חתונה בווינדרו

מקץ אחת-עשרה שנים...

זה היה צריך להיות ערב מושלם.

פייפר אהבה להימצא בחוץ, בשטח, אחרי רדת החשכה, לאחר שהשמש הקשה נעלמה והניחוח הנקי והחריף של האקליפטוסים עוד עמד באוויר הצונן, העצים מרימים ענפים כסופים-לבנים אל הירח.

והערב גייב חזר.

כך שהכל היה יכול להיות מושלם אם היא לא היתה לחוצה כל-כך. אבל המתח נבנה בתוכה כל הערב ועכשיו הוא היה כבר בלתי נסבל.

היא שיננה בראשה את הדברים שרצתה לשאול את גייב, ויהיו המילים שבחרה אשר היו, כולן נשמעו פתטיות. אבל היא חייבת להגיד אותן, חייבת לדבר עכשיו בטרם תשתפן שוב.

היא עצמה את עיניה, התנשמה עמוקות ופלטה את האוויר. "גייב, אני זקוקה לעזרתך. אני חייבת למצוא בעל."

לעזאזל! הבקשה שלה נשמעה עוד יותר מגוחכת בקול מאשר כאשר שיננה אותה. אבל היה מאוחר מכדי לבלוע בחזרה את המילים. עכשיו עליה לחכות למענה שלו.

לחכות...

ולחכות עוד... בזמן שהשתופפה לצדו בחשכה, כששניהם משקיפים אל המכלאה, מחכים לסימנים ראשונים של גנבי בקר.

לו רק יכלה לראות את פניו! אבל אור הירח לא הגיע אל מקום המסתור שלהם מאחורי צוק צור ענק.

"גייב?" לחשה.

אולי הוא חושב שהשאלה מטופשת מכדי להצדיק תשובה. מוטב שתעזוב את הטירוף הזה. אחרי-הכל, הוא חזר הביתה לפני ימים ספורים בלבד והיא כבר מבקשת את עזרתו בתפיסת גנבי הבקר. היא לא תאשים אותו אם הוא יחליט שאין זה תפקידו לפתור גם את הבעיות האישיות שלה.

מגפי הרכיבה שלו השמיעו רחש קל על החצץ כאשר הניע את משקלו ואז קולו הגיע אליה דרך החשכה. "ממתי יש לך צורך כזה למצוא בעל?"

היא מצמצה כאשר שמעה את הלגלוג בקולו. לו רק יכלה לראות את פניו הקשים ויפי-התואר. האם הוא צוחק ממנה?

"זה קרה רק לאחרונה." לאחרונה – כלומר אמש – אחרי שסבה סיפר לה את החדשות המזעזעות.

גייב השתתק. הוא קם ומתח את שריריו. הוא עשה כמה צעדים ממנה, נע אל האור המבהיק של הירח המלא, והיא ראתה את זעפו כאשר מתח את ברכו הימנית.

כל מי שלא ידע על התאונה שלו היה רואה גבר אתלטי ומחוספס – גבוה, צר אגן ובעל כתפיים חזקות, עם שיער שחור קצר בסגנון צבאי ולסת קשה המכוסה צל זקן.

הנוקשות ברגלו הימנית היתה הרמז היחיד לכך שהחזות הקשה והקשוחה שלו ספגה מהלומה. קל היה לשכוח את העובדה שהוא החלים מתאונת דרכים שאילצה אותו לעזוב את הצבא ושכמעט נטלה את חייו.

הוא קטף גדיל עשב וגלגל אותו בין אצבעותיו, התקרב ודגדג את חוטמה בו. "מה את מחפשת בעל פתאום? את לא מספיק מבוגרת כדי להתחתן."

"שטויות. אני בת עשרים-ושלוש."

הוא נראה מתחלחל. "באמת?"

"כן."

השניות חלפו בזמן שהוא הזעיף פנים לעבר שיח עבות, כאילו רצה לעכל את הבשורה הזו. היא תהתה מדוע נראה כל-כך מופתע. הוא היה בן שש כאשר נולדה. והוא היה די טוב בחשבון.

"למה את ממהרת?" שאל לבסוף.

"גייב, חתונה היא הפתרון היחיד שלי."

"פתרון למה?" הוא נשמע משתאה כמתבקש.

"אמש – סבא שלי סיפר לי – " קולה נשבר והדמעות בהן נלחמה בעשרים-וארבע השעות האחרונות מילאו את עיניה וגרונה. היא ניסתה להסתיר את הבשורה הזו, אבל יהיה הוגן להסביר. "הרופאים אמרו לו שעוד התקף לב אחד והוא גמור – שהתקפי הלב היו רבים מדי."

העצב העז עמו הסתובבה כל היום השליך אותה עליו. וגייב הטוב זרק את גדיל העשב מידו והושיט אליה את זרועותיו.

נראה טבעי לגמרי ליפול לזרועותיו של החבר הוותיק ביותר שלה – נראה טבעי ביותר שהוא ימשוך אותה אל כתפו הגדולה והחזקה. הוא לבש סוודר צמר ישן שגרם לו להיות רך וענק ומנחם, בדיוק מה שנדרש לה כעת.

"הם אומרים שכבר אין מה לעשות?" שאל בעדינות.

היא הנהנה מול כתפו. "הוא עבר שלושה ניתוחים בחמש השנים האחרונות, בדיקה אחרי בדיקה..."

גייב נאנח. "אני מופתע שהם אמרו את זה בצורה בוטה כל-כך."

"אתה מכיר את סבא. הוא היה מוציא מהם את האמת בכוח."

"ואני מניח שהוא רוצה להכין אותך עכשיו. את יודעת עד כמה הוא אוהב אותך."

"כן," התייפחה. "והוא לא רוצה שאדאג לו או שאעשה מזה עניין." חוטמה השמיע נחרה רמה ולא נשית כאשר נלחמה בעוד מתקפת דמעות. היא הרימה את ראשה. "אבל הבשורה הרעה השניה היא שהוא חושב שלא אצליח להסתדר בווינדרו לבד. הוא רוצה למכור את החווה."

גייב שוב לא מיהר לענות. "אני מניח שמייקל חושש שאם יוריש אותה לך את תצטרכי לשאת את כל המשא הזה לבד."

"אבל אני לא מאמינה שהוא רוצה למכור את החווה! מספיקה לי הידיעה שאני הולכת לאבד אותו, אבל אני לא אוכל לשאת את המחשבה של אובדן ווינדרו." היא התנשמה ברעד. "עבדתי כל-כך קשה כדי להפעיל את החווה ואני אוהבת אותה."

וזו היתה לשון ההמעטה של השנה. היא הרגישה תמיד שדמה של החווה זורם בעורקיה.

בעיניים מעורפלות מדמעות היא התבוננה בירח השמן והלבן בשמים רחבים ומשובצים כוכבים מעבר לכתפו של גייב. היא היתה משוכנעת שחברה הוותיק יבין את תחושת האימה שמילאה אותה, אבל אולי זו בקשה גדולה מדי. אחרי-הכל, הוא היה בצבא כעשר שנים ובמהלך שנים-עשר החודשים האחרונים היו לו בעיות משלו, כאשר נכנס ויצא מבתי-חולים.

הוא ריפה את אחיזתו בה ונסוג מעט כדי שיוכל לקרוא את הבעת פניה. "אז את חושבת שאם תמצאי איזה בחור שיתחתן אתך, מייקל ישנה את דעתו ביחס למכירת ווינדרו?"

היא נאנחה והתרחקה ממנו. כדי לגייס את עזרתו של גייב היא תצטרך להסביר את זה בצורה ברורה מאוד. "זה הפתרון היחיד שמצאתי. גברים מהדור של סבא לא מסוגלים לחשוב על השארת בחורה עם חוות בקר. בעל יעשה את כל ההבדל."

"אני מניח שאת צודקת." הוא התבונן בה בחריפות. "אני מניח שנישואים יהוו פתרון. אבל זה צעד רציני ביותר."

"אני יודעת. לכן אני זקוקה לעזרה."

"אבל, פייפר, למען השם – " גייב נענע בראשו. "למה את זקוקה לעזרה שלי כדי לתפוס גבר?"

היא שאפה אוויר והסיטה את עיניה ממנו. הגיע הזמן לבלוע את הגאווה ולהשמיע וידוי כואב. "מפני שהבחורים בסביבה שלנו לא מבחינים בכך שאני נקבה."

ברוב חוצפתו הוא גיחך. בקול – וזמן רב מהנחוץ.

פייפר טפחה על זרועו. "אני רצינית. אחיך ג'ונו וכל השאר – הם פשוט לא רואים בי אשה."

"אוי, פייפר," שרק גייב בין פרצי צחוק. "את לא רצינית."

"למה שאמציא דבר כזה? בחיי, הבחורים כאן רואים בי אחת מהם, וזה נמאס לי."

"אבל אף-אחד לא יכול לחשוב שאת בחור. את כל-כך – כל-כך קטנה. חוץ מזה, הם יודעים שאת בחורה." הוא נעץ את אגודליו בלולאות החגורה של מכנסיו והתבונן בה. "את לא צוחקת, נכון?"

היא כמעט רקעה ברגלה. "כמובן שלא!"

"טוב, אז אני חושב שאת טועה."

"איך אתה יודע, גייב? מתי בפעם האחרונה באת למסיבה שלנו? אין לך מושג. הבעיה היא שבגלל שאני יכולה לעבוד לצד הבחורים, ויכולה לזרוק לאסו כמו גבר ולהפוך פר תינוק לפר הרבעה, הם שוכחים שאני נערה. הם אפילו לא מנסים להתחיל אתי. יש לי מעמד של חברה וזהו. אני חברה טובה של כולם – כמו שאני שלך."

חיוכו של גייב גווע והוא העביר את ידו על סנטרו בהרהור. "טוב... את צריכה לזכור שבחורים רוצים להרשים אשה. אולי הבעיה שלך היא שאת יכולה לעשות כל מה שהם עושים – ואת עושה את זה טוב מאוד."

"אני מקווה שאתה לא מציע שאהפוך חלשה וחסרת אונים."

מבטו חלף על פניה והוא חייך. "אלוהים ישמור." ואז הסתובב ושלח מבט ארוך וחוקר מעבר לכתפו, בוחן את המכלאות לפני שהציץ בשעונו.

פייפר נאנחה. הם היו כאן ארבע שעות, ולא היה רמז לגנבי הבקר. גייב ודאי חושב שהבקשה שלו לעזור לה לארוב להם נועדה לבודד אותו מן האחרים כדי שתוכל לגולל בפניו את בעיותיה עם המין הנגדי.

"אני לא יכולה להבטיח שהגנבים יופיעו הלילה," אמרה. "אבל בדרך כלל הם תוקפים בלילות של ירח מלא, כאשר קל יותר לעבוד."

בירח המלא האחרון בווינדרו, הבקר נלקח מהחצר בגבול הדרומי של החווה, ודבר דומה קרה לאחד הבחורים במזרח בחודש שלפני כן.

הגנבים פעלו על פי דפוס קבוע – הם הגיעו לאזורים מרוחקים, השתלטו על הבהמות וגררו אותן מהעמק לאורך דרכים צדדיות.

הלילה פייפר וגייב צפו על מכלאה בגבול המערבי. היא ראתה עקבות של אופנועים כמה ימים לפני כן וחשדה שמישהו לומד את השטח.

"לפחות נוכל להתארגן בצורה נוחה יותר," אמרה, חושבת על הרגל הפגועה שלו, שוודאי הכאיבה יותר מכפי שסיפר. "נוכל לפרוש כאן את השמיכות שלנו ואני אשחד אותך במרק."

יחד מצאו שטח שטוח, העמידו אבנים על השמיכות שלהם. פייפר נברה בתרמיל שלה והוציאה תרמוס. היא מילאה שני ספלים במרק עגבניות ביתי, ריחני ולוהט.

"מצטערת להפיל עליך את כל הצרות שלי," אמרה אחרי שלגמה מהמרק.

"את לא צריכה להתנצל," חייך גייב. "אני רגיל לזה."

וזו היתה האמת. די היה לה לשבת כאן עם גייב כדי לזכור את כל הפעמים בהן פנתה אליו עם הבעיות שלה. וכמה בודדה ונואשת הרגישה כאשר עזב. היא מעולם לא הבינה באמת את הצורך של גייב לעזוב, אבל היא ידעה שאיכשהו הדבר חיזק אותה בתשוקתה להישאר בווינדרו – כאילו שרצתה להוכיח לו ולעצמה שהחיים כאן ראויים, שווים מלחמה.

"איזה פרצוף ארוך," אמר וניער אותה ממחשבותיה.

הוא הניח את ספל המרק על הקרקע ומבטו החזיק את מבטה. הוא לא היה עוד בצל, ועיניו היו כהות ומהורהרות לאור הירח, לא ירוקות ומלאות חיים כפי שזכרה אותן. "את לא צריכה לדאוג למציאת בעל, פייפר."

היא גנחה. "אל תגיד לי שאתה חושב שאני צריכה לוותר ולתת לסבא למכור את ווינדרו!"

"זה יכול להיות רעיון טוב בנסיבות מסוימות."

"באיזה נסיבות?"

"ואם אני הייתי קונה את ווינדרו? מייקל ימכור לי את החווה."

הפתעה טלטלה אותה והיא כמעט שמטה מידה את הספל. בחזיונה ראתה את עצמה ואת גייב חיים יחד בווינדרו, מנהלים את המקום – עובדים כשותפים וחברים טובים עד הגיעם לשיבה טובה. זה היה חלום שיכלה לחיות אתו! "באמת היית קונה את החווה?" שאלה בקול לוחש.

"זו אפשרות. אני יודע שג'ונו רוצה לקנות את המניות שלי בעדנווייל, ויש לי שכר טוב מהצבא. אני מחפש השקעה. אני יכול לקנות את ווינדרו ולשכור עובדים נוספים, למנות אותך למנהלת ואת תוכלי להמשיך לגור כאן ולנהל את המקום כל עוד תרצי בכך."

היא הזעיפה פנים. "ומה אתך? מה אתה תעשה?"

הוא משך בכתפיו והיא ראתה את המרירות המכרכמת את תווי פניו. "אני לא יודע. עוד לא החלטתי מה אני רוצה לעשות עם שארית חיי. אני כבר לא יכול להטיס מסוקים, אבל אני יכול לאמן טייסי מסוקים לצורך איסוף בקר, או שאוכל להקים עסק לאיסוף בקר באמצעות מסוקים. או שתמיד אוכל לחיות בעיר. יש לי עוד כמה אפשרויות בשרוול."

היא החזיקה את הספל שלה בשתי ידיה וציירה מעגלים בחול בעזרת המגף שלה, מנסה לנער מעליה את תחושת האכזבה המרה. מובן שגייב לא רוצה לעבור לחיות כאן. הוא עזב את המקום בגלל שנכסף להרפתקאות.

למה שהוא ירצה לחיות בנחלה עלובה יחד אתה כאשר עולם מפתה שלם מחכה לו מעבר לעמק מולינג'ים? עולם של הרפתקאות מסעירות ונשים מתוחכמות וסקסיות.

איך היא יכלה להניח לעצמה לשכוח שגבריאל ריברס היה גיבור קשוח וצונן וחתיך הורס?

היא בלעה את גוש הכאב שעמד בגרונה. "ההצעה שלך נדיבה מאוד, גייב, אבל הרעיון לא מוצא חן בעיני כל-כך. אני... אני לא רוצה להיות דיירת על אדמת המשפחה שלי. זה לא יתן לי הרגשה טובה. אתה מבין?"

"אבל חשבתי שאת רוצה להישאר כאן, ולא משנה באיזה נסיבות."

"נכון, אבל עדיף שאתחתן. ואז סבא לא יצטרך למכור את הנחלה והיא תישאר שלי. טוב... שלי ושל בעלי, אני מניחה, אבל לפחות היא תישאר בידי המשפחה."

הוא התבונן במשהו במרחק. "זו היתה מחשבה בלבד."

"לכן אני מקווה שתוכל לתת לי כמה טיפים שיעזרו לי לתפוס בעל."

מבטו נע אליה באיטיות ועכשיו הוא בהה בה במשך יובלות. יותר מדי. "אני הגבר הלא נכון לעבודה הזו, פייפר."

היא פלטה צחוק לא מאמין קטן. "נו, באמת, גייב. אתה מומחה. אני מצפה ממך לכיתת אמן. כולם כאן יודעים איזה הישגים היו לך בקרב נשים בעיר הגדולה. נמאס לנו לשמוע על המוניטין שיצא לך כגבר של נשים."

"גבר של נשים?" הוא השליך את ראשו לאחור ופלט קול ציני שיכול להיחשב לצחוק.

"הסיפורים היו רבים ומפורטים אודות נערות העיר שהעיפו מבט אחד בהידוס שלך ונפלו לרגליך."

"לא היית צריכה להקשיב לרכילויות."

"לא הייתי צריכה. ראיתי במו עיני מה קורה בכל ביקור שלך בבית. אתה זוכר את חבורת הנערות? כנופיית הנערות העירוניות שעקבו אחריך הנה רק כדי לראות אותך עובד עם הפרות?"

היא הרימה את הספלים והניחה אותם ליד התרמיל שלה, נאנחת בטרדה נוכח הזכרון.

גייב התבונן בה ושאל, "לא ראית בחורות רצות אחרי הפעם, נכון?"

"לא," הודתה חרישית ונשכה את שפתה, תוהה אם נגעה בנקודה רגישה. כאשר היא וסבה נסעו העירה כדי לבקר את גייב בבית-החולים, היא מעולם לא ראתה שם נערות עיר אופנתיות. אף-אחת מהחבורה לא גילתה את תעצומות הנפש הנדרשות כדי לבקר אותו במשך החודשים הארוכים שנדרשו לשם ההחלמה והשיקום אחרי התאונה.

"אתה יודע," אמרה, מבקשת לשנות נושא, "סבא חושב שזו אשמתו שהפכתי לנערית כל-כך. הוא אומר שהוא לא הצליח לחנך אותי מספיק טוב."

"על מה הוא מדבר בדיוק?"

"הוא חושב שהוא היה צריך לשלוח אותי העירה אחרי בית-הספר במקום לתת לי לחזור מיד אל החווה ולהתחיל לעבוד. הוא אומר שהייתי צריכה ללמוד באוניברסיטה, או לנסוע לארץ אחרת בתוכנית חילופי סטודנטים – למקום בו הייתי נמצאת בחברת אנשים צעירים. הוא חושב שהייתי צריכה להרחיב את האופקים שלי – כפי שאתה עשית."

גייב הנהן. "אולי זה עוד לא מאוחר מדי. את יכולה לעשות את זה עכשיו. אם את רוצה למצוא בעל, אז אני משוכנע שבערי החוף תוכלי למצוא מיליונים."

היא נאנחה. "אבל מה התועלת שתצמח לי מבחור עירוני? אני זקוקה לחוואי ולא לאיזה בנקאי יורם או איש מחשבים נמושה." היא בעטה באבן שהתגלגלה לתוך החשכה. "בחירה אינה הבעיה שלי. אין מחסור בבחורים פנויים בעמק. הבעיה שלי שאני לא יודעת בדיוק איך להתחיל בצייד הבעל. מעולם לא הייתי בעניין של התנהגות נשית. אפילו בפנימיה לא התעניינתי באופנה ואיפור. ומעולם לא הבנתי איך ל – ל – "

"לפלרטט?" שאל גייב בחיוך איטי.

"כן." עיניה התרחבו כאשר ההבנה הלמה בה. "אתה כל-כך צודק. לפלרטט! זה בדיוק מה שאני לא יודעת לעשות. אלוהים, אין לי מושג איפה מתחילים. אבל זה מה שבחורה צריכה לעשות אם היא רוצה להבהיר לבחור שהיא מעוניינת, לא?"

באותו רגע כיסה ענן את פני הירח והם התכסו חשכה. פייפר הצטערה שאינה יכולה לראות את פניו של גייב. האם הוא כועס על שהעלתה נושא כל-כך אישי? קולו נשמע מחוספס ומוטרד כאשר ענה, "אני חושב שאני לא הבן אדם המתאים לייעץ לך. את עלולה ללמוד את כל הדברים הלא נכונים."

הדברים הלא נכונים? איזה דברים לא נכונים? היא חשבה על חבורת הבנות שלו מאז, ולחייה בערו כל-כך עד שהיא היתה לפתע אסירת תודה על החשכה.

אבל ברגע הבא הסתנן אור הירח מבין העננים והיא ראתה שגייב בוחן אותה בהרהור בעודו משעין את משקלו על ידיו כשרגליו הארוכות מתוחות לפניו. "אז את רוצה לדעת איך לפלרטט ואיך לספק גבר?" שאל.

היא התנשפה. היא לא חשבה שתרגיש רטט ועצבנות כאלה בשומעה אותו אומר את המילים.

אולי כדאי שתגיד לו לשכוח מכל העסק הזה. היא לא זקוקה לעצה שלו. למרות היותה בלתי מנוסה, היא קראה מספיק ספרים, ראתה מספיק טלוויזיה והקשיבה לאינספור התרברבויות לאור מדורות כדי לדעת את הפרטים הטכניים של מה שקרוי מין.

בתיאוריה.

אבל אז נזכרה במסיבה האחרונה בה השתתפה, כאשר אחיו של גייב, ג'ונו, התקרב אליה וביקש ממנה לדבר עם סוזן הית' בשמו. באותו רגע התחוור לה שהבחורים תמיד עושים דברים כאלה. הם רואים בה חבר – חברמנית – מישהי שיכולה להציג אותם בפני נערה חדשה – אבל אף-פעם לא נשוא התשוקות שלהם.

עיניה פגשו את עיניו של גייב.

"אני בטוח שאת לא זקוקה לשיעורים בפלירטוט," אמר בשקט. הוא נד בראשו לעבר הבקר משמאלם. "אנחנו צריכים לזקק קצת את השיטות שלנו לתפיסת הגנבים כאשר הם יגיעו."

"לא," הגיבה מהר מדי. "אני בטוחה שהגנבים פחדנים ושיהיה קל להפחיד אותם. אבל מה שאמרת הרגע – בנוגע לפלירטוט – ואיך מספקים גבר. את זה אני צריכה ללמוד."

הוא הזעיף פנים. "לא הייתי רציני."

"אבל אני כן הייתי."

הוא פלט את נשימתו בשריקה ונענע בראשו. הוא צחק, וצחוקו היה רך וכמעט עצוב. "את עובדת עלי, פייפר או'מלי?"

"לא."

אלוהים, היה קל להישמע כאילו היא רצינית, אבל לבה החל להלום בצורה מוזרה.