חשבתי שאנחנו חברות

טלי

"מזל טוב!"

קולה של סבתא אביבה היה רם וצורמני מהרגיל. "מזל טוב לטלי שלנו!"

התקפלתי בתוך כיסא הגינה הרך בגינה של סבא וסבתא וקיוויתי שהוא יבלע אותי. שונאת להיות במרכז העניינים, שונאת!

"היום יום הולדת, היום יום הולדת," שר סבא דוד ונענע את ראשו לכל הכיוונים, מנסה כרגיל להצחיק אותי. טיפת זיעה קטנה זלגה לאט על צד ראשו ולאורך סנטרו. הוא נפנף בידיו בתנועות גדולות כמנסה לכסות על המבוכה שלי. סידרתי את המשקפיים על גשר אפי. אבא ואספי צצו מהמטבח, אוחזים בטלפון הנייד של אבא שהיה מכוון לעברי. "תחייכי, בייבי, יש לך יום הולדת היום. את בת אחת עשרה!"

"די, אבא," מלמלתי וכיסיתי בידי את פניי. "שחרר אותי, אתה יודע שאני שונאת להצטלם."

"שונאת, שונאת, שונאת," קפץ אספי מול עיניי וכל תלתליו השחורים קפצו ביחד איתו. אני לא סובלת שהוא קופץ לי מול העיניים. כמו חרגול הוא מתחיל ולא מפסיק.

"תפסיק, אספי," נפלטה צעקה מפי.

סבתא אביבה הביטה בי במבט מופתע ושלחה מבט נוסף לכיוון סבא. "שכחת להביא את העוגה, דוד."

"אוי, יש לך סבא אידיוט," צחק סבא והיכה במצחו. אספי התחיל להתגלגל מצחוק. "תעשה את זה עוד פעם, סבא. עוד פעם."

"אתה לא אידיוט," לחשתי.

"אני אביא את העוגה." אבא רץ למטבח וחזר אחרי דקה או שתיים כשהוא אוחז בידיו בעוגת שוקולד בת שלוש קומות, שפרחי קצפת ורודים מקשטים אותה בצדדים. הוא הניח את העוגה על שולחן נמוך ליד הספה שעליה ישבתי.

"למה טלי מקבלת עוגה של שלוש קומות וביומולדת שלי הייתה לי רק קומה אחת?" תהה אספי בקולו היללני.

"עזוב את זה עכשיו," לחש אבא לעברו.

הבטתי בעוגה שהייתה באמת מדהימה. שלוש קומות של שוקולד מבריק וסמיך עם ריח של גן עדן מקושט בסוכריות צבעוניות. בקצה הקומה העליונה, מפוסלת בבצק סוכר, ניצבה דמות הילדה האהובה עליי ביותר בעולם, בגלימה שחורה ובידה שרביט קסמים.

"הרמיוני!" נפלטה קריאת התפעלות מפי.

אבא הניח את ידו על כתפי, ורכן עד שפניו היו מול פניי. זקן שחור שפסים לבנים שולבו בו עיטר את פניו. זקן חדש שגרם לו להיראות אחר, זר. אבל העיניים השחורות והטובות שלו נצצו לעברי. "מזל טוב, ילדה שלי. אהובה שלי. ילדת הקשת בענן שלי, שכולך אור, חוכמה וכישרון."

רציתי לבקש שיפסיק וגם שימשיך באותו זמן. הוא העביר את ידו על לחיי. "שתהיה לך שנה מקסימה, ממש כמוך," הוא בירך אותי.

הנהנתי. הדמעות חנקו את גרוני.

"שתצליחי בלימודים. ובמקהלה, שתקבלי תפקידים ראשיים," הוסיפה סבתא.

"אימא, טלי שונאת תפקידים ראשיים," הזכיר לה אבא.

"אפשר כבר לאכול את העוגה?" קשקש אספי.

"עוד רגע, חמודי, עכשיו מברכים את טלי."

"מברכים, מברכים, מברכים. אני רוצה לאכול עוגה." האח הקטן והמעצבן שלי התחיל ליילל. ידעתי מה יקרה בעוד רגע. הוא ישכב על הרצפה וינפנף ברגליים ובידיים עד שהוא יקבל את מה שהוא רוצה, ממש כמו מה שקורה תמיד לאחרונה.

"לא עכשיו, אספי, בבקשה..." מלמל אבא.

"גם הבאנו לךְ מתנה," אמר סבא ושלף משהו מאחורי גבו. זה היה שרביט קסמים. "כמו שיש להרמיוני. אפילו הארי פוטר היה מת לקבל כזה."

"אבא הזמין לך במיוחד מאנגליה, מהחנות המקורית של הארי פוטר. יש עליו חתימה של הרמיוני."

"עוגההה!" צעק אספי.

סבא דוד הרים את אספי על הידיים. אפילו שעכשיו שהוא בן שש הוא כבר היה כבד לו, ולסבא דוד יש בעיות גב. "רוצה שנעשה אבו יו-יו?" שאל סבא.

התבוננתי בידה של סבתא שהחזיקה את השרביט. ביקשתי אותו בשנה שעברה ולפני שנתיים, אבל אז הם לא ממש התייחסו לזה. רציתי לשאול, "עכשיו נזכרתם? אני גדולה מדי לשרביטי קסמים, ללחשים ולסיפורי פנטזיה."

סבא הוריד את אספי מהכתפיים.

"קחי אותו. הוא שלך," חייכה סבתא לעברי והושיטה לי את המתנה. "נכדה נפלאה שלי. הנכדה הראשונה שלי."

לקחתי את השרביט בחוסר חשק והנחתי אותו לצידי על הספה.

סבתא רצה למטבח בריצה הברווזית שלה וחזרה עם שני נרות של מספרים. אחד ועוד אחד. היא תקעה אותם על העוגה והדליקה אותם. מעגל קטן של אהבה סבב אותי. סבא, סבתא, אבא ואספי, שלא הפסיק לרטון ולמלמל ולעצבן.

"תבקשי משאלה," לחש אבא בקול רך כזה ונמוך.

עצמתי את העיניים. הרגשתי שוב את הגוש הזה שיושב לי לאחרונה בתוך הגרון. הרגשתי איך השפתיים שלי מתכווצות ומתכווצות. הדבקתי אותן חזק חזק אחת לשנייה כדי שלא תיפלט לי המשאלה בקול. הדבר היחיד שרציתי.

לא מקל קסמים, לא טלפון חדש, לא סקייטבורד.

כל מה שרציתי זה שלרגע אחד גם היא תהיה שם איתנו. תחזיק לי את היד. כמו בשנה שעברה.

הלוואי שהם יחזרו, אמרתי בלב חזק. אלוהים, בבקשה תעשה שאימא ואבא יחזרו.

צליל ואני חייבות למצוא דרך להחזיר אותם זה לזה – זאת תהיה המטרה שלנו. הלוואי שתחזרו, אמן, אמן, המשכתי לומר בלב. נשמתי עמוק ואספתי אוויר אל ריאותיי, ואז נשפתי בחוזקה על שני הנרות. אנחנו חייבות להצליח, חשבתי כשקריאות "מזל טוב, טלי!" הדהדו באוזניי.