טיול שורשים

טיול שורשים

דימה גלינסקי גדל בעיירה קטנה במערב בוקובינה שבאוקראינה. כמחצית מתושבי העיירה היו יהודים. המחצית האחרת הייתה מורכבת מרוסים, פולנים, אוקראינים וסלאבים אחרים - אנשים שסבתא של דימה נהגה לכנות "גויים". מלחמה בלתי פוסקת התנהלה בין שני המחנות. דימה היה תמיד בכוננות ספיגת מכות מהבריונים בהירי השׂער שהסתובבו ברחוב בחבורות של ארבעה-חמישה אנשים, אבל אולי זה היה אפילו עדיף בעיניו מגרפיטי "דימה - ז'יד" בחדר המדרגות. הרי מכות לא הצריכו לצבוע את הקיר מחדש בכל פעם.

דימה דווקא לא שנא גויים. בטח שלא גויות, בעלות העיניים הכחולות. אפילו יצא פעם עם אחת, לנה שמהּ, למורת רוחה של משפחתו. לא סתם אחת, הבחורה הכי יפה בבית הספר. היא הייתה בחורה פשוטה, יפהפייה וטובת לב. כנראה דימה כבש את לבה בזכות חוש ההומור היהודי שלו, בזכות נימוסיו שהפגין ללא דופי כלפי העלמה הצעירה, ואולי גם בזכות להט נשיקותיו בחדרי המדרגות החשוכים. או שאולי היא סתם אהבה יהודונים שמנמנים. לפחות הם לא משתכרים ולא מרביצים לנערותיהם.

השאלה "מה היא מצאה בו?" למרבית ההפתעה, לא הייתה היפותטית וסקרנה מאוד כמה אנשים מ"המחנה השני", בהם גם חברהּ לשעבר של לנה. כדי לבדוק את השערותיהם לגבי מקור כוח המשיכה של דימה בצורה מדעית, הם פשוט פירקו אותו במכות. חבורה של חמישה אנשים, שכל אחד מהם לבדו היה יכול להרוג את דימה בידיים ריקות. זה כאב, אבל לפחות הפעם דימה הרגיש שהוא לא סופג מכות בגלל יהדותו, אלא בהיותו מכונת אהבה משומנת, מעין sex machine משיר של ג'יימס בראון. אפילו עברה בו מחשבה שאם יהרגו אותו, זה ייחשב ל-passion crime. זה מילא את דימה בתחושת חמימות נעימה והעלה חיוך על שפתיו, בעודו מאבד את הכרתו.

כשהוריו של דימה מצאו אותו בבית החולים העירוני, חבול ומדמם, המשפט הראשון שלהם היה: "זהו. עולים לישראל". דימה ניסה להסביר שלא מדובר בהתנכלות על רקע לאומני אלא יותר משהו כמו דו-קרב ג'נטלמני על לבה של נערה חסודה, אך הוריו לא היו מוכנים לשמוע. דימה קיבל ארכה של כמה חודשים לסיים את בית הספר התיכון, במהלכם טיפלו הוריו בסידורי הנסיעה, וכעבור כשלושה חודשים נחתה המשפחה המאושרת בנתב"ג, נרגשת לקראת חיבוקו החם של העם היהודי.

כמה פקידי סוכנות עייפים, מצוידים בדגלוני ישראל, פגשו בשדה התעופה את דימה ומשפחתו, יחד עם כמיליון עולים נוספים שעלו בתחילת שנות התשעים. חיבוק העם היהודי נראה יותר כמו פרוצדורה ביורוקרטית ארוכה, אשר כללה תשאול של אביו של דימה על ידי נציגי שב"כ בתקווה לדלות ממנו כמה פרטים על הצבא האדום שבו שירת לפני יותר מעשרים שנה כאפסנאי.

אחרי שהמשפחה הגיעה למרכז הקליטה בבת ים, המשיך דימה לחפש את חיבוק העם היהודי. אולם החיבוק היה בורח לו מבין זרועותיו, אלא אם אפשר להחשיב צעקות של ערסים בת-ימיים "רוסי, לך הביתה" לחיבוק. "למה רוסי?" היה מהרהר דימה, "מה, הם לא מבינים שאני יהודי בדיוק כמוהם?" והיה הולך הביתה, כפי שהם הציעו לו באדיבותם - למרכז הקליטה העירוני של בת ים.

עברו שנתיים. דימה למד עברית, סיים מכינה, עשה פסיכומטרי והתקבל לעתודה אקדמית. הוא למד חשבונאות וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה גאה ואהב להיות סטודנט של האוניברסיטה העברית. הוא אהב ללמוד במקום שבו יהודי יכול להתקבל בזכות כישוריו, מבלי צורך להפעיל קשרים ולשלם שוחד, כמו שהיה נהוג באמא-רוסיה. הוא ראה את עצמו הופך למלח הארץ. אבל מלח הארץ ראה את זה קצת אחרת. אף על פי שהפעם לא היה מדובר בערסים מבת ים אלא באוכלוסייה אבוריג'ינית מרחביה, גם הם לא מיהרו לחבק את קבוצת הרוסים המבודדת שהצליחה להיכנס למועדון הסגור של בית הספר למִנהל עסקים של האוניברסיטה העברית. הם כמובן לא הציעו לרוסים ללכת הביתה (לא לרוסיה ולא למרכזי הקליטה), אך גם לא מיהרו לשבץ אותם לקבוצות הלימוד שלהם ולהזמינם למסיבות שלהם. ומה הפלא, הרי זה היה שבע-עשרה שנה לפני ערבי ההצדעה לכבוד שני עשורים ל"עלייה הגדולה" שהצילה את מדינת ישראל, הן כלכלית הן דמוגרפית. מי יכול היה לדעת זאת בתחילת שנות התשעים? אפילו לא החבר'ה מרחביה, הרי זה לא משהו שהוריהם טרחו להסביר להם וגם לא משהו שכתבו אז בעיתון "הארץ".

לאחר סיום הלימודים עשה דימה את שירותו הצבאי במנהל התשלומים של צה"ל. בתקופה שבה התחיל את שירותו, באמצע שנות התשעים, כבר היה מקובל יותר להיות רוסי משכיל ומצליח. האבוריג'ינים נוכחו לדעת שלא כל הרוסים "אלכוהוליסטים וזונות", ואפילו החלו לשבץ עתודאים ממוצא רוסי בצה"ל בהתאם למקצוע שלמדו במסגרת העתודה. החליטו לקחת סיכון, אולי לא כולם מרגלים פוטנציאליים. דימה מיצב את עצמו כ"בחור רוסי טוב, קצין אקדמאי, רואה חשבון", היה מוערך מקצועית, אהוב על חייליו ועמיתיו, והתקדם כמו טיל לדרגת רב-סרן. אחרי שני תפקידים בתקן רב-סרן הראו לדימה את תקרת הזכוכית שלו. תפקידי סא"ל שמורים למלח הארץ. לפעמים לדרוזים. דימה לא האשים אף אחד. מה הם ידעו? הרי נותר לו להמתין עוד כעשר שנים לערבי ההצדעה לעולים בחסות ראש הממשלה.

דימה החליט לנצל את השנתיים האחרונות של שירות הקבע למהפך. מהפך שיעזור לו לשבור את תקרת הזכוכית בקריירה האזרחית שלו, אחרי שישתחרר מצה"ל. דימה גלינסקי הפך להיות דניאל גולן. מבטאו הרוסי נעלם אחרי כמה עשרות שיעורים עם מיטב המומחים לדבר. ראשו המקריח שודרג לקרחת אופנתית, משקפיו הגדולים בעלי הזכוכיות העבות הוחלפו בעדשות מגע. דימה, או בעצם דניאל, בילה שעות ארוכות בחדר הכושר והלך להשתזף במכון שיזוף עד שעורו החיוור קיבל גוון שחום. הוא למד את תרבות ה-small talk ופנה לאנשים ב"אחי". דניאל הפסיק לצאת עם בחורות ממוצא רוסי, ניתק קשרים עם חברים ממוצא רוסי והפסיק לקרוא את דוסטויבסקי ובולגקוב. הוא הפסיק ללכת להצגות של תיאטרון "גשר" והפסיק לענות כשפנו אליו ברוסית. דניאל המעיט בביקורי הוריו ולקראת שחרורו מצה"ל השמיט מקורות חייו את מקום לידתו ואת ידיעת השפה הרוסית.

* * *

דניאל גולן, רווק בשנות השלושים המוקדמות לחייו, נראה טוב, שוכר דירה בפרויקט יוקרתי ביפו, יוצא עם בחורה מצפון תל אביב (דור שלישי בארץ, סבא וסבתא עלו מרוסיה מזמן), מועמד לשותפות במשרד רואי חשבון מכובד. מדבר קצת רוסית, למד בילדותו מהמטפלת שלו או מהטבחית של הוריו, הוא כבר לא זוכר מנין. משתמש בשפה המוזרה הזאת פה ושם, אם צריך משהו בענייני עבודה, הרי השוק הרוסי נפתח למשקיעים זרים והרבה מלקוחותיו מגששים בכיוון זה.

עוד ערב שקט בדירת הרווקים היוקרתית של דניאל ביפו. בציפייה לחברתו דניאל מזמין סושי ופותח בקבוק יין שעלה לו 300 שקל, לתת לו לנשום קצת. נשמעות דפיקות על דלת. זר גבוה ומסתורי, לבוש בגלימה שחורה עם קפוצ'ון המסתיר את פניו, ניצב בפני דניאל.

"דניאל גולן?" שאל הזר והרים את ראשו. לזר לא היו פנים, רק כתם שחור והקפוצ'ון שמסביבו. דניאל קלט שזהו מלאך המוות. "דניאל גולן?" חזר הזר על שאלתו. קולו של הזר הגיע מתוך קרביו. "הגיעה שעתך, דניאל גולן, תתלווה אליי", אמר הזר.

"יש לך בִּלבול, אדוני", ענה פתאום דניאל במבטא רוסי כבד, "אני לא דניאל, אני דימה גלינסקי, אתה יודע, רוסי".

מלאך המוות נעץ את עיניו הלא-קיימות בדניאל, צחקק ואמר: "תירוץ כזה עוד לא שמעתי. תראה מה כתוב על הדלת שלך, טמבל - דניאל גולן".

"לא, זה לא זה", המשיך להתחנן דימה-דניאל במבטא רוסי מזויף, "זה פשוט השתלב יותר טוב עם הסביבה, אתה יודע, הכיתוב יותר התאים לדלת".

"טוב, תראה לי תעודה מזהה", התרכך מעט מלאך המוות. אך בכל התעודות המזהות של דימה היה כתוב "דניאל גולן" - בתעודת הזהות, ברישיון הנהיגה, בתעודת רואה החשבון.

"אני דימה, דימה גלינסקי, זאת טעות", התחנן דימה.

"דימה גלינסקי", הרהר מלאך המוות בקול, "שמעתי פעם על דימה גלינסקי. הוא היה אמור להתחיל לעבוד במשרד האוצר אחרי שירותו הצבאי במִנהל התשלומים של צה"ל. בגיל 40 היה אמור להפוך לשר האוצר שיציל את ישראל ממשבר כלכלי עמוק. בגיל 45 הוא היה אמור להתמנות לשר החוץ של מדינת ישראל. בגיל 50 היה אמור לקבל פרס נובל לשלום על השגת שלום עם סוריה ולבנון. הוא היה אמור למות בשנתו בגיל 90. אבל הוא נעלם בגיל 28 בערך. אף אחד לא מוצא אותו, ואין מישהו אחר שיעשה את מה שהוא היה אמור לעשות. כנראה אחד מעמיתיי התמרד ולקח את דימה בלי לקבל אישור מהבוס שלמעלה. על כל פנים, מבחינתי שעתו של דימה טרם הגיעה. אבל שעתך כן הגיעה. עכשיו."

"אבל אני דימה, דימה הרוסי, אפילו תכננתי לעשות טיול שורשים בבוקובינה שבאוקראינה", בכה דימה-דניאל.

"בוא אִתי, דניאל גולן", ענה מלאך המוות, "אני אקח אותך לטיול שורשים".