חקר התשוקה הימית

סטראטו חצה את רצועת החול הלבן והרך של החוף הצר, לעבר קבוצת העצים. השחייה גרמה לדם לפעום בעורקיו, והביאה גם פתרון אפשרי לבעיה העסקית שהותירה אותו ער במשך רוב הלילה שעבר.

התאים לו להתרכז בזה, ולא בטעות שעשה בהזמינו את ליב ולנה להצטרף אליו להפלגה הזאת.

הוא צנח על החול, במקום שבו ענף תלוי העניק קצת צל מלמעלה, והתמתח שם באמרו לעצמו להתרכז בבעיה שעליה דיווחו משרדיו באסיה.

קצת אחר כך, קול רעש פועם גרם לו להרים את מבטו. לעיניו נגלה המסוק שלו, בהמריאו מהמנחת שעל סיפון היאכטה. מסתבר שהאורחות שלו החליטו לחזור העירה כבר עתה, לחפש לעצמן איזה ספונסר חדש, מוקדם ככל הניתן.

שפתיו של סטראטו התעוותו. הטעות שלו בשיקול הדעת בנוגע לשתי אלו, הותירה אותו במין הרגשה... לא נעימה. הוא הזעיף פנים בגלל ההרגשה הזאת.

יכול להיות שהבחירה המכוונת שלו בקשרים רדודים ולא תובעניים הופכת גם אותו לבן-אדם רדוד?

אבל הוא לא ראה שום דרך להימנע מכך. הוא לא רצה שנשים ינסו להתקרב אליו יותר מדי. אלא שרוב הנשים שמוכנות להסתפק במערכות יחסים קצרות טווח על בסיס פיזי בעיקרו, כבר לא ממש הצליחו לעורר את העניין שלו.

חוץ מזה, יותר ויותר הן החלו להתייחס לאזהרתו המוקדמת שהוא לא מעוניין במערכת יחסים כאל הזמנה לנסות בכל זאת. הן לא הבינו שלסטראטו אין שום נקודה רכה. שום דחף סודי להתחתן או להקים משפחה.

כתם הצל שלו נעשה לפתע צונן כמו קרח.

לו, לעולם לא תהיה שום אישה או משפחה.

טעם מר עלה בפיו מעצם המחשבה על כך. הלקחים של ילדותו לא עמדו להישכח אי-פעם. אביו בהחלט וידא שכך זה יהיה.

הוא הדף מעליו את הזיכרונות המרים בנחישות קרה. מוטב בהרבה להתרכז בעבודה, זה היה המענה שלו לעבר שעדיף בהחלט היה לשכוח.

אבל לפני שעלה בידו להתרכז בעניין הזה באסיה, עינו הבחינה בסירה קטנה, לבנה, עם גימור ירקרק-אדום סביב שפתה, עושה את דרכה לכיוון האי.

סטראטו נאנח. הוא היה מעוניין בבדידות, לא באיזו חבורה של תיירים. אבל במצמצו בעיניו לכיוון השמש, הוא ראה רק דמות אחת על הסירה, עם כובע קש רחב שוליים וחולצה רחבה ומתנופפת.

כלי השיט הקטן קרב, עד שהגיע אל קצה הבליטה הסלעית שבאחד הצדדים של המפרצון. מישהו שבא לעשות פיקניק? כדאי מאוד שזה לא יהיה איזה צלם פפראצי.

הפולש הסיר מעל ראשו את כובע הקש, וסטראטו נאלץ לבהות. פולשת. עם שיער כהה, כמעט עד למותניים. גבותיו התרוממו. שיער כזה אינו דבר שבו אתה נתקל יום-יום.

ועדיין, הוא היה חייב להתרכז בבעיה הלוגיסטית הזאת...

בתנועה חלקה אחת, החולצה הורדה ונחשפה גזרה שממש גרמה לנשימתו להיעצר.

בדיוק כשם שלא בכל יום רואים שיער כזה, גם בגוף שכזה קשה להיתקל, לפחות בחוגים החברתיים שלו.

היא סובבה את גופה ורכנה כדי לאפסן את הכובע והחולצה, והוא התרשם מגמישותה – תמיד יתרון – וגם מקימוריה המרהיבים. האורחת הלא קרואה התברכה בגזרה של שעון חול, מהסוג שלמרבה הצער נעשה לא אופנתי לאחרונה.

אחרי האורחות הגרומות עד העצם שהיו אצלו השבוע, התפיחות הבשלות והשקעים המגרים של האישה הזאת משכו את מבטו כמו מגדלור בים אפל. הוא התבונן, בעת שהיא פיתלה את מותניה, משכה מטה זוג מכנסיים קצרים רפויים וחשפה עוד קימורים עסיסיים. אפילו בגד הים השחור, השלם, לא הצליח לגרוע מהמראה, מאחר והיה צמוד אליה כמו שכבת עור נוספת.

זוויות שפתיו התרוממו. יכול להיות שבכל זאת, לא יפריע לו לפגוש איזו תיירת.

אבל במקום לרדת אל החוף, היא לבשה מסיכת צלילה עם שנורקל וירדה מהצד הרחוק של הסירה, כדי להתקדם אל המים העמוקים. במשך חמש דקות הוא התבונן, סקרן לראות אותה שוחה הלוך ושוב במין תבנית משונה.

מי שהיא לא הייתה, היא לא הייתה ממש בסכנת טביעה. הרגליים החזקות הללו בעטו בכוח, והיא שחתה בתנועות חינניות ומדויקות. עד שסופו של דבר, היא שחתה מעבר ללשון היבשה ונעלמה מעיניו.

עדיף, כפי הנראה. הוא בא לשם כדי להיות לבד. הדבר האחרון שהיה נחוץ לו, הוא עוד אישה שתסיח את דעתו. הוא התמתח והתגלגל על צידו, בהפנותו את גבו למים.

קורה משכה את הכובע בכוח על ראשה בהתקדמה בהליכה נחושה לרוחב הסלעים, כשעיניה נעוצות בקרקע. רק בהגיעה אל החול הדקיק כמו גבישי סוכר, היא נשאה את מבטה לעבר החורשה המוצלת, שבה התרגלה לבלות את הפסקות הצוהריים שלה.

וגילתה שהיא לא לבדה.

דמות הייתה שכובה שם, עמוק בצל.

איש מלבדה לא בא אל האי הקטנטן הזה, פרט לימי שיא הקיץ, כשחבורת תיירים מזדמנת הגיעה מדי פעם ועצרה כאן, בדרכה אל האי הגדול או ממנו. היא הסתובבה לבחון את קו המים. הסירה היחידה שנראתה, פרט לסירת העץ הקטנה שהיא שאלה מאביה, הייתה יאכטה ענקית ואלגנטית שעגנה במרחק מה משם. יאכטה שנראית כאילו מקומה הטבעי הוא בפיראוס או באיי הקאריביים, ולא בפינה שכוחת האל הזאת של יוון.

קורה הזעיפה פנים למראה זוג אחד של עקבות, שיצאו מתוך הים.

אנשים שמטיילים בעולם ביאכטות מפוארות כאלה לא נוהגים לשחות קילומטרים רק בשביל ההנאה. יכול להיות שהסירה שלו טבעה? לא ייתכן שהוא עלה לחוף במהלך הסערה של ליל אמש. העקבות בחול היו טריים מדי.

במצח קמוט, היא החלה לצעוד במעלה החוף. היא קיוותה שהוא לא פצוע.

צעדיה האטו, ואז נעצרו כליל, בהתקרבה אליו. גבר היה שכוב שם על צידו, כשגבו מופנה אליה.

הוא היה עירום. אותו גוון שחום כהה מכתפיו הרחבות, במורד פלג גופו שהלך ונעשה צר, עד להתעגלות של ישבנו ההדוק ואל רגליו השעירות הארוכות.

קורה בלעה במאמץ, פיה יבש מהפתעה, וריאותיה נלחצו. היא הרגישה איך עיניה נפערות מרוב פליאה.

האיש הזה ענק, היא הבינה. ממש ענק. עם זרועות ורגליים ארוכות, וגוף חטוב ושרירי מאוד.

היא הייתה רגילה לגברים שריריים ואתלטיים, בגלל תחום העבודה שלה. אבל היא לא חשבה שראתה מעולם מישהו שנראה כמוהו.

האם גם מלפנים, הוא ייראה נפלא כל כך?

בריזה קלה פרעה את שיערו הכהה, אך הוא לא נע. עיניה נדדו אל הכתם הכהה, שהתפשט מהכתף שעליה שכב עד לשכמתו.

הקמטים במצחה העמיקו. פצע? זה לא דם, נכון?

היא שמטה את תיק הקנבס שלה ורצה אליו מיד, כשטעם הפחד עומד בפיה. האם הוא בכלל נושם?

היא רכנה מעליו ונשימה שורקת חמקה מפיה. תדהמה והקלה. לא דם. זה לא היה פצע טרי. זאת הייתה רקמת צלקת ישנה. כווייה או –

שריר זע מתחת לעור זהוב-שחום, והוא התגלגל על גבו, כך שכתפו החליקה מול קרסולה, מה שגרם לה לקפוץ אחורה.

מרהיב, זאת הייתה המילה. קורה קיבלה רושם של עוצמה חסכונית, של אנרגיה כבירה, לפני שאילצה את מבטה להתרומם למעלה. אך הסקירה הרגעית הזאת, של גופו העירום, הותירה את ליבה הולם בכוח. מרהיב, זאת הייתה בהחלט המילה המתאימה. כל כולו מרהיב.

קורה בלעה במאמץ והתרכזה בפניו. מצח רחב. רציני, עם גבות שחורות וישרות מעל לחרכי עיניים ירוקות.

פוסידון. ככה הוא נראה לה.

לכל יווני יש איזשהו דמיון לאל הים הכביר, להתגלמות העוצמה והיופי הגבריים. הרי ברור, שאם היה שמץ של אמת בסיפורים העתיקים על האלים המופיעים בפני בני התמותה, כאלה עיניים יהיו ודאי לפוסידון. סוערות, בוחנות. בצבע הים בו היא שחתה זה עתה.

פיה של קורה התייבש לחלוטין. "אתה חי."

"ציפית למצוא גופה?"

השערות העדינות על זרועותיה של קורה נעמדו, ומשהו לא מוכר הופיע בקרבה. כאילו שהקול העמוק, המשועשע הזה, עורר בה משהו שהיה רדום עד כה.

היא התאבנה, ואז עשתה עוד חצי צעד לאחור.

"לא ידעתי מה לחשוב, בדיוק." אולי היא קיבלה מכת שמש קלה. כשפגשה את עיניו הירוקות והחודרות, נדמה היה לה ששדה הראיה שלה מתחיל להיטשטש בשוליו.

היא ניתקה את קשר העין והביטה בזעף מעבר למקום משכבו.

"אין לך פה מגבת, או בגדים." מדהים כמה קשה היה להימנע מלהניח למבטה לצנוח מטה, אל פלג גופו התחתון. הצצה מהירה אחת כבר הראתה לה שהוא היה בנוי לתפארת, בכל חלקי גופו. סומק עלה בפניה.

הגבות הישרות הללו התעקלו בהתרוממן. "יש איזשהו כלל, שעל פיו אני צריך שהם יהיו איתי תמיד?"

"תהיתי אם עברת איזו תאונה."

"בגלל זה רכנת מעליי? לעשות לי הנשמה מפה לפה?"

מבטה הורד, חלף מעבר לאף הישר אל פיו המחייך. פיו היה מעוצב בצורה יפהפייה. כמעט יפה מדי לגבר. רק שכל שאר תווי פניו, החל בסנטרו החזק וכלה בלוחות החלקים של לחייו, היו כה גבריים. קמט עמוק חצה לחי אחת שלו, במקום בו חיוכו המשועשע התרומם בצד אחד של פיו יותר מאשר בשני.

בשום פנים, היא לא יכלה לקרוא לזה גומת חן.

מגומת חן משתמע משהו חמוד ומושך.

הפנים האלה, החיוך הזה, לא היו כלל חמודים. ובאשר למשיכה שלהם... הדופק הדוהר שלה היה ההוכחה.

אך קורה לא הייתה פתיה. הוא היה אולי כה כריזמטי, עם הגוף הסקסי המדהים הזה. אבל היה בו משהו נוקב, שכלל לא מצא חן בעיניה.

כמו שכל בן-אדם שבקיא במיתולוגיה היוונית יכול לספר לך, האלים הקדמוניים לא היו יצורים נדיבים, טובי לב ומיטיבים. הם היו מסוכנים.

כזה היה גם הגבר הזה. כל אינסטינקט נשי שלה הבחין בסכנה הזאת. לא סכנה של אלימות, אלא של מין מודעות בסיסית שיש בין גבר ואישה.

זה ניכר בבחינה הנוקבת שהסתתרה במסווה של מבט עצל. באופן שבו עיניו הבזיקו מעלה, אל הכתמים הלחים שנותרו במקום בו שדיה נלחצו אל בד הג'ינס השחוק של חולצתה, ובאופן שבו חיוכו התרחב וביטא משהו דמוי עניין, כשהוא שם לב שהיא הבחינה בכך.

ומעל לכול, בעובדה שהוא לא עשה שום ניסיון לכסות את מערומיו. הוא פשוט שכב שם, כאילו הזמין אותה להעריך את הנכסים שלו.

"טוב. בסדר. אם אתה בריא ושלם, אז אני אלך." זה היה אולי המקום המוצל היחיד בכל רחבי האי הזעיר, ולה הגיע כבר מזמן ליהנות מארוחת הצוהריים שלה, אבל –

"מאיפה את יודעת שאני בריא ושלם? לא בדקת לי אפילו את הדופק."

סטראטו בחן את נימפת הים הזאת שלו, בסקרנות ובמידה מפתיעה של הנאה. כי היא הייתה נימפת ים, בלי ספק. אחת מבנותיו של פוסידון.

זאת הייתה הבחורה שצללה עם השנורקל. שיערה היה תלוי בקווצות ארוכות, עבות וכבדות, וסימנים נותרו חרוצים בפניה, מלחץ מסיכת הצלילה. חוץ מזה, אפילו החולצה הרחבה והמכנסיים הקצרים הגדולים לא היו מסוגלים להסתיר את גזרתה המדהימה.

אם כי, הוא כבר זכה להזדמנות לראות את גופה הבשל במלוא הדרו, והוא ניחן בזיכרון ממש פנומנלי.

גבותיה התכווצו ועיניה הזהובות-חומות פגשו את עיניו, בשילוב של קוצר רוח וחשד, שהיה ברור כשם שהיווה חידוש מבחינתו. נשים לא נהגו להסתכל עליו בצורה כזאת.

בדרך כלל, הן הסתכלו בלהיטות.

הוא הרים יד אל מצחו וראה איך תשומת ליבה יורדת לעבר שרירי הקיבורת שלו. עיניה הוצרו בחשד.

אוקיי, זה היה צעד שקוף, למשוך את מבטה אל השרירים שלו. אך הוא ראה כיצד העיניים הללו התרחבו כשסקרו אותו, כיצד הן נעצרו לשנייה על איבר המין שלו. הוא הבין את המבט הזה. הוא ראה אותו די פעמים, מכיוונן של המוני נשים, לאורך השנים. כעס התעורר בקרבו, בשל החלטתה להתעלם ממנו. היא החלה ממש להפנות לו את גבה, כשמילותיו עצרו אותה.

האישה הזאת הייתה בהחלט שונה. לאחר הסקירה הראשונית ההיא, היא הותירה את מבטה מכוון ישר אל פניו.

עלה בדעתו של סטראטו שזה די מסקרן. מאכזב כמעט.

הוא לא היה אמור לרצות תשומת לב נשית. הוא רק נפטר משתי נשים, שהצטרפו אליו לקצת שמש וסקס.

או שהוא באמת שטחי עד כדי כך, שהוא לא מסוגל לשאת התעלמות מצידה של אישה יפה. או שהוא כה שחוק עד שכל שמץ של חידוש יכול ללכוד את תשומת ליבו – וחלקים נוספים שלו, ולגרום להם להתעורר בעניין. אף אחת מהאפשרויות האלה לא העידה טובות במיוחד על האופי שלו.

בצער, הוא החליט שכנראה ששני הדברים לגמרי נכונים, למרות שאף אחד אחר לא יעז להשמיע הערכה שכזאת. לא כשלרשותו של סטראטו דוקאס עומדים מיליארדים כה רבים.

הוא הוסיף גם ציניות לרשימת המגרעות שלו.

"אתה בסדר? קיבלת מכה בראש?"

סטראטו שם לב שידו מונחת על מצחו, כך שזה עשוי להיראות כאילו הוא סובל מכאב ראש.

למשך חלקיק שנייה, הוא חשב לשקר. אבל הוא העדיף את האמת, אפילו במקרים שבהם היא ברוטלית. מוטב להתייצב מול האמת ולא להסתתר מפניה. הוא ידע מניסיון אישי כמה מסוכן זה יכול להיות, לא להתייצב פנים אל פנים מול העובדות.

פיו התהדק, ובתגובה, קמט הופיע במצחה.

למרבה הפתעתו, סטראטו חש מין חמימות מלחכת מתחת לצלעותיו. חמימות שלא הייתה קשורה בכלל לעניין מיני, אלא לעובדה שהאישה הזאת, שהוא כלל לא מכיר, דאגה באמת לשלומו.

זה היה כה משונה.

הוא שילם שכר יפה מאוד לשלל אנשי צוות, שדאגו לכל צרכיו. לא היה לו שום צורך בדאגתה של איזו אישה זרה. אבל עדיין, מילותיה עוררו משהו, עמוק בפנים, שהוא לא חווה מזה זמן רב מאוד.

תוך העברת ידו בשיערו, הוא העניק לה במכוון חיוך עצל, ונמנע מלהתעמק יותר מדי בתגובתו האינסטינקטיבית לנדיבות הלב הפשוטה שהיא הפגינה. זה דמה יותר מדי לחולשה, בעיניו. "לא. לא נפצעתי. אני נראה פצוע?"

סיפוק מילא אותו בראותו אותה בולעת, כאילו נאלצה להילחם בתגובתה האינסטינקטיבית. האם זה בגלל שמצא חן בעיניה מה שראתה?

רדוד, דוקאס. בהחלט רדוד.

אם כי עדיף בהחלט על התעמקות בתגובתו לדאגה שהפגינה.

"טוב מאוד. אני שמחה שאתה בסדר." לקולה הייתה מין גרוניות שהחליקה על פני הליבידו שלו.

היא לא נראתה שמחה. היא נראתה מתוחה מדי. זה מצא חן בעיניו של סטראטו. גם האופן שבו פטמותיה עמדו דום מול בד חולצתה המהווה מצא חן בעיניו, גרם לו לתהות אם השדיים הבשלים הללו ימלאו את כפות ידיו בצורה נפלאה כמו שנראה.

אבל רדוד ככל שהוא היה כפי הנראה, סטראטו היה גם לגמרי כן עם עצמו. מה שגרם לו לתהות בכל זאת, למה העניין שלה בו מוצא חן בעיניו כל כך. האם זה בגלל שזה סתר את החיבור הלא צפוי שהוא חש לרגע? העניק לו משהו אחר להתרכז בו, במקום הריקנות הצומחת בתוכו?

הוא שמע את עצמו אומר, כשהיא החלה להפנות לו את גבה, "יש לך משהו לשתות שם, במקרה? אני מת מצמא."

היא קפאה. "אין לך פה מים? כמה זמן אתה נמצא פה, כבר?"

הוא משך בכתפיו. "כמה שעות, אני מניח."

"אתה מניח? אתה לא יודע? אין לך שום ציוד איתך?"

קולה חיבר בין דאגה ונזיפה קשה, וסטראטו מצא את עצמו מדמיין אותה לבושה בבגדים חמורי סבר של מנהלת בית ספר. זאת הייתה פנטזיה שלא משכה אותו מעולם, בעבר. היא לא נמשכה לאורך זמן כעת. הוא העדיף את האפשרות שיראה אותה בבגד הים שלה שוב, או עירומה, על פני כל אפשרות שבה גופה יהיה מכוסה.

"אין לי פה שום דבר."

כעת כשהוא חשב על זה, הוא באמת היה צמא. מוטב היה שהוא ישוב ליאכטה, כי אנשי הצוות שלו לא יחפשו אותו ודאי, בהבינם שהוא ביקש להתבודד.

לא חכם כמו שחשבת, דוקאס.

היא זיכתה אותו בקמיטת מצח נוספת, שדמתה יותר להזעפת פנים, תוך רטינת משהו שהוא לא קלט.

"מה אתה עושה פה, בלי שום דבר? זה ממש טירוף."

הוא הנהן, מוקסם לחלוטין. נצח שלם עבר מאז הפעם האחרונה שמישהו העז לנזוף בו. האחרונה שעשתה זאת הייתה דודתו, שטיפלה בו ודאגה לו עד הסוף. כאילו שבדאגתה, היא יכלה לשנות את הבלתי נמנע ולהפוך אותו למישהו שונה, מישהו שאינו –

"אולי לא שיא הקיץ עדיין, אבל ממש מסוכן להתייבש. במיוחד אם אתה נמצא פה לבדך." נימפת הים שלו עצרה, הביטה מעבר למקום משכבו, כאילו ציפתה לראות מישהו מגיח מעבר לתלולית הנמוכה. "אתה באמת לבד, נכון?"

"כן, אני לבד. אבל יאספו אותי, לקראת השקיעה." זה היה הסידור הקבוע שלו, עם הצוות של היאכטה.

פיה התהדק בהבעה ביקורתית בעת שהחליקה את רצועת תרמיל הקנבס המוכתם מעל כתפה. "זאת ממש טיפשות. מי יודע מה יכול לקרות בזמן הזה."

מבטו טייל מטה מפיה הרחב, שהתחנן לנשיקות, למרות הביקורתיות שהוא ביטא כעת, אל השיער הכהה הבוהק שצנח סביב כתפיה, ועוד יותר נמוך, לעבר מותניה. בחלפו על פני שדיה השופעים, אל המכנסיים הקצרים חסרי הצורה, שגרמו להתעגלות מותניה להיראות מוגזמת, ואל רגליה החטובות, הנהדרות.

הו, כן, הכול היה יכול לקרות בזמן הזה.

"יש לך במקרה גם משהו לאכול בתיק הזה? לא אכלתי כל היום."