טנגו באחד במאי

1

"אדון אברהם," קראה המיילדת, "אתה יכול להיכנס. תראה איזה בן יפה ילדה לך אשתך." היא הושיטה לו את הרך הנולד עטוף בחיתולים חדשים שהוכנו בעוד מועד.

אברהם אחז בבנו החדש באהבה גדולה, התבונן בפניו הקטנות השחומות ובחן אם הוא דומה לאחיו ואם כבר אפשר להבחין בקווי דמיון לו ולאשתו.

"נו, מה אתה אומר?" שאלה המיילדת. "ילד יפהפה! מושלם! וכבר רואים שהוא חכם," הוסיפה המיילדת בקול שמח.

"איך את יודעת?" שאל אברהם.

"אני מנוסה," צחקה. "מהרגע הראשון אני יכולה להבחין על פי תגובות הילד."

כשנטלה המיילדת את התינוק, ניגש אברהם אל אשתו, ששכבה במיטה הגדולה והרחבה, מיטת נחושת מעוטרת בוורדים פתוחים וגולות נחושת ממורקות ביניהן. הוא נשק לה וענד על צווארה מחרוזת פנינים. אסתר הייתה יפה מאוד בעיניו, והוא אהב אותה ממבט ראשון. בכל פעם שילדה קנה לה תכשיט, אבל הפעם עלה התכשיט על כל קודמיו.

הוא ניגש לעריסה שבה שכב התינוק שקט ורגוע, התבונן בו ולא יכול להתיק עצמו ממנו. התינוק החדש ריגש אותו יותר משלמה, דוד ורז'ין שקדמו לו. אברהם מצא בו משהו ייחודי, אולי הייתה זו השלמות בגופו ואולי תווי פניו המיוחדים; משהו משך את לבו באופן לא רגיל, והוא הרגיש כלפיו קשר שונה.

האם הביטה בתינוק. "יפהפה," אמרה חרש לבעלה. "ראית? ראשו מלא שֵׂער שחור... ופיו נראה כמו כפתור."

"איזה שם ניתן לו?" שאל אברהם.

"חשבתי על זה," אמרה אסתר מיד. "הוא נולד בפורים... נקרא לו מרדכי."

"ואת הרי אסתר," חייך אברהם; "אבל כאן בעיר השם מרדכי אינו מקובל... נרשום אותו בשם מרדכי – אבל ביום־יום נקרא לו מרק."

העריסה הייתה נקייה ומסודרת להפליא. אסתר דאגה לכול לפני הלידה. מנוסה הייתה אחרי שלוש לידות, וידעה בדיוק מה נחוץ למיילדת. עכשיו שכבה במיטה, מתחת לראשה כרים עם ציפיות רקומות מעשה ידיה, ואף הציפה של השמיכה רקומה ברקמה מהודרת, חוטיה ורודים, צהובים, כחולים ואדומים, שלובים אלה באלה ויוצרים פרחים כמו אמיתיים. גם קצות הסדינים היו רקומים באותה רקמה עדינה, והשרו נועם ושלווה.

אסתר נטלה את התינוק בזרועותיה, ובידיים מיומנות וזריזות טיפלה בו והניקה אותו.

"עכשיו את צריכה לישון," אמר אברהם. "אלך למשרד לכמה שעות ואשוב לקראת הצהריים." ידו השמאלית הייתה על מותנו, ובימנית אחז תיק משרדי שחור.

"לך, לך," אמרה אסתר בקול אוהב.

אסתר אהבה את בעלה כפי שהוא אהב אותה, ורחשה לו כבוד על היותו בעל נאמן ואיש משפחה חם ואוהב. ביתה ומשפחתה מילאו אותה באושר. כל מבט, חיבוק וחיוך של אברהם גרמו לה שמחה. היא הייתה מאושרת איתו. בת תשע־עשרה נישאה לו, ומיומם המשותף הראשון ידעה שנישאה לאיש עדין נפש.

עתה פקחה את עיניה השחורות והביטה לעברו במבט זוהר. עיניה ליוו אותו עד פתח הדלת.

***

בשמים שטו בנחת ענני אור זעירים ובוהקים, ובהרות אור הסתננו מבעד לחלון הפתוח. אסתר ניגשה אל ארון עץ בעל שתי דלתות. הידיות היו עשויות מנחושת אדומה, והמסגרת מגולפת באמנות. לאט־לאט פשטה את ידיה ולבשה חלוק קטיפה כחול ופנתה למטבח. הכול בסדר, אמרה לעצמה ושבה אל תינוקה. אכן יפה הוא, חשבה. היא נטלה אותו בידיה וחזרה למיטה להניקו. אחרי שדחפה את הפטמה לפיו, לחצה על השד; החלב החל מיד לזרום והיא חשה רווחה. לבסוף קמה מהמיטה, החזירה את מרק לעריסה והחליפה לו חיתול; התינוק שקע בשינה מתוקה, ואסתר שכבה לנוח.

זמן קצר אחר כך פרץ בבכי, והיא אמרה לו: "עוד מעט ילדי. עוד מעט אניק אותך שוב," הרימה אותו בזרועותיה ונענעה אותו עד שנרגע.

דמעות אושר נקוו בעיניה. זיכרונות מימי ילדותה הרכים צצו ועלו – היא גדלה אצל אם חורגת. אסתר מחתה את הדמעות בכף ידה והביטה בבית החדש והנקי שאליו עברו לפני שנתיים. העריסה עמדה ליד הקיר המזרחי של חדרם, ומיטתם – ליד הקיר הדרומי.

בחדר נשמעו רק רחש נשימתו הקצובה של התינוק וקול תקתוקו של שעון גדול שעמד בפינה וציור שדה פורח מתנוסס מעליו. אור עז מילא את החדר הפונה לגינה, והשמש ציירה על הרצפה כתם צהוב עמוק.

אסתר לחשה לתינוקה: "אתה הנסיך הקטן שלי," וטפחה לו קלות על לחייו האדומות. מרק עטוף כולו; רגליו קשורות כדי שתגדלנה ישרות. פרצופו הקטן מציץ מבין השמיכות.

"גברת," אמרה העוזרת, "באתי לקחת את הכביסה."

"תרתיחי את החיתולים ותלי אותם לייבוש," אמרה אסתר.

בכל בוקר התעורר מרק עם חיוך, ובכל בוקר הרימה אותו אסתר בזרועותיה ולחשה על אוזנו הקטנה: "הנה, הנה חמודי, אמא כבר מניקה אותך." הבעת סיפוק של שובע הייתה מתפשטת על פני התינוק משסיימה להניקו. גם אצל אסתר מתפשטת הרגשה של סיפוק. היא מביטה בפניו הוורודות, מרוצה שהשביעה את בנה. אבל כשהיה החיתול רטוב, צווח וצרח ולא חדל עד אשר החליפו אותו, ולא נרגע כליל קודם שרחצו אותו. אחר כך מלמל כמודה על האוכל ועל הרחצה.

***

מרק הפתיע את הוריו, את אחותו רז'ין ואת אחיו הגדולים בהתפתחותו המהירה: הוא שם לב לקולות וחיפש אחריהם בעיניו השחורות, הושיט את ידיו הקטנות לצעצוע, נגמל בלא כל קושי מהחיתולים, הקדים לשבת ולזחול, היה זריז וערני והביט על הכול בסקרנות חקרנית, מלאת הבנה רבה. בגיל שנה הלך. אחרי כמה חודשים ביטא מילים וצירפן למשפטים, הצביע על עצמים ונקב בשמם. הוא אכל והתלבש בכוחות עצמו ובחר את המשחקים ששיחק בהם. הוא לא ביקש עזרה ולא בכה כשלא הצליח לעשות דבר מה אלא התאמץ עד שמצא פתרון לחידה.

אסתר הייתה אומרת בהתפעלות רבה: "אברהם, הבט. הילד מתלבש בעצמו."

"מה את רוצה?" היה אברהם צוחק, "הרי הוא כבר בחור גדול, בן שנתיים." הוא התבונן במרק בהנאה. "עכשיו יהיה לך קל יותר, לא תצטרכי לטפל בו," אמר.

"טוב, טוב," צוחקת אסתר, גם היא בהנאה גדולה.

כשהיה מרק בן שנתיים וחצי נולד אחיו מרסל. תינוק גדול וחזק; אחרי שגדל מעט דמו הוא ומרק זה לזה כמו שתי טיפות מים. מרק קיבל את אחיו באהבה, וביקש להיות לידו כל הזמן. הוא אף רצה לינוק כמו מרסל. אמו הבינה לרוחו ונתנה לו בקבוק עם מוצץ, אבל מרק לא הסתפק בבקבוק וטיפס אל זרועותיה של אמו כאשר הניקה את אחיו.

"קח אותו," ביקשה אסתר מאברהם באותן פעמים שהיה בבית, והאב לקח את מרק לחדר הילדים ברצון רב, שיחק איתו, והיה מלא התפעלות משליטתו של הילד בצעצועים המפוזרים מסביבו.

אברהם השאיר את עול הבית ואת הטיפול בילדים בידי אסתר. הוא בטח ביכולתה לנהל את משק הבית ולדאוג לכל הנחוץ לגידול הילדים. היא אכן ניהלה את ביתה בחיסכון ובתבונה. ומאחר שהייתה משוכנעת כי אפילו ילדים קטנים נושאים באחריות למעשיהם, חינכה את ילדיה ליושר, להגינות, לנועם הליכות ולדרך ארץ.

לכל ילד העניקה תשומת לב מיוחדת – לשלמה ולדוד, לרז'ין, למרק ולמרסל – ובכל יום, כששב אברהם הביתה מעבודתו, הייתה אסתר מקבלת את פניו בחיוך רחב ומספרת לו את קורות היום. מכל ילדיה משך מרק את תשומת לבה במיוחד, אולי מפני שהבחינה כמה שונה התנהגותו מזו של אֶחיו.

"אברהם," הייתה אומרת, "אברהם, תסתכל כמה מרק חכם ונבון, בוחר לו משחק שמעניין אותו, ואינו לוקח משחקים שאחיו מציעים לו."

"אכן צדקה המיילדת," אמר אברהם. "הילד בעל אופי משלו." ושניהם עקבו בנשימה עצורה אחרי מעשיו.

"הבט," אמרה אסתר עוד, "איך מרק מסתדר עם אחיו הגדולים. כיצד הוא מקבל את מה שהוא רוצה בלי להקים מהומה, והשלושה מוותרים לו ברצון ומשתעשעים איתו, צוחקים ונהנים ממעשיו."

"נו," אמר אברהם, "זה בזכותך. את משרה אווירה נעימה, שלווה ורוגעת, ומצב רוחך משפיע על הילדים."

"ואתה?" צחקה אסתר, "אין לך חלק בחינוך? ביחס? ומי אם לא אתה מביא מתנות, צעצועים, ומפתיע את הילדים?" שניהם עמדו והתבוננו בילדיהם הלבושים בקפידה ומחכים לאביהם שישב לאכול עמם. אברהם יושב בראש השולחן ומשגיח בעיניו השחורות שיאכלו יפה בסכין ובמזלג, והוא משמש להם דוגמה.

בן עשרים היה כשנשא את אסתר לאישה, ואסתר כמעט בת גילו. היא הייתה יפת תואר, שחרחורת, אפה ישר ופיה חטוב; עיניה השחורות והרכות הקרינו רצון עז; סנטרה המעוגל והחיוך שעל שפתיה הקנו לה מראה נעים ושלֵו. קומתה לא גבוהה ולתנועותיה מידה של אצילות. היא דיברה בישירות ואהבה להתלוצץ.

אברהם היה גבר מרשים – פניו השחומות הנאות האירו בנועם, ועיניו השחורות הערניות הביעו הבנה ושובבות. הוא היה ישר וטוב לב ודיבר מתוך חיוך. היה תמיד מגולח למשעי, והלך לעבודתו לבוש בקפידה. כל ימיו שקד ועשה את מלאכתו נאמנה וקיים את משפחתו בכבוד. יום־יום יצא אל משרדו בנמל אלכסנדריה, ושעות ארוכות היו עיניו נעוצות בספרי החשבונות – בוחן את הרווח הנאה שעשה.

את רכושו צבר בכוחות עצמו – תחילה בחנות קטנה למכשירי כתיבה ברחוב צדדי, ועד מהרה עלה על דרך המלך, ואף קשר קשרים עם סוחרים גדולים ועם יבואנים מחוץ לארץ. מאחר שידע שפות רבות, יצר בנקל קשרים עם הסוחרים שבאו לנמל אלכסנדריה. זמן לא רב אחר כך לקח לו אברהם כמה עוזרים, והם ניהלו את עסקי המסחר במכשירי כתיבה. כך התפנה לעיסוק בעמילות מכס.

כאשר התרחבו עסקיו, קנה אברהם בית בשכונה יוקרתית. לבית היו שתי קומות ושישה חדרים. הוא ניצב יחידי בגינה רחבת ידיים, חלונותיו מתקפלים כדפי ספר כלפי חוץ; השמש שלחה את קרניה מבעד לחריצי התריסים הצבועים ירוק. מתחת לחלון גדול עמד עץ שהצל על המטבח.

***

"ילדים," אמרה הגננת בצרפתית רהוטה. מרק הביט בה כמהופנט. הגננת דיברה בשפה שלא הכיר. בבית דברו ערבית, וערבית הייתה שפתו מיום שנולד. והנה פתאום הגננת מדברת בשפה לא מוכרת.

הוא התבונן בילדים שבאו לגן וישבו על ספסלים צבועים ירוק, מקשיבים לדברי הגננת שהסבירה מה יעשו בגן. ילד שישב לידו הנהן בראשו כמבין את דברי הגננת, וגם ילדה שישבה מצדו האחר נראתה כמבינה. לא חלפו ימים רבים וגם מרק החל לדבר צרפתית. הגננת הייתה מלאת התפעלות מתפיסתו המהירה. היא הקשיבה כיצד מרק מדבר צרפתית כמו הייתה שפת אמו מהבית – מסביר את המשחקים ומשתמש בביטויים מדויקים וברורים.

הוא היה ילד ממושמע ומסודר. כל צעצוע שלקח החזיר למקומו ודאג שיהיה סדר בין הצעצועים. יותר מכול משכו את לבו ציורי ציפורים וחיות. הוא התבונן בהם, ניסה להבין מה כתוב מתחתם והיה פונה לגננת בבקשה שתסביר לו. הגננת חייכה ואמרה: "בוא מרק, אקרא לך מה כתוב." בבית היה מספר לאחיו מרסל את מה שקראה לו הגננת. הוא זכר כל מילה וכל משפט, וחזר באוזני מרסל על דברי הגננת שוב ושוב.

באחד הימים, כשחזר מן הגן, הודיעה לו אמו שנולדה לו אחות, נינט. מרק הביט באחותו הקטנה רגע קט, לא מצא בה עניין רב וחזר לשחק עם מרסל.

מרק אהב להיכנס לחדר ההורים, לגשת אל אביו שישן על זרועו הימנית, רגליו ישרות, כף ידו נחה על הכר, מתקפלת בשורשיה ונשענת על השמיכה. אסתר שכבה מכורבלת, וקימור גבה נוגע בגבו.

הוא התבונן בהוריו הישנים בחדר המרוהט בסגנון בָּרוק בגוני חום עם עיטורי פרחים ועלים לאורך השוליים המסתלסלים. ליד הקיר ממול ניצבו שידות ועליהן אגודה של פרחים ורודים ותמונותיהם של שלושת ילדיהם הראשונים.

מעל השידות תלוי ראי. קירות חדר השינה מכוסים טפטים לבנים ועליהם פרחים אדומים גדולים משתרגים אלה באלה, וביניהם עלים משוננים ותמונות רקומות רקמה עדינה מעשה ידיה של אמו. וילונות כבדים מכסים את החלונות הגדולים הפונים אל הגינה.

מרק מקים רעש כדי להעיר את הוריו. אסתר מושיטה אליו את ידיה, מושכת אותו אל מיטתם ומחבקת אותו בחום. מרק נשכב ביניהם מאושר ונרדם.

***

"בואי," אומרת אסתר לעוזרת הערבייה החדשה שהביאה מהכפר. "את הבית תתחילי לנקות מחדרי הילדים. זה החדר של הבנים הגדולים, וזה של הבנים הקטנים וזה של הבנות. סדרי את המיטות, את ארונות הבגדים ואת השולחנות, ושימי לב, זה שולחנו של מרק. הוא קפדן – ומתרגז כשנוגעים בדברים שלו. השולחן הלא מסודר הזה שייך לאחיו הצעיר מרסל," אמרה וצחקה. "ועכשיו בואי לחדר הבנות."

אחרי שהראתה לעוזרת את שלושת חדרי הילדים, הוליכה אותה לחדר השינה שלה. "פטמה," אמרה, "בעלי אוהב סדר וניקיון. נגבי היטב את האבק, והקפידי להחזיר הכול למקומו. עכשיו בואי."

אסתר נכנסה לסלון גדול ומרווח, ובו שולחן גדול וכיסאות גבוהים, מרופדים בבד פרחוני יקר. הספות והכורסאות עשויות מעץ מהגוני ומרופדות בבד קטיפה אדום. על השטיח מודפסות דוגמאות פרסיות. נברשת עשויה מנחושת בוהקת ולה פיתוחי עלים עדינים משתלשלת מהתקרה.

"הביטי, את השולחנות הקטנים לשתיית קפה, את המזנון ואת הספות לא צריך לנקות בכל יום, ואת התמונות שעל הקיר תנגבי בזהירות. את רואה? אלה רקמות שלי – האריות, הנמרים וגם הטווס," אמרה אסתר בגאווה גדולה והצביעה על המפה שכיסתה את השולחן ועל המפיות הקטנות.

אסתר פתחה דלת המובילה אל מטבח מרווח, ובו שולחן אוכל מכוסה במפה לבנה וסביבו כיסאות רבים. "גם כאן העבודה רבה. בכל יום צריך להכין אוכל לשישה ילדים ולבעל. את תעזרי לי בקילוף ובשטיפת הכלים; את הבישולים אעשה בעצמי. גם את המרפסת צריך לנקות, אבל בגינה מטפל הגנן," אמרה לה.

אסתר הקפידה על שמירת מצוות ועל כשרות. "את רואה," אמרה לפטמה, "אלה כלים לחלב ואלה – לבשר, וחלילה אם תערבבי ביניהם או תשטפי אותם יחד, שכן אאלץ להשליך את כולם. אחר כך אראה לך את הכלים של פסח, הארוזים כל השנה במחסן ונמצאים בשימוש רק בחג. גם את הסירים אני מגעילה שיהיו כשרים לחג הפסח."

"הבנתי, הבנתי," הנהנה בראשה פטמה.

כשאברהם חוזר הביתה, הבית נקי ומסודר כמו שהוא אוהב. הילדים קופצים מולו, "אבא, מה הבאת לנו היום?" אברהם מסתיר את ידיו מאחורי גבו.

"נחשו," הוא אומר ומושיט את ידיו כלפי ילדיו. "עכשיו," הוא אומר, "כל אחד יקבל את מה שניחש..."