חרדה חברתית להכיר אותה , לצאת ממנה

נתחיל ביישור קו — אני חושבת, ומקווה שתסכימו איתי, שכל אחד מאיתנו פגש בעצמו צדדים וערכים שלא בהכרח עלו בקנה אחד עם עם הדרך שבה חונך או עם המוסכמות של החברה שבה גדל. הפער הזה אינו שלילי. הוא הבסיס להתפתחות שלנו בעולם ונולד מצורך פנימי עמוק, לגבש לעצמנו זהות משלנו. חרדה חברתית, במהותה, היא רצון פנימי להתבודד כדי להתחבר לעצמנו. זו נקודת המוצא, ואנו נפגוש בה שוב לאורך הספר ונדייק את הרצון והצורך להתבונן פנימה ולהתחבר לעצמנו.

כבוגרים, הרצון מתעורר לפעמים בעקבות חוויות מסוימות שגרמו לנו להסיק שעדיף לנו לקחת פסק זמן ממרוץ החיים ולהתכנס בתוך עצמנו. מצב של התבודדות מגן עלינו מפני השפעות חיצוניות, ובאין הסחות דעת שיכולות להיגרם מהתנהלות של אנשים אחרים — קטנים הסיכויים שעולמנו הפנימי יתערער.

במקרים אחרים, מדובר בתכונה של מופנמות. כולנו מכירים אנשים כאלה, שיש להם עולם פנימי עשיר ואין להם צורך גדול בחיי חברה. אנשים מופנמים בוררים בקפידה את הדמויות שהם מעוניינים להכניס לחייהם, בוחרים במספר מצומצם של חברים, וחיים עם אלה בשלום. הם לא חושבים שיש להם צורך להגן על עצמם מפני העולם והסביבה, להפך. פעמים רבות הם יהיו הרבה יותר עצמאיים וחזקים. הם לא יהיו תלויים בסביבה החיצונית כדי לקבל אישורים על מי ועל מה שהם.

אך כאשר מדובר בילדים קטנים, המצב שונה. ילדים קטנים נתונים להשפעה של דמויות סמכות, שברוב הפעמים יראו ברצון של הילד להתבודד ולשהות בעולמו הפנימי "דגל אדום", סימן ש"הילד לא בסדר". הילד יקלוט את המסר שלפיו רצונו להתבודד אינו לגיטימי. כתוצאה מכך הוא יחווה קונפליקט בין שני רצונות סותרים לכאורה: רצון עמוק לחיבור פנימי, להתבודדות ולהקשבה לעצמו, לעומת רצון להתחבר לאחרים ולהיות "נורמלי".

ילד כזה עלול לחוות את הסביבה כגורם המאיים על תחושת החירות שלו, ושלא מאפשר לו להכיר את עצמו ולהתחבר אל עולמו הפנימי.

נחזור אל השיחה עם האם המודאגת מהמעגל החברתי המצומצם כביכול של בתה. כשהתחלנו את הטיפול, האם סיפרה לי שלבתה יש תחביב ייחודי שאינו אופייני לבני גילה. יעצתי לה לרשום את הבת לחוגים שקשורים לתחביב הזה, מתוך תקווה שכך הילדה תפתח את זהותה ותכיר חברים נוספים שיש להם עולם תוכן דומה. וכך היה.

לבסוף, אומנם למסיבת יום ההולדת הזמינה הבת את שלוש חברותיה הקרובות בלבד, אך האם סיפרה לי שהיא שמחה ונהנתה. הכמות לא הפריעה לה, להפך. היא רצתה להיות מוקפת בחברים שיקבלו אותה כפי שהיא.

כאשר אתם מתייגים את הילד שלכם עם איזו אבחנה, גם אם אתם לא אומרים זאת מפורשות, אתם משדרים לו מסר. לרוב המסר יהיה "אתה חריג, אתה לא בסדר". הילד עלול להאמין לכם ולאמץ את הדעות והפחדים שלכם, ואלו עלולים להתממש בסופו של דבר, גם אם מבחינה אובייקטיבית אין לו כל בעיה.

במקרה של תיוג לא מקצועי מצד ההורים, הילד עלול לזהות את המסרים באופן תת־הכרתי ולהרגיש מאוים מכך שהאנשים הקרובים לו ביותר לא מקבלים אותו. בתגובה, פעמים רבות, הוא יבחר להתנתק. בגיל צעיר הוא לא ישתף בחוויותיו, ובגיל בוגר יותר הדבר יכול להתבטא בקשר דל עם ההורים, עד כדי ניכור הורי של ממש.

לכן, חשוב מאוד להכיר את הילד באמת, לגלות מה אופיו, מה הוא אוהב לעשות ומה התחביבים שלו. אם הוא מתחבר לסוג מסוים של ילדים — יש לאפשר זאת, ולא לדחוף אותו להיות "כמו כולם", מהסיבה הפשוטה והיא — שהוא לא רוצה להיות כמו כולם.

מטופלת שלי פחדה שבנה יאשים אותה כשיגדל שהיא "ויתרה עליו", ולכן הפעילה עליו לחץ מאוד גדול בתחום הלימודים וניסתה לאלץ אותו לשבת שעות ארוכות להכין שיעורי בית וללמוד למבחנים. אך הילד לא שיתף פעולה ולא עמד ביעדים שהציבה לו האם. כשאובחן כמחונן, הוא סירב ללמוד במסגרת של ילדים כמוהו. יתרה מכך, הוא לא למד והכשיל את עצמו בכוונה. האם, בתגובה, הטילה עליו עונשים ואילצה אותו להגיע למפגשים עם ילדים שהוא לא היה מעוניין להתחבר איתם. במפגשים הללו הוא חווה דחייה ולא פעם יצא מהם נעלב ובוכה.

במקרה הזה האם השליכה על הבן את הפחד שלה מפני מה שעתיד לקרות — שהילד בבגרותו יאשים אותה שלא דחפה אותו מספיק — והתגובה שלו הייתה התנהגות הפוכה מזו שהיא ציפתה לה. הילד לא עשה זאת ממניעים של חוצפה אלא כתגובה לפחד של אימו. בהתנהגותו ניסה לשדר לה שאינו מאמין לפחדים שלה.

הוא מרד בפחדים, ולא באם.

כאשר ההורה לא קשוב לצרכים ולאופי של הילד ולייחודיותו, למה שהילד לא ידחה את עצמו? למה שאחרים לא ידחו אותו?

ב’, אישה נשואה שבחרה לא להביא ילדים לעולם, הגיעה אליי בעקבות הפרעות חרדה ודיכאון.

הוריה היו רופאים, ואחיה הלכו בעקבותיהם. ב’ מעולם לא התחברה לתחום הזה. הנפש שלה נטתה יותר לאומנות, והיא רצתה להתמקצע בציור. אך במשפחתה תמיד אמרו לה שבתור תחביב ציור זה נחמד, אבל לא כקריירה. ב’ נרשמה ללימודי פסיכולוגיה, אבל גם זה לא הספיק למשפחתה. לאחר הלימודים היא החלה לעבוד בקליניקה, ונושא הציור לא קיבל ביטוי בחייה. היא הדחיקה אותו לגמרי. עם השנים התפתחה אצלה חרדה. המצב הלך והחריף עד כדי כך שהיא הוכרה כפגועת נפש וקיבלה קצבה חודשית מהביטוח הלאומי.

בטיפול הבנו את הרצון של ב’ בשייכות, ואת המחיר שהיא נאלצת לשלם כיוון שאינה רוצה להמשיך לחוות דחייה ממשפחתה. הוויתור על הציור אולי סייע למשפחתה מעט יותר לקבל אותה, אבל המצב שנוצר הוא שב’ דחתה את עצמה.

ב’ הבינה שהוויתור הזה הוא המקור לדיכאון ולחרדות, וגם את הקשר שלו לחוסר הרצון שלה להביא ילדים. היא חששה שתהיה כמו הוריה ושגם ילדיה העתידיים לא יוכלו להגשים את עצמם.

המקרה של ב’ משקף את התוצאות ההרסניות של ציפיות הוריות לא מותאמות לאופי של הילד והתעלמות מהייחודיות שלו.

אפשר אף לראות כיצד הצורך בהתבודדות לצורך גילוי עצמי מתבטא בדיכאון במקרה שהסביבה אינה תומכת ולא מגלה הבנה. שלא במודע, השיגה ב’ את רצונה העמוק; בגלל הדיכאון והחרדה היא נשארה במיטה וסביבתה הניחה לה לנפשה, היא כבר לא הייתה צריכה לקום מדי בוקר לעבודה שלא התאימה לה.

בהמשך, כחלק מסל השיקום של הביטוח הלאומי, ב’ קיבלה הצעה ללמוד קורסים מקצועיים. אחד מהם היה קורס ציור. משפחתה הבינה שלימודים אלו יעזרו לה להיחלץ ממצבה ושהם יכולים לגרום לה לצאת מהמיטה, ולא התנגדה לכך.

חצי שנה לאחר מכן ב’ הציגה את ציוריה בתערוכה, ואף מכרה כמה מהם. כעבור שנתיים היא התקשרה לבשר לי שהיא בהיריון.