טיגאנה

שני הירחים עמדו גבוה בשמים, מעמעמים את אורם של כל הכוכבים מלבד הבהירים ביותר. מדורות המחנה בערו משני צדי הנהר, מתמשכות אל תוך הלילה. במרוצתו השקטה לכד הדייזה את אור הירח ואת כתום המדורות הקרובות ביותר והטילם חזרה באדוות מבליחות, מפותלות. וכל קווי האור הובילו אל עיניו, למקום שבו ישב על שפת הנהר, ידיו נחות על ברכיו, חושב על מיתה ועל החיים שחי.

יש תהילה בלילה, חשב סַאֵוואר, נושם עמוק את אוויר הקיץ הרך, מריח מים, פרחי מים ועשב, צופה בהשתקפות אור ירח כחול וכסוף במים, שומע את השטף הממולמל של הדייזה ואת השירה המרוחקת מסביב למדורות. שירה נשמעה גם מצדו השני של הנהר, הבחין, מקשיב לחיילי האויב מצפון להם. למרבה התמיהה, היה קשה לייחס רשע מוחלט לקולות הנעימים האלו, או לשנוא אותם את השנאה העיוורת שנראה כי נדרשת מחייל. עם זאת הוא לא היה חייל באמת, ומעולם לא היטיב לשנוא.

הוא לא הבחין בדמויות כלשהן נעות בעשב שמעבר לנהר, אבל ראה את המדורות, ולא היה קשה להעריך שמצפון לדייזה היו דמויות רבות מכפי שהיו מאחוריו, היכן שבני עמו המתינו לשחר.

שיהיה, כמעט בוודאות, השחר האחרון שלהם. לא היו לו אשליות; לאיש מהם לא היו. לא מאז הקרב בגדת נהר זה ממש לפני חמישה ימים. לצדם עמדו רק אומץ, ומנהיג שאבירותו המתריסה נגלתה כמעט במלואה בשני הבנים הצעירים שהיו כאן עמו.

הם היו נערים יפהפים, שניהם. סאוואר הצטער שמעולם לא הזדמן לו לפסל איש מהם. את הנסיך הוא פיסל, כמובן, פעמים רבות. הנסיך כינה אותו ידיד. אי אפשר לומר, חשב סאוואר, שהוא חי חיים חסרי טעם או ריקים. היו לו אומנותו, השמחה והדחף הממריץ שבה, והוא זכה לראותה מהוללת על-ידי נכבדי מחוזו, ואף על-ידי חצי האי כולו.

והוא חווה אף אהבה. הוא חשב על אשתו ועל שני ילדיו. הבת שעיניה לימדו אותו פרק במשמעות החיים ביום שבו נולדה לפני חמש-עשרה שנה. ובנו, צעיר בשנה מכדי שיורשה לבוא צפונה למלחמה. סאוואר נזכר במבטו של הנער כאשר נפרדו. הוא הניח שאותה הבעה הייתה אף בעיניו שלו. הוא חיבק את שני הילדים, ואז את אשתו זמן ממושך, בדממה; כל המילים נאמרו פעמים רבות במשך כל השנים. ואז הסתובב במהירות, כדי שלא יראו את דמעותיו, ועלה על סוסו, מגושם שלא מרצון כשחרב על ירכו, ורכב משם עם נסיכו למלחמה באלו שעלו לתוקפם מעבר לים.

הוא שמע רחש צעדים קל מאחוריו ומשמאלו, מגיע מהמקום שבו בערו המדורות וקולות נשזרו בשיר ללחן שסיירניה ניגנה. הוא פנה לכיוון הרחש.

"היזהר", קרא בשקט. "אלא אם כן אתה רוצה למעוד על פַסָל".

"סאוואר?" מלמל קול משועשע. קול שהכיר היטב.

"אכן, אלופי הנסיך", השיב. "האם אתה יכול לזכור לילה יפה כל-כך?"

ולנטין צעד לכיוונו – היה די והותר אור כדי לראות – ושקע בזריזות בעשב לצדו. "אין זה קל", הסכים. "אתה רואה? התמלאות וידומני תואמת את התמעטות אילאריון. שני הירחים יחדיו יכלו ליצור ירח אחד שלם".

"שלם מוזר היה זה", אמר סאוואר.

"זהו לילה מוזר".

"האומנם? האם הלילה משתנה בשל מה שאנו, בני האנוש, עושים כאן למטה בסכלותנו?"

"האופן שבו אנו תופשים אותו אכן משתנה", אמר ולנטין בשקט, מוחו הזריז עוסק בשאלה. "היופי שאנו תופשים מעוצב, לפחות בחלקו, על-ידי מה שאנו יודעים שהבוקר יביא".

"מה יביא הבוקר, אלופי?" שאל סאוואר, אינו מצליח לעצור בעצמו. מקווה למחצה, כך הבין, כמו שילד מקווה, שהנסיך שחור השיער שלו, איש החסד והגאווה, יֵדַע מה ממתין מעבר לנהר. שתהיה לו תשובה לכל הקולות האיגראת'יים האלו ולכל המדורות האיגראת'יות הבוערות מצפון להם. ובעיקר, תשובה למלך איגראת' הנורא ולכישופיו, ולשנאה שהוא לפחות לא יתקשה לזמן מחר.

ולנטין שתק והביט בנהר. מעליהם ראה סאוואר כוכב נופל בקשת לאורך השמים ממערב להם וצונח, כנראה, במרחבי הים. הוא התחרט על השאלה; לא היה זה הזמן להכביד על הנסיך בעול ודאות-שקר.

ממש כשעמד להתנצל, דיבר ולנטין, קולו מדוד ונמוך, כדי שלא יישמע מעבר למעגל החשכה הקטן שלהם.

"הסתובבתי בין המדורות, וכך עשו גם קורסין ולורֵדאן, מציעים ניחומים ותקווה, וצחוק רב ככל האפשר כדי להקל על האנשים לישון. איננו יכולים לעשות הרבה מעבר לכך".

"הם נערים טובים, שניהם", אמר סאוואר. "חשבתי על כך שמעולם לא פיסלתי איש מהם".

"אני מצטער על כך", אמר ולנטין. "אם משהו יישמר לאורך זמן אחרינו, תהיה זו אומנות כגון זו שלך. ספרינו והמוזיקה שלנו, המגדל הירוק והלבן של אורסאריה באוואלֵה". הוא השתהה וחזר להרהורו המקורי. "הם באמת נערים אמיצים. הם גם בני שש-עשרה ותשע-עשרה, ולו יכולתי, הייתי משאירם מאחור עם אחיהם... ועם בנך".

זאת הייתה אחת הסיבות לכך שסאוואר אהב אותו: שוולנטין זכר את בנו שלו, וחשב עליו כשם שחשב על בנו, אפילו כעת, בזמן כזה.

ממזרח ומעט מאחוריהם, הרחק מהמדורות, החלה טריאלה לשיר, ושני הגברים השתתקו, מקשיבים לצליל הכסוף. לבו של סאוואר נמלא פתאום, והוא פחד שיבייש את עצמו בדמעות, שייתפשו בטעות כפחד.

ולנטין אמר: "אבל לא עניתי לשאלתך, ידיד ותיק. נראה שהאמת קלה יותר כאן בחשכה, הרחק מהמדורות ומהנזקקוּת שראיתי שם. סאוואר, אני מצטער כל-כך, אבל האמת היא שכמעט כל דמי הבוקר יהיו שלנו, ואני חושש שהם יהיו של כולנו. סלח לי".

"אין על מה לסלוח", אמר סאוואר במהירות ובתקיפות ככל שיכול. "אין זו מלחמה מעשה ידיך, ואף לא כזו שיכולת להימנע ממנה או לבטלה. ומלבד זאת, אולי איני חייל, אבל אני מקווה שאיני שוטה. זו הייתה שאלת סרק: אני רואה את התשובה בעצמי, אלופי. במדורות שמעבר לנהר".

"ובכישוף", הוסיף ולנטין בשקט. "יותר בזה מאשר במדורות. יכולנו להביס כוחות גדולים יותר, אפילו כשאנו תשושים ופצועים מהקרב של השבוע שעבר. אבל הקסם של ברנדין נמצא עמם כעת. האריה הגיע בעצמו, לא הגור, ומכיוון שהגור מת, יש לשפוך דם לשמש הבוקר. האם הייתי צריך להיכנע בשבוע שעבר? לנער?"

סאוואר הסתובב להביט בנסיך באור הירח המתמזג, אינו מאמין. לשונו נאלמה לרגע, ואז מצא את קולו: "הייתי חוזר הביתה מכניעתך זו", אמר בנחישות, "והייתי נכנס לארמון שליד הים, ומנפץ כל פסל שלך שאי-פעם עשיתי".

שנייה לאחר מכן הוא שמע צליל מוזר. נדרש לו רגע להבין שוולנטין צוחק, מכיוון שצחוק זה לא דמה לשום דבר שסאוואר שמע מעולם.

"הו, ידידי", אמר הנסיך לאחר זמן-מה. "אני חושב שידעתי שתאמר זאת. הו, גאוותנו. גאוותנו הנוראה. האם זה הדבר העיקרי שיזכרו מאיתנו, אתה חושב, אחרי לכתנו?"

"אולי", אמר סאוואר. "אבל הם יזכרו. הדבר האחד שאנחנו יודעים בביטחון הוא שהם יזכרו אותנו. כאן בחצי האי, ובאיגראת', ובקוויליאה, אפילו מערבה מעבר לים, בברבדיאור ובקיסרות שלה. אנחנו נשאיר שֵם".

"ואנחנו משאירים את ילדינו", אמר ולנטין. "הצעירים יותר. בנים ובנות שיזכרו אותנו. תינוקות בזרועות נשותינו וסבינו ילמדו בהתבגרותם את סיפור נהר הדייזה, את מה שקרה כאן, ואפילו יותר מזאת – מה שהיינו במחוז זה לפני שנפל. ברנדין איש איגראת' יכול להשמידו מחר, הוא יכול לרמוס את בתינו, אבל אינו יכול לגזול את שמנו, או את הזיכרון של מה שהיינו".

"הוא אינו יכול", החרה החזיק אחריו סאוואר, חש התרוממות רוח משונה, לא מוסברת. "אני משוכנע שאתה צודק. אנחנו לא הדור החופשי האחרון. אדוות המחר יתפשטו אל כל השנים. בני-בניינו יזכרו אותנו, ולא ירבצו בשקט תחת העול".

"ואם אחדים מהם יַראו נטייה שכזו", הוסיף ולנטין בנימה שונה, "ילדיו או נכדיו של פסל מסוים ירסקו להם את ראשיהם, מאבן או ממשהו אחר".

סאוואר חייך בחשכה. הוא רצה לצחוק, אבל לא היה בו הכוח באותו הרגע. "אני מקווה כך, אלופי, בחסדי האלות והאל. תודה לך. תודה לך שאמרת זאת".

"בלי תודות, סאוואר. לא בינינו ולא בלילה זה. השילוש ישמור ויגן עליך מחר ולאחר מכן, וישמור ויגן על כל אלו שאהבת".

סאוואר בלע את רוקו. "אתה יודע שאתה חלק מזה, אלופי. חלק ממה שאהבתי".

ולנטין לא השיב. אך לאחר רגע נשען קדימה ונישק את סאוואר על מצחו. ואז הרים את ידו, והפַּסָל, ראייתו מיטשטשת, הרים את ידו שלו ונגע כף אל כף בנסיכו לפרידה. ולנטין התרומם ונעלם, צל באור ירח, חזרה אל מדורות צבאו.

היה נדמה שהשירה פסקה, משני צדי הנהר. השעה הייתה מאוחרת מאוד. סאוואר ידע שגם עליו לחזור לשעות אחדות של שינה חטופה. אבל היה קשה לעזוב, לקום ולנטוש את היופי המושלם של לילה אחרון זה. הנהר, הירחים, קשת הכוכבים, הגחליליות והמדורות.

בסופו של דבר החליט להישאר שם ליד המים. הוא ישב לבדו באפלת הקיץ, על גדות נהר דייזה, כשידיו החזקות אחוזות קלות מעל ברכיו. הוא צפה בשני הירחים שוקעים ובכל המדורות גוועות אט-אט, וחשב על אשתו, על ילדיו ועל עבודת החיים של ידיו שתמשיך לחיות אחריו, והטריאלה שרה למענו כל הלילה כולו.