טווס בחדר מדרגות



שריפות

ב"ה

סטייסי אוטמזגין

סטייסי אוטמזגין היתה פקידת הקבלה במכון הרנטגן לשיניים או איך שקוראים למכונים האלה שמצלמים את הפה מבפנים כדי לבדוק סתימות וכתרים.

הצילום שלי היה צילום פנורמי ולסטייסי אוטמזגין היה תג קטן על החולצה שהיה כתוב עליו סטייסי אוטמזגין. היא מיהרה ללכת כי המשמרת שלה הסתיימה ואני קצת איחרתי. היא נראתה כמו מישהי שהתחתנה מהר מדי, וילדה ארבעה ילדים במרווחים צפופים מדי, שמחכים לה בגנים שלהם זמן רב מדי עד שהיא תאסוף אותם ותעמיד איזה סיר על הכיריים.

רחשתי לה מיד כבוד עצום כי היא היתה יעילה ולא נחמדה בכלל.

בברלי פיטוסי

בברלי פיטוסי לעומת זאת היתה נחמדה מאוד. לפני שנתיים בערך היא ישבה בשורה שלי, בצד השני של המעבר, במטוס ארקיע לאילת. היא ישבה ליד בעלה שאת השם שלו אני לא זוכרת והם כמעט לא החליפו מילה כל זמן הטיסה אבל הם כן החזיקו ידיים. הם היו לבושים יפה כמו שאנשים מתלבשים יפה לחופשה חצי פנסיון של אמצע השבוע בבית מלון באילת. אני יודעת שקראו לה בברלי פיטוסי כי היא שאלה אותי בזמן ההמראה אם אני רוצה מסטיק ואני אמרתי שלא תודה והיא ענתה שאם היא לא לועסת בזמן ההמראה אז האוזניים שלה הורגות אותה כל החופשה. היא אמרה לועסת, כלומר היא אמרה לועעעסת ואני חשבתי שהיא דומה נורא למילה הזאת בתנאי שיש הרבה ע' באמצע. מילים דומות לכל מיני דברים חוץ מלעצמן וכשהן דומות לאנשים הן הכי מעניינות. אחר כך בברלי פיטוסי שאלה אותי אם למדתי באליאנס כי אני מוכרת לה נורא ועניתי שלא והיא התעקשה וציינה את השם שלה, בברלי פיטוסי, ואני עדיין התעקשתי שלא אבל את השם שלה מיד אספתי לאוסף השמות שאני שומרת בקפידה.

אמלי אלמוזנינו

אמלי אלמוזנינו היתה אשתו של המורה שלי לנהיגה וכנראה שהיא עדיין. למרות שעברו מאז יותר מעשרים שנה, אני כמעט לגמרי בטוחה שאמלי לא קורצה מהחומר שמתגרש או שמתגרשים ממנו. לפעמים היא היתה מורידה לנו לאוטו סמבוסק חם ממולא בחומוס ועטוף בנייר סופג, אחד לי ואחד לבעלה משה, בעיקר בשיעורי הנהיגה של ימי שישי. אפשר היה לראות שאמלי אלמוזנינו מעולם לא נגעה בסמבוסק שהיא הכינה. היא שקלה משהו כמו שלושים ושניים קילו ותמיד נראתה כאילו היא יצאה ממכון כושר או ממספרה או ממכון שיש בו גם ספרים שמחמצנים את השיער ועושים לו פן קרשים בזמן שהקליינטית רצה את הנשמה שלה על ההליכון. בתקופה ההיא בדיוק נכנסו לאופנה כל ההליכונים האלה ומכוני הכושר.

לפעמים אני נזכרת באמלי אלמוזנינו לא רק בגלל השם שלה, לפעמים אני נזכרת בה ואז נזכרת בעצמי בתקופה ההיא. נזכרת איך סימנתי לעצמי שכשגם לי יהיה בעל אני אנהג בו בדיוק כמו שאמלי אלמזונינו נוהגת במשה אלמוזנינו — בהשגחה ובקפידה.

בימים ההם עוד חשבתי שיהיה לי בעל.

היום אני כבר לא חושבת.

ברוק אלמוזנינו

ברוק היתה הילדה הקטנה של אמלי ומשה והילדה הזאת הוציאה בלי בושה את כל האמת הגנטית של אמא שלה לאוויר העולם — היא היתה שמנה במובן הרחב של נהג משאית של המילה והיו לה גבות שהתאחדו לכדי גבה זעופה אחת ושיער שחור ומקורזל שאמא שלה ניסתה לאסוף בקוקייה חיננית ורודה עם פפיון אבל הקוקייה פעלה את הפעולה ההפוכה ובמקום להקרין חן מעודן היא בעיקר הקרינה את חוסר האונים של הבת והאם גם יחד.

מדי פעם ברוק אלמוזנינו היתה מצטרפת לשיעורי הנהיגה שלי ומחטטת באף או מנסה למתוח את הגרביונים הוורודים שהיו קטנים עליה והגיעו רק עד לאמצע של התחתונים. כשהיא היתה יושבת מאחור אף פעם לא הצלחתי לחנות ברוורס כמו שצריך כי היא תמיד ריתקה אותי יותר מהמרחק בין הפגוש האחורי למדרכה.

דברים קטנים מרתקים אותי יותר מדברים גדולים. לא, לא. אני לא מתכוונת לזה באיזשהו מובן פואטי, זה לא ששקיעה יפה או פרח נדיר מעניינים אותי יותר מזכייה בלוטו, נניח. זה יותר קשור לחלוקת קשב לא מאוזנת, אני תמיד נצמדת לפרטים הקטנים ונוטה לפספס את העיקר. אם נניח אני יושבת בקולנוע ופתאום מתחילה איזו סצנה במסעדה, והגיבור והגיבורה של הסרט עומדים בפני איזו התרחשות דרמטית ממש, היא חיכתה להצעת הנישואים ותכף ההצעה הזאת תגיע או משהו כזה, וכל הקהל באולם מרותק ויש שקט דרוך ותכף זה מגיע, אז אני אעקוב רק אחרי הביס שיש לגיבור על המזלג, ואני אשים לב רק לזה שהוא מחזיק את המזלג שנתיים באוויר ומדבר ומדבר במקום לאכול את הדבר הזה כבר, והגיבורה שמולו כל הסצנה משחקת עם האוכל שלה בצלחת, או מחזיקה באוויר איזו פיסת לחם מרוחה בחמאה, ואף אחד מהם לא מכניס שום דבר לפה, וכל מה שעובר לי בראש זה שיאכלו כבר, תכניסו כבר את הביסים הארורים האלה לפה שלכם ותאכלו כבר, זה הרי לא הגיוני שאתם לא אוכלים כלום, גם אם הצעת הנישואים הדרמטית בעולם עומדת על הפרק, גם אז אנשים אוכלים משהו כשהם יושבים במסעדה, ואני כל כך מתעצבנת עליהם ועל הבמאי הדפוק שלהם שלא הכריח אותם לאכול, עד שאני מפספסת את כל הפורקן הרגשי שכולם מסביבי חווים בהנאה גדולה, לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שדברים קטנים מרתקים אותי יותר מדברים גדולים.

בכל מקרה, אין שום תרחיש אפשרי שבו אני אעדיף שקיעה יפה על פני זכייה בלוטו ולא נולד הפרח המעודן שישמח את נפשי יותר מקרן פנסיה מכובדת. אישה שחיה לבד, מן הראוי שיהיה לה סדר עדיפויות לא פואטי.

בכל אופן, מה שהפתיע והדאיג גם אותי וגם את משה אלמוזנינו המורה לנהיגה, היה שעברתי כבר בטסט הראשון.

מאז הטסט אני לא נוהגת, לא מעיזה.

אני בת ארבעים ושלוש כמעט, וידידי הטוב ביותר הוא כרטיס החופשי חודשי.

לורן עמיזדה

לורן היא אחותי, היא קטנה ממני בשנתיים.

סאן עמיזדה

אף אחד לא קורא לסאן ככה, מאז שהיה ילד כולם קוראים לו סאני. זה לא משנה, גם השם שלו נכנס לרשימה.

סאני עמיזדה הוא אחי הקטן, הוא קטן מלורן בשלוש שנים.

איב עמיזדה

איב זאת אני, כלומר הייתי. היום אני חווי.

נדמה לי שאני, אחותי ואחי לוקחים את הגביע הקדוש של הרשימה החלקית של השמות שפרשתי פה וגם את הגביע הקדוש של הרשימה המלאה, כי עם כל הכבוד לבברלי פיטוסי או לסטייסי אוטמזגין או לאמלי וברוק אלמזונינו, אף אחד לא יכול להתכחש לשלמות שבשמות שלנו.

איב סאן ולורן עמיזדה — מופת של פרובינציאליות וחוסר מודעות, החלומות באוויר והראש באדמה, בעיקר מהבושה, אגב.

לא הרבה מתנות קיבלתי ממחלק המתנות הגדול, אבל מודעות עצמית — זה יש לי, מלוא החופן יש לי, בנדיבות אינסופית קיבלתי את המתנה הזאת, בנדיבות כזאת שכל מילה מחווה או פריט לבוש נשקלים אצלי בקפידה שמוחצת אותי לכדי ממדי נמלה.

נמלה עמלה — זה מה שכתבתי בסדנת ההגשמה העצמית האחרונה שבה הייתי, כשהמרצה ביקש לדעת לאיזו חיה כל אחד מאיתנו דומה.

ברור שזה לא מה שאמרתי בקול רם. בקול רם אמרתי שחף.

גם סאני, כמוני, מודע להכול. העניין הוא שבניגוד אלי — לסאני לא אכפת מה כולם חושבים עליו או על השם שלו. סאני נמצא בדרגה אבולוציונית שגבוהה מהדרגה שלי עשרות מונים. סאני הוא גבר בשנות השלושים לחייו שיש לו את כל המאפיינים הקלאסיים של ילד מחונן שגדל בהזנחה רגשית.

הוא מוזר במידה, מפוזר במידה, מפוספס מאוד, לוקה בשנאת אדם כוללת שנובעת מטעמים בעלי גוון אקזיסטנציאליסטי, הוא מאוד עצלן ולכל רמות אי־התפקוד שלו קיים הסבר פילוסופי מעמיק, וגם אם לא היה הסבר כזה, זה לא היה מזיז לו.

באופן שהפתיע את כולם הוא התחתן עם רחלי. רחלי היתה פעם מלכת החן של קריית אונו ואין שום חן בזיווג שבין שניהם, גם לא חן של הפכים נמשכים.

לבת שלהם קוראים אושר, היא תינוקת.

הולך ומסתמן שסאני לא אוהב אותה אז אני משתדלת לאהוב אותה במקומו. זה קשה לי, אני לא אוהבת תינוקות ולא אוהבת ילדים קטנים ובעיקר לא אוהבת נוער. צורת האנוש הנסבלת ביותר בעיני היא של האדם הבוגר, וגם היא לא משהו. אבל אושר היא תינוקת נוחה, אם לאמץ מינוחי אימהות. היא באמת כמעט לא בוכה ובניגוד לבני קבוצת הגיל שלה, נראה שהעולם אינו מגרד לה או מכאיב לה או מציק לה באיזושהי צורה מעוררת דאגה או כעס, או במקרה שלי — שטנה.

גם את השם שלה אני מוסיפה לאוסף, לאוסף השני שלי. יש את האוסף הראשון שכולל שמות פרטיים של שחקני פורנו מקליפורניה עם שמות משפחה של עמלני מפרום וקוסקוס, וישנו גם האוסף השני, אני מכנה אותו בחיבה אוסף של השמות הנכספים: אושר, קסם, קשת, דולפין, טוהר. מיותר לציין שהרשימה עוד ארוכה.

מובן שרחלי היתה זאת שהציעה את השם, היא הציעה אותו כבר כשהיתה בחודש הראשון, היא אמרה — אם זה בן נקרא לו ים ואם זאת בת נקרא לה אושר.

סאני אמר שיש תפארת לא מבוטלת בשני השמות אבל רחלי שמחה. היא לא הבינה שהוא מדבר על התפארת שבעליבות, שהיא אגב התפארת החביבה עליו מכולן.

אני הבנתי מיד, אני וסאני מבינים זה את זה מיד, רחלי לא.

גם לורן לא.

לורן שונה מאוד ממני ומסאני, גם במראה. היא בהירה יותר, ולמרות שהיא אחותי הקטנה היא גבוהה ממני בהרבה. היא היתה ילדה יפה מאוד, כל כך יפה שהשם שלה כמעט לא נראה מגוחך עליה, הוא התאים לה.

היא גם הילדה היחידה שאבא שלי, מיכאל עמיזדה, כינה בשם חיבה — לורנה.

לי ולסאני הוא היה קורא קמבודיה וביאפרה, לא זוכרת מי היה מי, זה בגלל שהיינו כהים יותר וכחושים יותר מלורן וגם בגלל שבשנות השבעים הראו תמיד בחדשות ילדים מורעבים שחיים שם כדי שהאדם הלבן יבין שצריך לגמור מהצלחת.

וגם בגלל שהוא לא אהב אותנו, אבל את לורן הוא אהב, אם אפשר לקרוא לזה אהבה.

אמא שלי לעומתו לא הפלתה — היא לא אהבה אף אחד מאיתנו באותה מידה, ולכן אני אהבתי את סאני ולורן כפל כפליים, כדי לפצות.

היום השם הזה מתאים לה קצת פחות, היום הוא בעצם לא מתאים לה בכלל כי באופן מוזר לורן בחרה בצורה מודעת להפוך לאישה קשת יום. היא עדיין נשואה לאיציק אבל הם גרים בנפרד ונמצאים כבר שנים בהליכי גירושים. איציק הוא הגבר היחיד במשפחה שלנו ששווה משהו והוא עדיין אוהב את לורן ומאוד אבל זה לא עוזר לו. לורן מעדיפה לעבוד כפקידה במוסך מסדר גודל קטן עד בינוני, לקנות בהקפה במכולת ורק לא להיות לצד איציק עוד דקה אחת.

יש להם בת משותפת — קשרל.

קשרל נקראת על שם הבושם שהיה חביב על נערות שהתבגרו בתחילת שנות השמונים, זה היה בושם זול במובן הכלכלי של המילה אבל לא רק במובן הזה. השם המלא של הבושם היה — קשרל אניס אניס.

זה גם שמה המלא של בתה של לורן — קשרל אניס אניס טשש.

כבר אמרתי, לורן שונה מאוד מסאני וממני.

סאני לא אוהב את לורן, זאת עובדה ברורה שידועה לכולנו, בעיקר ללורן עצמה. זה דווקא מצער אותי מאוד אבל אני לא מאלצת את עצמי לאהוב את לורן במקומו, אני באמת אוהבת אותה אהבת נפש, תמיד אהבתי. היא אחותי הקטנה.

גם את הבת שלה אני חייבת לאהוב, ממש כמו את אושר הקטנה של סאני, חייבת לאהוב כי היחס של אחותי ואחי אל הילדים שלהם מותיר אותי דואגת וגם דרוכה.

מאז שאיציק גורש מהבית מצבה של קשרל לא טוב. אני לא יודעת אם אפשר להשתמש במילה הזאת בהקשר של ילדה קטנה אבל זאת המילה היחידה שיש לי — היא מאפירה, ילדה בת חמש שמאפירה. בלי שיער שיבה ובלי קמטים.

איציק הוא אבא טוב והוא אוהב את קשרל אהבה טובה. לורן גם אוהבת אותה אבל היא אוהבת אותה באוזלת יד. בשנים האחרונות הכול אצל לורן באוזלת יד.

וגם בבלגן.

ובעצבים ובכעס עז וגולמי כמעט על כל דבר, בעיקר על הדברים הקטנים כמו שכנים או פקקים או תור בסופר.

זה מוזר, זה מוזר כי לורן היתה ילדה חולמנית ותמיד נראה שבועה שקופה וורודה מקיפה את השלווה המנותקת שלה.

ואולי לא טוב להגיד בועה, כי בועות סופן להתפוצץ, אבל אצל לורן לא היה שום פיצוץ נראה לעין, לא היה רגע אחד מכונן, היו הרבה רגעים קטנים ובלתי מורגשים, כמו סיבוב הארץ סביב השמש, כמו התבלות, כמו זקנה, לורן הפכה לאט־לאט מוורוד בהיר לאפור כהה.

***

אני לא יכולה לספר את הסיפור שלהם, שלנו. לא באמת. אולי במקום לספר עלינו צריך לצלם אותנו, הייתי מתחילה לצלם מהיום, סתם כי היום הוא היום, הייתי רוצה להיות מצלמה שקופה בתוך הסלונים של לורן או של סאני או שלי.

אני לא יודעת מאיפה מתחילים לספר את הסיפור שלהם, שלנו.

ההיגיון אומר שצריך לספר מההתחלה, אבל אני בוחרת להתחיל מהיום, סתם כי היום הוא היום, מצד שני — ייתכן שעוד הערב או מחר או מחרתיים יקרו דברים שיעצבו מחדש את החיים שלי או של סאני או של לורן.

במי משלושתנו להתחיל? התשובה לכך ברורה לי מאוד.

צריך להתחיל בסאני, אחי הקטן.