טבעת הנצח 3 – מלכודת במרתף

"בשם מדיסון! אֶה... כלומר, בשם כל הקציצות," אמרה סֶרה, שהשפילה את מבטה אל רגליה ואל נעלי הסירה האופנתיות אך הלגמרי לפלפיות, שהיו עד לאחרונה אדומות. "האצבעות שלי קפואות." היא הציצה מעבר לכתפה לוודא שריק ודאק עדיין איתה, ולא אף אחד אחר, כך היא קיוותה. אחרי ההרפתקה בארץ הוויקינגים, והכלבה הענקית־במידה־בלתי־אפשרית־מבחינה־גנטית בשם ויגי שתפסה איתם טרמפּ, חובה לוודא זאת היטב.

גם נעליהם של חבריה היו מלאות בוץ. גשם ירד – לא גשם, מבול, וגם רוח חזקה נשבה, והם עמדו באמצע שדה תירס, חשופים לחסדי מזג האוויר. הוא נראה יותר כמו שדה של קליפות, למען האמת. התירס נקטף חודשים רבים לפני כן, ורק הגבעולים הגבוהים נותרו. בכיוון אחד ראתה סרה עיר קטנה ונהר רחב שבו שטו אוניות שקצות התרנים שלהן נראו לאורכו, ובכיוון השני נראו כמה בתי אחוזות ענקיים וכמה קטנים יותר, וביניהם שדות ומטעים לרוב.

סרה החזירה את טבעת הנצח אל הנרתיק המחובר לחגורתה. הם התעוותו בזמן מוושינגטון הבירה, שנת 1814, שבה תיקנו שבר היסטוריה בבית הלבן, לא פחות, ובילו בנעימים עם הגברת הראשונה, דולי מדיסון, לא פחות. ועם העבדים שלה.

עדיין היה מוזר לחשוב על זה.

"איפה הסְקְווֵר?" היא שאלה. היא ידעה שהם אי־שם במדינת מרילנד שבארצות־הברית, בשנת 1850, אבל כדי לדעת למה הם שם, היא צריכה לבדוק בטאבלט שנתנו להם האיסטוריונים. "ואם אתה אומר לי עוד פעם שהוא במכנסיים שלך, דאק, אני אתעצבן. אני רק מזהירה אותך." דאק היה חברהּ הטוב ביותר של סרה, אבל גם לה היו גבולות. השהייה בחברתם של שני בנים מסריחים איבדה מזוהרה מיום ליום, זה בטוח. אילו רק היה להם זמן להתרחץ כשהם היו בבית הלבן... זה כבר היה סיפור ששווה להביא הביתה.

הביתה. היא עצמה את עיניה כאשר גל השארית שטף אותה – משהו מעין כמעט־זיכרון של משהו שהיה צריך להיות. היא לא ידעה אם זה רק צירוף מקרים שההתעוותות בזמן מעצימה את השאריות שלה, או שאכן נוצרו תנאים שמתאימים לקיום תיאוריית האי־מקוֹמיוּת, אבל בהחלט נדמה היה שיש קשר בין הדברים. ומאחר שהשאריות של ריק התחזקו אף הן לאחרונה – אפילו שהוא לא מוכן לדבר עליהן – סרה היתה בטוחה ששני הדברים קשורים זה לזה איכשהו. אולי השאריות חייבות להחמיר קודם, בטרם יתאפשר שיפור.

"הסקוור? הוא במכנסיים שלי," אמר דאק, והצחיק את עצמו כל כך, עד שליווה את צחוקו בטפיחה על ירכו.

ריק, שהיה מבוגר מהם בשנים אחדות, גילגל את עיניו אל השמיים. "אוף! אולי תפסיקו כבר? ותהיו בשקט. אנחנו עדיין לא יודעים אם יש פה מישהו." הוא נאנח. "נמאס לי להיות הבייביסיטר שלכם, בסדר?"

"אמרת צ'דר?" דאק התפקע מצחוק שוב. הוא פנה אל סרה. "זה מה שהוא אמר? איך בא לי גבינה."

סרה כבר היתה רגילה לבדיחות הדוחות של דאק, אבל ההערה של ריק על הבייביסיטר פשוט לא היתה הוגנת. במיוחד אחרי שבינה לבין ריק נוצר קשר קרוב בצרפת של ימי הביניים, כאשר דאק נעדר בעיצומו של הקרב. היא לא היתה ילדותית. אותה הוויקינגים לא תפסו, והיא לא איבדה את הסקוור ולא אכלה את הגבינה של מלך צרפת ולא... שום דבר אחר מהסוג הזה. היא הפנתה את ראשה ממנו ושילבה את זרועותיה וחיבקה את עצמה בפני הקור והגשם, והרוח הצליפה בשמלתה הספוגה שנדבקה לרגליה המרופדות. היא נראתה כמו בובת סמרטוטים שמישהו זרק מחלון מכונית נוסעת אל שלולית בוץ.

ריק הזעיף את פניו. "סליחה," הוא מילמל, "אני פשוט... אני עייף. כולנו עייפים. בואו נצא מההוריקן הזה ונברר מה אנחנו אמורים לעשות פה."

סרה עקפה ודחפה אותו, אבל לא חזק מדי כי הוא התנצל, ואז בכוונה התנגשה בדאק חזק מהדרוש בגלל שהוא כזה מעצבן. היא ניסתה ללכת בשביל בצעדים כועסים, אבל אחת מנעליה העדינות נפלה מייד מרגלה ונתקעה בבוץ. "ג'ימיני נאטקרקר," היא רטנה. היא הנידה את ראשה והביטה במקום שבו נעלמה נעלה חסרת התועלת, אבל המשיכה ללכת ברגל אחת יחפה, בוץ קר נמעך בין אצבעות רגליה. היא היתה מסירה גם את הכפפות הלבנות הארוכות שהגיעו עד המרפק, אבל הן היו הדבר היחיד שהגן על אצבעותיה מכוויות קור.

כשהם הגיעו לקצה שורות התירס, סרה ראתה מחסן ישן ורצה ישר אליו. היא הרכינה את ראשה והצטערה שלא לקחה עימה מהבית הלבן לפחות את השמשייה. היא רצה במהירות, חדורת מטרה אחת ויחידה: למצוא מחסה בתוך המחסן.

למעט הרוח השורקת, הכול היה שקט. הם לא ראו אף אחד. רק מחסן עם דלת שנסגרה ונפתחה שוב ושוב ברוח, ופנס שהשתולל על עמוד בחוץ.

סרה נכנסה בריצה, רגליה קהות תחושה מהקור. דאק וריק נכנסו אחריה. כשעיניה של סרה הסתגלו לחשכה, היא ראתה שדאק כבר בודק את הסקוור.

"נו?" היא האיצה בו. "מה השבר?"

"אני עדיין לא בטוח. יש לנו עוד חידה לפתור," אמר דאק. "גם הפעם במספרים." הוא נתן את הסקוור לריק.

כשריק בחן את המספרים, סרה הציצה מעל כתפו כדי שגם היא תוכל לראות.

5 40 400 50 3 4 10 40

30 70 2 4 6 400

2 60 20 50 5

סרה התבוננה בסדרת המספרים הראשונה והתחילה לחשוב בקול רם ובשיניים נוקשות, ממש על אוזנו של ריק.

ריק כיבד אותה במבט של רוגז קל. "את חייבת לעשות לי את זה באוזן? התרגומון האוטומטי שלי משתגע בניסיון לפענח את שפת השיניים שלך."

סרה הידקה את שיניה ונסוגה לאחור. "סליחה."

פניו של הנער המבוגר מהם התרככו מעט. "זה בסדר." הוא החזיק את הסקוור כך שגם סרה ודאק יוכלו לראות. "קדימה. אנחנו באותו צד. נוסעים בזמן ביחד."

"לא כולם יודעים תמיד לשתף פעולה," רטן דאק.

סרה נאנחה, הסבה את מבטה מהם ותופפה ברגלה על הרצפה. נמאס לה לשמוע הערות ארסיות משני הבנים. היא אימצה את עיניה וסרקה את המחסן האפלולי. היא חיפשה מקום לשבת בו בלי להתלכלך לגמרי.

זה היה מחסן קטן. היא ראתה את החלל כולו, למרות החושך. ולכן הופתעה כאשר פתאום נראתה תנועה.

סרה קפאה לשנייה, ומייד צעדה לאחור ופתחה את הדלת כדי שייכנס עוד קצת אור. "שקט!" היא לחשה. "ראיתם את זה?" היא הצביעה על הפינה האחורית של המחסן הקטן, אל המקום שבו הרצפה זזה. היתה שם דלת ברצפה, והיא התחילה להיפתח. "אנחנו לא לבד."