פרק 1
הבעיה בדברים טובים שקורים לנו היא שפעמים רבות הם מגיעים במסווה של דברים איומים ונוראים. נכון שהיה ממש נחמד אילו בכל פעם שהיית עוברת משהו קשה, מישהי היתה טופחת לך על הכתף ואומרת, "אל תדאגי, זה ממש שווה את זה. עכשיו זה נראה כמו חרא אחד גדול, אבל אני מבטיחה שהסוף יהיה טוב," ואז היית יכולה להגיד לה, "תודה, הפיה הטובה." והיית יכולה גם לשאול אותה, "ונכון שאני גם ארד את השלושה קילו האלה?" והיא היתה עונה, "כמובן, ילדתי!"
זה היה יכול להועיל, אבל זה לא המצב, ובגלל זה לפעמים אנחנו נושכים שפתיים ומתמידים זמן רב מדי בדברים שלא גורמים לנו אושר, או מתייאשים מהר מדי מדברים שאולי היו מסתדרים בסוף, ובדרך כלל אין לנו מושג מתי זה כך ומתי זה כך.
ממש מעצבן לחיות את חייך בציפייה שמשהו יקרה. ככה לפחות נינה חשבה.
נינה רדמונד, עשרים ותשע, הורתה לעצמה לא לבכות בפומבי. אם ניסית פעם לנזוף בעצמך כמו שצריך, את בטח יודעת שזה לא מי־יודע־מה מועיל. היא היתה בעבודה, למען השם. את לא אמורה לבכות בעבודה.
היא תהתה אם מישהו אחר עשה את זה אי־פעם. ואז היא תהתה אם יכול להיות שכולם עשו את זה, אפילו קאתי ניסון, עם השיער הנוקשה שלה, הבלונדיני מדי, והפה הצר שלה והגיליונות האלקטרוניים שלה, שברגע זה ממש עמדה בפינה והשקיפה על החדר בידיים שלובות ובהבעה קודרת, אחרי שנשאה בפני הצוות הקטן שנינה השתייכה אליו נאום מלא במילים מפוצצות על זה שיש קיצוצים בכל מקום, ושברמינגהם לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להחזיק את כל הספריות שלה, ושכולם יצטרכו להתרגל לצמצומים.
נינה חשבה שסביר להניח שלא. יש אנשים שפשוט אין בהם ולו דמעה אחת.
(מה שנינה לא ידעה זה שקאתי ניסון בכתה בדרך לעבודה ובדרך הביתה מהעבודה — מה שברוב הפעמים קרה אחרי שמונה בערב — בכל פעם שפיטרה מישהו, בכל פעם שהתבקשה לקצץ עוד כמה אחוזים מהתקציב הרזה גם ככה, בכל פעם שנאמר לה להמציא איזה דוח איכות חדש, ובכל פעם שהבוס שלה הפיל עליה טונות של מטלות אדמיניסטרטיביות בשעה ארבע אחר הצהריים ביום שישי בדרך לחופשות הסקי הרבות שלו.
בסופו של דבר, היא עזבה הכול והלכה לעבוד בחנות המזכרות של קרן הנאמנות הלאומית תמורת חמישית מהמשכורת וחצי מהשעות וכלום מהדמעות. אבל הסיפור הזה הוא לא על קאתי ניסון.)
אבל... חשבה נינה והתאמצה לדחוף במורד הגרון את הגוש שניסה לטפס למעלה, אבל הם היו ספרייה כל־כך קטנה.
שעת סיפור לילדים בימי שלישי וחמישי בבוקר. סוגרים מוקדם ברביעי אחר הצהריים. בניין ישן ועלוב עם רצפת לינולאום מלוכלכת. קצת מעופש פה ושם, זה נכון. לרדיאטורים הגדולים המטפטפים לקח לפעמים זמן עד שהתחממו בבוקר, ואז בבת אחת היה נעשה חם מדי, ואפילו קצת מחניק, במיוחד בסביבתו של צ'רלי אוונס הזקן, שהיה נכנס להתחמם ולקרוא את ה"מורנינג סטאר" מההתחלה ועד הסוף, לאט מאוד. היא תהתה לאן ילכו עכשיו כל הצ'רלי אוונסים של העולם.
קאתי ניסון הסבירה ששירותי הספרייה ירוכזו במרכז העיר, ושם יהפכו ל"מרכז", עם "אזור מולטימדיה חווייתי" ובית קפה ו"חוויה בין־חושית" או משהו כזה, אפילו שרוב הלקוחות המבוגרים שלהם, כמו גם הלקוחות הדוחפים עגלות ילדים, יצטרכו לקחת לפחות שני אוטובוסים כדי להגיע לשם.
הבניין הישן המלוכלך והמקסים שלהם, עם הגג המשופע, יימכר ויהפוך לבניין דירות יוקרה, שמחירן יהיה הרבה מעל מה שספרנית יכולה להרשות לעצמה עם המשכורת שלה.
ולנינה רדמונד, עשרים ותשע, תולעת ספרים, עם סבך שיער ערמוני ארוך, עור חיוור זרוע נמשים פה ושם וביישנות שגרמה לה להסמיק — או לרצות לפרוץ בבכי — ברגעים הכי לא מתאימים, היתה הרגשה שעומדים להשליך אותה אל הרוח הקרה בעולם שברגע אחד עומד לקלוט הרבה מאוד ספרניות מובטלות המחפשות עבודה.
"אז," סיכמה קאתי ניסון, "אתם יכולים להתחיל לארוז את ה'ספרים' במיידי."
היא אמרה "ספרים" כאילו המילה עצמה נהייתה סרת־טעם בחזונה החדש והזוהר על "שירותי מדיה־טק". כל הספרים המטונפים והמסורבלים האלה.
נינה גררה את עצמה אל החדר האחורי בלב כבד ועם אדמומיות קלה מסביב לעיניים. למרבה המזל, כל האחרים נראו פחות או יותר כמוה. ריטה או'לירי הזקנה, שבטח היתה צריכה לצאת לגמלאות לפני עשר שנים, אבל היתה אדיבה כל־כך ללקוחות שכולם התעלמו מהעובדה שהיא כבר לא רואה את מספרי הסימון בשיטת דיואי ומחזירה את הספרים למדפים פחות או יותר באקראי, הזילה נהרות של דמעות, ונינה ניחמה אותה וכך הצליחה להסוות את צערה שלה.
"את יודעת מי עוד עשה את זה?" לחש עמיתה גריפין מבעד לזקנו המדובלל כשעברה על פניו. תוך כדי דיבור העיף גריפין מבטים זהירים בקאתי ניסון שעדיין עמדה בחלל המרכזי. "הנאצים. הם ארזו את כל הספרים וזרקו אותם לאש."
"הם לא זורקים אותם לאש!" אמרה נינה. "הם לא באמת נאצים."
"זה מה שכולם חושבים. ואז בלי ששמת לב, פתאום יש לך נאצים."
במהירות עוצרת נשימה הם ארגנו מעין מכירה, ורוב הלקוחות ניגשו ישר אל הספרים הישנים האהובים עליהם ששכבו בארגז הספרים בעשרה פני, והשאירו מאחור את הספרים החדשים המבריקים יותר.
בימים שלאחר מכן הם היו אמורים לארוז את שאר הספרים ולשלוח אותם אל הספרייה המרכזית, אבל פניו של גריפין, שתמיד היו עגמומיים, נראו עתה קודרים מהרגיל. היה לו זקן ארוך ודקיק מדי, והוא בז לכל מי שלא קרא את הספרים שהוא אהב. מכיוון שהספרים היחידים שהוא אהב היו סיפורים לא מוּכרים משנות החמישים שכבר הפסיקו להדפיס אותם על גברים צעירים מתוסכלים ששותים יותר מדי בפיצרוביה, היה לו הרבה מאוד זמן ללטש את הבוז הזה. הוא המשיך לדבר על שרֵפת ספרים.
"לא ישרפו אותם! הם עוברים למקום גדול במרכז העיר."
נינה לא הצליחה לאלץ את עצמה לומר "מדיה־טק".
גריפין נחר. "ראית את התוכניות? קפה, מחשבים, סרטי די־וי־די, עציצים, משרדי הנהלה ואנשים שעושים ניתוחי עלות־תועלת ומטרידים אנשים מובטלים — סליחה, מעבירים 'סדנאות מיינדפולנס'. בכל המקום המחורבן הזה אין מקום לשים אפילו ספר אחד." הוא הצביע על עשרות הארגזים. "כל זה ילך למטמנה. ישתמשו בזה כדי לסלול כבישים."
"לא נכון!"
"כן נכון! זה מה שעושים עם ספרים מתים, את לא יודעת? הופכים אותם ליסודות של כבישים. כדי שמכוניות גדולות יוכלו להתגלגל על מאות שנים של הגות ורעיונות ומחקר, לטחון לאבק מטפורי את חדוות הידע עם הצמיגים הגדולים והמטופשים שלהן והטמבלים השוויצרים האלה מ'טופ גיר' שהורסים את כדור הארץ."
"אתה לא במצב רוח הכי טוב הבוקר, מה, גריפין?"
"אתם יכולים להזדרז קצת בבקשה?" אמרה קאתי ניסון שנכנסה עכשיו בסערה ונשמעה חרדה. היה להם תקציב רק ליום אחד של הובלה; אם לא יספיקו להעמיס הכול בזמן, היא תהיה בצרות צרורות.
"כן, קוֹמַנדַנט אוּבֵּר־פִיהרֵר," מלמל גריפין מתחת לשפם בזמן שיצאה שוב בסערה, בלי שהקארה הבלונדיני שלה יזוז בכלל. "אלוהים, לא ייאמן כמה האישה הזאת מרשעת."
אבל נינה לא הקשיבה. היא הסתכלה בייאוש באלפי הספרים מסביב, מלאי תקווה בכריכותיהם היפות ובכיתובי הגב האופטימיים שלהם. לבה נשבר מהמחשבה שכל אחד מהם נידון לגריסה: אלה היו ספרים! בעיני נינה זה היה כמו לסגור בית מחסה לכלבים. ולא היה שום סיכוי שהם יספיקו לארוז הכול היום, לא משנה מה קאתי ניסון חשבה.
וכך, כעבור שש שעות, כשהאוסטין מטרו של נינה נעצרה מול דלת הכניסה לבית הפצפון שחלקה עם חברה, היא היתה מלאה עד אפס מקום בספרים.
"אוי לא," אמרה סורינדר, שניגשה אל הדלת ושילבה את זרועותיה על חזהּ המרשים למדי. על פניה היתה הבעה מפחידה. נינה פגשה את אמא שלה, שהיתה רב־פקד במשטרה, והיא זו שהורישה לסורינדר את ההבעה הזאת. היא השתמשה בה על נינה לעתים די קרובות. "את לא מכניסה אותם לכאן. בשום פנים ואופן לא."
"זה רק... כאילו, הם כולם במצב טוב."
"זה לא בגלל זה," אמרה סורינדר. "ואל תסתכלי עלי ככה, כאילו אני מסרבת להכניס הביתה יתומים."
"טוב, מבחינה מסוימת..." אמרה נינה וניסתה לא להיראות מתחננת מדי.
"הקורות של הבית לא יעמדו בעומס, נינה! כבר אמרתי לך את זה."
נינה וסורינדר גרו ביחד באושר רב בבית טורי קטנטן כבר ארבע שנים, מאז שנינה עברה מצ'סטר לאדג'בַּסטון. הן לא הכירו לפני כן, וכך יכלו ליהנות ממצב של שותפות שהפכו לחברות, במקום להיות חברות שהפכו לשותפות והסתכסכו.
נינה חיה כל העת בחשש קל שסורינדר תמצא חבר רציני ותעזוב את הדירה או שהוא יעבור אליה, אבל למרות מספר רב של מחזרים זה עדיין לא קרה, מה שהיה נוח מאוד. סורינדר היתה מגיבה ואומרת שאין שום סיבה לחשוב שהיא היחידה בדירה שזה יכול לקרות לה. אבל בגלל הביישנות המשתקת של נינה וההרגל המתבודד שלה לקרוא כל הזמן, שתיהן היו די בטוחות שמזלה של סורינדר יתמזל קודם. נינה תמיד היתה השקטה מבין השתיים, זו שעומדת בצד ומסתכלת על הכול דרך הספרים שאהבה לקרוא.
וחוץ מזה, היא חשבה אחרי עוד ערב מביך של פטפוט עם חבריו האפסים של המאהב האחרון של סורינדר, היא עוד לא פגשה אף אחד שהתקרב בכלל לגיבורי הספרים האהובים עליה. מר דארסי או היתקליף ואפילו, תלוי במצב הרוח, כריסטיאן גריי... אין מה להשוות בינם לכל הבחורים עם הידיים המיוזעות שבחברתם אף פעם לא הצליחה לומר שום דבר מצחיק או שנון. הם לא חצו בדהרה את אדמות הבור של יורקשייר, ומראם לא היה שחרחר או פראי. הם לא סירבו לרקוד איתך בחדר המשאבות אף שבלבם קיננו אהבה וכמיהה אינסופיות אלייך. הם סתם השתכרו במסיבת חג המולד, כמו גריפין, וניסו לדחוף את הלשון שלהם לגרון שלך אחרי שבלבלו לך את המוח במשך שעות על כך שמערכת היחסים עם החברה שלהם היא בעצם לא רצינית. בכל אופן. סורינדר נראתה זועמת, ונורא מכך, היא צדקה. פשוט לא היה להן מקום לעוד ספרים. היו ספרים בכל מקום בבית. ספרים בכל מישורת, ספרים על המדרגות, ספרים מילאו לגמרי את חדרה של נינה, ספרים ניצבו בשורות מסודרות בסלון, ספרים בשירותים, ליתר ביטחון. בעת משבר, נינה רצתה לדעת שתמיד יהיה עותק של "נשים קטנות" בהישג יד.
"אבל אני לא יכולה להשאיר אותם בחוץ בקור," היא התחננה.
"נינה, זאת ערמה של עצים מתים! וכמה מהם מסריחים!"
"אבל..."
הבעת פניה של סורינדר לא השתנתה כשהביטה בנינה בפרצוף חמור. "נינה, אני שמה לזה סוף. העסק הזה יוצא משליטה. אתם ממשיכים לארוז את הספרייה כל השבוע. זה רק ילך ויחמיר."
היא צעדה קדימה ולקחה מראש הערמה רומן עצום ממדים שנינה אהבה מאוד.
“תסתכלי על זה! כבר יש לך את זה."
"אני יודעת, אבל זאת מהדורה ראשונה, בכריכה קשה. תראי! הוא יפהפה! אף אחד אף פעם לא קרא בו!"
"ואף אחד גם לא יקרא בו, כי ערמת הקריאה שלך יותר גבוהה ממני!"
שתי הבנות עמדו כעת ברחוב, מפני שסורינדר כעסה כל־כך, עד שיצאה מהדלת בלי לשים לב.
"לא!" אמרה סורינדר בהרמת קול. "לא. הפעם אני לא מוותרת."
נינה הרגישה שהיא מתחילה לרעוד. היא הבינה שהן על סף ריב, והיא לא יכלה לסבול עימותים או ויכוחים מכל סוג שהוא. סורינדר ידעה את זה.
"בבקשה," היא אמרה.
סורינדר הניפה את ידיה באוויר. "אלוהים, זה כמו לבעוט בכלבלב. את לא מתמודדת עם השינוי הזה בעבודה, נכון? את לא מתמודדת איתו בכלל. את פשוט מרימה ידיים ומוותרת."
"וחוץ מזה," לחשה נינה ובהתה במדרכה כשהדלת נטרקה מאחוריהן. "שכחתי את המפתח בבית הבוקר. אני חושבת שננעלנו בחוץ."
סורינדר נעצה בה מבט זועם, ואז, תודה לאל, אחרי שעשתה לה את פרצוף פקד המשטרה, פרצה סוף־סוף בצחוק. הן הלכו אל פינת הרחוב, לפאב־מסעדה קטן ונחמד שבדרך כלל היה מפוצץ אבל דווקא הערב לא היה מלא, ומצאו להן פינה נעימה לשבת בה.
סורינדר הזמינה בקבוק יין, ונינה הסתכלה בו בחשש. בדרך כלל זה היה סימן רע, רמז לשיחת "מה לא בסדר עם נינה" שכמעט תמיד התחילה אחרי הכוס השנייה.
אבל זה הרי בסדר, לא? לאהוב ספרים ולאהוב את העבודה שלך ולחיות ככה את חייך? חיים נחמדים, נעימים, חיים עם שגרה קבועה. לפחות עד עכשיו.
"לא," אמרה סורינדר והניחה באנחה את הכוס השנייה שלה.
נינה העלתה על פניה הבעה קשובה ולמודת סבל. סורינדר עבדה בחברה לייבוא יהלומים, שבה ניהלה את החשבונות ואת סוחרי היהלומים. היא היתה מעולה בזה. כולם פחדו ממנה. גם יכולותיה הניהוליות וגם מיומנויות ההיעדרות שלה היו לאגדה.
"זה לא מספיק, נכון, נינס?"
נינה התרכזה בכוס שלה והתפללה שתשומת הלב תופנה למקום אחר.
"מה אמר הנציג של משאבי אנוש?"
"הוא אמר... הוא אמר שלא נשארו עוד הרבה משרות בספריות אחרי הקיצוצים. הולכים לאייש אותן במתנדבות."
סורינדר השמיעה קול נחרה. "הזקנות החביבות האלה?"
נינה הנהנה.
"אבל הן לא יודעות לתת לאנשים את הרומנים הנכונים! הן לא יודעות מה בני תשע צריכים לקרוא אחרי הארי פוטר."
"את 'החור שברעש'," אמרה נינה אוטומטית.
"בדיוק על זה דיברתי! על המומחיות הזאת! הן יודעות להשתמש במערכת ההזמנות? הן יודעות לתייק? את כל העבודה הניהולית?"
נינה נדה בראשה. "לא ממש."
"אז לאן את אמורה ללכת?"
נינה משכה בכתפיה. "יכול להיות שיהיו משרות תמיכה במרכז המדיה החדש, אבל אני אצטרך להשתתף בקורס בניית צוותים ולהגיש מועמדות מחדש."
"קורס בניית צוותים?"
"כן."
"את?" סורינדר צחקה. "ונרשמת?"
נינה נדה בראשה. "גריפין נרשם."
"טוב, את חייבת."
נינה נאנחה עמוקות. "כן, כנראה."
"מפטרים אותך מהעבודה, נינה! מפטרים אותך! וזה שתסתובבי בחוסר מעש ותקראי ג'ורג'ט הייר כל היום לא ישנה את זה, נכון?"
נינה נדה בראשה.
"קחי את עצמך בידיים!"
"אם אני אעשה את זה, אני אוכל להכניס את הספרים הביתה?"
"לא!"
הדר –
חנות ספרים על גלגלים
ספר כייפי ומהנה. מן שילוב בין רומן רומנטי לסיפור של צמיחה והתפתחות אישית, עם הרבה תיאורים של סקוטלנד שגרמו לי לרצות להגר לשם.
איילת (בעלים מאומתים) –
חנות ספרים על גלגלים
ספר קליל אודות בחורה אנגליה שעוברת צפונה לסקוטלנד.
התאורים אומרים “סעו לטייל בסקוטלנד”.
ישנם אזכורים של ספרים רבים, הסיפור קיטשי במקצת.
ספר טיסה חביב.
סתיו –
חנות ספרים על גלגלים
קליל ומתוק, אני אוהבת ספרים על ספרים( חייו הסודיים של מר פיקרי, מועדון לספרות ולפאי…) ספר של גילוי עצמי, הזכיר לי את גאווה ודעה קדומה ( לא בשפה, ברעיון) . נחמד
דקלה (בעלים מאומתים) –
חנות ספרים על גלגלים
ממתק כיפי.
סיפור על בחורה שמרכיבה את חייה מחדש. בית,, קריירה ואהבה.
התיאורים מכניסים את הקורא למקום קסום בסקוטלנד.
אלינור (בעלים מאומתים) –
חנות ספרים על גלגלים
ספר קסום
ממליצה בחום