חקירתו של סרן ארז

בימים ההם, בזמן ההוא, היה לי פנאי רב מדי. הרגשתי שאני נתקע בחריקה אטית וארוכה ולא ידעתי איך אחלץ את עצמי. בלילות נרדמתי בקושי, ובבקרים התעוררתי בקושי, ספוּג זיעה. רק הראש המשיך להזין אותי בחריצות במידע חסר תועלת: שערי מניות, תוצאות כדורגל, מתווה ישבניהן של בחורות, תוכניות התעשרות מעורפלות. לא יכולתי ליהנות מהזמן הפנוי: הארץ מסביב היתה, כרגיל, עצבנית מדי.

לאחר שעברו עלי כמה חודשים כאלה, וכשתמו תירוצי הקיץ, הרמתי טלפון לעפרה. רציתי להרגיש שוב חיוני, אפילו רק לכמה ימים. שאלתי אם אני יכול לעזור במשהו. היא שמחה שהתקשרתי. "דווקא יש לי משהו מעניין בשבילך," השיבה בקול החם שלה. עפרה ידעה שאני אוהב לעשות מילואים, ואני ידעתי שתמיד אמצא אצלה תעלומה שצריך לפענח. סיכמנו שלמחרת אבוא אליה, אחרי שאסיים את העניינים שלי בבית המשפט, נשתה קפה ונדבר.

ירדתי מהמשרד להפסקת צהריים, להסתובב קצת ברחוב, למתוח את הרגליים, לראות אנשים. השמש נכנסה ויצאה בין הפיקוסים המאובקים, שחיכו נואשות לגשם הראשון שישטוף אותם. לרגע היה חם ופשטתי את הז'קט, ורגע לאחר מכן נעשה כמעט קריר. זו היתה תקופת הסתיו החטופה של הארץ, שבה מוּעָד הגוף להידבק במחלות. האוויר המזוהם של רחוב בן יהודה הדרומי, שם נמצא המשרד שלי, כבר השחיר מזמן את ריאותי. חלון הראווה של משרד הנסיעות הציע טיסה לפריז ושלושה לילות במלון שני כוכבים בשש מאות וחמישים דולר, חצי ממחירו של צווארון מנומר בחלון הראווה של חנות הפרוות הסמוכה. הגעתי לקיוסק שבו אני אוכל כל יום צהריים. הבעל בית שם מכיר אותי. "כדאי לך להזמין ׳הראלד טריביון׳," אמרתי בזמן שעיינתי בכותרת העיתון העברי המשומש שהיה זרוק על הדלפק. "זה עיתון טוב, נותן פרספקטיבה על מה שקורה בעולם."

"אני לא חושב שהרבה אנשים קוראים את זה," אמר ומרח לי חומוס בלחמנייה שתכף יניח עליה פרוסת פסטרמה ומלפפון חמוץ. שיירת אוטובוסים עברה בכביש ובקושי יכולתי לשמוע אותו. "אנשים מתעניינים רק במה שנמצא להם מתחת לאף או בסקס. למה אתה חושב אנשים קוראים עיתונים, או הולכים לקולנוע? מאחורי הכול יש רק סקס. סקס וצרות."

"אתה בטח צודק," אמרתי, כמעט צעקתי. הסתכלתי על כפות ידיו האדומות הסוגרות את הכריך. ניסיתי לחשב כמה כסף הוא עושה ביום מהסנדוויצ'ים האלה. "איך העסקים? יש קליינטים?" שאל אותי בעל הקיוסק והבזיק חיוך זהוב־שיניים.

אתה יודע שאין, חשבתי לעצמי. כל הזמן אתה מסתכל על הבניינים המפויחים האלה, על מכון העיסוי בחצר האחורית, על חנות הגרבונים של הרומנייה, אתה יודע בדיוק מי נכנס לאן, ושאלַי לא נכנס אף אחד.

"ברוך השם, שלא יהיה יותר גרוע," אמרתי. פתאום נזכרתי שאדון לביא צריך להגיע אלי בעוד כמה דקות. הפגישה היחידה שלי בכל היום, ואסור לי לתת לו לחכות.

כיליתי את הלחמנייה בנגיסות חפוזות, ביקשתי שירשום על החשבון ומיהרתי למעלה בחדר המדרגות החשוך. בבניין הזה לבדו נמצאים שלושה עורכי דין נוספים חוץ ממני. בעיר כולה יש יותר מעשרת אלפים. אלוהים יודע ממה כולם מתפרנסים, ולמה חלק מהפרנסה לא מגיע אלי. בעצם נשארו רק שניים מלבדי בבניין, תיקנתי את עצמי. הזקן מלמעלה מת בחודש שעבר. במשך שבוע היתה מודעת אבל בפתח הבניין, אחר כך הסירו אותה. רק הלוחית הישנה בכניסה, ששמו חרות עליה, נותרה בינתיים במקומה. אתמול נקש אצלי מישהו בדלת לשאול איפה עורך דין פנקס, הוא צריך לראות אותו דחוף, מה זה שאף אחד לא עונה אצלו לטלפון, והכול דווקא כשיש חדשות טובות מחברת הביטוח בגרמניה. כשסיפרתי לו שמת פלט, "נו, חבל. עשרים וחמש שנה עבדנו ביחד על העִסקה הזאת," ופנה לצאת. טמבל, אמרתי לעצמי לאחר שהלקוח עזב. היית צריך לשווק את עצמך, לשאול אותו אולי הוא צריך עורך דין אחר שיטפל לו בעניינים.

"אין לך שום הודעה, מצטערת," הודיעה הבחורה משירות המענה הקולי. חמישים שקל אני משלם בחודש כדי שתתחזה למזכירה האישית שלי כשמישהו מצלצל. "עורכי דין, שלום," היא אומרת, כאילו היא יושבת בעמדת מזכירות הדורה בסמוך ללשכתי. תמיד היא משיבה שאני לא נמצא ואחר כך מוסרת לי מי התקשר. "איך אתה נראה?" שאלה אותי פעם, וברקע שמעתי אותה רוחצת כלים. "הייתי רוצה לעבוד אצלך על אמת, יש לך קול נעים."

"לא כדאי לך," צחקתי אז, "אין לי כסף לשלם."

חשוך ומדכא המשרד שלי. כבר שנה וחצי שאני תקוע בתוכו. הרהיטים שקיבלתי במסגרת החוזה כבדים וכהים. בעת שחתמנו על חוזה השכירות סיפר לי הבעלים בגאווה שלפנַי אִכלס אותו במשך ארבעים וחמש שנה מנהל חשבונות, עד שיצא לפנסיה. "לא ראית אדם חרוץ כל כך מימיך," סיפר בעל הבית בהשתאות, "אפילו ארוחת צהריים היו מביאים לו לשולחן. הוא לא קם ממנו לרגע."

החלון היחיד במשרד פונה אל קיר הבניין השכן, שכולו מטולא במנועי מזגנים ובכתמי טיח ארעיים. יש לי גם מקרר קטן וריק וגם פקס שקניתי בכסף שאמא הלוותה לי, ומיטה. לפני כמה חודשים נכנעתי לעצמי והכנסתי למשרד מיטה מתקפלת. יותר מדי שעות ריקות היו לי, וללכת הביתה באמצע הבוקר לא רציתי. רק אקרא קצת את הספורט, שכנעתי את עצמי. זאת היתה טעות. לא הייתי צריך להכניס את המיטה. הבוקר, למשל, מצאתי את עצמי ישן בין עשר לשתים־עשרה וחצי למרות רצוני. התעוררתי אחוז רגשי אשמה ומבוהל והתחלתי לנבור בקלסר של לביא הלוך ושוב, אפילו שהכרתי את כל המסמכים שם בעל פה.

לפי התוכנית כבר מזמן הייתי צריך לעבור למקום אחר. כשפרשתי מהמשרד של מייזלס חישבתי שייקח לי שנה להתבסס ולמצוא קליינטים, ואחר כך ירווח ואוּכל לעבור למקום מצוחצח באחד המגדלים. האמת היא שאני לא יודע עד כמה האמנתי בזה ועד כמה רציתי בזה. ואם רציתי בזה, למה לא מצאתי לעצמי מלכתחילה מקום יותר מתאים, יותר חי.

אל תירדם עכשיו, אני פוקד על עצמי, לביא צריך להיכנס בכל רגע ומחר הדיון בבית המשפט. שברתי את הראש ולא ידעתי מה אני הולך לטעון שם. עשר פעמים ניסיתי לשכנע אותו להגיע לפשרה, הצד השני כבר היה מוכן להציע עשרים אלף שקל, אבל הוא התעקש. "אל תפחד," אמר לי לביא, "אין לך מה לפחד. אתה צריך להאמין בקליינט שלך, רק ככה תצליח." כמה שמחו במשרד של מייזלס להיפטר מהתיק הזה. בשיחת הסיכום עם מייזלס, אחרי שאמר שהוא לא מבין למה אני עוזב ושלדעתו אני עושה טעות, טפח על שכמי ואמר שכמתנת פרידה הוא מעביר את התיק של לביא לטיפולי. הוא דיבר עם הקליינט וזה בסדר. "שיהיה לך עם מה להתחיל, חביבי." מתנה, עאלק. ללביא לא היה איך לשלם את שכר הטִרחה המטורף שלהם, זאת האמת.

בשבוע שעבר, במשך כמה שעות הייתי נחוש בדעתי לצאת מהחור האפל הזה, להרים את עצמי סוף־סוף מהחלק הרע של רחוב בן יהודה. הלכתי לראות את אחד המקומות האלה במגדלים. חדר להשכרה עם נוף על העיר, הבטיחה המודעה הסולידית בביטאון של עורכי הדין, ובאותיות קטנות, שירותי משרד ומחשב וספרייה משפטית. אחד השותפים שם קיבל את פני ונראה כאילו התאים את צבע חליפתו לצבע השטיח מקיר לקיר. הוא תחקר אותי באיזה תחום אני מתעסק. אמרתי לו שבאזרחי־מסחרי, שיהיה רגוע, שלא יחשוש שמא נרקומנים ישבו לו על כורסאות העור באזור ההמתנה, מתחת לתמונות השמן האוריגינליות, ויפזרו אפר על השטיחים. הוספתי למען הרושם שהייתי מתמחה בבית המשפט המחוזי, ועבדתי אצל מייזלס כמה שנים, ועכשיו אני עצמאי. הוא לא חשד בשום דבר והוליך אותי לראות את החדר. הנוף באמת היה מדהים. מול נוף כזה של ים אפשר לשבת כל היום בלי לעשות כלום.

"מוצא חן בעיניך?"

"מאוד," עניתי, "אני תל אביבי במקור ולראות ככה את העיר..."

אל תיכנס איתי לרגשנויות, שמעתי אותו מהרהר, בוא נראה איך אתה עומד במחיר. "אלפיים דולר בחודש," זרק וחיכה לתגובה. כשקלט את הבעת פני אפילו לא חיכה שאדבר. כמעט נחנקתי. "אני חייב להיכנס עכשיו לפגישה," אמר בעודו מזרז אותי לעבר הדלת, "אני משער שניפגש מתישהו."

"כן, ניפגש," אמרתי וגזלתי תצפית אחרונה אל העיר. ביציאה מהמעליות, בקומת הכניסה המבריקה, לקחתי כמה שאיפות עמוקות להרגיע את עצמי, ירקתי באופן סמלי על הבּלטות וקיללתי את נשמתו. אתה לא ממש רוצה להצליח, זאת הבעיה שלך, מטיחה בי אמא שלי בביקור החודשי שלי אצלה. אוי, כמה שאני רוצה להצליח, אני אומר לה במחשבותי, לפחות בשביל נקמה.

אדון לביא נכנס בלי לדפוק בדלת והניח את השקיות שלו על השולחן. לפני ארבע שנים, בחדרון שלי אצל מייזלס, נתקלתי בו ובשקיות שלו בפעם הראשונה. נדרש אז משא ומתן ארוך כדי לשכנע את לביא להשאיר אצלי את השקיות עם המסמכים לכמה ימים.

"אפשר להציע לך משהו לשתות?"

"לא," השיב לביא. הוא התנשף מהטיפוס במדרגות, ועדשות משקפיו העבות היו מכוסות אדים.

"מחר היום הגדול," אני אומר לו, אבל הוא לא מבין בדיחות.

"רציתי להראות לך מכתב שקיבלתי ממנה בשנת..." אמר לביא ואצבעותיו כבר שפכו מסמכים מתוך השקיות אל השולחן.

"לביא, אני מכיר את כל המסמכים האלה בעל פה," אני אומר לו. "הבעיה היא שאחותך מחזיקה צוואה מפורשת שמשאירה לה את המגרש, כבר אלף פעמים דיברנו על זה."

"לאמא שלי לא היה מושג על מה היא חותמת," התרעם לביא ובכל זאת התעקש לדחוף לעברי כמה ניירות. מחמת הנימוס עשיתי עצמי מעיין בהם והנהנתי לעברו.

"הייתי מעדיף שנגיע לפשרה. אפשר לדבר איתם עכשיו. אפשר לקבוע פגישה הערב, עוד לפני המשפט," הפצרתי בו.

"אני לא מוכן לדבר איתה," אמר לביא ונפנף בידיו, "כבר הספיק לי כל הבלבול מוח. ואני מקווה מאוד שמחר תהיה תקיף איתם. אני לא רוצה שום התחנפויות."

"יהיה בסדר, לביא," נאנחתי ועזרתי לו להחזיר את הניירות לשקיות. מאז שהכרתי אותו הזדקן במהירות. הסכסוך עם אחותו כילה אותו. ליוויתי אותו לדלת, מאחורי גבו הכפוף, ורק כשהיה כבר במורד המדרגות אזרתי אומץ לקרוא אחריו: "לביא, תביא מחר צ'ק, כבר שנה שלא שילמת שום דבר. יש לי הרבה הוצאות על התיק הזה."

"אני אנסה לארגן משהו," שמעתי את קולו מהדהד בחדר המדרגות.

סגרתי מאחורי את הדלת והתחלתי להתארגן עם התיק לבית המשפט. תחבתי בפנים את הקלסר ואת ספר החוקים ואת הגלימה שנראתה חדשה, וכבר הייתי מוכן למחר. אחר כך ישבתי ליד השולחן כשראשי מונח בתוך כפות הידיים.

יצאתי מהמשרד לפני שהחשיך וירדתי ברחוב בוגרשוב. הים של סוף הקיץ היה שטוח, ולהקות של ציפורים נחו עליו. עדיין היה אפשר להיכנס למים, לטפס על שוברי הגלים ולהסתכל אל האופק כאילו אין עיר מאחור. מחפש מטמונים סרק את משטח החול הרטוב במגלה מתכות ישן, ושום חיפזון לא ניכר על פניו. אולי לא התפתחתי מספיק, אבל זה היה ונשאר בעיני המראה הכי יפה בעולם. אלמלא הים כבר מזמן הייתי בורח מפה. זוג בשיער ארוך ובגופיות, בני שבע־עשרה אולי, התנשק ליד סוכת המציל. חיכיתי עד שהשמש תיעלם והים ייעשה שחור ונכנסתי בחזרה לתוך העיר.