה שלה מעל ראשה, ואחר כך חזרה ונשכבה והצמידה אליו את גופה.

"איש יקר."

רשימת הרעיונות ייסרה את טום. הוא רצה להראות אותה לטרודי, אבל חשש שהיא תיראה לה טיפשית. היא היתה המשכילה בין שניהם, שנתיים של לימודי תיכון יותר מכפי שאביו של טום חשב שיספיקו בשבילו. אדם מתוחכם עלול להתייחס לרשימה שלו כילדותית במקצת — הוא הבין את זה.

אבל בסופו של דבר הוא החליט שהוא חייב להראות לה אותה. ביומיים הראשונים אחרי שחזרה מצב רוחה היה טוב יותר מכפי שזכר אותו אי פעם, אבל ביום השלישי וביום הרביעי היא נראתה מדוכדכת. טום קיווה בכל לבו שהרשימה תעודד אותה. גם אם תצחק עליה, האם לא יהיה זה עדיף מאשר לבהות בגבעות מהמרפסת המקורה האחורית? היא תצחק, אם תצחק, מפני שהרשימה תגרום לו להיראות נאיבי, כפרי בּוּר. הוא לא היה נאיבי עד כדי כך, אבל זה בסדר אם היא תחשוב עליו כך. הוא היה נאמן באהבתו. ואם הרשימה לא תעניין אותה, הוא ישאל אותה אם היא רוצה לחזור לעיר.

"מה זה?" היא שאלה. היא עדיין היתה במיטה, אבל הקימה את עצמה כדי לקבל מידי טום את כוס התה של הבוקר ואת ששת דפי הנייר שלו. מנורת הלילה שלה דלקה. היא נרדמה תוך כדי קריאת ספר. הספר נח פתוח והפוך בצד המיטה הפנוי של טום. על הכריכה נראתה אישה צעירה בעלת שיער זהוב ארוך מגוננת על שדיה בפיסת בד ארגמנית רופפת. שני גברים רכנו מעליה, אחד מעל כל כתף. אחד אביר צלבני ואחד, שיער טום, סולטן.

"כמה רעיונות שהיו לי," אמר טום. הוא התיישב על קצה המיטה.

טרודי קראה לאטה, ומפעם לפעם לגמה מהתה. היא לא אמרה דבר. טום הצליח לא לשאול אותה מה דעתה על הרשימה בזמן שקראה. כשלא היתה שם הוא שכח עד כמה היא יפה, איך עיניה החומות משקפות את האור ונוצצות. עכשיו רצה ללטף את שׂערה ולשאוף פנימה את הניחוח המנומנם של עורה. הוא חשב, הייתי צריך להתגלח.

טרודי הניחה את הרשימה על השולחן הקטן הסמוך למיטה. "אוי, טום," היא אמרה. היא נשכבה בחזרה על הכרית וכיסתה את פניה בזרועה.

טום לא זז מרוב אימה, ואז אזר אומץ ללטף את שערה של אשתו. "מה העניין, טרוּ?" הוא שאל. "מה קרה?"

בעיניים מכוסות היא אמרה משהו שטום לא ממש הבין.

"מה אמרת?"

טרודי גילתה את פניה. עיניה היו לחות ונוצצות. היא שלחה יד, תפסה את חולצתו של טום מתחת לצוואר ולשה את הבד בין שתי אצבעות.

"אני בהיריון."

"בהיריון?" אמר טום.

"טום, אני לא אאשים אותך אם תזרוק אותי. באמת שלא. אני לא אאשים אותך אם תחנוק אותי."

טום נשען לאחור, והאוויר נפלט מריאותיו בצליל אנחה. כאילו גופו לא ידע בוודאות אם הוא אמור להמשיך הלאה. לבסוף הוא אמר, "היה מישהו אחר?"

טרודי לא אמרה דבר. היא התבוננה בפני בעלה.

טום אמר, "סליחה." הוא יצא למרפסת המקורה והניח לדלת הרשת להיטרק מאחוריו.

"אלוהים אדירים!" הוא אמר בלחש. כל כך הרבה נהרס. כשאביו מת זה היה כך. כל כך הרבה נהרס. אדם בריא שהסתובב בעולם כמו מלך מת בתוך שבוע ממחלה שלא היה לה אפילו שֵׁם של ממש. טום הרים את מבטו אל הגבעות ואמר שוב, "אלוהים אדירים!"

אבל גם כשהיה אפוף הלם ואכזבה הוא ידע שלא יזרוק אותה, וודאי שלא יחנוק אותה.

הוא שמע את קולה מאחוריו.

היא עמדה מאחורי דלת הרשת, בקושי נראית בין הצללים.

טום לא דיבר. דמותה התבהרה כשעיניו הסתגלו. הוא הבחין בבוהק של דמעות על פניה.

"אנחנו נפתור את זה," היא אמרה. "בבקשה בוא נפתור את זה, טום? אנחנו יכולים, נכון?"

היא באה איתו לכל מקום, הצטרפה לכל מה שעשה. זה נקרא "לפתור את זה". החווה היתה קטנה למדי, שטח שנועד לטיפולו של אדם אחד, ההכנסות הגיעו מהעדר הקטן של הפרות החולבות, מהכבשים, מהפירות, מעצי ההסקה שנמכרו ביחידות באורך שלושים סנטימטרים לסוחר בעיר, ומהחידוש של טום עצמו, עגבניות שרי למפעל השימורים. היא היתה קטנה למדי, אבל היא מילאה את ימיו של טום. אף פעם לא היתה הפוגה מחליבה, אף פעם לא היתה הפוגה מהעברת הכבשים ממקום למקום. טרודי היתה שם, הולכת וגדלה עם התינוק שבבטנה, בכל עבודה שעסק בה. היא לא עשתה הרבה, אבל היא פטפטה בעליזות, שרה שירים מהרדיו, ג'רי והפֵּייסמֵייקֶרס, קאתי קירבּי, קליף ריצ'רד. לפני שהתחילה שיר כלשהו היא אמרה לטום מה שמו ומי האמן.

טום נהג בה בעדינות, למען האמת בעדינות רבה יותר מכפי שהפגין כשאהב אותה.

יום אחד בשעות אחר הצהריים המאוחרות שאלה טרודי באופן בלתי צפוי, "אתה רוצה לשמוע על בָּארֶט?" היא הכינה סקוֹנס במטבח — לאחרונה לימדה את עצמה לאפות כמה דברים: סקונס, מאפי בצק במילוי תפוחים, סוג של עוגיות חמאה פריכות שלא היה להן טעם של עוגיות חמאה. טום הכין טרוטה חומה שלכד בנחל המהיר שזרם בצד הצפוני של החווה. הוא היה הטבח הטוב יותר מבין שניהם.

טרודי מעולם לא דיברה על הגבר שהכירה כשלא היתה שם, וטום מעולם לא שאל. אבל מאחר שהעלתה את הנושא הוא חשב שעליו לתת לה לדבר.

"הוא לא אדם נחמד," היא אמרה. היא הרימה את עיניה מבצק הסקונס ושלחה מבט לעבר החלון שמעל לכיור. "הוא... טוב, הוא אנוכי. הוא רוצה רק את מה שטוב בשבילו."

טום לא אמר מילה, וטרודי חזרה לרדד את בצק הסקונס.

בהוֹמטָאוּן הבחינו בתינוקהּ של טרודי — טוב, כמובן. באיזה חודש היא עכשיו — רביעי, חמישי? והיא חזרה אל טום לפני לא יותר משלושה חודשים בערך? או אולי טום נפגש איתה עוד לפני שחזרה, איפה שלא היתה. נראה לכם? מי שיש לו מספיק אומץ לשאול את טום הופ אם התינוק של אשתו הוא שלו, שיהיה לו בהצלחה, או לה. ואם הוא לא שלו, האם טום יודע בכלל? בוורלי קָרטרַייט, שגרה באזור מישור ההצפה והיתה קרובה לדודו של טום, פרנק, אמרה לכל מי שהעלה את הנושא: "נראה לך שהוא אידיוט? טומי הוא אדם אינטליגנטי."

בחודש השמיני להריונה, מצב הרוח של טרודי השתנה. היא נשארה במיטה עד אחרי השעה אחת־עשרה בכל בוקר ובכתה לעתים קרובות. היא אמרה שלאוכל יש טעם של רעל בפיה. עד החודש השביעי לערך היא שידלה את טום שישכב איתה בעודה שוכבת על הצד. עכשיו היא לא יכלה לשאת את קרבתו וביקשה ממנו שיישן על המיטה המתקפלת בחדר הנוסף — החדר שיהפוך בבוא העת לחדרו של התינוק. היא אמרה שהעולם מלא בנוכלים ובשקרנים.

כשפּאטי באה לביקור — ועברו ארבעה חודשים עד שטום גילה לאחיותיו שאשתו חזרה — אמרה טרודי, "היא השקרנית הכי גדולה מכולם." קלודי באה פעמיים בתוך שבועיים, אחת מהן בחג המולד, והשתדלה מאוד להיות חביבה ומבינה. טרודי אמרה, "היא שונאת אותי. לי תמיד היו שיניים יפות והשיניים שלה עקומות לגמרי. לא היית אומר שהיא אלגנטית, נכון? הקרדיגן הישן והאיום הזה."

בימים כאלה, כשטרודי היתה מלאת מרירות, טום ייחס את מצבה לפחד. היא פחדה מפני התינוק שלה. ובכל זאת, לא כל אֵם עתידית מבוהלת היתה רעת מזג וגסת רוח כמו טרודי. הוא ניסה לרומם את רוחה, האסטרטגיה היחידה שעמדה לרשותו מלבד דאגה. "תתעודדי, טרודי. החלב מחמיץ." מחוות חיבה — לא. הוא חָלק איתה את הבית, זה הכול. הוא היה מפגין אותו טוּב לב גם כלפי אדם זר.

בכל פעם שטום הסיע את אשתו אל אחות ליווי ההיריון במרכז האזורי, דרך ארוכה מעבר להומטאון, היא התנועעה בעצבנות וייבבה לכל אורך הנסיעה. טום נאלץ לעצור את המכונית פעמים אחדות כדי שתוכל להשתין. תפקידו היה להחזיק את המעיל שלו כווילון ולהסתיר את טרודי שהשתופפה ליד המכונית. היא תמיד הודתה לו, ובאופן מוזר, אלה היו הרגעים היחידים שבהם עדיין הרגיש קרוב אליה. כאילו במעמקי לבו הוא עדיין עשוי לאהוב אותה.

כל פחדיה של טרודי היו עמה בבית החולים כשילדה. היא צרחה עד לב השמים ועצבנה כל כך את המיילדת, שבסופו של דבר היא התבקשה להפגין מעט שכל ישר. הלידה היתה פשוטה למדי למרות ההתפרעות של טרודי (זו המילה שהמיילדת השתמשה בה). לאחר מכן נאלצו להורות לה להניק את התינוק, בן קטן שקיבל את השם פיטר.

המיילדת אמרה לטום, "אני לא מקנאת בך על החודשים הקרובים, יקירי!"

טרודי לא רצתה לצאת מבית החולים אפילו כעבור שישה ימים. היא התלוננה על כאבים בלתי נסבלים ברגליים ובצוואר ובבטן. דוקטור קידמן נתן לה משככי כאבים, אבל באופן פרטי אמר לטום שאשתו עושה הר מעכבר. טום אמר, "אבל התינוק בסדר, נכון?"

דוקטור קידמן אמר, "אה, אני מניח שכן." קרוב לוודאי שהוא כבר היה זקן מכדי להמשיך לעבוד, דוקטור קידמן. טום פגש אותו לפעמים במורד הנהר, דג בעזרת זחלים של שפיריות ושותה מתוך בקבוקון כסוף.

בית החולים לא היה יכול להחזיק את טרודי לנצח. היא נאלצה לחזור הביתה עם התינוק. הפרצוף הקודר שלבשה במהלך הנסיעה בחזרה לחווה היה הפרצוף שהמשיכה להציג במשך שלוש השנים הבאות. תלונתה התמידית, שבדרך כלל אמרה ברטינה, היתה שהיא שונאת את הילד. התעקשות מופרזת, על כל דבר שהוא, היתה מנוגדת לטבעו של טום, אבל הוא לא היה מוכן שהילד ישמע את זה. הוא אמר לאשתו שאסור לה לומר דבר כזה אף פעם כשפיטר ער ומקשיב.

הילד לא הבין את המילים שאמו אמרה, אבל ודאי חש בחוסר החיבה מצדה, כי כבר בגיל ארבעה וחמישה חודשים הוא חיפש נחמה אצל טום, וטום עשה מאמצים מיוחדים במשך כל יום העבודה לחזור הביתה לעתים מזומנות. הוא היה מניח מידו את המכשיר למתיחת חוטי הברזל או אֶת אֵת החפירה או את מכשיר החיתוך וצועד אל הבית כדי להעניק לילד כמה מילות חיבה וחיבוק ולוודא שקיבל אוכל והוחלף לו חיתול. טרודי צפתה בחוסר עניין, וגירדה את הפריחה שהופיעה ונעלמה על זרועותיה ועל שוקי רגליה.

החיים שלי נהרסו, חשב טום, אבל הקטנצ'יק מתפתח.

בפעמים אחרות, כשהיה לבדו, הוא חשב איזה הימור זה נישואים. זה רק מזל אם הם מצליחים ומזל רע אם לא. לא היה לו כמעט שום דבר משותף עם טרודי — שום תחומי עניין שקישרו ביניהם — ובכל זאת הוא היה מאוהב בה פעם עד מעל לראש. עכשיו היא רק בלבלה אותו והדאיגה אותו. אם הילד הקטן אינו יכול לגרום לה אושר, מה כן יכול?

הוא ייחל לכך שטרודי תהיה אדם מאושר יותר. הוא ייחל לכך שתלך לחפש את ידידהּ בּארֶט, אם זה מה שיחולל את השינוי. רק אם היתה לוקחת איתה את הילד זה היה מעציב אותו מאוד.

הוא ניסה להרגיע אותה בכך שישב על מיטתה בבקרים והקריא לה מהעיתון. הוא בחר סיפורים שמחים, או לפחות סיפורים שלא היה להם שום קשר למוות. הדבר שעניין את טרודי יותר מכול היה ההוצאה להורג הקרובה של רונלד ריאן, שהרג שוטר. הוא היה אמור להיתלות בפברואר. היא אמרה, "תלייה היא עונש טוב מדי בשבילו. צריכים לקצוץ אותו לחתיכות בגרזן." ואז התחילה לבכות, ומשהו בה התרכך. "אני לא רוצה שיתלו אף אחד," היא אמרה מבעד לדמעות. "אני מצטערת שאמרתי את זה. אתה יכול לשכוח את מה שאמרתי, טום? אתה יכול?"

טום אמר: "כמובן."

כמה ארוחות חלקו לפני שטרודי הסתלקה שוב? מאות על גבי מאות ליד שולחן עץ הארז שבמטבח, מלוות במעט מאוד דיבורים, אומצות סינטה כבשׂ עם כרובית ואפונה ופירה תפוחי אדמה, דגי טרוטה צלויים, נזיד בשר ארנבים עם גזר וגזר לבן, צלי בשר כבש בימי ראשון. טום האכיל את פיטר בכיסא הגבוה, והילדון בעל השיער השחור כפחם והלחיים האדומות השמנמנות שלח ידיים אל טום ולא אל אמו. טום קרא לילד פיטי. אמו כמעט אף פעם לא קראה לילד בשם. אם כי מדי פעם היא סבלה מהתקף חרטה וכִרכרה יותר סביב הילד, סירקה את שערו עד שנצמד לראשו והלבישה אותו בחליפת טוויד קטנה ומוזרה ששלחו אמה ואחותה מהאי פיליפ. ההתקפים הללו ארכו עד חצי יום, ותמיד הסתיימו בכך שהילד נקלע למצוקה וקרא לטום בקול גבוה ומתחנן. וזה היה השם שבו קרא הילד לאיש שלא היה אביו: טום.