טובים מבפנים

אני רוצה לחלוק איתכם הנחת יסוד שיש לי בנוגע לכם ולילדים שלכם: כולכם טובים מבפנים. כשאתם מכנים את ילדכם "תינוק מפונק", אתם עדיין טובים מבפנים. כשהילד מכחיש שהפיל את מגדל הקוביות של אחותו (אף שזה קרה מול העיניים שלכם), הוא עדיין טוב מבפנים. וכשאני אומרת "טובים מבפנים" אני מתכוונת שכולנו ביסודנו חומלים, אוהבים ונדיבים. העיקרון הזה, של טוּב הלב הפנימי, הוא הכוח המניע שבבסיס כל מה שאני עושה — אני מחזיקה באמונה שילדים והורים הם אנשים טובים ביסודם, מה שמאפשר לי להתעניין בסיבות שמאחורי ההתנהגויות הרעות שלהם. הסקרנות הזאת מאפשרת לי לפתח תוכניות פעולה ואסטרטגיות אפקטיביות ליצירת שינוי. אין בספר הזה שום דבר חשוב יותר מהעיקרון הזה — זהו היסוד שעליו נבנה כל מה שיופיע בהמשך, כי ברגע שאנחנו אומרים לעצמנו, "אוקיי, רק רגע... אני טוב מבפנים... גם הילד שלי טוב מבפנים..." אנחנו פועלים אחרת משהיינו נוהגים אם היינו מניחים לתסכול ולכעס שלנו להכתיב את החלטותינו.

הקטע המתעתע והמאתגר כאן הוא שקל להפליא להפקיד את המושכות בידי התסכול והכעס שלנו. אף הורה אינו רוצה לייחס לעצמו גישה צינית או שלילית, או לחשוב שהוא מצפה מילדו תמיד לרע מכול, אבל כשאנחנו שרויים בעיצומו של רגע קשה בהורות אנחנו נוטים לעתים קרובות לפעול מתוך הנחה (בלתי מודעת ברובה) של רע מבפנים. אנחנו שואלים, "הוא באמת חושב שזה יעבור בשתיקה?" כי אנחנו מניחים שילדנו מנסה בכוונה תחילה לנצל אותנו. אנחנו אומרים, "מה הבעיה שלך?" כי אנחנו מניחים שיש פגם כלשהו בילדתנו. אנחנו צועקים, "אתה הרי יודע שאסור!" כי אנחנו מניחים שילדנו מנסה בכוונה להמרות את פינו או להתגרות בנו. ואנחנו גוערים בעצמנו ברוח דומה ותוהים "מה הבעיה שלי? אני הרי יודע שזאת לא הדרך!" ואז צוללים לשלולית של ייאוש, של בושה ושל הלקאה עצמית.

יש שפע של עצות בנושאי הורות שמנציחות את ההנחה הזאת בדבר הרוע הפנימי ומתמקדות בניסיון לשלוט בילדים במקום לתת בהם אמון, לשלוח אותם לחדר במקום לחבק אותם, ולתייג אותם כמניפולטיביים במקום לראות את הצרכים שלהם. אבל אני מאמינה באמת ובתמים שכולנו טובים מבפנים. וחשוב לי להבהיר: ההסתכלות על ילדכם כעל אדם טוב מיסודו אינה מספקת לו תירוץ להתנהגות רעה ואינה מובילה אתכם להורות מתירנית. יש תפיסה שגויה שלפיה הורות שמתייחסת לילד כאל "טוב מבפנים" מובילה לגישה של "הכול הולך" שיוצרת ילדים חסרי שליטה שחושבים שהכול מגיע להם. אבל אני לא מכירה אף הורה שיגיד "נו טוב, הילד שלי טוב מבפנים אז לא משנה שהוא ירק על חבר שלו," או "הילד שלי טוב מבפנים אז למי אכפת שהוא מקלל את אחותו." למעשה, ההפך הוא הנכון. ההבנה שכולנו טובים מבפנים היא שמאפשרת הפרדה בין האדם (ילדך) לבין ההתנהגות (גסות רוח, מכות, אמירות בנוסח "אני שונא אותך"). היכולת להבדיל בין מהותו של האדם לבין מעשיו חיונית לגיבוש התערבויות הוריות שמשמרות את הקשר ביניכם ובד בבד גם מובילות לשינוי משמעותי.

הנחת הטוב מאפשרת לכם להנהיג את משפחתכם בבטחה, כי כשיש לכם ביטחון בטוּב לִבּו של ילדכם, אתם מאמינים ביכולתו להתנהג "יפה" ולעשות את הדבר הנכון. וכל עוד יש לכם אמונה ביכולתם של הילדים, אתם יכולים להראות להם את הדרך. מנהיגות מהסוג הזה היא מה שכל ילד מייחל לו — מישהו שהם יכולים לסמוך עליו שיוביל אותם בדרך הנכונה. זה מה שמשרה עליהם ביטחון, שמאפשר להם למצוא שלווה ומטפח אצלם ויסות רגשי וחוסן נפשי. בכך שתספקו להם מרחב בטוח לנסות ולהיכשל בלי לדאוג שמא ייחשבו "רעים", תאפשרו לילדיכם ללמוד ולגדול וגם להרגיש חיבור חזק יותר אליכם.

אולי הרעיון הזה נשמע מובן מאליו. ברור שהילדים שלכם טובים מבפנים! אתם הרי אוהבים את ילדיכם — לא הייתם קוראים את הספר הזה אילולא רציתם לטפח את הטוב שבקרבם. עם זאת, ההתנהלות מפרספקטיבה של "טובים מבפנים" עלולה להיות קשה יותר ממה שנדמה, בעיקר ברגעים קשים או טעונים במיוחד. קל לנו — כמו רפלקס אוטומטי — לסגת לנקודת מבט נדיבה פחות, ויש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית, האבולוציה הטמיעה בנו הטיית שליליות, שבעטיה אנחנו מקדישים תשומת לב רבה יותר לקשיים שאנו חווים עם ילדינו (או עם עצמנו, עם בני הזוג שלנו ואפילו עם העולם בכללותו) מאשר לדברים שמתנהלים כשורה. שנית, ההתנסויות שעברנו בילדותנו משפיעות על השקפותינו ועל התגובות שלנו ביחס להתנהגות ילדינו. לרבים מאיתנו היו הורים שגידלו אותנו בשיפוטיות במקום בסקרנות, בביקורת במקום בהבנה, בענישה במקום בדיון (ואני מתארת לעצמי שהם גדלו אצל הורים שהתייחסו אליהם בצורה דומה). ובהיעדר ניסיון מודע ומכוּון לחשב מסלול מחדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה. כתוצאה מכך, הורים רבים מתייחסים להתנהגות כאל אמת מידה למהותם של ילדינו, במקום להיעזר בהתנהגות כרמז למה שילדינו צריכים. מה היה קורה אם היינו רואים בהתנהגות ביטוי של צרכים ולא של זהות? במקרה כזה, במקום לבייש את ילדינו על מגרעותיהם, לתת להם הרגשה שהם לבדם ושלא רואים אותם, היינו יכולים לעזור להם להתחבר לטוב שבתוכם, ותוך כדי כך לשפר את התנהגותם. שינוי הפרספקטיבה הזה אינו קל, אבל הוא לגמרי שווה את זה.

אני רוצה שתחשבו על ילדותכם ותתארו לעצמכם כיצד היו הוריכם מגיבים בכמה תרחישים:

● אתה בן שלוש, ויש לך אחות תינוקת שכולם מתפעלים ומתמוגגים ממנה. קשה לך במעבר לתפקיד האח הגדול, אף על פי שכולם אומרים שאתה צריך להיות שמח. אתה חווה התקפי זעם רבים, חוטף צעצועים מאחותך ולבסוף מתפרץ ומוציא הכול: "תחזירו את התינוקת לבית חולים! אני שונא אותה!" מה קורה אחרי זה? כיצד מגיבים ההורים שלך?

● את בת שבע וממש רוצה עוגייה שאבא אמר בפירוש שהוא לא מרשה. נמאס לך שאומרים לך מה לעשות וכל הזמן אומרים לך "לא", ולכן כשאת לבד במטבח את חוטפת את העוגייה. אביך רואה אותך עם העוגייה ביד. מה קורה אחרי זה? מה הוא עושה?

● אתה בן שלוש־עשרה ומתקשה בכתיבת חיבור לבית הספר. אתה אומר להוריך שסיימת אותו, אבל בהמשך הם מקבלים טלפון מהמורה שאומרת שבכלל לא הגשת אותו. מה קורה אחרי זה? מה אומרים הוריך כשאתה חוזר הביתה?

הנה נקודה למחשבה: כולנו מפשלים לפעמים. לכולנו, בכל גיל, יש רגעים קשים שבהם ההתנהגות שלנו לא ממש אידיאלית. אבל שנות חיינו הראשונות מותירות חותם עז במיוחד, כיוון שגופנו רק מתחיל לחווט את האופן שבו אנחנו חושבים על רגעים קשים ואת התגובות שלנו כלפיהם, בהתבסס על אופן המחשבה של הורינו ועל תגובתם אלינו ברגעים הקשים שלנו. אנסח זאת אחרת: הדרך שבה אנחנו מדברים לעצמנו כשאנו חווים מצוקה פנימית — כל הקולות הפנימיים שאומרים דברים בנוסח "אל תהיי כל כך רגישה" או "התגובה שלי מוגזמת" או "איזה טמבל אני", או לחלופין "אני עושה כמיטב יכולתי" או "אני רק רוצה להרגיש שרואים אותי" — מבוססים על האופן שבו הורינו דיברו אלינו או התייחסו אלינו בעתות מצוקה. כלומר, הכרת התשובות שעולות בנו לשאלות "מה קורה אחרי זה?" ביחס לתרחישים לעיל חיונית להבנת החיווט הגופני שלנו.

למה אני מתכוונת במילה "חיווט"? ובכן, בשנותינו הראשונות לומד גופנו באילו תנאים אנו מקבלים אהבה ותשומת לב והבנה וחיבה, ובאילו תנאים אנו חווים דחייה, נענשים או נזנחים לבדנו; ה"נתונים" שנאספים בנוגע למצבים האלה חיוניים להישרדותנו, כיוון שהיעד הראשון במעלה של ילדים צעירים וחסרי אונים הוא למקסם את ההיקשרות עם המבוגרים המטפלים בהם. השיעורים שאנו לומדים בשלב זה מטביעים חותם על התפתחותנו, כיוון שעד מהרה אנו מתחילים לאמץ כל דבר שמזכה אותנו באהבה ובתשומת לב, ובמקביל פוסלים ומתייגים כ"רע" את החלקים שנתקלים בדחייה, בביקורת או בביטול.

העניין הוא כזה: אף חלק בנו אינו רע באמת. מתחת לצעקה "תחזירו את אחותי התינוקת לבית חולים! אני שונא אותה!" נמצא ילד אפוף כאב, עם חרדת נטישה עצומה ותחושה של איום שאורב לו בחיק המשפחה; מתחת להתרסה שבלקיחת העוגייה ההיא יש כנראה ילדה שמרגישה ששולטים בה ושלא רואים אותה בהיבטים אחרים של חייה; ומתחת לחיבור שלא הוגש בבית הספר יש ילד שנתון במצוקה וסובל בוודאי מחוסר ביטחון. מתחת ל"התנהגות רעה" יש תמיד ילד/ה טוב/ה. ואף על פי כן, כשהורים פוסלים התנהגות זו או אחרת בנוקשות ובעקביות בלי להכיר בילד הטוב שמתחתיה, הילד מפנים שהרוע טמון בו. ואת הרוע יש להעלים בכל מחיר, כך שהילד מפתח שיטות, כגון קול פנימי נוקשה, כדי להלקות ולייסר את עצמו במטרה לחסל את החלקים של "הילד הרע" ולמצוא במקומם את אלה של "הילד הטוב" — כלומר את החלקים שנענים בהכרה ובקשר.

אז לְמה אתם, בילדותכם, למדתם לְצפות אחרי התנהגות "רעה"? האם גופכם עבר חיווט לשיפוטיות, לענישה ולבדידות... או להצבת גבולות, לאמפתיה ולחיבור? או, במילים פשוטות יותר, כעת כשאנו יודעים ש"התנהגות רעה" של מישהו היא בעצם סימן למצוקה פנימית: האם למדתם לגשת לקשיים ומצוקות בביקורתיות... או בחמלה? באשמה או בסקרנות?

הדרך שבה התייחסו אלינו המבוגרים שטיפלו בנו מכתיבה את הדרך שבה אנו מתייחסים לעצמנו, וזו מכשירה את הקרקע לדרך שבה נתייחס לילדינו. בגלל זה קל כל כך ליצור מורשת בין־דורית של "רוע פנימי": הורי הגיבו לקשיים שלי בנוקשות ובביקורתיות ← אני למדתי לפקפק בטוב שבי ברגעי קושי ← עכשיו, בבגרותי, תגובתי לרגעי קושי היא רגשי אשמה וביקורת עצמית ← כשהילד שלי מתנהג לא יפה הוא מפעיל את החיווט הזה בגופי ← זה מעורר בי דחף כפייתי להגיב בנוקשות לקשיים של ילדי ← אני בונה את אותו החיווט בגופו של ילדי, וכך ילדי לומד לפקפק בטוב שבו ברגעי קושי ← וכן הלאה וחוזר חלילה.

טוב, בואו נעצור לרגע. הניחו יד על הלב והעבירו לעצמכם את המסר החשוב הבא: "אני כאן כי אני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות נקודת המפנה בדפוסים הבין־דוריים של המשפחה שלי. אני רוצה להתחיל משהו שונה: אני רוצה שילדי ירגישו טובים מבפנים, שירגישו בעלי ערך וראויים לאהבה ולהערכה גם בעת קושי ומצוקה. וזה מתחיל... בחיבור מחודש לטוב שבתוכי. הטוב שתמיד היה בי." אתם לא אשמים בדפוסים שהתגלגלו אליכם מדור לדור. להפך — אם אתם קוראים את הספר הזה, אני מבינה מזה שקיבלתם על עצמכם לשבור את המעגל, להיות אלה שאומרים שאי־אילו דפוסים מזיקים והרסניים נעצרים אצלכם. אתם מוכנים להתייצב בפני משא הדורות שקדמו לכם ולשנות את הכיוון למען הדורות הבאים. וואו. אין בכם שום אשמה או דופי — אתם אמיצים ונועזים ואוהבים את ילדכם יותר מכול. שבירת המעגל היא קרב איתנים, ואתם ראויים לכל שבח על עצם המאמץ.

מציאת הטוב שבפנים נובעת לעתים קרובות משאלה אחת פשוטה שאנו יכולים לשאול את עצמנו: "מהי הפרשנות הנדיבה ביותר שלי לְמה שקרה עכשיו?" אני מציגה את השאלה הזאת לעצמי לעתים קרובות ביחס לילדַי ולחברַי, ועובדת על העלאתה בתכיפות גבוהה יותר גם בנוגע לחיי הנישואים שלי וביחס לעצמי. בכל פעם שאני הוגה את המילים האלה, ולו רק במחשבה, אני שמה לב שגופי מתרפה ושהאינטראקציות שלי עם אנשים מקבלות אופי נעים הרבה יותר.

ניקח מקרה לדוגמה: אנחנו מתכננים לקחת את בננו הגדול לארוחת צהריים, רק ההורים והוא, לרגל יום הולדתו, ומחליטים להכין לכך את הבן הצעיר בעדינות כמה ימים מראש. "רציתי שתדע מה התוכנית לשבת," אני אומרת. "אבא ואני לוקחים את ניקו לארוחת צהריים לכבוד יום ההולדת שלו. סבתא תבוא להיות איתך בזמן שאנחנו נצא לשעה בערך." בננו הצעיר משיב: "גם את וגם אבא הולכים עם ניקו בלעדַי? אני שונא אותך! את האמא הכי גרועה בעולם!"

וואו, מה קרה פה? ואיך עלי להגיב? הנה כמה אפשרויות: (1) "האמא הכי גרועה? רק אתמול קניתי לך צעצוע חדש! אתה כזה כפוי טובה!" (2) "כשאתה מדבר ככה זה עושה את אמא עצובה." (3) להתעלם ולנתק מגע. (4) "וואו, אלה מילים קשות, תן לי לנשום רגע... אני שומעת שאתה ממש כועס. בוא נדבר על זה."

אני אוהבת את האפשרות הרביעית, כי זה המענה שנראה הכי הגיוני כשמביאים בחשבון את הפרשנות הנדיבה ביותר להתנהגותו של בני. האפשרות הראשונה מפרשת את תגובתו של בני כביטוי של פינוק ושל כפיות טובה, ותו לא. השנייה מלמדת את בני שתחושותיו רבות עוצמה ומפחידות עד כדי כך שאי־אפשר להתמודד איתן, שהן פוגעות באחרים ומאיימות על הביטחון בהיקשרות שלו למבוגר המטפל בו. (נעסוק בנושא הביטחון בהיקשרות בפירוט רב יותר בפרק 4, אך הרעיון על קצה המזלג הוא כזה: התמקדות בהשפעה של הילד עלינו מכינה את הקרקע ליחסי תלות שיתופית — codependency — ולא לוויסות או לאמפתיה.) האפשרות השלישית מעבירה את המסר שהילד שלי נראה לי חסר היגיון ושהדברים שמטרידים אותו אינם חשובים בעינַי. אבל הפרשנות הנדיבה ביותר לתגובתו של ילדי היא זאת: "המממ. הבן שלי ממש רוצה להיות חלק מהארוחה החגיגית הזאת. אני יכולה להבין את זה. הוא עצוב. ומקנא. התחושות האלה מציפות לגמרי את הגוף הקטן שלו עד שהן פורצות ממנו במילים קשות ופוגעניות, אבל מתחת למילים האלה רוחשים רגשות כואבים וצורבים." המענה שאני מציעה לכך — האמירות האמפתיות שבבסיסן ההכרה בכך שילדי טוב מבפנים — מזהות את דבריו כביטוי של כאב עז ולא כסימן לכך שהוא ילד רע.

מציאת הפרשנות הנדיבה ביותר מלמדת את ההורה להתייחס למה שמתרחש בקרבו של ילדם (רגשות קשים, חששות קשים, דחפים קשים, תחושות קשות) במקום להתמקד במה שבוקע מחוץ לילד (מילים קשות, או לפעמים מעשים קשים). וכשאנחנו מיישמים את הפרספקטיבה הזאת הלכה למעשה, אנחנו מלמדים גם את ילדינו לנהוג כך. אנחנו מכוונים אותם לחוויה הפנימית שלהם שכוללת מחשבות, רגשות, תחושות, דחפים, זיכרונות ודימויים. מאחר שכישורי ויסות עצמי מתבססים על היכולת לזהות את החוויה הפנימית, כשאנו מתמקדים במה שבפנים במקום במה שבחוץ אנו בונים אצל ילדינו את היסודות להתמודדות בריאה. בחירת הפרשנות הנדיבה ביותר להתנהגות ילדיכם אין פירושה שאתם "מוותרים" להם, אלא שאתם ממסגרים את התנהגותם בדרך שתעזור להם לגבש כישורים חיוניים של ויסות רגשות להמשך חייהם — ובתוך כך אתם משמרים את החיבור ואת הקשר הקרוב ביניכם.

הנה עוד סיבה לכך שאני מעדיפה לחשוב במונחים של הפרשנות הנדיבה ביותר: ילדים נושאים את עיניהם אל הוריהם, בכל זמן ובמיוחד ברגעים של חוסר ויסות רגשי — כלומר כשהרגשות שלהם עזים מנשוא במסגרת כישורי ההתמודדות הנוכחיים שלהם — בניסיון להבין, "מי אני כרגע? האם אני ילד רע שעושה דברים רעים... או ילד טוב שנמצא במצוקה?" הילדים שלנו מגבשים את התפיסה העצמית שלהם על סמך התשובות של הוריהם לשאלות האלה. אם אנחנו רוצים שילדינו ירכשו ביטחון עצמי אמיתי וירגישו טוב ביחס לעצמם, עלינו לשקף להם שהם טובים מבפנים, אפילו כשהם סובלים מקשיים חיצוניים.

אני מזכירה לעצמי לעתים קרובות שילדים מגיבים לגרסה של עצמם שההורים משקפים להם, ונוהגים בהתאם. כשאנחנו אומרים לילדינו שהם אנוכיים, הם פועלים למען האינטרסים שלהם. כשאנחנו אומרים לבננו שאחותו הרבה יותר מנומסת ממנו, נחשו מה קורה? ההתנהגות הגסה נמשכת. עם זאת, זה נכון גם בכיוון השני. כשאנחנו אומרים לילדינו, "אתה ילד טוב שנמצא במצוקה... אני כאן, אני ממש כאן איתך," גוברים הסיכויים שהם יחושו אמפתיה כלפי הקשיים שלהם, מה שיתרום לוויסות העצמי שלהם וליכולתם לקבל החלטות טובות. אני זוכרת שראיתי פעם את בני מתחבט בשאלה אם עליו להתחלק בחטיף עם אחותו. חשתי רצון להגיד לו, "אחותך היתה מתחלקת איתך! קדימה, תעשה משהו נחמד לשם שינוי!" אבל שמעתי גם קול אחר שזעק, "הפרשנות הנדיבה! הפרשנות הנדיבה!" ולכן אמרתי לו, "אני יודעת שיש לך יכולת להתחלק ולהיות נדיב לא פחות מכל אחד אחר במשפחה. אני אצא מהחדר; אתה ואחותך כבר תסתדרו ביניכם." שמעתי אותו אומר לאחותו שהיא לא יכולה לקבל את הקרקר שהיא רצתה, אבל היא יכולה לקבל קצת בייגלה מהשקית שלו. תוצאה מושלמת? לא, אבל אם אשאף לשלמות אפספס את ההשתנות, את הצמיחה... ואני מעריצה מושבעת של צמיחה. בני בחר להקריב קורבן קטן. אסתפק בזה.

אין דבר חשוב יותר מאשר ללמוד איך למצוא את הטוב שבנו מתחת לקשיים שלנו, כיוון שכך מגבירים את היכולת להפיק לקחים ולהשתנות. כל ההחלטות הטובות מתחילות בתחושת ביטחון ביחס לעצמנו ולסביבתנו, ואין דבר שמשרה ביטחון רב יותר מכך שמכירים בהיותנו אנשים טובים באמת ובתמים. לכן, אם תיקחו איתכם רק דבר אחד מהספר הזה, קחו את המסר הזה. הילד שלכם טוב מבפנים. אם תחזרו אל העובדה הזאת כנקודת המוצא לכל ניסיון לחולל שינוי, תהיו בדרך הנכונה.