חשודים מיידיים – מיעוטים, משטרה ואזרחות בישראל

בסדרות הטלוויזיה המשטרתיות שליוו אותנו בשנות ה־70 של המאה ה־20 היה סדר הדברים ברור. מצד אחד עמדו השוטרים, ועימם החוק, הסדר והצדק, ומולם­ — הפושעים, מי שמקומָם מאחורי סורג ובריח, ובדרך כלל בסוף הפרק אכן הגיעו לשם. המפקח קולומבו, סטארסקי והאץ' ואחרים היו גיבורי הילדות, פוסטרים על קירות החדר. הפושעים, לעומתם, נותרו אלמונים, התחלפו מפרק לפרק, ותמיד הובסו בפני החוק והצדק. "Book him, Danno", היה משפט הסיכום של המפקח סטיב מק'גארט מהוואי חמש–אפס (Hawaii Five-O), מעט אחרי שסיים להקריא לפושע האזוק את זכויותיו ("יש לך זכות לשמור על שתיקה, כל מה שתאמר עלול לשמש נגדך בבית המשפט"). קל היה להבחין בין הטוב לרע, והמשטרה הייתה תמיד בצד הנכון. בצד שלנו. גם פוליטיקה לא הייתה שם, או לפחות, כילדים, לא יכולנו להבחין בה או לחשוד בקיומה. עם קשר או בלעדיו, גם חוקרי מדע המדינה וסוציולוגים פוליטיים הקדישו תשומת לב מועטה יחסית למשטרה באותן השנים (בשונה למידת התייחסותם לצבא), אולי כי גם הם לא מצאו בה עניין פוליטי.

סקירת סדרות הטלוויזיה המשטרתיות אינה ממצה, כמובן, וגם לא בהכרח מייצגת או מחייבת. אבל משנות ה־90 הופיעו סדרות משטרה שונות מאלה שהכרנו עד אז, שביטאו את העובדה שהמשטרה כבר לא הייתה בקונצנזוס — בלוז לכחולי המדים (Hill Street Blues) העגמומית, אחריה רצח מאדום לשחור (Homicide: Life on the street) המופתית, וכמובן, הסמויה (The Wire). מגיבורים חד־ממדיים וצודקים הפכו השוטרים לדמויות מורכבות יותר. ולא רק הם, גם הפושעים והפשיעה סיפרו סיפור מורכב יותר — חברתי, כלכלי ואף פוליטי. בהקשר הרחב נשזרו החוק והסדר עצמם בתוך דיון פוליטי ובשאלות של אי־שוויון, גזע וגזענות. הסיפור שסופר לא היה בדיוני. בעולם "האמיתי" התנגשויות בין שוטרים לאזרחים מקבוצות מיעוט, גילויים של גזענות ואלימות משטרתית, ובעיקר תיעודם, העלו שאלות ישנות וחדשות לגבי האופן שבו אנחנו רואים את המשטרה. אך לא רק את המשטרה, גם הביטחון הפך מסוגיה של מומחיות לשאלה פוליטית וחברתית שמשכה את תשומת ליבם של חוקרות וחוקרים ברחבי העולם.

בישראל קיבלה שאלת הביטחון משמעות נוספת אחרי השבעה באוקטובר 2023. קריסת המערכות, ההפקרה, אובדן תחושת הביטחון (הרופפת עוד קודם) וקריסת האמון במי שאמונים על הביטחון, ימשיכו וילוו את החברה הישראלית עוד שנים רבות. מתוך השבר הגדול, הפוליטי והחברתי, יש לקוות שיהיו גם תיקון ובנייה מחדש של המדינה ושל מוסדותיה, ולמשטרה יהיה מקום מרכזי. "אלמלא מוראה של מלכות", נאמר במקורות, "איש את רעהו חיים בלעו".1 אולם הציות ל"מלכות" דורש לא רק מורא, אלא גם אמון ולגיטימציה. אובדן האמון במשטרה, הבא לידי ביטוי בסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים, אינו יד המקרה, אלא תוצאה של מדיניות מתמשכת של הפקרה והזנחה, שפגעה ופוגעת בקבוצות מוחלשות, ולא רק בהן. תהא זו טעות לבחון את המשטרה מחוץ להקשר הפוליטי והחברתי שבו היא פועלת ומופעלת, שהרי המשטרה והשיטור הם שיקוף של המדינה ושל החברה הישראלית. למשמעותם של אירועי אוקטובר 2023 בהקשרים אלה נשוב באפילוג של הספר.

בשנה שבה סיימנו לכתוב את הספר (2023) נראָה שהקשר בין המשטרה לפוליטיקה התחזק ונעשה כמעט מובן מאליו. ההפגנות ברחובות נגד ההפיכה המשטרית/הרפורמה המשפטית וניסיונה של הממשלה הנבחרת לשנות את כללי המשחק הביאו לעימותים עם המשטרה, בעיקר בחסימות הכבישים. אך מנגד, גם לשאלה אם טיפולה של המשטרה במפגינים המזוהים עם ליבת החברה הישראלית היה שונה ומקל יותר מזה שנקטה בהפגנות של חרדים או של יוצאי אתיופיה. למרבה הצער, מרבית הפוליטיקאים ששאלו את השאלה הזו לא ביקשו לוודא שהמשטרה לא תפעיל אלימות כלפי יוצאי אתיופיה או כלפי חרדים, אלא ביקשו דווקא שאותה אלימות תופנה גם כלפי המוחים. בה בעת, השר הממונה על המשטרה, איתמר בן־גביר, איש ימין קיצוני שגדל על תורת הרב כהנא, ביקש להגביר את שליטתו על המשטרה (מהלך שהמשטרה התנגדה לו) כדי לאפשר לו "לקבוע מדיניות" (המשטרה בישראל פועלת על פי החוק ואינה כפופה לפקודות השר). אמנם הספר אינו עוסק באירועי השעה הללו, שתוצאתם טרם נקבעה, אבל אנו סבורים כי שלוש תובנותיו עשויות להיות רלוונטיות.

הראשונה — המשטרה והשיטור מאז ומעולם היו "פוליטיים" ככל שמדובר בשימור סדר חברתי, בטיפול במי שמאיים עליו ובסדרי עדיפויות של משאבים ושל תשומת לב. למי שמצויים במחקר הפוליטי והסוציולוגי אין בקביעה זו משום הפתעה, כמובן. השנייה — לסדר הציבורי שאוכפת המשטרה יש מחיר המושת בדרך כלל על קבוצות שוליים מוחלשות המסומנות כאיום וסובלות מדיכוי. על כך יש להוסיף כי קבוצות הבוחרות להתעלם ממערכת שיטור לא הוגנת או אלימה לא רק שאינן מפגינות סולידריות חברתית כלפי החלש, אלא עלולות גם הן למצוא עצמן בעתיד חשופות לאותה האלימות. והשלישית, שאליה נשוב בפרק המסקנות, היא שפיקוח אזרחי על המשטרה ושקיפות — בניגוד לשליטה פוליטית — חיוניים להגנה על אזרחים ועל זכויותיהם.

לְמה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים שהמשטרה היא פוליטית? "טבעי לחשוד", אמר מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך באמירה שנויה במחלוקת, שאולי גם הוצאה מהקשרה, לגבי שיטור היתר של יוצאי אתיופיה.2 כך או כך, חשדנות אינה "טבעית", אלא תוצר של יחסים חברתיים ושל פוליטיקה ההופכת אנשים וקבוצות לחשודים. חשודים, במובן של מי שנוכחותם במרחב הציבורי מסומנת כאיום ומשמשת הצדקה לדפוסי שיטור מפלים, ואלה, בתורם, מעצבים את מעמדם האזרחי של יחידים וקבוצות. משטרה ושיטור הם הנושאים שבהם עוסק הספר הזה, המבקש למקם אותם בהקשר חברתי ופוליטי. מטרתו אינה לדון באסטרטגיות של שיטור או בדפוסים של פשיעה, אלא במשמעותה של המשטרה דרך האופן שבו מובנה הסדר החברתי, ובהגדרה של ביטחון ואיומים הנגזרת ממנו. במקביל, האופן שבו אזרחיות ואזרחים תופסים את המשטרה, הלגיטימציה שהם מעניקים לה ונכונותם לתת בה אמון, נטען כאן, מלמדים אותנו משהו על זהות, שייכות, מעמד ואזרחות. כל אלה מקבלים לא פעם משמעות ותוכן במפגשים אמיתיים המתקיימים בין שוטרים לאזרחים ובציפיות או בפחדים שהם מעוררים. כלומר, הספר עוסק במערכת היחסים המורכבת שבין המשטרה והמדינה מצד אחד, לבין האזרחים וקבוצות המיעוט, מן הצד האחר, ובשאלת האזרחות המושפעת ממערכות היחסים הללו ואף מעצבת אותן.

לפני שנמשיך, הנה כמה שאלות פשוטות (כתרגיל מחשבתי) לקוראות ולקוראים: כאשר אתם רואים שוטר, מה אתם מרגישים — ביטחון או פחד? אם תהיו במצוקה, האם תסמכו על המשטרה? האם תפנו אל המשטרה במקרה זה? ובמקרה אחר? ובעיקר, כיצד לדעתכם תתייחס אליכם המשטרה בהשוואה להתייחסותה לאזרחיות ולאזרחים אחרים? ולחלופין, האם הרחבת האפשרות לנשיאת כלי נשק בידיים פרטיות מגבירה את תחושת הביטחון שלכם או שמא דווקא מעוררת בכם דאגה?

בישראל, המשטרה מילאה ועודה ממלאת תפקיד מרכזי בצמתים שונים שבהם שאלות האזרחות מקבלות ביטוי: בין שמדובר בממשל הצבאי על ערבים אזרחי ישראל בעשורים הראשונים של המדינה, ובין שמדובר במחאות אתניות של מזרחים בוואדי סאליב בחיפה או בשכונת מוסררה בירושלים. לחילופין, בשיטור היתר של יוצאי אתיופיה או בכישלון לעצור את גל הפשיעה והאלימות ואקטואלי יותר בחברה הערבית. את התפקיד והתפקוד של המשטרה יש להבין בהקשר הרחב שבו היא פועלת — השסעים החברתיים והפוליטיים, ההיררכיות החברתיות וסדרי העדיפויות הנגזרים מהן. האופן שבו סומנו קבוצות כאיום חברתי או כשוליות עיצב את דפוסי השיטור והתעצב בידיהם. אלה, דרך מפגשים בין שוטרים לאזרחים, מהווים "שיעור באזרחות" עבור אותן קבוצות בכל הנוגע למעמדן ביחס לאחרות.

במבט הרחב שבו נבקש לדון במשטרה ובשיטור, "חוק וסדר" או "מלחמה בפשע" הם מושגים הטעונים במשמעויות פוליטיות. הם חלק מהכללים ומסדרי העדיפויות של מדינה וחברה, ויש להם השלכות ישירות על ביטחונם של אזרחים ואזרחיות, ולא פחות מכך — על החירויות שלהם. המשטרה היא אפוא אחד הביטויים המובהקים לריבונות במובָנה הבסיסי ביותר — המונופול של המדינה על הפעלה לגיטימית של אלימות. מסיבה זו סוגיית השיטור היא גם חלק מתיאוריה פוליטית וחברתית המבקשת להבין את עוצמתה של המדינה המודרנית,3 אבל גם את הסתירות, המתחים ואי־השוויון המגולמים בה. כיוון שתפקידה הרשמי של המשטרה הוא להגן על האזרחים, הרי שהשאלות מי הם האזרחים הזכאים להגנה, מפני מה נדרש להגן עליהם, ובעיקר מפני מי הם נצרכים להגנה — כולן כשלעצמן שאלות פוליטיות, כמובן.

האופן שבו מוגדרים פשיעה, סדר ובעיקר ביטחון, מפריד לא רק בין אזרחים שומרי חוק לאלה המאיימים על הסדר, אלא משרטט גם סדרי עדיפויות והיררכיות של אזרחות. היררכיות אלה מתורגמות למדיניות רשמית ולא־רשמית המסמנת אזרחים כ"סכנה ביטחונית", כאויבים או כמי שעלולים להפוך לאויבים, ולפיכך דורשים תשומת לב. אלה אינם בהכרח פושעים כמו בסדרות המשטרה שהוזכרו לעיל, אלא גם מי שבפעולותיהם או בעצם נוכחותם וזהותם מאיימים על הסדר הקיים. הפיכתם לאיום מצדיקה בתורה שיטור תקיף המגובה בתביעה ציבורית להשלטת חוק וסדר ולנקיטת יד קשה כלפי המאיימים עליו. הדרך שבה מופעל החוק, ו"החשד הסביר" המנחה שוטרים ("טבעי לחשוד"), כפי שמלמדים מחקרים רבים, כרוכים בהנחות ובסטריאוטיפים כלפי קבוצות, והם חלק ממערכת מפלה רחבה יותר, המקבלת ביטוי גם באמון הנמוך שנותנים בה המופלים לרעה.

את המשטרה והשיטור צריך למקם אפוא לא רק בהקשרים הרחבים יותר — פוליטיים, חברתיים וכלכליים — אלא גם כחלק מדיון באזרחות ובמשטרי השילוב שלה, המשעתקים בהצדקות שונות אי־שוויון לסוגיו.4 בה בעת, המרחב האזרחי הוא גם זירה של מאבק לשוויון ולזכויות, שבו קבוצות שונות נלחמות, ולעתים אף מצליחות, לשנות את מעמדן. יש ובמאבקים אלה ימצאו עצמן אותן קבוצות בעימות ישיר עם המשטרה, בעיקר כאשר היא תסמן אותן כאיום על החוק והסדר. לא אחת גם יראו אותן קבוצות במשטרה ובשיטור חלק ממושא תביעותיהן לאפשר להן נוכחות בטוחה במרחב הציבורי. נוכחות בטוחה זו קשורה בחופש לנוע מבלי להיות מעוכבים ללא סיבה, אבל גם במחויבותה של המשטרה להגן על גופם ועל רכושם כפי שהיא נוהגת כלפי אזרחים אחרים.

סוגיות מעין אלה, המחברות יחד דיונים נורמטיביים ושאלות של מדיניות, צפות במדינות שונות בעולם. התנגשויות בין מיעוטים למשטרה, אלימות משטרתית, ובעיקר אמון נמוך של קבוצות מיעוט, תופסים יותר ויותר מקום במחקר הפוליטי והסוציולוגי. במקרה הישראלי, שבו לצד השוני יש גם דמיון למתחולל במקומות אחרים בעולם, שאלת המשטרה והאזרחות מושפעת מתמונת מצב מורכבת: ראשית, קיומם של שסעים עמוקים הקשורים לשאלת האזרחות וליכולתה להכיל חלק מהקבוצות במציאות שבה גבולות המדינה והאזרחות טרם הוגדרו סופית. שנית, מציאות של סכסוך מתמשך וגבולות גיאוגרפיים לא מוגדרים, המוסיפים נדבכים למורכבותה של האזרחות הישראלית, שבה התרומה וההשתתפות בביטחון הן מדד לאזרחות טובה. ושלישית, גבולות הסמכות המטושטשים בין משטרה לצבא, הבאים לידי ביטוי בין היתר בתפקידים שממלאת המשטרה ובאחריותה הכפולה — שיטור אזרחי וביטחון פנים. כל אלה משפיעים על האופן שבו שוטרו ומשוטרים אזרחים ישראלים מקבוצות שונות, על האמון שהם נותנים במשטרה, וחשוב לא פחות — על אזרחותם.

ומכאן, האופן שבו משוטרים אזרחים בקבוצות שונות, כחשודים או כקורבנות, והדרך שבה הם תופסים את המשטרה מלמדים על מעמדם כאזרחים. מעבר למשמעות הסימבולית, השיטור, נוקשה או מפקיר, משפיע ישירות על יכולתם של אזרחיות ואזרחים לממש את אזרחותם. כך, מפגש ניטרלי לכאורה, שבו שוטר מעכב אזרח ומבקש ממנו להזדהות, או לחלופין פנייה של אזרחית למשטרה בבקשה לסיוע, יכולים ללמד אותנו (ואותם, כמובן) על מעמדם. לדוגמה, האם הסיבה לעיכוב קשורה בצבע עורו או במבטאו של האזרח? או האם נכונותה של המשטרה לסייע לאזרחית קשורה במעמדה ובמקום מגוריה?5 במונחים שבהם נשתמש כאן אלו הן דוגמאות לשיטור יתר, המסמן אזרחים כסיכון ומצדיק התנהגות נוקשה כלפיהם, ולשיטור חסר, שמשמעותו הזנחת ביטחונם של אזרחים וחשיפתם לפשיעה ולאלימות.

את השאלות האלה נבקש לבדוק בהקשר הישראלי, מתוך כוונה לבחון את הקשר בין האופן שבו תפסו ותופסות קבוצות שונות את המשטרה והשיטור ואת האופן שבו הן משוטרות לשאלת מעמדן האזרחי בישראל. נעשה זאת דרך ארבעה מקרי מבחן הקשורים זה בזה, אבל כל אחד מהם מספר סיפור שונה. מקרי המבחן העוסקים באזרחים ערבים (בשתי תקופות שונות), במזרחים וביוצאי אתיופיה אינם ממצים כמובן את כלל האפשרויות. חרדים, להט"בים, מתנחלים, אנשי שמאל או אפילו פעילי המחאה נגד ההפיכה המשטרית/רפורמה משפטית הם רק חלק מהאפשרויות העומדות בפני חוקרות וחוקרים העוסקים בנושא הנדון כאן.

אנחנו מקווים שהתשתית התיאורטית והרעיונות שאנחנו מניחים כאן יסייעו למחקרי המשך בתחום שנחקר מעט מדי עד כה. אנחנו גם מאמינים שמתוך מקרי המבחן שבחרנו ניתן ללמוד על משטר האזרחות הישראלי ועל התפתחותו. ולבסוף, אנו מקווים שמתוך התשתית התיאורטית שאנו מניחים ניתן יהיה לבחון מערכות יחסים בין משטרות לקבוצות מיעוט גם במקומות אחרים בעולם ולהשוות ביניהן.

בפרק הראשון, נבקש לשרטט את היריעה התיאורטית של הספר ואת הקשרים האוניברסליים בין אזרחות לשיטור. נתאר בו גם את מבנה משטר האזרחות בישראל ונציע תיאור כללי של המשטרה בישראל.

הפרק השני הוא פרק היסטורי העוסק באזרחים הערבים בישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בתיוגם כסיכון ביטחוני ובשיטור היתר שלהם, שהתבטא באלימות המדינה כלפיהם. במרכז הפרק יעמדו האירועים המכוננים ביחסי האזרחים הערבים עם המשטרה ועם המדינה: המשטר הצבאי בשני העשורים הראשונים למדינה וכינונה של היררכיית האזרחות הערבית־יהודית בישראל; אחריו הטבח בכפר קאסם, שאותו נמקם בהקשר הרחב של האזרחות הערבית בישראל ושל הממשל הצבאי באותן השנים; בהמשך אירועי יום האדמה והמאבק על זכויות הקרקע, המציב שוב ושוב אזרחים ערבים בעימות עם רשויות המדינה ועם המשטרה; ולבסוף אירועי אוקטובר 2000 — כאבן דרך משמעותית ופוסט־טראומטית ביחסי אזרחי ישראל הערבים עם המשטרה, המסמנת, בין השאר, את עלייתו של דור חדש ("הדור הזקוף") ואת המאבק המחודש על האזרחות.

הפרק השלישי, היסטורי גם הוא, מתמקד בשאלה האתנית־מזרחית בשנים הראשונות לקום המדינה ועד לשנות ה־70. מצוקת העולים החדשים המזרחים, החשש של ההנהגה הפוליטית ומוסדות המדינה מהמחאות שעלולות היו להפוך לכלי פוליטי נגדם, תיוגם של המוחים כעבריינים — כל אלה הקנו למשטרה תפקיד מרכזי בשימור הסדר החברתי במעברות, במחנות העולים ובעיקר מול מחאות מאורגנות של המהגרים בוואדי סאליב, ומאוחר יותר של הפנתרים השחורים. אמנם גם כאן היה שיטור יתר, אבל ממדיו ומטרותיו היו שונים. בשונה מהאזרחים הערבים, מזרחים היו חלק מהקולקטיב היהודי, שייכוּת שהייתה לה משמעות הן לגבי היחס של המשטרה (בהשוואה לאזרחים הערבים, למשל), הן לאופן שבו תפסו המהגרים עצמם את המשטרה. השייכות לקולקטיב היהודי וההזדהות עימו ועם המדינה ומוסדותיה, לצד האפליה ואי־השוויון, עיצבו יחס אמביוולנטי. אולם בסופו של דבר, ההזדהות, השייכות וההשתתפות הן שהכריעו, והמחאות גוועו. עם זאת, שאלת הזהות המזרחית ומשמעותה החברתית והפוליטית תמשיך להדהד גם בשנים הבאות.

בפרק הרביעי נעסוק ביוצאי אתיופיה ובשיטור היתר כלפיהם. כמו בפרק על המזרחים, גם כאן מדובר בקבוצה שהיא חלק מהקולקטיב היהודי, אך בה בעת סובלת מגזענות ממוסדת של רשויות המדינה בכלל ושל המשטרה בפרט. אירועי אלימות מתועדים, דוגמת הכאתו של חייל יוצא אתיופיה בידי שוטרים, הפכו חוויות אישיות לקולקטיביות והציפו את שאלת הגזענות. ההשוואה לארצות הברית מתבקשת לכאורה, שכּן כאן ושם שימש צבע עור סיבה והצדקה לשיטור יתר של אזרחים, לעיכובים ללא הצדקה או לאלימות מתועדת שהובילה למחאה. אולם למרות קווי הדמיון, מדובר בהיסטוריה ובמציאות שונות, שלהן הקשר מקומי. את המחאות נגד הגזענות המוסדית והאלימות המשטרתית הובילו צעירים יוצאי אתיופיה, שרובם נולדו בישראל (דור ראשון בארץ), תבעו את זכויותיהם כאזרחים והדגישו את שייכותם. בדומה למקרה המזרחי בפרק הקודם, גם כאן מילאו וממשיכים למלא יוצאי אתיופיה את חלקם במשוואת האזרחות של התרומה הביטחונית ודורשים מן המדינה ומהחברה הישראלית למלא את חלקן.

בפרק החמישי אנחנו חוזרים לאזרחים הערבים ולשינויים שהתחוללו ביחסיהם עם המשטרה. אם בשנים הראשונות אפיין שיטור היתר את יחס המשטרה כלפיהם, הרי שבשנות האלפיים הפך שיטור החסר לבעיה מרכזית. דוח ועדת אור לחקירת אירועי אוקטובר 2000, שבו סיימנו את הפרק השני, הוא נקודת הפתיחה של הפרק הזה. הוועדה בחנה לא רק את האירועים האלימים, אלא גם את הרקע להם: אי־השוויון ושאלת האזרחות. דור חדש של אזרחים ערבים, המוכר בספרות כ"דור הזקוף", ניסח תביעות חדשות לשוויון ולסדר פוליטי, המאתגרות את המדינה ואת משטר האזרחות שלה. אולם במקביל, שינויים בחברה הערבית יצרו מציאות מורכבת שבה פשיעה ואלימות הפכו איום מרכזי ומשמעותי על חיי היום־יום וגבו קורבנות רבים. חוסר יכולתם של מוסדות המדינה בכלל ושל המשטרה בפרט לגדוע את גל האלימות היה בעיני האזרחים הערבים הוכחה לשיטור חסר, להזנחה, כמו גם לאדישותו של הרוב היהודי למצוקתם של ערביי ישראל. בה בעת הציבה האלימות גם דילמה לאזרחות הערבית. מחד גיסא, אמון נמוך במשטרה וחשש שמעורבותה תהיה למטרות שליטה בחברה הערבית, ומאידך גיסא, הכרה הולכת וגוברת בעובדה שללא משטרה אפקטיבית לא יהיה אפשר לעצור את האלימות.

דרך היחסים בין משטרה ואזרחים משרטטים הפרקים בספר הזה, יחד ולחוד, את האזרחות הישראלית ואת האופן שבו היא משקפת מעמדות והיררכיות. האזרחות בישראל, כמו במקומות אחרים, אינה רק סטטוס וזכויות הנגזרות ממנו, אלא גם זירה דינמית של מאבק עליהם. לפיכך, משטרה הוגנת ואפקטיבית, שתאפשר לאזרחים ולאזרחיות לחוש בטוחים בביתם ומחוצה לו, היא תנאי ליכולתם לממש את אזרחותם במלואה. בפרק המסקנות נדון בהשלכותיהם של הממצאים ונציע תובנות הנוגעות גם לימים אלה.

את האפילוג לספר כתבנו בתחילת קיץ 2024, כשמונה חודשים מתחילת המלחמה המתמשכת בעזה. המלחמה, כפי שקורה בכל מקרה של ערעור תחושת הביטחון, הביאה בשלב הראשון והמיידי לחיזוק השיח הביטחוני, לתפיסה נרחבת של הצורך בהישענות על המשטרה ולהערכה ציבורית על פעולתם של השוטרים, שסיכנו ואף הקריבו את חייהם. אלא שבתוך חודשים ספורים חזרו ממדי האלימות בחברה הערבית לאלו של השנה הקודמת, והמשטרה, כבעבר, נראתה חסרת אונים או נטולת רצון להתמודד עימה. חזרתה של המחאה נגד הממשלה שוב עימתה מפגינים (ובהם משפחות של חטופים) עם המשטרה, והביקורת על האלימות המשטרתית גברה. תחת סמכותו של שר שהבטיח "משילות" נראית המשטרה חלשה מתמיד, והתיקון — נחוץ מאי פעם.