חתונה יוונית

1

ניק ליאנדרוס עצר את הלקסוס החזקה שלו בחניה התת-קרקעית מתחת לבניין הדירות היוקרתי שעמד בדאבל-ביי, הפרבר היוקרתי של סידני, וכיבה את המנוע.

הסלולרי שלו צלצל והוא מיהר לבדוק את זהות המתקשר, הפטיר גידוף צרוד והניח לשיחה לעבור למשיבון.

סבין... שוב. כמה פעמים היא התקשרה היום? ארבע... חמש? האשה הזו נעשית אובססיבית, הודה בינו לבינו בזעף ציני. הוא לא ציפה לסיום קל. אבל כמה זמן ייקח לסבין להבין שלא פירושו לא?

חלפו חודשים מאז ניתק את הקשר, מסרב בנימוס לכל ההזמנות המוסוות שלה עד שהיא הגיעה למצב של ייאוש והוא התחיל לסרב לקבל את השיחות שלה. במהלך השבועות האחרונים היא ארבה לו, שלחה לו הודעות אס-אמ-אס. כמה פעמים ביום והופיעה בכל מקום בו הוא היה במקרה... במסעדות מלבורן החביבות עליו ביותר, בשתי מסיבות ואירוע התרמה.

הוא הזהיר אותה, ואחר כך פעל באופן חוקי. אבל סבין לא הניחה לו.

ניק ניגש אל שורת המעליות. הוא לא היה צריך לבדוק את מספר הדירה או הקומה שבה היתה, שכן זו היתה אחת הדירות שהיו בבעלות תאגיד ליאנדרוס ושעד לאחרונה התגורר בה אחיו החורג הצעיר.

וסילי, שהיה צעיר ממנו בשש-עשרה שנים, היה תוספת אהובה למשפחת ליאנדרוס לפני עשרים-ואחת שנים. הוא היה בבת-עינו של אביו פול ושל אמו החורגת של ניקוס, סטייסי.

ניק חשב על החיבה שהיתה ביניהם למרות הפרש הגילים. חינוכו של וסילי היה זהה לזה שלו... קצר ואוהב. איך זה יכול היה להיות אחרת תחת ידה המנחה של סטייסי?

אבל וסילי גדל והפך לפוחז שניק מעולם לא שאף להיות. הוא חלף ביעף על פני שנות הלימודים שלו, השיג תואר במנהל עסקים ונכנס לתאגיד ליאנדרוס כאחרון העובדים... כפי שעשה ניק, מצליח ללא מאמץ.

וסילי נשאר בסידני, וצבר ניסיון עסקי, בזמן שניק ישב במשרד הראשי במלבורן, בין נסיעותיו הרבות לאירופה ואמריקה.

אבל הקשר ביניהם נותר קרוב למרות המרחק.

וסילי הנאה והמלבב היה מאוהב בנערות, במכוניות מהירות... בסדר הזה.

למרבה הצער, מכונית מהירה – למבורגיני – גרמה למותו של וסילי לפני לא יותר משבועיים.

ניק היה מודע לכך שנערות רבות ביקשו את חברתו של וסילי, רצו להיכנס למיטתו ולהנות מההון של המשפחה. אף שטינה מתיסון היתה הנערה הראשונה שווסילי הזמין לגור אתו.

ניק לא ידע שטינה הרה. סטייסי היתה אשת סודו היחידה של וסילי בכל הנוגע לפיסת מידע זו, יום לפני התאונה.

לא היה אזכור לזה... לעזאזל, לא היה רמז לזה כאשר הנערה הרזה ואדומת השיער עמדה ליד קברו של וסילי לפני עשרה ימים.

טינה עמדה רחוקה משאר האבלים. היא היתה צוננת, בשליטה, מציגה פגיעות שרצה בכל מאודו להגן עליה.

אבל הוא היה מנומס כאשר הוצגה בפניו, מרוחק כמתבקש באירוע מהסוג הקודר הזה, והוא עמד בדממה בזמן שסטייסי הזמינה את טינה להצטרף למשפחה לטקס הקבורה הפרטי.

סירובה של טינה הפתיע אותו. בהתחשב בנסיבות, הוא חשב שהיא היתה צריכה לנצל כל יתרון כדי לקדם את יחסיה עם משפחת ליאנדרוס.

אם היה כן עם עצמו, הוא היה מודה שרצה לראותה שוב בסביבה פחות קודרת, שכן היה בה משהו שעורר את סקרנותו.

העמידה שלה, האופן בו ניצבה מנוכרת. תווי הפנים העדינים והקלסיים, העור הצח. העיניים שהיו בצבע וזוהר של אבני ברקת, עמוקות וללא חקר.

בלתי נגישה, חשב לעצמו.

האשה של אחיו החורג. אמו של התינוק של וסילי.

קיומו של נכד לבית ליאנדרוס סיפק לפול וסטייסי מידה של תקווה. הילד של הבן שלהם. ילד שיהיה המורשת של וסילי ויתפוס את מקומו במשפחת ליאנדרוס.

פול וסטייסי הניחו שטינה תקדם בברכה את התמיכה שלהם, את עזרתם. לכל הרוחות, את חיבתם ואהבתם הבלתי מותנות.

אלא שטינה דחתה את סטייסי בנימוס, ואז דחתה את פול. משהו שרק הגביר את צערה של סטייסי לרמה שאינה ניתנת לניחום.

עכשיו היה תורו של ניק לנסות ולשנות את דעתה של טינה. בכל מחיר, אמר פול.

כסף. די כסף שיספיק לקניית כל דבר, כל אדם, החליט ניק בציניות בזמן שחלף דרך מנגנון הביטחון ועלה במעלית אל קומת הפנטהאוז. מלבד זאת, הוא ידע לשפוט אנשים, אסטרטג ידוע בתחומו... והיו לו כמה תוכניות מגירה.

זה היה רק עניין של החלטה לאיזו מהתוכניות סיכוי רב יותר להצליח והפעלתה.

מקץ שניות חצה את רצפת השיש של המסדרון בדרכו אל הדלתות הכפולות המעוטרות.

ניק צלצל בפעמון ואז חיכה, לשווא.

ניק תהה מה מצא וסילי באשה שנשאה ברחמה את ילדו, שכן בגיל עשרים-ושבע, טינה היתה מבוגרת מווסילי בשש שנים כמעט, בת יחידה לאם אלמנה שנישאה שוב לפני חמש שנים ועברה לנוסה בחוף הזהב של קווינסלנד.

טינה היתה תלמידה בינונית בלבד, אוהבת ספורט וחיים. היתה לה גישה לאופנה שהובילה למשרה ניהולית בבוטיק יוקרתי השייך לאמה בדאבל-ביי. חבורה של חברים, אבל לא היה לה חבר לאורך זמן.

לכל הרוחות, למה היא לא פותחת?

קוצר רוח קימט את תווי פניו בזמן שהוציא את הסלולרי שלו, לחץ על החיוג האוטומטי ושאל את פול מתי הדירה נבדקה בפעם האחרונה.

התשובה של אביו העלתה על פניו קמטים נוספים. בבוקר שאחרי מותו של וסילי.

לפני שבועיים?

"בהתחשב במצב הנוכחי," אמר פול, "סטייסי לא רצתה להפריע לחייה של טינה." קולו התחדד. "תן לי כמה דקות ואני אתקשר אליך בחזרה."

ניק לא היה צריך לחכות זמן רב כדי שפול ישלח אליו את מנהל הבניין עם מפתח.

הדירה השקיפה אל המפרץ, אבל ניק לא הבחין בנוף הלילי הקורץ מעבר לחלונות הקרועים מן המסד אל הטפחות בזמן שהודה למנהל וסגר מאחוריו את הדלת. במקום, הוא חצה את הטרקלין ועיניו היו ערניות לכל סימן חיים רק כדי לגלות שאין כזה.

בגדיו של וסילי תלו באחד משני הארונות הגדולים בחדר הארונות, והיו שם כלי רחצה גבריים מעל לכיור הכפול בחדר הרחצה הזוגי.

המראה שלהם כאב, כמו סכין המפלח את הלב. יותר מאשר שיחת הטלפון הטרגית שקיבל מפול; יותר מאשר ההלוויה עצמה. שכן עתה היתה עדות לכך שווסילי לא יחזור לחפצים שלו... בגדים, חפצים, לא יחזור כדי לחבק את הילד שלו.

שריר נע בלסתו של ניק כאשר ניגש לארון השני כדי לגלות עם פתיחת הדלת שהוא ריק.

ניק הסתובב בדירה ובדק את חדר השינה השני, השלישי וגילה ששניהם ריקים. לא היו בגדים באף-אחד מן הארונות או בשידות. לא היה זכר לחפצים נשיים כלשהם בחדר הרחצה השני.

קללה מצטרדת בקעה מבין שפתיו.

טינה מתיסון עזבה.

ברור שפול לא חשב על מעקב אחריה. לכל הרוחות, הוא הקדיש לרעיון מחשבה חולפת בלבד, ואז ביטל אותו, בטוח שהיא תחלוב את המצב לטובתה, להוטה לקחת כל מה שפול וסטייסי רוצים לתת לה. לעזאזל, שתדרוש יותר בניסיון להעניק לעצמה חיים בזכות הילד שנשאה בחובה.

הוא הציץ בחדר המגורים, במטבח, הבחין בצרור מפתחות על השיש והושיט את ידו אליהם, בוחן כל אחד מהם בטרם הניח את הצרור ביד אחת. ואז הכניס את הצרור לתוך כיס מקטורנו והתקשר.

השם ליאנדרוס עורר הרבה כבוד. הוא אף פתח דלתות ואפשר השגת נתונים שלא היו גלויים לציבור הרחב.

תוך חמש-עשרה דקות היו לניק כל הפרטים הדרושים לו.

לא לקח לו זמן רב לנסוע את הקילומטרים המעטים המפרידים בין הבניין למלון פרטי קטן בו התאכסנה טינה מתיסון כאורחת.

איתור החדר שלה ארך כמה רגעים, וכאשר לא היתה תשובה כאשר הקיש על הדלת, הוא חזר על הפעולה, חזק יותר.

הוא עמד לנסות שוב כאשר שרשרת הביטחון הוסרה והמנעול נפתח. הדלת נפתחה די כדי שיציץ באשה המצמידה לגופה מגבת אמבטיה גדולה.

ניק ראה את התלתלים האדומים הלחים האסופים על ראשה, את תווי פניה החיוורים, את זוג העיניים הירוקות כברקת.

עיניים שהתקשו מעט כאשר קלטו מיהו.

"לך מכאן."

הדלת נטרקה והוא הבליע גידוף עז.

"אם תעשי את זה שוב," הזהיר בקול חלק ומסוכן, "ואני אתעלם מחוקי הנימוס."

הוא שמע אותה סוגרת את שרשרת הביטחון ואז הדלת נפתחה כדי חרך. "הייתי יכולה לראות בזה איום ולפנות למשטרה."

"בבקשה."

"אל תגרום לי לעשות את זה."

"את לא מתכוונת להזמין אותי להיכנס?"

"לא אם זה יהיה בידי."

"נוכל לנהל שיחה עכשיו," אמר ניק במתינות מוליכה שולל, "בפרטיות יחסית. או," אמר לאחר אתנח קצר, "שאגיע למקום העבודה שלך מחר וננהל את השיחה שם."

היתה דממה קצרה ואז ניק שמע את הבריח נע והדלת נפתחה.

היא היתה קטנה יותר מכפי שזכר, אבל הרי הפעם היתה יחפה. המגבת הוחלפה בחלוק.

היא נראתה עייפה ומתחת לעיניה היו עיגולים שחורים. תוצאה של צער, מחסור בשינה... או גם וגם?

"עוד שליח מטעם משפחת ליאנדרוס?" טינה בחנה את הדמות הגבוהה והרחבה שלבשה חליפה משובחת ואילצה את עצמה לפגוש את העיניים הכהות, הכמעט שחורות... והרגישה כיצד כל חושי ההגנה שלה מתעוררים.

"אנחנו מכירים."

הקול לאט במבטא אמריקני קל והיא כבשה רעד של חוסר נוחות. ניק וּוסילי ליאנדרוס היה בנים לאב אחד, אבל כגברים הם היו שונים עד כמה שרק אפשר.

בעוד שווסילי היה מוקף אווירה של נעורים, הרי שניק ליאנדרוס היה גבר עם הילה של אכזריות ועוצמה... ובתוך אלה היתה כימיה מינית שאף אשה לא תצליח להתעלם ממנה.

ההורמונים הסוערים הם שגורמים לה להרגיש חוסר איזון. לא ייתכן שהגבר הזה גורם לכך.

"רוצה לנהל את השיחה על הסף?"

אלוהים. היא רק יצאה מהמקלחת. "תצטרך לחכות עד שאתלבש." היא סגרה את הדלת בפניו.

לקח לה רגעים אחדים בלבד ללבוש, לבנים, ג'ינס וחולצת טריקו. היא לא טרחה לסדר את שערה. באשר לאיפור... תשכחי מזה.

הוא היה שם כאשר פתחה את דלת הכניסה, דמותו הגבוהה מאיימת מקודם.

גברים מסוגו של ניק ליאנדרוס אינם רגילים לכך שדלתות נטרקות בפניהם, חשבה בהומור ציני כאשר סימנה לו להיכנס.

"תודה." קולו היה יבש והיתה בו מידה של קוצר רוח בזמן שנכנס אחריה לחדר.

טינה הסתובבה אליו, מודעת לצורך לקחת שליטה.

"בוא נגמור עם זה, בסדר?"

גבה אחת התרוממה ומבטו נותר יציב. "מוותרת על שיחה מנומסת?"

היא הרימה את ידה כדי להחליק את שערה הנשמט, וקיללה באלם את האות לכך שעצביה מתפתלים בחוסר נוחות.

"למה להעמיד פנים מנומסים כאשר אנחנו נמצאים משני עבריו של המתרס?" שאלה טינה וראתה כיצד העיניים הכהות האלה מתקשות מעט.

"את יכולה להאשים את סטייסי ואבי על שהם רוצים לקחת חלק בחייו של הנכד או הנכדה שלהם?" שאל בשקט.

"אתה חושב שאני לא יודעת לאן כל זה מוביל?"

"תאירי את עיני."

"בוא נראה." היא היטתה את ראשה והחלה למנות את האפשרויות הסבירות. "מה אחר כך? בעוד רגע אתה תבהיר מדוע זה יהיה הגיוני להעניק לתינוק של וסילי את השם ליאנדרוס." היא עשתה אתנח והתנשמה עמוקות.

ניק ליאנדרוס שלט בחדר, נוכחותו היתה ישות כובשת שעכרה את שלוותה יותר מכפי שרצתה להודות.

"אם אסכים, הלחץ יימשך, שאגדל ואחנך את הילד על פי מסורת ליאנדרוס."

"וזו בעיה... בגלל?"

הוא לא הבין. "אני אאבד שליטה."

"כל ההחלטות, כמובן, יתקבלו בצורה משותפת."

"נו, באמת." טינה בחנה את תווי פניו בחיפוש אחר אות לציניות. "בחייך." מבטה ננעץ בעיניו. "כמה זמן ייקח להוריך להגיש תלונה שתציג אותי כהורה בלתי מתאימה אחרי הלידה?" היא עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב. "תכחיש שזו תוכנית האב."

שריר נדרך בלסתו. "אני בספק אם סטייסי חשבה על משהו מעין זה."

"אבל היא תחשוב על זה, בסופו של דבר."

הנחרצות והפגיעות שלה סתרו אלה את אלה, עובדה מרתקת בעיניו.

"כאשר אני אחזור לעבודה והתינוק יוכנס למעון יום?" היא הרגישה שהיא רכבת שירדה מפסיה. "כאשר אעסיק שמרטפית בהזדמנויות הנדירות בהן ארצה לצאת לבלות?"

"כוונתם של הורי לדאוג לרווחת הילד." הוא חיכה שניה. "הכדור במגרש שלך. תגידי מה התנאים שלך."

"והם ייענו?" היא הרימה את ידה והריצה אותה בשערה. "תודה, אבל לא, תודה."

היו לו אסטרטגיות שונות. זה רק עניין של זמן... "אולי את רוצה להבהיר למה לא?"

"אני לא מבינה איך מפגש של לילה אחד הופך את הילד זכאי לשם משפחתו של אביו המנוח." אם קיוותה להדהים אותו, הרי שלא קיבלה את התגובה המצופה. "בעיקר כאשר לא היתה לי שום כוונה לאמץ את השם הזה לעצמי."

עיניו של ניק הצטעפו. "וסילי לא היה יקר לך?"

טינה לא מיהרה לענות. "שיחקנו את משחק החבר והחברה." היא עשתה אתנח רגעי. "זה היה... נוח. לשנינו." היא לא הרגישה כורח להסביר מדוע.

"הבדל הגילים לא הטריד אותך?"

סנטרה התרומם מעט ועיניה נצצו בצורה מסוכנת. "האם אתה מנסה לרמוז שווסילי היה נער השעשועים שלי? היינו ידידים."

"אבל עברת לגור אתו."

ההסבר נעשה מורכב. אבל ניק ליאנדרוס ראוי לזה. איך תוכל לגרום לו להבין את ההחלטה שלה?

"מכרתי את הדירה שלי," התגוננה טינה. "ניהלתי משא-ומתן לקניית דירה אחרת. וסילי הציע שאעבור לגור אתו במקום לגור במלון או לשכור דירה לתקופה קצרה." זה נראה כל-כך הגיוני באותו זמן, והיא התעקשה לתרום את חלקה בקניית אוכל ובתשלום החשבונות.

"ושתישני במיטה שלו," אמר ניק בלאט שנוא.

סנטרה התרומם מעט ועיניה הבליחו באש ירוקה. "פעם אחת."

לכל הרוחות, זה כל מה שנדרש. פעם אחת. קצת יותר מדי שמפניה, נשיקה ידידותית שהפכה ליותר, ואיכשהו, הם מצאו את עצמם במיטה אחת.

היא זכרה במעורפל שהשמיעה דברי מחאה קלים כאשר התבונה נלחמה בפיו המשכנע של וסילי. ואז היה מאוחר מדי. המין היה לא מדהים בכלל. לא שהיה לה ניסיון רב בתחום הזה.

כל הרגשות האצורים של השבועות האחרונים השפיעו עליה. "הייתי צריכה לשקר לאמך... סליחה, לאמך החורגת?" תיקנה. "לאביך? לצייר להם תמונה שקרית של יחסים שהיו לא יותר מידידות?" היא לא הפסיקה לדבר. "האם הייתי צריכה לספר להם שההתעברות היתה טעות? לכל הרוחות," אמרה בעוז, "טעות חסרת משמעות ונשכחת." היא רצתה לפגוע במשהו, לזרוק משהו. כל דבר שיעזור לה להיפטר מהזעם שנאצר בתוכה... על עצמה, על שהיתה כל-כך מטופשת.

"נראה שלא ננקטו אמצעי הגנה כלשהם."

טינה שמעה את המילים וכמעט היכתה בגבר שאמר אותן. "מן-הסתם."

"אבל לא עשית שום צעד לכיוון הפלה."

היא התנשמה בחדות והניחה יד מגוננת על בטנה. "לא."

עיניו של ניק הצטמצמו. "האם היית עושה הפלה אם ההורים שלי לא היו יודעים על ההיריון?"

טינה לא היססה. "לא."

צלצול הסלולרי העיקש נשמע ברחבי החדר וטינה התבוננה בו בזמן שהוציא את המכשיר מכיסו, בדק את זהות המתקשר והחזיר אותו לכיסו.

"אכלת?"

עיניה התרחבו. "סליחה?"

"ארוחת ערב." בקולו היה רמז לקוצר רוח.

הוא מדבר על אוכל? "אני לא מבינה איך השאלה הזו רלוונטית."

"היא רלוונטית אם לא אכלת."

"למה?"

"מפני שאני מציע שנאכל יחד."

"שוב... למה?"

היא הכעיסה וריתקה אותו בו-זמנית. היא היתה גם האשה היחידה מזה זמן רב שסירבה להזמנה שלו.

"לכי להחליף בגדים. אני אזמין שולחן במסעדה."

טינה עצמה את עיניה ואז פקחה אותן וירתה בו מבט עז. "אתה תמיד עריץ כזה?"

הוא הוציא מכיסו את הסלולרי, הקיש על מתג החיוג המהיר. "אני ידוע כמי שמשיג את מה שהוא רוצה."

"באמת?" היא לא התרשמה. והמשיכה לא להתרשם למרות הקלות שבה השיג שולחן.

ניק בחן אותה בעיניים יציבות. "רוצה להתווכח אתי?"

"אלוהים יעזור לכל נקבה שתעז לעשות זאת," אמרה טינה בחוצפה וראתה ניצוץ של משהו דומה להומור בעיניו הכהות.

"את יוצאת מן הכלל?"

"תסמוך על זה." היא לטשה בו עיניים וניגשה אל הדלת. "אני רוצה שתלך."

הבעתו לא השתנתה, מלבד תחושת העוצמה הפנימית, כוח הרצון, שרחשו מתחת לפני השטח.

מבטה ננעץ בעיניו ולא זע. היא הרגישה כיצד גווה מזדקף... ממש. "אני לא רוצה לסעוד בחברתך."

"אותו יעד," אמר ניק. "מכוניות נפרדות."

"ניסיון שכנוע?"

"פשרה. השעה כמעט שבע, אף-אחד מאתנו לא אכל, ואנחנו צריכים עוד להגיע להחלטה."

"ההחלטה שלי התקבלה כבר."

"בכל הנוגע לך. עם זאת, צריך לחשוב גם על הילד. הילד שלך." הוא עשה אתנח קצר. "אבל הוא גם הילד של אחי, ועל כך אין עוררין."

היא היתה רעבה. בימים האחרונים היא פיתחה רגישות עזה לריחות של מזון. המחשבה על הזמנת ארוחה לפי בחירתה שלא תצטרך לבשל בעצמה היתה מפתה. מלבד זאת, היה ברור שניק ליאנדרוס לא יניח לה בקרוב.

"צא ואני אחליף בגדים."

"כדי שתנעלי לי את הדלת בפרצוף?" הבעתו היתה צינית. "תאספי את הבגדים שאת רוצה ללבוש ותחליפי אותם בשירותים."

היא רצתה להרוג אותו... או לפחות לגרום לו נזק גופני. אבל לא היה לה סיכוי. עדיף מקום אליו ינהגו כל אחד במכוניתו מאשר ישיבה בחדר מלון אינטימי.

לפחות היא תצליח לצאת מהמסעדה בלי שיוכל לאיים עליה. בעוד שכאן זה היה עניין שונה לחלוטין. ובזמן שנוכחותו לא מהווה איום אמיתי, הרי שהיתה לה תחושה שהוא משחק כל משחק על פי החוקים שלו.

"יש בעיה?"

טינה שלחה לעברו מבט מצמית. "אני מחליטה מה לעשות כדי לגרום לך נזק גופני."

פיו התעקל בשעשוע חרישי והיא בלעה את הניסיון הילדותי להגיב בזמן שהלכה אל הארון.

בתנועות חסכוניות וקצרות היא הוציאה מתוכו מכנסי משי שחורים וחולצת משי ירוקה, ז'קט תואם וניגשה אל השירותים.

לאחר כמה דקות, עם מינימום איפור, ואחרי שהעבירה מברשת בשערה, היא היתה מוכנה. כאשר יצאה, לקח לה רק כמה שניות כדי לנעול נעלי עקב גבוהים ולהעביר את הכסף והמפתחות לתיק ערב.

טינה היתה מודעת למבטו הבוחן וקימרה גבה אחת. "נלך?"

הם ירדו במעלית אל החניון התת-קרקעי, ותוך דקות טינה נסעה בעקבות הלקסוס השחורה של ניק אל המרכז האופנתי של דאבל-ביי, חנתה ואז התלוותה אליו למסעדה קטנה ואינטימית שהיתה מלאה סועדים.

המלצר הראשי בירך את ניק בלהט השמור לאורח מועדף, וליווה אותם אישית לשולחן, שם דאג להושיבם ולהזמין את מלצר המשקאות.

המלצר הביא את המשקאות שלהם, ושירת אותם ברוח טובה ואז נסוג.

"אתה סועד כאן לעתים קרובות." זו היתה הכרזה, לא שאלה, וניק בחן אותה בעיניים רציניות.

"כשאני בסידני."

הא. המרכז של תאגיד ליאנדרוס שוכן במלבורן. הוריו של וסילי התגוררו שם. כמו גם ניק, סיפר וסילי... בין נסיעות העסקים שלו לניו-יורק, לונדון, אתונה ורומא.

"אני משערת שתמסור להוריך מהי ההחלטה שלי."

הוא נגע באצבעותיו בכוס היין שלו. "לאחר שנגיע אליה."

היא החזיקה את מבטו. "ההחלטה התקבלה."

"ואם אציע לך ברירה חלופית?" ניק עצר ואז הוסיף. "או שתיים?"

היא לגמה מהמשקה הצונן. "אין ברירות אחרות."

"אימוץ," אמר במתינות מוליכה שולל. "תמורת סכום שיוסכם מראש."

טינה קפאה, לרגע לא מסוגלת להוציא מפיה אפילו הגה אחד, לפני שהזעם התפרץ ואיים להצית אותה. "אתה מתבדח."

"מיליון דולר."

היא פתחה את פיה, סגרה אותו ורק אז מצאה את קולה. "לך לעזאזל," הצליחה להגיד בקול חרישי בזמן שנטלה את תיק הערב שלה וקמה על רגליה.

"שני מיליון."

טינה שמעה את הרוגע בקולו ובקושי שלטה בצורך להשליך עליו משהו.

"שלושה."

מדהים. היא הסתובבה ועצרה רק כאשר זרועה נלפתה ביד ברזל. היא שלחה לעברו מבט נזעם שהיה מפיל גבר נחות ממנו. "עזוב אותי!"

עיניו החזיקו את עיניה והבעתן היתה חתומה. "שבי. בבקשה," הוסיף ברכות מקפיאה. "יש אופציות אחרות."

"אני לא מבינה איך תוכל למצוא הצעה גבוהה מזו," אמרה טינה בפראות.

"נישואים." הוא עשה אתנח רגעי. "לי."

במשך כמה שניות היא עמדה המומה. לקח לה זמן למצוא את קולה. "אתה מטורף?"

היא הרימה את הכוס שלה והשליכה את תוכנה עליו במעשה ספונטני פראי, מתבוננת בו כאשר חמק מהמים המינרליים הקפואים וראתה כיצד הם פוגעים בכתפו ומתאשדים ממקטורנו וחולצתו.

בשניה הבאה הכוס החליקה מבין אצבעותיה, פגעה בשולחן והחליקה אל הרצפה, שם התנפצה לרסיסים.

טינה היתה מודעת באופן מעורפל בלבד לנוכחותו של המלצר, לדאגה שלו, לסילוק הכוס ולעבודת הטאטוא. היא אפילו זכרה שהתנצלה.

ושמעה את ההסבר של ניק. "לא לעתים קרובות גבר זוכה לתגובה בלתי רגילה כזו להצעת הנישואים שלו."

היא היתה מודעת היטב לברכותיו של המלצר והחדשות התפשטו כמו שריפה בשדה קוצים.

איכשהו היא לא עמדה עוד, אלא ישבה מול הגבר היהיר והאכזר הזה אשר תזמר את כל האירוע הזה בדיוק לפי רצונו.

"תחזור בך מהדברים, עכשיו," אמרה טינה בלחישה עזה.

"נישואי נוחות שיתאימו לשנינו," המשיך ניק בקול חרישי. "כך ילדו של וסילי יקבל חותם של חוקיות ומקום חוקי בתוך ההיררכיה של משפחת ליאנדרוס."

קולה נטף קרח. "לא שכחת משהו?"

צלם הופיע יש מאין והבזק פתאומי סנוור אותה.

"אני לא אקח בזה שום חלק."

"לא?" אמר ניק בקול משיי. "אני מזהיר אותך, אני יכול להיות ידידך... או הסיוט הגרוע ביותר שלך."