חצויה בשלמות

פרק 1 "די כבר להתעקש על דבר כל כך מטומטם!" רבקי הייתה עצבנית. היה ניתן לשמוע זאת בטון הדיבור שלה. "רבקי, תני לי את זה כבר. אני אפתח את זה דרך פה וככה זה לא יחתוך את האותיות!" רחלי הייתה עקשנית, אך רבקי לא ויתרה. היא החזיקה את חבילת הסוכריות ופתחה אותה בלי להסתכל על האותיות שנחתכו מכל כיוון. רחלי הביטה בה במבט מאוכזב. "אין לך כבוד לשבת..." אמרה לה והתרחקה ממנה בלי לטעום מהסוכריות שהחלו להתפזר לכל הכיוונים. רבקי ניסתה לאסוף אותן, אך כאשר אמא שלה התקרבה לאזור היא הניחה את כל הסוכריות שהיו בידיה על שולחן המטבח ויצאה משם. לא היה לה כוח להתמודד מול עוד מבט מאוכזב היום. היא נכנסה לחדרה ונעלה אחריה, עדיין לא לגמרי מודעת לצעד הבא שלה. גופה החל לרעוד. כבר שנים שהיא חושבת על רעיון כזה, אך היא לא חלמה אי פעם שהיא באמת תעשה זאת. גם עכשיו, רגע לפני, היא עדיין התלבטה, אך הכעס שלה לא אפשר לה לחשוב יותר מדי. ליבה דפק בפראות. היא פתחה את המגירה שליד המיטה וביד רועדת לקחה את הטלפון. הייתה שם הודעה אחת שלא נקראה. שירה. רק היא יכלה לשלוח הודעה בשבת. היא התיישבה במיטתה. הרעד שהרגישה היה עדיין חזק בדיוק כמו דפיקות הלב שלה. היא פתחה את ההודעה וסמיילי מחויך נגלה לנגד עיניה. היא כתבה "היי" פשוט ושלחה אליה. לאחר שנייה שירה כבר הקלידה. שירה: מההההההההה רבקי: בסוף זה קרה... שירה: חבל... רבקי: חבל? שירה: את נכנסת לעולם לא פשוט... אבל יאללה ברוכה הבאה למועדון. רבקי: על מה את מדברת? שירה: מועדון הדתלשים! זה אומנם לא קל בהתחלה אבל וואלה משתלם. רבקי: דתלשים? שירה: דתיים לשעבר. רבקי: אני לא דתלשית... רק חיללתי שבת... פעם ראשונה... שירה: רבקי כפרה סורי אבל יש לי עניין דחוף לסדר. כבר חוזרת אלייך. רבקי נשארה לבד. הביטה בטלפון שהחזיקה בידיים רועדות ושמעה את ההד בראשה "רק חיללתי שבת... פעם ראשונה... רק חיללתי שבת... חיללתי שבת..." הדמעות לא באמת שאלו את רשותה. הן פשוט זלגו בזו אחר זו. בהתחלה היא עוד הצליחה לנגב אותן, להשתלט עליהן, אך הן לא עצרו, נהפוך הוא, עד כדי כך שהיא לא הצליחה לראות את המסך של הטלפון שלה. הכול היה מטושטש. עצוב. מפחיד. לא, היא ידעה ששום ברק לא יפגע בה, הפחד לא היה על זה. הפחד היה על הרגש שלה, האם היא תצליח להכיל את המעשה שעשתה כרגע? האם היא תצליח להתמודד? או אולי לנצח יישאר איזה פצע פתוח בליבה? לא היו לה תשובות. מה גם שהיא העדיפה לא לענות על השאלות האלה עכשיו. לאחר כמה דקות היא הצליחה להירגע. היא לקחה בשקט את האוזניות מהמגירה, הצמידה אחת מהן לאוזנה והשאירה אוזן אחת פנויה וקשובה למתרחש מחוץ לחדרה. לאחר חיפוש קצר בטלפון הוא החל להקרין את אחד הפרקים של "פרנדס". חיוך קטן צץ מבין הדמעות. המחשבות כבר לא הציקו לה, הגוף נרגע מעט, השתחרר קצת מתגובת הלחץ. לא חלף הרבה זמן והיא שוב קיבלה הודעה משירה. שירה: איך את? רבקי: עכשיו בסדר. היא הכירה את שירה עוד מימי התיכון, אך הקשר ביניהן נותק לאחר ששירה עזבה את הדת. לפני כמה ימים היא פגשה אותה במקרה בחתונה של חברה מהתיכון. הייתה מבוכה בהתחלה, אך הקשר חזר לאותה נקודה שבה הפסיק, והן החליטו לשמור על קשר. שירה: רוצה לשתף אותי? רבקי: בגדול בכיתי. רעדתי. הלב שלי עוד רגע התפוצץ אבל זהו. זה עבר. שירה: למה החלטת לחלל בסוף? רבקי: מאז שהדלקתי נרות אני מחכה לרגע הזה... שירה: לחלל? רבקי: כן... אבל אולי זו טעות... לא יודעת... קשה לי... שירה: למה בסוף החלטת שאת פותחת את הפון? רבקי: כי... נמאס מהעולם המגעיל הזה... זה... שבת... אבל אני לא יודעת... אולי זאת טעות... שירה: החלטת משהו, תלכי עם זה עד הסוף... לטוב ולרע... אם את רוצה לשמור את עוד יכולה... רבקי חשבה רגע ולבסוף הקלידה. רבקי: לא בא לי לשמור... שירה התנתקה לרגע. היא נשארה לבד מול המסך הקר. היא נכנסה לפתקים, שם היא שמרה את הסודות הכי גדולים שלה. כמו יומן אישי. היא החלה לכתוב בלי לחשוב יותר מדי. רק לשחרר קצת מכל הרגשות שהציפו אותה. המילים החלו לרשום את עצמן. אחרי כמה דקות היא הרגישה משוחררת יותר. היא עשתה העתק-הדבק ושלחה לשירה. רבקי: שוכבת במיטה בשקט בחושך מוציאה את הטלפון בידיים רועדות והדמעות מתחילות להציף אט-אט זולגות בשקט שאיש לא ישמע שאיש לא ידע מה עשיתי הרגע שאולי גם אני לא אקלוט. ופתאום מהדהד בראשי קול קטן: אל נא תבכי! שבת היום, אסור לבכות! והדמעות רק מתחדשות עוד ועוד שבת היום, והטלפון בוער בידיי. מחזיקה אותו חזק שלא יפול לי, מחפשת שיר ומצמידה אוזניות לאוזניי. שיר עצוב ואני בוכה יחד עם המוזיקה, בוכה על מה שאני ומה שאני לא בוכה על כשלונותיי ועל חולשותיי בוכה על מה שאני לא יודעת בוכה על מה שאני כן יודעת בוכה על העבר, העתיד ובעיקר ההווה בוכה על שבת שכבר איננה שבת... מנסה לרגע לשכוח ולחייך למרות הכול אבל המחשבה חזקה מדי וכואבת לי הבטן מרוב בלבול אז מדוע עשיתי זאת? אין לי תשובה. ליבי רצה בכך ואולי זו טעות איומה, ואולי זה רק צעד ראשון לקראת חיים אחרים. אולי אתחרט וארצה לחזור ואולי רק אשמח על האומץ שהיה לי. אינני יודעת כרגע כלום. ובינתיים אני כאן בוכה קצת על עצמי ובעיקר על ליבי שלמרות הכול עדיין כואב ודומע... שירה: וואו... זה עמוק... כואב... מטלטל... רבקי: תודה... יהיה טוב. עזר לי להתרוקן. עכשיו אני כבר מחייכת. שירה: שמחה לשמוע. מצפון? רבקי הזיזה לרגע את הראש מהמסך, מהרהרת בשאלה של שירה. לא. משום מה המצפון לגמרי שתק. היא חייכה לעצמה, לפחות משהו אחד הוא בסדר. השיחה עם שירה המשיכה להתגלגל, הן דיברו על נושאים אחרים, משאירות מאחור את עניין השבת. השעה כבר הייתה מאוחרת, רבקי איחלה לשירה לילה טוב והחזירה את הטלפון למגירה כאילו לא הפכה עכשיו את עולמה, כאילו כלום לא קרה, ונשכבה לישון בחיוך קטן ולצידו דמעה. למוחרת, כשהתעוררה, הייתה צריכה כמה שניות כדי להיזכר איזה יום היום. היא ידעה שזה שבת, אך הזיכרון מליל אמש בלבל אותה לרגע. היא התיישבה על מיטתה. "מודה אני לפניך..." היא נעצרה, מחייכת לעצמה, וקמה מהמיטה בלי להשלים את המשפט המוכר שהתרגלה לומר בכל בוקר בחייה. היום עבר באיטיות. רבקי ניסתה להתרחק מחדרה עד כמה שיכלה. היא העדיפה לא להתמודד שוב מול ההתלבטות הגדולה, אך הרגישה תחושת ניתוק מוזרה מכל בני משפחתה. הם היו שם כולם סביב שולחן שבת באווירה מרוממת שהיא לא הצליחה להרגיש יותר. היא ניסתה מדי פעם לחוש בה שוב, אבל זה היה רחוק ממנה, ולאחר מלחמה מתישה בינה לבין עצמה היא הסתגרה בחדרה עד צאת שבת.