טנגו השטן

בבוקרו של אחד הימים בסוף אוקטובר, זמן לא רב לפני שהטיפות הראשונות של גשמי הסתיו המתמשכים לבלי רחם יטפטפו על מרבץ המלחת הסדוק בצידהּ המערבי של המושבה (כדי שלאחר מכן יהפוך ים הבוץ המצחין את השבילים לבלתי־עבירים ממש עד גלי הכפור הראשונים, וכך תיעשה גם העיר בלתי־נגישה), התעורר פוּטָאקִי למשמע צלצול פעמונים. בקרבת מקום, ארבעה קילומטרים לכיוון דרום־מערב משם, נמצאה קָפֵּלָה מבודדת אחת ויחידה במשק הוֹכְמַיְס הישָׁן, אבל לא זו בלבד שלא היה בה אף פעמון, אלא שגם מגדל הפעמונים בה התמוטט בזמן המלחמה, והעיר היתה רחוקה מכדי שאיזשהו צליל יתגלגל בכלל ממנה ועד הנה. יתרה מזאת: אותם דנדונים, שנשמעו כמו קולות ניצחון, לא הזכירו לו צלצול פעמונים רחוק, אלא אם כבר דומה היה שהרוח הביאה אותם איתה מקרוב ממש (“כאילו מכיוון הטחנה...״). הוא השעין את מרפקיו על הכרית כדי להסתכל החוצה מבעד לצוהר הזערורי שבמטבח, ואולם, המושבה הטובלת בכחול השחר ובצלצול הפעמונים שהחריש בהדרגה היתה שקועה עדיין באלם ולא זעה כהוא זה: מקור האור היחיד היה הרחק משם, בין הבתים העומדים במרחק זה מזה, והוא חלונו המכוסה בווילונות של הרופא, וגם האור הזה הסתנן משם רק כי הדייר בבית ההוא לא היה מסוגל זה שנים להירדם בחושך. פוטאקי עצר את נשימתו לבל יחמיץ ולו צליל קלוש שבקלושים מדנדון הפעמונים שהוסיף להיחלש, מפני שהוא רצה לדעת מהי האמת (“אתה בוודאי עדיין ישן, פוטאקי...״), ולשם כך היה נחוץ לו כל קול וקול, אחת היא מה מיותם יהיה. בצעדי חתול רכים ששמעם יצא למרחוק צלע במטבח על מרצפות האבן הקרות כקרח (“כלומר, איש איננו ער? איש אינו שומע את הצלצול? איש זולתי?״), פתח את החלונות ורכן החוצה. אוויר חריף בלחותו הלם בפניו, לרגע נאלץ פוטאקי לעצום את עיניו, וכאשר הטה לשווא את אוזנו אל הדומייה שהתעלמה מקרקורו של התרנגול, מן הנביחות הרחוקות ומהמיית הרוח העזה שקמה מאווששת וחסרת חמלה דקות ספורות קודם לכן, לא שמע אלא את הלמות ליבו העמומה, כאילו לא היה כל זה אלא משׂחק שרוחות הרפאים משתעשעות בו בעוד הוא עצמו נים־ולא־נים (“...כאילו מישהו רוצה להפחיד אותי״). במבט עצוב הביט בשמים המבשרים רעות ובשרידיו החרוכים עד תום של הקיץ שהארבה עשה בו שַׁמות, ופתאום, כאשר ראה כיצד באותו ענף השיטה נשזרים יחדיו האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, הוא חש כאילו מכלול הזמן מתלוצץ־מתרוצץ בכדור חסר־התנועה של הנצח כמעולל תעלולי להטוטן שבאמצעות התרמית שבאחיזת העיניים מבריח לתוכו יושרה שׂטנית, ובעודו בורא את מרומי המרומים בנוף, מְשַׁוֶּה לַטירוף את תדמית הנחיצות... והוא ראה את עצמו על צלב העץ של העריסה ושל ארון המתים, מפרכס במכאוביו כדי שבסוף — בלי שום ציון לשבח וללא אותות כבוד — יידון חד וחלק להימסר באחריתו, והוא אז עירום ועריה, לידיהן של רוחצות הגופות, מושא ללגלוג של משפשפות העור החרוצות, שם אין מנוס מלראות בלי שמץ של חמלה את מכלול מעשי האדם בלא שיימצא ולוּ רק נתיב אחד ויחיד המוליך בדרך חזרה, כי בשלב זה הוא עתיד כבר לדעת גם שאחת דתו לחבור לקלפנים רמאים במשחק המכור זמן רב מראש, ובסופו ייגזל ממנו גם הנשק האחרון, הלא הוא התקווה כי ביום מן הימים עוד יזכה למצוא את הדרך הביתה. הוא הסב את ראשו לכיוון המבנים העומדים בצידהּ המזרחי של המושבה, מבנים שבעבר שקקו חיים והרעישו בהם עולמות, ואילו עתה עמדו רעועים ונטושים, ובמרירות הבחין איך הקרניים הראשונות של השמש המתנפחת באדמומיותה פולשות לבית איכרים שעדיין עומד על תילו ומסתננות פנימה מבעד לקורות התקרה המטה לנפול. “בסופו של דבר, עלי להחליט כבר. איני יכול להישאר כאן.״ הוא שב והתכרבל בשמיכה החמימה והשעין את ראשו על זרועו, אבל בכל זאת לא היה מסוגל לעצום עין: פעמוני הרפאים ההם נטעו בליבו אֵימה, אבל אפילו יותר מהם הבעיתה אותו הדומייה הפתאומית הזאת, האלם המאיים הזה, מפני שהוא הרגיש כי אין דבר שאינו עלול לקרות עכשיו. אלא ששום דבר לא זז, בדיוק כפי שהוא עצמו לא זע ולא נע במיטה, עד אשר בין החפצים הדוממים סביבו החל בבת אחת דו־שיח עצבני (ארון הכלים גנח, סיר כלשהו נאנח, צלחת חרסינה החליקה למקומה), ואז הוא הסתובב על משכבו ותוך כדי כך הפנה את גבו לריח הזיעה שנדף מהגברת שְׁמִידְט, גישש ומישש בניסיון להגיע לכוס המים שהוצבה מבעוד מועד לצד המיטה, ובלגימה יחידה הערה את תכולתה לגרונו. וכך השתחרר מהפחד הילדותי הזה, נאנח, מחה את מצחו המיוזע, ומכיוון שידע כי שמידט וקְרָנֶר כנראה מקבצים עכשיו את הבָּקָר כדי להוביל את העדר ממרבץ המלחת לרפת גַזְדָשָׁאג שמצפון למושבה, שם סוף־סוף ישולם להם שכרם תמורת העמל שמירר את חייהם במשך שמונה חודשים תמימים, ולכן יעברו לפחות שעתיים נוספות לפני שיעלה בידם לחזור ברגל הביתה, גמר אומר לנסות לישון בכל זאת עוד שעה קלה. הוא עצם עיניים, הסתובב לצידו, חיבק את האישה וכבר כמעט הצליח להירדם, אך אז שב ושמע את הפעמונים. “ריבונו של עולם!״ הוא הסיט מעליו את השמיכה, אבל ברגע שרגליו היחפות, המיובלות, נגעו במרצפות המטבח, השתתקו הקולות בבת אחת כאילו (“זה אות שמישהו משגר...״)... כפוף ושפוף התיישב על דופן המיטה, שילב את כפות ידיו בחיקו, ואחר כך נתקל מבטו בכוס הריקה; גרונו היה יבש, הכאב הציק לרגלו הימנית, ועתה לא הרהיב עוד עוז לא לשכב בחזרה ואף לא לקום. “לכל המאוחר מחר אעזוב.״ בזה אחר זה סקר מבטו את הכלים שאיכשהו היו עדיין כשירים לשימוש באותו מטבח קודר, את הכיריים המוכתמות בשומן חרוך ובשאריות מזון, את הסלסילה שתחבו מתחת לכיריים ואחת משתי ידיותיה קטומה, את השולחן הרופף שרגליו קרטעו, את האיקונות שהשתלשלו מאובקים מן הקיר, את הסירים ואת המחבתות שנערמו באי־סדר אלה על אלה בפינה הסמוכה לדלת, ולבסוף, כשפנה לצוהר שבינתיים כבר הואר באור יום, וראה משתרגים לעיניו את ענפיה העירומים של השיטה, את הגג השקוע בבית משפחת הָלִיץ׳, את הארובה הנוטה ואת העשן הנפלט ממנה, כך אמר: “אקח את מה שמגיע לי, ועוד הערב!... לכל המאוחר מחר. מחר בבוקר.״ “אלוהים אדירים!״ התעוררה מבועתת הגברת שמידט לצידו; מבוהלת ומתנשמת בכבדות העיפה מבט נואש באפלולית, אבל לאחר שהכול סביבה נראה לה מזוהה ומוכּר, היא נאנחה בהקלה והשעינה את ראשה בחזרה על הכרית. “מה קרה, חלמת חלום רע?״ שאל פוטאקי. הגברת שמידט לא התיקה את עיניה המבוהלות מן התקרה. “אוי אלוהים, שלא נדע!״ נאנחה שוב וידה נצמדה לליבה. “שאני אחלום דבר כזה!... תאר לעצמך!... ישבתי פה בפנים, בחדר ו... מישהו בבת אחת דפק על החלון. לא העזתי לפתוח לו, רק נעמדתי שם לפנים והצצתי מבעד לווילון. ראיתי לאיש הזה רק את הגב, מפני שבינתיים הוא כבר תפס את הידית... וראיתי גם את הפה שלו צורח עלי, אבל לא היה מצב שאני אבין מה הוא... הפנים שלו היו מכוסות בזיפים, ושתי העיניים שלו נראו כאילו הן עשויות מזכוכית... זה היה איום ונורא... אחר כך איכשהו צץ לי שבערב סובבתי את המפתח בחור המנעול רק פעם אחת, אבל ידעתי שעד שאגיע לשם, יהיה מאוחר מדי... בגלל זה טרקתי מהר את דלת המטבח, אבל אז נזכרתי שהמפתח לא אצלי... הייתי מוכנה להתחיל לצרוח, אבל שום קול לא יצא לי מהגרון. אחרי זה... אני כבר לא זוכרת... למה או בשביל מה, אבל... פתאום הגברת הליץ׳ הסתכלה בי מהחלון ועשתה לי פרצופים... אתה יודע איך היא עם ההעוויות שלה?... בקיצור, היא עמדה ושלחה מבטים למטבח... ואחר כך, אין לי מושג איך... היא נעלמה... אבל מי שהיה שם בחוץ התחיל לבעוט בדלת, וידעתי שתוך דקה הוא פורץ פנימה, ואז נזכרתי בסכין הלחם, טסתי בשנייה לארון הכלים, אבל המגֵרה היתה תקועה, לא משנה כמה ניסיתי לפרוץ אותה... הרגשתי שאני מתפלצת, שעוד רגע אני מתה מפחד... אחרי זה שמעתי איך הדלת נפרצת במפץ גדול, והמישהו ההוא במסדרון כבר בא לקראתי... ועדיין לא יכולתי לפתוח את המגֵרה... אחרי רגע הוא עמד בפתח המטבח... סוף כל סוף הצלחתי לפתוח את המגֵרה, מיד תפסתי את הסכין, והאיש ההוא נופף בידיים שלו והתקרב אלי... אבל אני לא יודעת... פתאום ראיתי אותו שוכב בפינה, מתחת לחלון... אה כן, היו עליו המון סירים כחולים ואדומים, וכולם התעופפו במטבח... ואז אני מרגישה איך הרצפה זזה לי מתחת לרגליים, ותאר לעצמך, כל המטבח יצא לדרך, כמו מכונית שמתניעים... עכשיו אני לא קולטת איך זה בכלל התאפשר...״ כך חתמה שמידט את דבריה וצחקקה בהקלה. “צורה לנו!״ הניד אז פוטאקי בראשו. “אני, לעומתך, תארי לך, התעוררתי כשצלצלו הפעמונים...״ “מה?!״ הביטה בו האישה בהשתאות. “באמת צלצלו? איפה?״ “זה מה שגם אני לא מבין. וחוץ מזה צלצלו פעמיים, פעם אחר פעם...״ גם הגברת שמידט הנידה עתה בראשה, “בסוף אתה עוד תרד מהפסים.״ “או שגם אני רק חלמתי על כל זה,״ המהם פוטאקי באי־נחת, “תקשיבי לי טוב־טוב, ותראי מה עוד יקרה היום...״ האישה הפנתה אליו את גבה בכעס. “אתה כל הזמן טוחן לי את הסיפור הזה, הגיע הזמן שתפסיק כבר.״ אלא שאז, בבת אחת, שמעו שניהם איך השער האחורי בחוץ חורק. הם הביטו מבוהלים זה בזה. “זה על בטוח הוא,״ לחשה הגברת שמידט, “אני קולטת אותו.״ פוטאקי, לחוץ, קם ממקומו. “אבל... לא יכול להיות. לא ייתכן שהם כבר חזרו...״ “מאיפה לי לדעת... לך כבר!״ פוטאקי זינק מהמיטה, תחב את בגדיו תחת בית שחיו, מיהר לסגור מאחוריו את דלת החדר ונחפז להתלבש. “המקל שלי. השארתי שם את המקל.״ בני הזוג שמידט לא השתמשו עוד בחדר ההוא מאז האביב. תחילה כיסה עובש ירוק את הקירות הסדוקים והמתקלפים, אבל בהמשך, בארון שהקפידו לנגב ולנקות, נמלאו עובש גם הבגדים, המגבות והמצעים, והסכו״ם החגיגי ששׂמו בצד לא היה צריך יותר משבועיים כדי להעלות שכבת חלודה, רגלי השולחן הגדול שהיה מכוסה במפיות תחרה התרופפו, לאחר מכן הצהיבו הווילונות ובאחד הימים הלך גם החשמל, ובני הזוג עברו סופית למטבח והניחו לחדר השינה שלהם להיהפך למשלטם של העכברים והעכבישים, כי ממילא לא היה עוד שום דבר שיכלו לעשות בנידון. פוטאקי נשען עתה על משקוף העץ של הדלת ותהה איך יצליח להתגנב החוצה בלי שיבחינו בו; ואולם, נוצר הרושם שהמצב די חסר תוחלת, כי מחד גיסא, כדי לחמוק החוצה יצטרך בכל מקרה לעבור דרך המטבח, ומאידך גיסא, הוא חש זקֵן מכדי לטפס על החלון, מה גם שאז היו ממילא מבחינות בו או הגברת קרנר או הגברת הליץ׳, כי עינן של שתי אלה היתה כל הזמן פקוחה כדי לעקוב אחרי מה שקורה בסביבה. זאת ועוד, המקל שלו עלול להסגיר אותו, מפני שאם שמידט יגלה אותו, הוא מיד יבין שפוטאקי מסתתר איפשהו בבית, ובהחלט ייתכן במקרה כזה שפוטאקי לא יקבל אפילו את הסכום המגיע לו, כי הרי היטב ידע שאצל שמידט אין צחוק בעניינים כאלה, ואם זה מה שיקרֶה, לא תהיה לו שום ברירה אלא להסתלק מהמקום עם הזנב בין הרגליים ובמכנסיים מרופטים, זוג אחד ויחיד, במעיל דהוי, בכיסים ריקים ובבטן מקרקרת, בדיוק כפי שהגיע למושבה הזאת שבע שנים קודם לכן — זמן קצר לאחר שהתפרסמה הידיעה על הצמיחה והשגשוג של המושבה זה חודשיים רצופים. הגברת שמידט רצה למסדרון, ואילו פוטאקי הצמיד את אוזנו לדלת. “אל תתחילי ליילל לי, נשמה!״ נשמע קולו הצרוד של שמידט. “תעשי בדיוק מה שאני אומר לך, ברור?״ פוטאקי נשטף גל חום. “הכסף שלי.״ פוטאקי הרגיש שכעת נפל בפח. אבל לא היה לו עודף זמן להתלבטויות, ומשום כך החליט אפוא להסתלק מבעד לחלון, כי “היה צריך לפעול פה איכשהו על המקום״. פוטאקי כבר עמד לסובב את ידית החלון, אלא שאז שמע את פסיעותיו של שמידט מתרחקות במסדרון. “בטח יוצא להשתין!״ פוטאקי חזר אל הדלת הראשית בריצה על קצות האצבעות והקשיב בנשימה עצורה. וכאשר הדלת המובילה לחצר האחורית נסגרה מאחורי שמידט, התגנב פוטאקי בצעדים זהירים למטבח, העיף מבט חטוף בגברת שמידט שעשתה לו סימנים בעצבנות ומיהר בלי הגה ליציאה, נחפז החוצה, ורק משהיה בטוח ששמידט כבר חזר מהשירותים שבחוץ, התחיל להתדפק על דלת הכניסה כאילו זה עתה הגיע לביקור. “מה, אין אף אחד בבית? החבר שמידט!״ צעק פוטאקי בקולי קולות, ומיד, חרד שמא בינתיים יחמוק שמידט החוצה, מיהר לפתוח את הדלת, וכששמידט חש לצאת מהמטבח ופניו לדלת האחורית שדרכה התכוון להסתלק, התייצב פוטאקי לפניו כהרף עין וחסם את דרכו. “נו נו נו,״ אמר בלגלוג, “לאן אתה ממהר כל כך, חבר?״ שמידט לא היה מסוגל להשמיע אף הגה. “בוא, אני אגיד לך! תן לי לעזור לך להתבטא, חבר, אין לך מה לפחד!״ הוסיף פוטאקי בפנים קודרות. “רצית לברוח מכאן עם הכסף! נכון? ותפסתי אותך על חם, כן?״ ולמראה שמידט שפלבל ומצמץ דוּמָם, הניד בראשו והמשיך: “מה אני אגיד לך, חבר. בחיים לא הייתי מאמין עליך.״ שניהם חזרו למטבח והתיישבו לשולחן זה מול זה. הגברת שמידט כרכרה מתוחה בקרבת הכיריים. “תשמע, חבר...״ פתח שמידט ואמר בגמגום, “אני תכף אסביר לך...״ פוטאקי החווה בביטול. “אני מבין טוב מאוד גם בלי זה, אבל תגיד בכל זאת: גם קרנר מעורב?״ שמידט הנהן ככפוי שד: “חצי לי, חצי לו.״ “לעזאזל איתכם!״ נהם פוטאקי. “חשבתם שתוכלו לעבוד עלי.״ הוא הרכין את ראשו. שקע בהרהורים. “נו, ועכשיו? אז מה עושים?״ שאל. שמידט כעס ופרש את זרועותיו לצדדים. “מה נשאר לעשות? גם אתה, חבר, תקבל את החלק שלך.״ “מה זאת אומרת?״ שאל פוטאקי ולרגע נראה כמחשב חישובים. “נתחלק שלושתנו,״ השיב שמידט כבעל כורחו, “בתנאי שלא תגיד אף מילה.״ “ביחס לזה אין לך מה לדאוג.״ הגברת שמידט, סמוכה לכיריים, נאנחה: “התחלקתם על השכל. אתם באמת חושבים שככה תוכלו לצאת מזה?״ שמידט העמיד פנים שלא שמע דבר, רק נעץ את מבטו בפני פוטאקי: “נו, לפחות אתה לא יכול להגיד שלא סגרנו עניין. אבל יש לי משהו להגיד לך, חבר! אל תהרוס עכשיו הכול!״ “כבר סיכמנו, לא?!״ “בטח, אין עוד על מה לדבר!״ ענה שמידט, אבל כאשר המשיך, קולו כבר נשמע מתחנן: “כל מה שאני מבקש ממך זה ש... תלווה לי לזמן קצר את מה שמגיע לך! גג לשנה! רק עד שיהיה לנו לאן לעבור...״ פוטאקי התפרץ אז בזעם: “מה עוד, אני אמור ללקק לך, חבר?!״ שמידט גהר קדימה וידו השמאלית אחזה בשולחן: “לא הייתי מבקש את זה ממך אם לא, אתה בעצמך אמרת בפעם האחרונה שאתה כבר לא עובר מכאן לשום מקום! אז בשביל מה אתה צריך את כל הכסף הזה? וזה בסך הכול לשנה... שנה וזהו!... אנחנו מוכרחים, תבין כבר, פשוט מוכרחים. בעשרים אלף שלי אני לא יכול לזוז מכאן לשום מקום, אפילו משק אני לא קונה בכסף הזה. תן לי לפחות עשרת אלפים, תעשה טובה!״ “מעניין את הסבתא שלי!״ הגיב פוטאקי ברוגז, “כל זה ממש לא מזיז לי. גם לי לא מתחשק להתפגר בחוֹר הזה!״ שמידט הניד את ראשו בכעס, מרוב כעס כבר כמעט פרץ בבכי, אבל כעבור רגע שוב פתח בְּשֶׁלּוֹ, עיקש וחסר אונים עוד יותר, מתמרפק על שולחן המטבח שהתנועע בעקבות כל אחת מתנועותיו כאילו גם הוא לצידו בניסיון “לדבר לליבו״ של פוטאקי, כדי שזה ייעתר סוף־סוף לתחינותיו של חברו, ופוטאקי אכן כבר היה כמעט מוכן ומזומן להיענות לבקשה, אלא שאז התמקד מבטו הנודד במיליוני חלקיקי אבק שרטטו בקרני אור דקיקות שהסתננו פנימה, וריחו המעופש של המטבח הציק לאפו. לפתע פתאום הרגיש טעם חמצמץ על לשונו ונראה לו שהינה כאן המוות. מאז פירוק המושבה ולאחר שהאנשים ברחו מן המקום והתפזרו בחיפזון שהיה שקול להתלהבות שהביאה אותם הנה, בשעתה, והוא — יחד עם קומץ משפחות, כמוהו כרופא וכמנהל בית הספר, כלומר, כל אלה שממש לא היה להם לאן ללכת — נתקע כאן, הוא התחיל לשים לב, יום אחר יום, לטעמם של המאכלים, בידיעה שהמוות משתכן בראש ובראשונה במרקים, בבשרים ובקירות; משום כך טחן ולעס במשך שעה ארוכה כל חתיכת מזון לפני שבלע אותה, באיטיות גלגל על לשונו את היין שממנו זכה לטעום לעיתים רחוקות בלבד, או את המים, ולפעמים היה נתקף רצון שאין לרסנו לשבור מהקיר של חדר המכונות שבמפעל, שם קבע לו את מעונו, חתיכת טיח מעורב במלחת כדי לטעום אותה ולגַלות אם יוכל לזהות את האזהרה הטמונה בהיעדרם המתעתע של כללים בתוך סדר הריחות והטעמים, מכיוון שאת כל יהבו השליך על כך שהמוות הוא קריאה לתשומת לב, ולא הכרעה שתוקפּהּ סופי ומייאש. “אני לא מבקש ממך את זה בתור מתנה,״ המשיך, יגע, שמידט, “אלא בתור הלוואה. אתה קולט, חבר? הלוואה. בעוד שנה בדיוק אחזיר לך את הכול עד הפרוטה האחרונה.״ מותשים ישבו לשולחן, עיני שמידט בוערות מרוב עייפות, ואילו מבטו של פוטאקי שקוע בדגמיהם המסתוריים של אריחי הרצפה לבל יסגירו עיניו שהוא מפחד, מה גם שנבצר ממנו להסביר על מה ולמה הוא כה חושש. “תגיד לי, כמה פעמים אני יצאתי מכאן לגמרי לבד והלכתי למרבץ המלחת באמצע החמסין, כשהאנשים פה לא העזו לנשום כדי שלא יישרפו להם הריאות מבפנים?! מי דאג שלכל המושבה הזאת יהיה עץ? מי כאן בנה את המכלאה?! גם אני פה סבלתי בדיוק כמוך, כמו קרנר או כמו הליץ׳! ועכשיו זה מה שיש לך להגיד לי, חבר, ‘הלוואה׳. ותחזיר לי אם וכאשר נתראה בפעם הבאה, אה?!״ “זאת אומרת שאתה לא סומך עלי,״ אמר שמידט בעלבון. “באמת אין לי מה לעשות בחיים חוץ מאשר לסמוך עליך!״ התפרץ פוטאקי, “אתה מסתובב לי פה עם קרנר, שניכם מתכוונים להסתלק מכאן עם כל הכסף עוד לפני שייראה פה אור יום, ואחרי זה אני עוד אמור לסמוך עליך?! מה אתה חושב עלי? שאני כזה מטומטם?״ הם ישבו ולא פצו פה. האישה קרקשה בכלים שבקדמת הכיריים, שמידט נראה מובס, ואילו פוטאקי גלגל לעצמו סיגריה בידיים רועדות, קם מהשולחן, צלע אל החלון ובעודו נשען בידו השמאלית על מקלו, צפה בגשם שניטח בגלים על גגות הבתים, בעצים המשתוחחים כנועים לנוכח הרוח ובקֶשת המאיימת שציירו באוויר ענפיהם העירומים מֵעלים; בו בזמן הגה בשורשים ובאדמה שנהפכה בינתיים לבוץ המקים שורשים לחיים, וכן חשב על השקט, על אותו גודש של דומייה שעד כדי כך הפיל עליו אֵימה. “נו אז... תגיד וזהו זה!״ אמר בהיסוס, “למה בכלל חזרתם הנה, אם אתם באמת...״ “למה ולמה!״ נהם שמידט, “מפני שכל זה צץ לנו רק כשכבר היינו בדרך חזרה הביתה. ועד שגלגלנו את המחשבה הזאת כמו שצריך במוח, כבר עמדנו מול המושבה. וחוץ מזה, מה עם אשתי?... הייתי משאיר אותה פה לבד?...״ פוטאקי הנהן כמבין עניין. “ומה עם קרנר?״ שאל אחר כך, “מה סיכמתם?״ “גם הקרנרים מתייבשים בבית. הם רוצים לעזוב לצפון, הגברת קרנר שמעה שיש שם איזשהו משק נטוש עם צריף מעץ או משהו בכיוון. סיכמנו שכששוב יהיה חשוך, ניפגש ליד הצלב, ואחר כך — כל אחד לדרכו.״ פוטאקי נאנח אנחה עמוקה. “אז מצפה לנו עדיין יום ארוך. ומה עם כל היתר? מה יהיה עם הליץ׳, ועם המנהל?...״ שמידט, יגע, פכר את אצבעותיו. “מאיפה לי לדעת? הליץ׳, לדעתי, בטח יישן כל היום, כי אתמול היתה חתיכת מסיבה בבית של משפחת הוֹרְגוֹשׁ. והוד מעלתו המנהל יכול מצידי ללכת לאלף עזאזל, שיעוף כבר לכל הרוחות! אם יהיו אילושהן בעיות בגללו, אני בעצמי אטפל בו ככה ששלום ולא להתראות, אז אתה יכול להיות רגוע, חבר, רגוע לגמרי.״ הם החליטו אפוא שכאן, במטבח, יחכו עד רדת הלילה. פוטאקי קירב את הכיסא שלו לחלון כדי שיוכל לפקוח משם עין על הבתים שממול, שמידט שקע בשינה ואז התחיל לנחור, שפוך על השולחן, האישה שלפה מאחורי ארון הכלים את הערכה הצבאית, ארגז שהיה סגור ברצועות ברזל, סילקה מעליו את האבק, ניגבה היטב גם את תוכו ואחר כך, בלי אומר ודברים, החלה לארוז את חפציהם. “יורד גשם,״ אמר פוטאקי. “אני שומעת,״ ענתה האישה. אורה הקלוש של השמש הסתנן בקושי מבעד למערבולות העננים שנערמו בעודם מרחפים בדרכם מזרחה; במטבח התפשטה אפלולית ערפל שהעלתה על הדעת דמדומים של ערב, ולא היה אפשר לדעת בוודאות אם אותם כתמים רוטטים שהצטיירו על הקירות הם אך ורק צללים, או שמא עקבות מבשרי רעה המסתתרים מאחורי מחשבותיהם עתירות התקווה. “אני אעזוב לדרום,״ אמר פוטאקי בעודו בוהה בגשם, “החורף שם בכל זאת קצר יותר. אשכור לי חלקה ליד איזושהי עיר משגשגת, ואז אבלה את כל הימים עם הרגליים בגיגית של מים חמימים...״ טיפות הגשם נטפו מעדנות במורדם של שני צידי החלון, מבפנים, מבעד לחריץ הרחב כאצבע שנמתח לאורך הקצה העליון ממש עד נקודת המפגש בין עץ המשקוף למסגרת החלון, שם מילאו המים אט־אט אפילו את הסדקים הקטנים ביותר, ומשפילסו לעצמם דרך המשיכו אל קצה המשקוף, מקום שֶׁבּוֹ שָׁבוּ הטיפות ונפרדו זו מזו כדי לטפטף לחיקו של פוטאקי, והוא, אשר בכלל לא הבחין בהן, משום שקשה היה לו לחזור מן הסביבה שאליה נדדו מחשבותיו, נרטב בהדרגה כהוגן. “או שאמצא לי עבודה בתור שומר לילה בבית חרושת לשוקולד... או שאעבוד בתור שוער בפנימייה לבנות... ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי לשכוח הכול, מספיק שתהיה לי גיגית של מים חמימים כל ערב, בלי לעשות שום דבר חוץ מאשר לראות איך החיים המחורבנים האלה עוברים...״ הגשם, שעד אותה השעה ירד בשקט, נהפך בינתיים לגשם זלעפות ודמה לזרם הפורץ סכר ומציף כשיטפון אדמה המשתנקת ממילא תחת עולו של המבול, ותוך כדי כך חורץ במקומות רדודים במיוחד שבקרקע הנמוכה ערוצים צרים ומפותלים, ואף על פי שלא היה אפשר עוד לראות מבעד לזגוגית, פוטאקי לא נסוג משם, אלא נעץ את מבטו במסגרת החלון שהתולעים בשעתן חוררו ובעקבות שהותיר הגבס שבינתיים התפורר ונשר, עד אשר הופיעה על השמשה פתאום צורה מטושטשת שקרמה עור וגידים בדמות פני אדם, אבל גם אז לא ידע פוטאקי מיד מי האיש, ורק כשבפרצוף המעומעם נראה בבירור זוג עיניים מבוהלות, עלה בידו, והוא אז משתאה ומיוסר, לזהות ב״צלמו השחוק״ את דמותו שלו, משום שעכשיו כבר חש: הזמן עתיד למחות ולסחוף את תווי פניו בדיוק כפי שזה עתה עשה להם הגשם על הזכוכית; איזשהו עוני גדול וזר השתקף בתמונה הזאת כאשר ניבטה לעברו, קורנת שכבות של בושה, של גאווה ושל פחד הנערמות זו על זו. פתאום שוב עמד אותו טעם חמצמץ על לשונו, ובדעתו הבליחו פעמוני השחר, הכוס, המיטה, ענף השיטה ההוא, מרצפות האבן הקרות במטבח, והוא סכר את פיו במרירות. “גיגית מים חמימים!... לכל השדים והרוחות!... יום־יום להשרות את הרגליים במים...״ מאחורי גבו התגלגל לאוזניו קול בכי חנוק. “תגידי, מה קרה לך?״ אלא שהגברת שמידט לא ענתה לו, נכלמת נפנתה הצידה והתייפחותה הרעידה את כתפיה. “את שומעת אותי? מה הבעיה שלך?״ האישה הביטה בו, אבל אחר כך, כמי שאינה רואה עוד שום טעם בדיבורים, התיישבה בלי אף מילה על השרפרף שלצד הכיריים וקינחה את אפה. “את תקשיבי לי עכשיו?״ עמד פוטאקי על שלו. “לעזאזל, מה איתך?״ “לאן כבר נשאר לנו ללכת!״ התפרצה הגברת שמידט במרירות, “תכף במושבה הראשונה יעלה עלינו שוטר! אתה עוד לא קולט? הוא אפילו לא יטרח לשאול איך קוראים לנו!״ “מה את מקשקשת בקומקום?״ הטיח בה פוטאקי בכעס, “הכסף כבר נשפך לך מהכיסים ואת עוד...״ “על זה בדיוק אני מדברת!״ קטעה האישה את דבריו, “על הכסף! לך לפחות צריך להיות קצת שכל! להסתלק מכאן... עם הארגז העלוב הזה... כמו חבורה של קבצנים!״ פוטאקי הגיב בחֵמה שפוכה: “די כבר עכשיו. אין לך מה להתערב בעניין הזה. הסיפור הזה זה ממש לא עסק שלך. שבי בשקט, זה התפקיד שלך וזהו.״ הגברת שמידט זינקה ממקומה. “מה אתה אמרת?! מה התפקיד שלי?״ “לא אמרתי שום דבר,״ השיב פוטאקי בשקט, “ותנמיכי את הקול, שהוא לא יתעורר לנו פה.״ הזמן עבר בעצלתיים, למזלם השעון המעורר כבר מזמן לא פעל וכך אפילו תקתוקו לא הורה להם איך השעות חולפות, ואף על פי כן נעצה האישה את מבטה במחוגים שלא נעו ולא זעו, כף העץ שבידה בחשה בינתיים בתבשיל הפלפלים המבעבע עד אשר שלושתם נרכנו לאים מעל לצלחות המהבילות, אבל שני הגברים כלל לא נגעו באוכל למרות המילים החוזרות ונשנות שהמטירה עליהם הגברת שמידט בניסיון להאיץ בהם (“מה אתם מחכים? עדיף לכם לאכול בלילה, תקועים בבוץ ורטובים עד העצם?״). הם לא הדליקו חשמל, אם כי במשך אותה ציפייה מייסרת נבלעו ונטמעו החפצים שלנגד עיניהם אלה באלה, הסירים שלצד הדלת התעוררו לחיים וכמוהם הקדושים שעל הקירות, לפרקים אף היה נדמה שמישהו עודנו שוכב במיטה, וכדי להשתחרר מן המחזה הזה הגניבו השלושה מבטים זה אל זה, אך אותו חוסר אונים ניכר בבירור בארשת של שלושתם; ואף שהיטב ידעו כי מוטב יעשו אם לא יֵצאו את הבית לפני רדת הלילה (לא היה להם צל של ספק שהגברת הליץ׳ או המנהל יושבים בבית מאחורי החלון ואינם מתיקים את מבטם מן הדרך המובילה למרבץ המלחת, נתונים כל הזמן בחרדה הולכת וגוברת, שהרי חזרתם של שמידט ושל קרנר התאחרה כבר כמעט בחצי יום), לפעמים שמידט ולפעמים אשתו התנועעו כאילו הם נחושים בדעתם לצפצף על כל אמצעי הזהירות שעליהם לנקוט, והינה הם מוכנים ומזומנים לצאת מניה וביה לדמדומי הערב. “הם הולכים עכשיו לראות סרט,״ הודיע פוטאקי בקול חרישי, “הגברת הליץ׳, הגברת קרנר, המנהל, הליץ׳.״ “הגברת קרנר?״ הזדנק שמידט, “איפה?״ ותכף רץ לחלון. “צודק,״ העירה הגברת שמידט, “מאה אחוז צודק.״ “את תשתקי,״ גער שמידט באשתו. “אל תהיה בלחץ, חבר!״ ניסה פוטאקי להרגיע אותו, “לאשתך יש שכל. בכל מקרה חייבים לחכות עד שיהיה חושך בחוץ, לא? ואז אף אחד לא יוכל לחשוד בנו, לא נכון?״ שמידט, רגוז, התיישב שוב לשולחן וכבש את פניו בידיו. פוטאקי, עגמומי, נשף עשן בקרבת החלון. הגברת שמידט שלפה חבל קנבוס מארון הכלים, ומשנוכחה לדעת כי מנעולי הארגז חלודים עד כדי כך שכל ניסיונותיה לנעול אותו יעלו בתוהו, הידקה היטב את החבל שקשרה סביב הארגז, ולאחר שהעמידה אותו ליד הדלת ניגשה לשבת לצד בעלה ושילבה את ידיה זו בזו. “לְמה אנחנו מחכים?״ פתח ואמר אז פוטאקי, “בוא נחלק את הכסף!״ שמידט העיף מבט באשתו ואמר: “מה בוער, חבר?״ פוטאקי, שנראה כי עמד לקום, נשאר בכל זאת לשבת ליד השולחן. לאחר שיישר רגליים ושפשף את סנטרו המכוסה בזיפים, נעץ את עיניו בשמידט. “בוא ונתחלק בכסף.״ שמידט עיסה את רקתו. “אתה תקבל אותו כשיגיע הזמן, אין לך מה לפחד.״ “אז מה אתה מחכה, חבר.״ “תגיד, מה אתה מנדנד? נחכה עוד קצת, שקרנר יביא גם הוא את החלק שלו.״ פוטאקי חייך. “כל הסיפור פשוט מאוד. את מה שיש עכשיו אצלך נחלק לחצי. ואחרי זה נתחלק ליד הצלב במה שעדיין יגיע לנו.״ “בסדר,״ הביע שמידט את הסכמתו, “רק תביא הנה את הפנס.״ “אני אביא אותו,״ ניתרה האישה ממקומה, נרגשת. שמידט שלף מהכיס הפנימי במעיל הגשם שלבש מעטפה קשורה בשרוך, שהיתה תפוחה ורטובה לגמרי. “חכה רגע,״ עצרה בעדו הגברת שמידט וניגבה בסמרטוט את מפת השולחן, “עכשיו.״ שמידט תחב פיסת נייר מקומטת מתחת לאפו של פוטאקי (“המסמך,״ אמר, “רק שלא תחשוב שאני מנסה לרמות אותך״), שבראש נטוי העיף בכתוב מבט חפוז, וחיש קל אמר: “בוא נספור.״ לאחר שהפקיד את הפנס בידה של האישה, עקבו עיניו המרצדות אחרי כל שטר ושטר בשעה שהשטרות התפתלו ונגללו בין אצבעותיו הקהות של שמידט, והצטברו בהדרגה בצידו האחר של השולחן לכדי ערֵמה ההולכת ותופחת, ואט־אט הבין גם לליבו של רעהו כך שאפילו שארית כעסו התפוגגה, מפני ש״באמת אין מה להתפלא אם כשהבנאדם רואה כזאת כמות של כסף, אז עלול להסתובב לו הראש מזה והוא מוכן לסכן הכול, העיקר שישים יד על הסכום.״ בטנו הלכה והתכווצה, פיו נתמלא בבת אחת רוק, וליבו פעם בגרונו ביתר שאת ככל שהלכה והצטמצמה חפיסת השטרות המיוזעים שידו של שמידט עדיין אחזה, ובמקביל לכך הלכה ותפחה ערמת השטרות מעברו האחר של השולחן, ותוך כדי כך סנוור אותו אורו הרוטט והמקפצץ של הפנס, ממש כאילו הגברת שמידט הפנתה בכוונה תחילה זרקורים היישר אל עיניו, והוא הרגיש עילפון וחולשה שמהם התאושש רק כאשר הלם באוזניו קולו הצרוד של שמידט: “הינה הסכום המדויק.״ ובדיוק כשפוטאקי עצמו הגיע לאמצע הספירה, נשמע — ממש מתחת לחלון — קול שצעק פנימה: “את בבית, שמידט יקירתי?״ שמידט חטף את הפנס מיד אשתו ותכף כיבה אותו, ואז הורה על השולחן ולחש לרעייתו באוזן: “מהר, סלקי את זה מכאן!״ הגברת שמידט חטפה את הכסף במהירות הבזק, תחבה אותו מבעד לצווארונה וכמעט בלי הגה התוו שפתיה את המילים: “ג־ב־רת ה־ליץ׳!״ פוטאקי זינק אל הרווח שבין הכיריים לבין ארון הכלים והצמיד את גבו לקיר, כך שממחבואו לא נראו עוד בחושך אלא שתי נקודות אור זרחניות, ממש כאילו חתול הוא האורב שם. “צאי אליה ותשלחי אותה קיבינימט!״ לחש שמידט ואחרי כך התלווה אל אשתו עד לדלת, והיא, שלרגע נעצרה על המפתן ונאנחה, תכף המשיכה לאורך המסדרון בעודה מכחכחת בגרונה: “אני כבר באה!״ “אם היא לא שמה לב לאור פה, אז לא קרה שום דבר!״ לחש שמידט לפוטאקי, אף על פי שהוא עצמו לא באמת האמין למילים שהשמיע, וכאשר הסתתר מאחורי הדלת היה עצבני עד כדי כך, שבקושי עמדו לו כוחותיו לא לזוז ממקומו. “רק תעזי לנסות להיכנס הנה ועל המקום אני חונק אותך,״ חשב, החלטי, ובלע רוק. הוא הרגיש שהווריד בצווארו פועם בפראות ושראשו עומד להתפוצץ; אף כי ניסה למקם את עצמו בחושך, כאשר הבחין שפוטאקי מתנתק מהקיר ומרעיש בעודו מחפש את מקלו, נחפז שמידט להתיישב ליד השולחן, סמוך ובטוח שהוא הוזה כחוזה בחלום בלהות. “מה לעזאזל אתה עושה?!״ סינן בין שפתיו חרישית והחל לנופף את זרועותיו בפראות כמורה לאורח להשתתק. אבל פוטאקי בכלל לא התייחס אליו. לאחר שהדליק סיגריה, הניף את הגפרור הבוער וסימן כך לשמידט ש... עזוב אותי כבר בשקט, ועדיף שגם אני אתיישב. “תכבה את זה מיד, חתיכת מטומטם!״ לחש בזעם שמידט, ששב אל מאחורי הדלת והקפיד לא לזוז כהוא זה, בידיעה שאפילו רחש קל שבקלים עלול להסגיר את הימצאותם במטבח. אולם פוטאקי ישב נינוח ליד השולחן ונשף, מהורהר, טבעות עשן. “איזו שטות כל העסק הזה,״ אמר בליבו בעצב, “בגילי המופלג... להסתבך... בטירוף כזה!...״ הוא עצם את עיניו וראה לפניו את הכביש הראשי שומם מאדם ואת עצמו משתרך לאורכו בדי עמל בבגדיו הבלויים, עושה כמיטב יכולתו המוגבלת כדי להגיע העירה, בשעה שהמושבה שנשארה כל פעם רחוקה יותר ויותר מאחוריו נבלעת אט־אט מחוץ לשדה הראייה; ואז פוטאקי הבין שעוד לפני ששם את ידו על הכסף כבר הפסיד אותו, מכיוון שהדבר שהוא חשד בו כבר מזמן התברר עתה ואושרר: לא רק שהוא איננו מסוגל לעזוב את המושבה, אלא שהוא גם אינו רוצה עוד לעשות זאת, מפני שכאן הוא למצער יכול למצוא לעצמו מפלט בחביונו של נוף המראות השגורים, ואילו שם בחוץ, מעבר לגבולות של מקום מגוריו, אין לדעת מה מצפה לו. אולם עכשיו לִחְשֵׁשׁ לו איזשהו דחף מעומעם כי קיימות זיקה עמוקה כלשהי של הפעמונים לעלות השחר ותלות הדדית ביניהם, המזימה שנתרקמה וגיחתה הבלתי־צפויה של הגברת הליץ׳, משום שהוא היה משוכנע למדי כי דבר־מה הולך ומתבשל שם בחוץ, ולא בכדי אותו ביקור חריג נמשך והתארך... ובמשך כל אותה שעה התמהמהה הגברת שמידט והתעכבה עוד ועוד... פוטאקי, מתוח, לא הרפה מן הסיגריה שלו, וכאשר הקיף אותו העשן שזרם בעצלתיים סביבו, חזר דמיונו וניצת כמו אש שכבר כמעט דעכה. “הייתכן שהחיים ישובו למושבה? הייתכן שבקרוב יביאו הנה מכונות חדשות, יבואו אנשים חדשים והכול יתחיל כאן מבראשית? ישפצו את הקירות, יסיידו את הבניינים מחדש, יַחנכו שוב את המפעל? וגם יזדקקו אז למכונאי?״ הגברת שמידט עמדה חיוורת על המפתן. “נו, צאו כבר מהמחבוא,״ אמרה בקול לחלוחי והדליקה את החשמל. שמידט, ממצמץ, זינק לעברה. “מה את עושה?! כבי מיד! עלולים לראות!״ הגברת שמידט החוותה תנועת ביטול בראשה. “תפסיק כבר עם זה. הרי כולם בין כך ובין כך יודעים שאני בבית, לא?״ שמידט הנהן כבעל כורחו ולפת את זרועה. “נו, אז מה העניין? היא הספיקה לראות את האור?״ “כן,״ אמרה הגברת שמידט, “אבל אמרתי לה שמרוב עצבים על זה שעוד לא הגעתם הביתה, נרדמתי. ואחר כך התעוררתי, אבל כשניסיתי להדליק את החשמל, הנורה נשרפה, פשוט הלכה. ושבדיוק כשהיא קראה לי, ניסיתי להחליף נורה, ובגלל זה הפנס דלק...״ שמידט המהם כמסכים, אבל חיש קל שבו פניו וקדרו. “ו... תגידי סוף כל סוף... היא קלטה שאנחנו פה או לא?״ “לא. בטוח לגמרי שלא.״ שמידט נשם לרווחה. “אז מה, לאלוהים, היא רצתה?״ אשתו נראתה נבוכה. “היא השתגעה,״ אמרה בשקט. “באמת הגיע הזמן,״ העיר בתגובה שמידט. “היא אומרת...״ המשיכה בהיסוס הגברת שמידט ונעצה את מבטה לסירוגין בשמידט ובפוטאקי שהקשיב לה דרוך ומתוח, “היא אומרת שירמיהו וְפֶּטְרִינָה בדרך הנה... שהם ממש קרובים למושבה! וש... אולי הם כבר בבית המרזח...״ לרגע לא יכלו לא פוטאקי ולא שמידט לפצות פה. “לפי השמועה, הכרטיסן בנסיעה הבין־עירונית... ראה אותם בעיר...״ שברה האישה את שתיקתה ותכף נשכה את שפתותיה. “ואחרי זה... הם גם... הם יצאו לדרך... והלכו ברגל... במזג האוויר הנורא הזה... וכשהכרטיסן נסע בחזרה הביתה, המשק שלו הרי בכיוון הזה, אז הוא ראה אותם במקום שהדרך לְאֵלֶק מתפצלת.״ פוטאקי ניתר ממקומו. “ירמיהו? ופטרינה?״ שמידט פרץ בצחוק. “הליץ׳ הזאת באמת השתגעה. התנ״ך עלה לה לראש.״ הגברת שמידט לא זעה ולא נעה, רק פרשה את זרועותיה בחוסר אונים ואז רצה פתאום לכיריים, צנחה על השרפרף, השעינה את מרפקיה על ירכיה וראשה נתמך בכפות ידיה. “אם זה נכון...״ לחשה ועיניה בוהקות, “אם זה נכון...״ שמידט נהם לעברהּ בקוצר רוח: “אבל הם מתו!״ “אם זה נכון...״ אמר פוטאקי בשקט כעוקב אחר מחשבות הגברת שמידט, “אז... הילד של הורגוש פשוט שיקר לנו...״ הגברת שמידט זקפה את ראשה והביטה בפוטאקי. “אבל הוא היחיד שממנו שמענו על זה.״ “אמת ויציב,״ הנהן פוטאקי והדליק ביד רועדת סיגריה נוספת, “ואתם זוכרים? אני כבר אז אמרתי שכל הסיפור הזה מצלצל לי חשוד... איכשהו כל העסק לא מצא חן בעיני. אבל אף אחד לא התייחס אלי... אז גם אני בלעתי את זה וזהו.״ הגברת שמידט, כמבקשת לנתב את מחשבותיו של האיש, לא התיקה את מבטה מפוטאקי. “הוא שיקר. פשוט מאוד... הילד ההוא שיקר. זה סביר. סביר בהחלט...״ שמידט הביט בעצבנות פעם בו ופעם בה, לסירוגין. “זאת לא הגברת הליץ׳ שהשתגעה, אלא אתם. שניכם.״ פוטאקי והגברת שמידט לא הגיבו ולא השיבו, רק הביטו זה בזה. “יצאת מדעתך?!״ התפרץ שמידט ועשה צעד לכיוון פוטאקי, “חתיכת מתושלח צולע שכמוך!״ אבל פוטאקי הניד בראשו. “לא, לא, חבר... אני באמת לא חושב שהגברת הליץ׳ השתגעה,״ אמר לשמידט, ואז התיק את מבטו אל האישה והכריז: “בטוח שזה נכון. אני הולך לבית המרזח.״ שמידט עצם את עיניו וניסה למשול ברוחו. “הם כבר שנה וחצי מתים. שנה וחצי! כולם יודעים את זה! דברים כאלה זה לא עניין לבדיחות. אל תקנו כזה חתול בשק! זאת פשוט מלכודת! הבנתם? מלכודת!״ אולם פוטאקי חדל להקשיב ועתה פרף את כפתורי מעילו. “אתם עוד תראו שהכול יסתדר,״ ציין, וקולו הבטוח הורה כי זה מכבר הכריע. “ירמיהו,״ הוסיף בחיוך והניח את ידו על כתפו של שמידט, “הוא קוסם גדול. אם מתחשק לו... הוא מסוגל להקים טירה אפילו מחרא של פרה.״ שמידט הרגיש שעוד רגע דעתו נטרפת; כאחוז עווית הוא תפס את פוטאקי במעילו ומשך אותו בכוח אליו. “החרא היחיד פה זה אתה, חבר,״ חשף את שיניו בזעם, “אבל לא בשביל טירה, מקסימום יזבלו בך את השדות, זה מה שיש לי להגיד לך. ונדמה לך שאני אתן לך לדפוק לי פה את כל העסק עם המוח המחורבן שלך?! אין מצב, חבר! אתה לא תטרפד לי כאן את כל התוכניות!״ פוטאקי הוסיף להתבונן באיש ושמר על קור רוח: “זאת גם לא הכוונה שלי, חבר.״ “זאת אומרת? מה יהיה עם הכסף?״ פוטאקי הרכין את ראשו. “אתה וקרנר תתחלקו בו. כאילו לא קרה שום דבר.״ שמידט זינק לכיוון הדלת כדי לחסום את היציאה. “בהמות!״ צרח. “בהמות, זה מה שאתם! תעופו לי מהעיניים ולכו תזדיינו! אבל את הכסף שלי...״ הניף את אצבעו המורה, “אתם תשימו פה על השולחן כמו ילדים טובים.״ מבטו ננעץ באישה, מאיים. “שמעת אותי, נבלה מסריחה... את הכסף את משאירה פה. הבנת?!״ הגברת שמידט לא זזה. אור חריג ומוזר בהק בעיניה. היא קמה אט־אט ממקומה ופסעה פסיעות אחדות לעבר בעלה. כל שריר בפניה נמתח, שפתותיה היו לפסים צרים, ושמידט מצא את עצמו מתמודד עם בוז ולעג שקרנו ברמות־על, עד שלא היה יכול אלא להתחיל לסגת בעודו מביט המום באשתו. “אתה תסתום את הג׳ורה שלך, חתיכת טמבל,״ אמרה הגברת שמידט בלי להרים את קולה, “אני הולכת. ואתה יכול מצידי לעשות מה שמתחשק לך.״ פוטאקי חיטט באף. “שמע, חבר,״ אמר אחר כך בשקט, “אם הם באמת כאן, אז כך או כך לא תוכל לברוח מירמיהו. גם אתה בעצמך יודע את זה, אז מה הקטע?...״ שמידט ניגש יגע לשולחן והשתטח על אחד הכיסאות. “ככה שהמת קם לתחייה!״ מלמל לעצמו, “ואלה פה מוכנים לבלוע כל צפרדע... חה חה חה, עדיף שאצחק מאשר שאבכה!״ אגרופו הלם כהוגן בשולחן. “אתם עוד לא קולטים מה המִשחק?! הם, לעומת זאת, כבר תפסו מה קורה, ועכשיו הם רוצים לעבוד עלינו בעיניים... ממך לפחות, החבר פוטאקי, ציפיתי לטיפת שכל...״ אולם פוטאקי כלל לא הקשיב לו; הוא נעמד לפני החלון, ידיו משולבות מאחורי גבו, וכך אמר: “אתם עדיין זוכרים? למשל כשתשלום השכר התעכב ביותר מתשעה ימים, אז הוא...״ הגברת שמידט נכנסה לדבריו בנעימה מחמירה: “הוא היה זה שתמיד הוציא אותנו מהבוץ.״ “בוגדים מנוולים. הייתי צריך לדעת עם מי יש לי עסק,״ נהם שמידט. פוטאקי התרחק מהחלון ונעמד מאחורי גבו. “אם אתה עד כדי כך בטוח שכל הסיפור הזה מצוץ מהאצבע,״ הציע, “אז בוא נשלח את אשתך לפנינו... היא תוכל להגיד שהיא יצאה לחפש אותך כי כבר לא ידעה מה לחשוב... ומעשיות מהסוג הזה...״ “אף על פי שאין לך שום סיבה לפקפק,״ ציינה בהקשר זה אשתו של שמידט. כל אותה שעה נשאר הכסף בחזייה שלה, מכיוון שגם בעלה היה משוכנע כי אין מקום בטוח מזה, ובכל זאת חזר וביקש שהשטרות יוצמדו למקומם בשרוך, כבר היה מוכן לצאת ולחפש אלוהים יודע מה, והתעקש עד כדי כך ששני הנוכחים האחרים התקשו להושיב אותו בחזרה על כיסאו. “טוב, אז אני הולכת,״ אמרה הגברת שמידט, התעטפה במהירות הבזק במעיל הגשם שלה, נעלה את מגפיה ותכף יצאה בריצה, כך שכעבור רגע כבר נעלמה בחושך שאפף את הכביש המוביל לכיוון המסבאה, ובעודנה אצה־רצה הקפידה רק להקיף את השלוליות, ואפילו פעם אחת לא פנתה להביט לאחור, שם עזבה אותם: שני פרצופים שטופי גשם, מזרזפים כמחוקים בזגוגית. פוטאקי גלגל סיגריה ונשף את העשן חדור באושר ובתקווה; המתח שחש קודם לכן התפוגג לגמרי, עכשיו הרגיש קלילוּת, ומבטו, חולמני, סרק את התקרה: כעת לא חשב אלא על חדר המכונות שבמפעל, אוזניו דימו לשמוע את המכונות שזה שנים עמדו בלי נוע, חסרות חיים, והינה הן משתעלות, גונחות ומתייסרות, אבל מנועיהן מתחילים בכל זאת לפעול וריח סיד טרי שכאילו שוב נישא, רענן, באוויר, הלם באפו... כאשר שמעו את דלת הכניסה נפתחת, ולשמידט לא היה עוד זמן אלא כדי לזנק ממקומו, כבר הספיקה הגברת קרנר לומר: “הם פה! שמעתם?״ פוטאקי קם מהנהן וחבש את כובעו לראשו. שמידט, שהצטנף בעצמו, רק בהה בשולחן. “בעלי כבר עזב,״ ירתה הגברת קרנר את מילותיה, “ולפני שהסתלק, שלח אותי לספר לכם את זה, למקרה שאתם עדיין לא יודעים, אבל מה, ברור שאתם כבר יודעים, כי הרי ראינו בחלון שלכם שהגברת הליץ׳ היתה פה, אבל אני תכף הולכת, כי אני לא רוצה להפריע, ובקשר לסיפור עם הכסף, בעלי אמר לי להגיד לכם שלעזאזל עם הכסף, מפני שכּל הקטע הזה, אנחנו ממש לא בנויים לדברים כאלה, זה כל העניין... והאמת היא שהוא בסך הכול צודק, כי להתחיל להסתתר ואחר כך לברוח, בלי לילה אחד של מנוחה, למי בכלל יש כוח, אז אין על מה לדבר, אתם עוד תראו שירמיהו, כן, וגם פטרינה, אני מלכתחילה ידעתי שכל זה לא נכון, תהרגו אותי אם לא חשדתי תכף על ההתחלה בילד הערמומי ההוא של הורגוש, רואים לו בעיניים מי הוא ומה הוא, ואתם יכולים להבין בעצמכם שהוא סתם המציא את כל זה, ואנחנו עוד הלכנו והאמנו לו, אף על פי שאני, כמו שאני אומרת לכם, כבר מההתחלה...״ שמידט בחן בחשדנות את הגברת קרנר. “אז גם את בקנוניה הזאת, אה?״ אמר ופרץ בצחוק מזלזל. הגברת קרנר הרימה גבה והסתלקה נבוכה מבעד לדלת. “אתה בא, חבר?״ שאל אחר כך פוטאקי והשתהה רגע על המפתן. שמידט פסע מלפנים, פוטאקי השתרך מאחוריו, שובל מעילו מתבדר שוב ושוב ברוח, במקלו גישש בעלטה בעוד ידו האחרת אוחזת בכובעו לבל יעוף לו לתוך הבוץ, וגשם זלעפות חסר חמלה שָׁצַף־קָצַף הן על שטף הקללות שהשמיע שמידט והן על מילותיו־שלו שביקשו לנסוך אמון ואמונה, וכך לאורך הדרך שב ונשנה רצף המילים ששינן: “אל תצטער, חבר! אתה עוד תראה אילו חיי זוהַר מצפים לנו! תור הזהב של חיינו!״