חצר של כנפיים וחורבן

1

פֵיירָה

הציור היה שקר.

שקר עליז וחינני, שופע פרחים ורודים בהירים ונוטף קרני שמש זהובות.

התחלתי אותו אתמול; רישום קליל של גן הוורדים שארב מעבר לחלונות הפתוחים בסטודיו. מבעד לסבך הקוצים והעלים המבריקים הפציע גוון ירוק עז יותר, של הגבעות שהשתפלו למרחקים.

אביב נצחי, בלתי נלאה.

אילו ציירתי את חלק החצר הזה לפי היצרים שבערו בי, הקוצים היו חדים מספיק לבתר בשר, הפרחים היו גוזלים את כל אור השמש מהצמחים הקטנים מהם, והגבעות המשתפלות היו מוכתמות באדום.

אבל כל משיחת מכחול על הבד הרחב הייתה מחושבת, כל מריחה וערבוב גוונים נועדו להציג לא רק אביב אידילי, אלא גם הלך רוח חיובי. לא מאושר מדי, אלא התאוששות מבורכת והדרגתית מהזוועות שחשפתי בזהירות באוזניהם.

בשבועות האחרונים עיצבתי את שפת הגוף שלי בקפידה בדיוק כמו שעיצבתי את הציורים האלה. אילו בחרתי להציג את עצמי כמו שרציתי באמת, הייתי מקשטת את עצמי בטפרים מפלחי בשר וחונקת במו ידיי את האנשים שסביבי. את החדרים הזהובים הייתי צובעת באדום.

אבל לא עכשיו.

עדיין לא הגיע הזמן, כך אמרתי לעצמי בכל משיחת מכחול, בכל תנועה שעשיתי בשבועות האחרונים. נקמה חפוזה לא תעזור לאף אחד ולא תשרת שום מטרה, פרט לכך שתשביע את זעמי הפרטי הגועש.

אף על פי שבכל פעם שדיברתי איתם שמעתי את אֵלֶיין מתייפחת כשהכניסו אותה בכוח לקדרה. אף על פי שבכל פעם שהסתכלתי עליהם ראיתי את נֶסְטָה מפנה את אצבעה למלך הַייבֶּרְן במחווה שהבטיחה מוות. אף על פי שבכל פעם שהרחתי אותם נחיריי נמלאו מחדש בריח הדם החריף של קסיאן, שנקווה על האבנים הכהות בטירת העצמות.

המכחול התפצח בין אצבעותיי.

הידית הבהירה נשברה לשניים באופן חסר תקנה.

קיללתי חרש והעפתי מבט בחלונות ובדלתות. המקום היה מלא בעיניים בולשות, כך שלא יכולתי להסתכן בזריקת המכחול לפח האשפה.

פרשתי את תודעתי סביבי כמו רשת וניסיתי לצוד בה כל מי שאולי נמצא בסביבה, צופה בי ומרגל אחריי. לא מצאתי אף אחד.

הושטתי את ידיי קדימה, כשכל יד אוחזת בחצי מכחול.

הרשיתי לעצמי להביט לרגע מבעד לקסם האשליה שהסתיר את הקעקוע על ידי ועל אמת זרועי הימניות. הסימנים שהעידו על רגשותיי האמיתיים. על תוארי האמיתי.

הגבירה הנעלה של חצר הלילה.

שבריר מחשבה, ושברי המכחול התלקחו באש.

האש כילתה את העץ ואת שערות המכחול והצבע, אבל לא שרפה אותי.

כשנותרו רק עשן ופתיתי אפר זימנתי רוח כדי לסלק אותם מידיי ולהעיף אותם מבעד לחלונות הפתוחים.

ליתר ביטחון זימנתי רוח קלילה מהגן לשוטט בחדר, להעלים את שרידי העשן ולמלא את החלל בניחוח ורדים דביק ומחניק.

אולי כשאשלים את משימתי כאן אשרוף גם את בית האחוזה הזה עד היסוד. ואתחיל בוורדים האלה.

נקישה בפאתי תודעתי הודיעה לי ששתי ישויות מתקרבות. חטפתי מייד מכחול אחר, טבלתי אותו בשלולית הצבע הקרובה ביותר והנמכתי את המלכודות האפלות, הבלתי נראות, שהתקנתי מוקדם יותר סביב החדר כדי להתריע מפני מבקרים.

הדלתות נפתחו בשעה שעבדתי על קרן השמש שחדרה דרך עלה כותרת של ורד והדגישה את עורקיו העדינים, וניסיתי לא לחשוב על אפקט דומה שראיתי פעם על כנף אילירית.

עברתי מייד להעמדת פנים משכנעת שאני שקועה בעבודה, שמטתי מעט את כתפיי, הטיתי את ראשי הצידה. ובהעמדת פנים משכנעת עוד יותר הפניתי לאט את ראשי לאחור, כאילו קשה לי להתנתק מהציור.

אבל האתגר האמיתי היה לצייר חיוך על שפתיי. ועל עיניי – כי הן אלה שמסגירות אם חיוך הוא אמיתי או מזויף. התאמנתי על זה מול המראה. שוב ושוב.

ולכן עיניי הצטמצמו ללא קושי כשחייכתי חיוך מאופק אך מאושר לטַמְלין.

וללוּשִׁיֶין.

"מצטער להפריע," אמר טמלין ותר בפניי אחר רמז לצללים שרדפו אותי מדי פעם, הצללים שזימנתי כדי לגרום לו לשמור על מרחק כשהשמש שקעה מעבר לגבעות. "אבל חשבתי שאולי תרצי להתכונן לפגישה."

הכרחתי את עצמי לבלוע רוק. להנמיך את המכחול. בדיוק כמו הנערה המפוחדת והמהוססת שהייתי מזמן. "איו – דיברת על זה עם אִיוֹנטֶה? היא באמת מגיעה?"

עדיין לא ראיתי את הכוהנת העליונה שהסגירה את אחיותיי לידי הייברן, שהסגירה אותנו לידי הייברן.

הדיווחים החטופים והמעורפלים של ריסנד דרך קשר הזיווג שלנו אמנם השקיטו מעט את חששותיי, ובכל זאת... היא הייתה אחראית למה שקרה לפני כמה שבועות.

התשובה הגיעה מלושיין, שהתבונן בציור שלי כאילו הוא מכיל את ההוכחה שחיפש. "כן. היא... היו לה סיבות משלה. היא מוכנה להסביר לך אותן."

אולי היא יכולה גם להסביר למה היא שולחת ידיים לכל גבר שמתחשק לה, בין שהוא מעוניין בזה ובין שלא. למה היא עשתה את זה לריס, וגם ללושיין.

תהיתי מה לושיין באמת חושב על כל זה. לאור העובדה שאת המחיר על החברוּת בין איונטה להייברן שילמה הזיווג שלו. אליין.

לא דיברנו על אליין בכלל, למעט פעם אחת, יום אחרי שחזרתי.

למרות הרמיזות של ג'וּריאָן לגבי היחס שמצפה לאחיות שלי מריסנד, אמרתי לו אז, למרות האופי של חצר הלילה, הם לא יפגעו באליין ובנסטה בצורה כזאת – עדיין לא. לריסנד יש דרכים יצירתיות יותר לפגוע בהן.

לושיין לא נראה משוכנע.

אבל אין לשכוח גם שבין ה"חורים" בזיכרוני, רמזתי גם שייתכן שאני לא זכיתי ליחס יצירתי ואדיב שכזה.

העובדה שהם האמינו לזה בקלות כזו, שהם חשבו שריסנד יכפה על מישהי... הוספתי את העלבון הזה לרשימה הארוכה מאוד של כל הדברים שהם ישלמו עליהם.

הנחתי את המכחול מידי, משכתי מעליי את החלוק המוכתם בצבע ופרשתי אותו בעדינות על השרפרף שישבתי עליו בשעתיים האחרונות.

"אלך להחליף בגדים," אמרתי בשקט והטלתי את צמתי המרושלת מעבר לכתפי.

טמלין הנהן ובחן במבטו את כל תנועותיי כשהתקרבתי אליהם. "הציור מקסים."

"הוא צריך עוד הרבה עבודה," אמרתי, שחזור של הנערה שהתחמקה משבחים ומחמאות, שלא רצתה שישימו אליה לב. "המצב שלו לא מזהיר כרגע."

למען האמת זה היה אחד הציורים הכי טובים שלי, גם אם היה חסר נשמה, מאפיין שרק אני ראיתי.

"נראה לי שכולנו במצב דומה," העיר טמלין בחיוך קל.

ריסנתי את הדחף לגלגל עיניים והשבתי לו חיוך, וכשחלפתי על פניו העברתי את ידי על כתפו.

כשיצאתי מחדר השינה שלי כעבור עשר דקות, לושיין חיכה לי בחוץ.

לקח לי יומיים עד שהפסקתי ללכת לחדר הישן – עד שהתרגלתי לפנות בראש המדרגות ימינה במקום שמאלה. אבל בחדר השינה הישן לא נותר דבר.

הצצתי בו פעם אחת, יום אחרי שחזרתי.

רהיטים מרוסקים, מצעים קרועים, בגדים מפוזרים – כאילו הוא חיפש אותי בתוך הארון. התברר לי שאף אחד לא הורשה להיכנס לנקות את החדר.

אבל הצמחים המטפסים – והקוצים – הם שהפכו את החדר לבלתי ראוי למגורים. הם צמחו פרא. הזדחלו על הקירות, נשזרו בתוך הפסולת. כאילו הסתננו דרך הסבכות שמתחת לחלונות שלי, כאילו חלפו מאה שנים ולא חודשים ספורים.

חדר השינה הפך לקבר.

אספתי בידיי את החצאית הוורודה הרכה של שמלתי האוורירית וסגרתי אחריי את דלת החדר. לושיין המשיך להישען על הדלת מול דלת חדרי.

דלת החדר שלו.

לא היה לי ספק שהוא דאג שאעבור לחדר מולו. לא היה לי ספק שעין המתכת שלו הייתה מכוונת תמיד לחדרי, אפילו מתוך שינה.

"אני מופתע שאת רגועה כל כך, אחרי ההבטחות שהבטחת בהייברן," הוא אמר במקום ברכת שלום.

הבטחתי להרוג את מלכות בני האנוש, את מלך הייברן, את ג'וריאן ואת איונטה על מה שעוללו לאחיות שלי. לחברים שלי.

"אתה בעצמך אמרת שלאיונטה היו סיבות למעשיה. עד כמה שאני כועסת, אני מוכנה לשמוע מה יש לה לומר."

לא סיפרתי ללושיין את מה שגיליתי על אופייה האמיתי. זה היה מאלץ אותי להסביר שריס גירש אותה מחצרו כדי להגן על עצמו ועל אנשי החצר, וזה היה מעורר יותר מדי שאלות, סותר יותר מדי שקרים שנטוו בקפידה והגנו עליו ועל החצר שלו – על החצר שלי.

אם כי, אחרי מה שקרה בווֵלָרִיס, תהיתי אם זה עדיין הכרחי. האויבים שלנו ידעו על קיומה של העיר, ידעו שהיא מקום טוב ושלֵו. וניסו להשמיד אותה בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם.

המתקפה על ולריס אחרי שריס חשף את קיומה בפני מלכות בני האנוש תייסר את בן זוגי לאורך כל חיינו בני האלמוות.

"היא תרקום לך סיפור שתרצי לשמוע," הזהיר לושיין.

משכתי בכתפיי בשעה שחציתי את המסדרון הריק, המרופד בשטיח. "אני יכולה להחליט בעצמי. אם כי נשמע שאתה כבר החלטת לא להאמין לה."

הוא הדביק אותי והתאים את קצב צעדיו לשלי. "היא גררה לתוך הסיפור הזה שתי נשים חפות מפשע."

"היא פעלה כדי לחזק את הברית עם הייברן."

לושיין הניח יד על מרפקי כדי לעצור אותי.

הרשיתי לו לעשות זאת כי האפשרויות האחרות – להתנפות משם כמו שעשיתי ביער לפני חודשים, או להפעיל תרגיל התגוננות אילירי שהיה מפיל אותו על התחת – היו הורסות את התחבולה שלי. "את חכמה מכדי להאמין בזה."

התבוננתי בעיון ביד הרחבה והשזופה המונחת על מרפקי. ואז הבטתי בעיניו – אחת חומה־אדמדמה, והאחרת עין זהב מזמזמת.

לושיין התנשף, "איפה הוא מחזיק אותה?"

ידעתי למי הוא מתכוון.

נענעתי את ראשי. "אני לא יודעת. לריסנד יש מאה מקומות אפשריים, אבל קשה לי להאמין שהוא יחביא את אליין באחד מהם, כי הוא יודע שאני מודעת לקיומם."

"ספרי לי בכל זאת. תפרטי את כולם."

"אתה תמות ברגע שתדרוך בטריטוריה שלו."

"שרדתי יפה מאוד כשמצאתי אותך."

"לא ראית שאני תחת ההשפעה שלו. נתת לו לקחת אותי בחזרה." שקרים, שקרים, שקרים.

אבל לא ראיתי בפניו שום זכר לכאב ולאשמה שציפיתי לראות. לושיין הרפה לאט את אחיזתו. "אני צריך למצוא אותה."

"אתה אפילו לא מכיר את אליין. קשר הזיווג הוא רק תגובה פיזית שגוברת על השכל הישר."

"זה מה שקרה לך עם ריס?"

שאלה שקטה ומסוכנת. אבל הכרחתי את עצמי להחדיר אימה לעיניי, הנחתי לעצמי להיזכר באורגת, בחורט העצמות, בתולעת המידֶנְגארד, כדי שהפחדים הישנים יטשטשו את ריחי. "אני לא רוצה לדבר על זה," אמרתי בקול רועד וצרוד.

שעון צלצל בקומה המרכזית. נשאתי תפילת הודיה אילמת לאֵם ופתחתי בהליכה מהירה. "אנחנו מאחרים."

לושיין רק הנהן. אבל הרגשתי שעיניו נעוצות בגבי כשירדתי במדרגות כדי להיפגש עם איונטה.

וכדי להחליט סוף־סוף איך בדיוק אני עומדת לקרוע אותה לגזרים.

הכוהנת העליונה נראתה בדיוק כמו שזכרתי – גם מהזיכרונות שריס הראה לי וגם מהחלומות בהקיץ שבהם שלפתי את הטפרים החבויים מתחת לציפורניי ועקרתי את עיניה, ואז את לשונה, ואז שיספתי את גרונה.

זעמי הפך ליצור חי בחזי, כמו פעימות קצובות שעזרו לי להירדם ודרבנו אותי להתעורר. השקטתי אותו בשעה שבהיתי באיונטה מעבר לשולחן האוכל הרשמי, כשטמלין ולושיין משני צדדיי.

היא עדיין חבשה את הברדס התכול וענדה את חישוק המתכת שאבן כחולה צלולה משובצת בו.

כמו אבן סיפון – אבן החן שלה הזכירה לי את אבני הסיפון של אזריאל וקסיאן. ותהיתי אם כמו האבנים של הלוחמים האיליריים, גם אבן החן שלה עוזרת לחדד כוחות קסם כבדים ומסורבלים ולהפוך אותם למשהו מעודן וקטלני יותר. היא לא הסירה את האבן אף פעם – ועם זאת, הרי אף פעם לא ראיתי את איונטה מזמנת שום כוח מעבר להדלקת בועת אור פיות בחדר.

הכוהנת העליונה השפילה את עיני הטורקיז שלה אל שולחן העץ הכהה, והברדס הטיל צללים על פניה המושלמות. "לפני הכול, אני רוצה להגיד שאני מצטערת מאוד. פעלתי מתוך רצון ל... להעניק לך משהו שחשבתי שאת רוצה אבל לא מעיזה להגות בקול, וגם כדי להבטיח שבעלי הברית שלנו בהייברן יהיו מרוצים מהברית בינינו."

שקרים חינניים ורעילים. אבל חיכיתי לפגישה הזו במשך שבועות כדי לגלות את המניע האמיתי שלה. ובמהלך השבועות האלה העמדתי פנים שאני מתאוששת, שאני מחלימה מהזוועות שסבלתי מידי ריסנד.

"למה שארצה שהאחיות שלי יעברו דבר כזה?" קולי נשמע רועד וקר.

איונטה זקפה את ראשה וסקרה את הבעתי המהוססת, המרוחקת מעט. "כדי שתוכלי להיות איתן לנצח. ואם לושיין היה מגלה שאליין היא הזיווג שלו לפני כן, הוא היה... מרוסק מהידיעה שהוא יזכה רק לכמה עשרות שנים איתה."

צליל שמה של אליין על שפתיה עורר נהמה בגרוני. אבל ריסנתי אותה ועטיתי על פניי הבעה שקטה ומיוסרת, המסכה הטרייה ביותר שבאמתחתי.

לושיין ענה, "אם את מצפה שנודה לך על כך תצטרכי לחכות הרבה זמן, איונטה."

טמלין ירה בו מבט מתרה – הן בגלל המילים והן בגלל הנימה. לושיין היה עלול להרוג את איונטה לפני שלי תהיה הזדמנות לעשות זאת, רק בגלל הסבל שהיא המיטה על הזיווג שלו באותו יום.

"לא," התנשפה איונטה בעיניים פעורות לרווחה, הבעה מושלמת של חרטה ואשמה. "לא, לא ציפיתי לשום הכרת תודה. או למחילה. רק להבנה... זה גם הבית שלי." היא הרימה יד צנומה, עטורת טבעות וצמידי כסף, והחוותה על החדר, על כל האחוזה. "כולנו נאלצנו לכרות בריתות שאף פעם לא חשבנו שניצור – וכן, חלקן אולי לא נעימות, אבל הכוחות של הייברן גדולים מכדי שנוכל לעצור אותם. עכשיו אפשר רק לנסות לצלוח אותם, כמו כל סערה אחרת. עשיתי טעות, ואתחרט לנצח על הכאב שגרמתי, אבל בואו נמשיך ביחד את העבודה הטובה שהתחלנו בה. בואו נמצא דרך להבטיח שאדמותינו ובני עמינו ישרדו."

"וכמה אבדות בנפש יידרשו לשם כך?" תבע לושיין.

מבט מתרה נוסף מטמלין. אבל לושיין התעלם ממנו.

"מה שראיתי בהייברן," אמר לושיין, וידיו התהדקו סביב מסעדי הכיסא שלו חזק כל כך עד שהעץ המגולף חרק. "כל ההבטחות שהוא נתן לנו בנוגע לשלום וחסינות..." הוא השתתק, אולי כי נזכר שייתכן מאוד שאיונטה תעביר את דבריו למלך. הוא ריפה את אחיזתו בכיסא ואצבעותיו הארוכות נמתחו ואז נחו שוב על המסעדים. "אנחנו חייבים להיות זהירים."

"נהיה זהירים," הבטיח טמלין. "אבל כבר הסכמנו לכמה תנאים. לכמה ויתורים. אם נתפלג עכשיו... אפילו עם הייברן לצידנו נצטרך להציג חזית מאוחדת. ביחד."

הוא עדיין סמך על איונטה. עדיין חשב שהיא בסך הכול טעתה בשיפוט. לא היה לו מושג מה אורב מתחת ליופי ולבגדים ולתפילות החסודות.

עם זאת, העיוורון הזה מנע ממנו גם להבין מה אורב מתחת לפני השטח שלי. איונטה הרכינה שוב את ראשה. "אתאמץ להיות ראויה לחברים שלי."

נראה שלושיין מתאמץ מאוד לא לגלגל עיניים.

אבל טמלין אמר, "כולנו נשתדל."

זאת הייתה המילה החדשה האהובה עליו: להשתדל.

אני רק בלעתי רוק – חזק מספיק כדי שישמע אותי – והנהנתי לאט כשעיניי נעוצות באיונטה. "אל תעשי שוב דבר כזה לעולם."

פקודה נאיבית – והנהונה המהיר העיד שזה בדיוק מה שציפתה לשמוע ממני. לושיין נשען לאחור בכיסאו וסירב להגיד מילה נוספת.

"אבל לושיין צודק," פלטתי בארשת מושלמת של דאגה. "מה יהיה עם אנשי החצר במהלך הסכסוך הזה?" הבטתי בטמלין בגבות מורמות. "אָמֶרַנְתָה התעללה בהם – אני לא בטוחה שהם יוכלו לעמוד בחיים משותפים עם הייברן. הם סבלו מספיק."

לסתו של טמלין התהדקה. "הייברן הבטיח לא לפגוע בעם שלנו ולא לגעת בו." העם שלנו. כמעט העוויתי את פניי – אבל הנהנתי שוב בהבנה. "זה היה חלק מה... עסקה שלנו." כשהוא מכר את פְּריתַנְיָה כולה, מכר את כל ההגינות וטוב הלב שהיו בו כדי לקחת אותי בחזרה. "העם שלנו יהיה מוגן כשהייברן יגיע. אבל הוצאתי הודעה שמומלץ למשפחות להתפנות לחלק המזרחי של הטריטוריה. רק לתקופה הקרובה."

יופי. לפחות הוא הביא בחשבון את האבדות הפוטנציאליות – לפחות היה לו אכפת מספיק מהעם שלו כדי לעשות את זה, לפחות הוא הבין שהייברן אוהב לשחק משחקים חולניים, ושהוא יכול להבטיח משהו ולהתכוון למשהו אחר. אם הוא כבר החל לפנות מהאזור את התושבים בסיכון הכי גבוה, זה יקל מאוד את המשימה שעליי לבצע כאן. והמזרח – תייקתי בראשי את פיסת המידע הזאת. אם המזרח מוגן, זה אומר שהייברן יגיע מהמערב.

טמלין נשף. "זה מביא אותי לסיבה הנוספת לפגישה הזאת."

נדרכתי ושיוויתי לפניי הבעת סקרנות סתמית כשהוא הכריז, "המשלחת הראשונה מהייברן מגיעה מחר." עורו הזהוב של לושיין החוויר. טמלין הוסיף, "ג'וריאן יגיע לכאן לפני הצהריים."