טסקה

ראיון העבודה של אלקה לעבודה החדשה התקיים בבוקר בהיר ויפה של ינואר. היא לבשה חולצת כותנה כתומה, ומתוך מעוינים אפורים שהיו מצוירים עליה חייכו אליה במראָה שבקדמת המכונית אלפי עיניים סגולות מוקפות במסגרת דקה של טורקיז. היא ניסתה לפרום קשר בשיער, שתתה קפה ודיברה עם סופי בדיבורית. כשעלתה ברחוב עזה, נראה שנשאר המון זמן, אבל לפני קינג ג'ורג', בצומת שלא היה עמוס בדרך כלל, התנועה נעצרה ועמדה. עכשיו היתה באיחור של ארבעים דקות. אולי זה חפץ חשוד, אמרה לסופי.

סופי ישבה במטבח, ליד שולחן האוכל, וניסתה לקרוא עיתון רוסי ולהקשיב לאלקה באותו הזמן. מה את אומרת? ענתה, אבל כבר אין פִּיגוּיים עכשיו! ואלקה אמרה, נכון, אבל מה עוד זה יכול להיות. במקום תשובה, סירנות פילחו את הרחוב ומכונית שחורה חלפה בשריקה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת עד שעמדה מול הרמזור שיירה ארוכה של מכוניות שחורות עם חלונות אטומים.

אה, ראש הממשלה, אלקה אמרה, אבל קריין נרגש ברדיו תיקן אותה כשדיווח על סיום טקס קבלת הפנים לקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, בנמל התעופה בן גוריון, ועל היציאה שלה בשיירה, זאת שבדיוק נעמדה מול אלקה עכשיו, למלון המלך דוד בירושלים. הלו? סופי אמרה, אלקה? מה קרה? אבל אלקה שכחה לגמרי את סופי וגם את הריאיון. החלון באחת המכוניות נפתח, ואנגלה מרקל הוציאה מהפתח שנפער במתכת השחורה פרצוף מבולבל, לבן מאוד, בתוך שיער בהיר, פרוע, ומצמצה מול שפע האור שבעולם, שמתוך הזגוגיות הכהות של המכונית לא רואים אותו. בטלוויזיה נראה לפעמים שאין לה צוואר, אבל עכשיו הוציאה את הראש מהחלון ומתחה צוואר באורך סביר לגמרי. היא סובבה אותו לאט משמאל לימין וראתה את הבתים האחרונים של רחביה, את הבניין של טרה סנטה, את הטור התקוע ברמזור, את שיחי הגרניום במרפסות מלון המלכים ואת בית הכנסת הגדול. אם היית יושבת בצד השני, היית יכולה לראות את גגות הכנסיות בעיר העתיקה, אלה הגבוהות בכל אופן, ואת הבניין הלא גמור מעל סופר אגרון. אלקה חשבה. זה היה מוצא חן בעינייך.

הלו, אלקה, אני יִנַתֵּק, סופי איימה, אבל אלקה לא שמעה. היא היתה ראשונה בטור המכוניות שעמד מול השיירה השחורה, בדיוק מול החלון שנפתח, וחייכה אל אנגלה מרקל — לא שהיה סיכוי שאנגלה תראה ממרחק כזה. ואז יד נשלחה מאחור, משכה את הקנצלרית לתוך המכונית וסגרה את החלון. האור התחלף והשיירה המשיכה לנסוע. אחרי כמה דקות הכביש נפתח ואלקה המשיכה לריאיון.

סגרו את הכבישים בגלל הביקור של מרקל, התנצלה כשנכנסה לחדר שהיה כתוב עליו "הנהלה", אבל הריאיון לא היה אירוע שחיכו לו במיוחד ואף אחד לא התרגש. מישהו הרים ערמת תיקים מאחד הכיסאות כדי שתוכל לשבת, ואנשים באו והלכו, חלק הציגו את עצמם או לחצו לה יד. וגם את באת והלכת בריאיון שלי, אלקה אמרה לפרח כשכבר הכירו והיו חברות, וסיפרת לאנשים שהיו בחדר על איזשהו סימון שעשית בשרטוט, שנשמע נורא מתוחכם ולא הבנתי. אבל פרח לא זכרה.

גבר בעל הדרת פנים, המנהל כנראה, נכנס, הניח תיקיית קרטון על השולחן, הסתכל עליה בזמן שחתמו לו על כמה ניירות והנהן, ואלקה חשבה, אין לו מושג שאני לא מכאן. אחר כך מולאו הטפסים וניתנו האישורים והיא התחילה לעבוד.

כשסיפרה לסופי שהתקבלה לעבודה, סופי מיד התקשרה לחברה הכי טובה שלה, תמרה, שסופי ואבא של אלקה, מקס, קראו לה תמרקָה, וברגעים של עליצות וקרבה, תָמַרְקִין, ששום דבר בעולם לא קרה באמת עד שעבר את האוזן שלה, וסיפרה לה את החדשות. היא דיברה במהירות ברוסית והתרגשה במיוחד מהדרגה שתהיה לאלקה בעבודה החדשה, שלא היתה כל כך גבוהה כמו שסופי חשבה, אבל גבוהה מאוד יחסית לדרגה שהיתה לסופי במשרד הקליטה כשעוד עבדה שם. אולי סופי התרגשה כל כך כי חשבה שאלקה תגיע למקומות שסופי לא הצליחה להגיע אליהם, ואולי ראתה בעבודה החדשה של אלקה הישג של כל המשפחה, של כל מי שהוא משלנו. ניצחון על המערכת שבשלב המאוחר ההוא כבר לא היו לה כלפיה, כנראה, שום סנטימנטים. בגלל שהתרגשה כל כך, אלקה לא אמרה שהיא לא בטוחה אם זה לתמיד, וממילא אם היתה אומרת, הרי היתה אומרת את המובן מאליו, שתמיד נמצא ברקע הדברים ובגלל זה, בעצם, אין צורך לומר אותו.

סופי כבר היתה כנראה מלאה בַּסרטן כשאלקה התחילה את העבודה החדשה. אולי לא ידעה ואולי ידעה. אולי כולם ידעו, אבל ידע מהסוג הזה הוא חסר תועלת, כי לא יודעים שיודעים אותו, או לא מבינים מה שיודעים. בכל מקרה, בפועל, כמה חודשים אחרי שאלקה התחילה את העבודה החדשה, סופי הובהלה לבית החולים ואחרי שבוע מתה. בלילה האחרון שבו היתה בהכרה כבר לא ענתה לשאלות של אלקה, אפילו לא לשאלות חשובות ממש, כמו אם להביא את הילדים, אבל כן בדקה הודעות בנייד ואלקה חשבה, יפה מאוד, אֵם השנה, הנה ההזדמנות שלך להגיד לי או למישהו בעולם משהו משמעותי, וזאת כבר באמת הזדמנות אחרונה, ובמקום זה את משחקת בנייד.

אלקה הכירה לילות כאלה. לא בדיוק כאלה, אבל דומים. לילות של טיולים מחוץ לבית, שבהם פחדה לא להיות מוכנה אם סכנה פתאומית תגיע ויהיה צריך לפעול במהירות, אבל בשביל לפעול במהירות צריך למצוא את המשקפיים, שבשטח אף פעם אין מקום בשבילם ומחביאים אותם באיזה מקום מוזר וברור מראש שלא יהיה אפשר, במהלך התעוררות בהולה, לזכור איפה היה המקום הזה, ואז כל הלילה ישנים ולא ישנים, קולות כרסום עולים מהתרמיל ומַשהו כבד מתיישב על העורף ומרגע לרגע מכפיל את המשקל שלו וחוסם את קנה הנשימה, וברור שאין שום דבר על שום עורף ולא על קנה הנשימה, אבל הידיים מאובנות בתוך השק שינה ואי אפשר להוציא אותן ולבדוק. כשנרדמים לרגע, חולמים שעומדים ליד מגדל שעון או שעוברים אנשים ושואלים אותם מה השעה, אבל מתעוררים לפני שאפשר לראות מה המחוגים מראים על המגדל או לפני שהאנשים עונים, והכול מסביב מאיים וחשוך וריק, ובכל פעם שמתעוררים מתפללים שבפעם הבאה כבר יהיו סימנים של אור ראשון, אבל כמו בלילה האחרון של סופי, הסימנים לא מגיעים. אחר כך מצטמררים כשמספרים על חריקות צעדים ליד השק שינה, רחש כרסום שעלה מהתרמיל והתפוח שהיה בתוכו שהתגלה בבוקר נגוס, ובכל זאת אלה לילות טובים יחסית ללילה שהבוקר שלו באמת לא יגיע, בעיקר אם כבר מתחילים להרגיש את זה שהוא לילה מהסוג הזה. (איך לעזאזל מרגישים? סבא של בעלה, כשהפסיק להיות מסוגל, בגיל מאה כמעט, לכתוב בעיתון שלו, זעם ממש. באים ואומרים לךָ, עכשיו תעזוב הכול ותבוא איתנו, סיפר במרמור, ואתה אומר, אבל אני רוצה להישאר, והם אומרים, לא, אי אפשר, מוכרחים ללכת, ואתה שואל, טוב, אבל לאן הולכים? והם לא עונים לך, ובכל זאת אתה מוכרח לעשות מה שהם אומרים.)

רק אחרי הרבה זמן אלקה חשבה שאולי מה שסופי בדקה בטלפון בלילה האחרון לא היה הודעות, ובאמת צריך לעשות משהו בקשר לאיטיות שבה מבינים דברים בעולם, שהיא ממש תקלה אבולוציונית ארורה. הנה, למשל, הזמן שעובר בין מתי שאוכלים מספיק ועד שמרגישים שבעים, שכל האסונות, שבמקרה הזה מתמקדים במה שהמחוג מראה על המשקל, קורים בדיוק בו. בכל אופן מה שאלקה חשבה רק אחרי הרבה זמן, היה שסופי כנראה לא בדקה הודעות וגם לא שיחקה בטלפון, אלא שהזמן לא עבר, או עבר מהר מדי, ובגלל אחד מהשניים האלה היא הסתכלה כל הזמן בשעון, שעכשיו אצל רוב האנשים הוא על המסך של הטלפון הנייד ולא על מפרק כף היד, איפה שהיה פעם ואיפה שהוא צריך להיות, צמוד לדופק ולא לסתם הודעות שאנשים שלא הולכים למות כותבים אחד לשני.

אלקה ובעלה שיפצו את הדירה שלהם בירושלים אז, וגרו בדירה זמנית. אפשר לומר במידה רבה של צדק שככה או ככה, כל הדירות זמניות, אפילו זאת שהם גרים בה עכשיו, שהיא כבר לא הדירה ששיפצו אז, אלא בית מיושב ממש. אבל הדירה שגרו בה כשסופי נכנסה לבית החולים היתה זמנית בהגדרה. זאת היתה דירה מרווחת ונעימה בקומה הראשונה של בניין אבן ישן בקטמון. החזית שלה פנתה אל מנזר סן סימון ואל הגן שהקיף אותו, שהיה שונה מאוד מהגנים הדלילים בשכונה שהדירה ששיפצו היתה בה. העצים מסביב למנזר היו עתיקים וכהים והתנשאו גבוה מעל המנזר ומעל צלצול הפעמון, שלאחריו הציפורים פרצו לעולם בצווחות בכל בוקר ואחר כך הילדים הביאו לחמניות וחלב מהמכולת, שקראו לבעלים שלה בשם. במקום שבו היתה הדירה הקבועה, זאת ששיפצו אותה, לא היתה מכולת. היה סופֶּר במרחק חמש־עשרה דקות הליכה מהבית, עם שש קופאיות שאף אחד לא הכיר את השמות שלהן. כך או כך, בסוף החודש, שכבר היה קרוב, אלקה ובעלה תכננו לארוז ולחזור לדירה המשופצת, שהיתה אי־שם בשולי העיר, רחוקה חמישה קילומטר מהדירה הזמנית בקטמון ושישים מהדירה של ההורים של אלקה, סופי ומקס, בתל אביב.

לפני שהתחילה לעבוד בעבודה החדשה, אלקה עבדה בארגונים קטנים, לא רשמיים. במקום החדש, שהיה שונה מהארגונים האלה בעיקר בזה שהיה מוסד תכנון ממשלתי ורשמי, קיוותה לגעת בדברים שיש להם השפעה על ההמון, או על המרחב, או על ההמון ועל המרחב, ולא על קומץ אנשים אקראי, מדי פעם.

בבקרים עבדה על הניירות שלה וחיכתה לפעמון של המנזר שיצלצל, או לציפורים הראשונות, מה שיבוא קודם. כשהציפורים התעוררו, או הפעמון, יצאה עם הכלב, חזרה, התקלחה, התלבשה, ארזה אוכל לילדים, הסיעה אותם לגן ולבית הספר, ומשם המשיכה לעבודה החדשה.

גם העבודה החדשה היתה, בדיעבד, זמנית, אבל לא היתה דרך לדעת את זה כשסופי נכנסה לבית החולים, ובעצם, גם לא היתה כל כך חדשה. כבר היו לה כרטיס עובד, עמדת מחשב קבועה, סיסמאות גישה לדלת הכניסה הראשית, לספרייה, לארכיב, לשירות התמיכה ולמדפסות וגם חלק יחסי במטבחון, במיקרו, בתמי4 ובמסדרון. ברור שלא כל הדברים קרו בבת אחת, אלוהים, כמה זמן לקח כל אחד מהם, אבל כשסופי נכנסה לבית החולים, אלקה כבר הצליחה לפעמים לעקוף מכשולים שהופיעו בלי אזהרה מראש, או לעשות משהו בלי שאף אחד ירצה מיד לתקן אותו, וגם היו לה החברות החדשות, פרח ויעלה, שידעו כמה רושמים על צ'ק מתנה לבת מצווה, איך להתנהג באופן ידידותי לאנשים שרוצים להרביץ להם, לשקול דברים בראייה ארוכת טווח ודברים אחרים שאלקה בדרך כלל לא ידעה.

כשסופי נכנסה לבית החולים, החברות החדשות אמרו, תתכונני, זה יכול להימשך שנים. ואלקה התכוננה. האחיות חילקו ביניהן את הימים והלילות למשמרות של שמונה שעות, ואלקה קנתה מחשב נייד כדי שתוכל לעבוד ליד סופי במשמרות שלה. אני יכולה למצוא חדר קטן ליד איכילוב ולהישאר קרוב אליה יום־יומיים בשבוע, אמרה להן במרפסת שבה נפגשו מדי יום בעשר. כשהילדים יגדלו קצת, הם יוכלו להשתמש בו, וגם חברים. ובקיץ נוכל להיות שם כולנו, ללכת כל יום לים ולישון בערמה, כמו שפעם היינו עושים בימים קרים במיוחד. נכסים שערכם לא יסולא בפז התחילו באלתורים כאלה. אבל הדברים התגלגלו כל כך מהר, שהיא לא הספיקה לאלתר שום דבר ובקושי הספיקה להשתמש גם במחשב החדש — למרות שהבעלות על מחשב נייד לכשעצמה היתה התפתחות מסעירה. היא גם לא הספיקה לבדוק מחירים של חדרים ליד איכילוב ולא שום דבר אחר. ממש כלום.

וגם הכלב היה זמני. מישהו דחף את הרצועה שלו ליד של אחד הילדים ליד הדירה הזמנית, אמר, ילד, תחזיק רגע, אני כבר חוזר, ולא חזר. אחרי כמה שבועות, לקראת החזרה לדירה המשופצת, הכלב נעלם. זה היה כשאלקה טיילה איתו ליד המנזר, קצת לפני שהבוקר עלה, בערך בזמן שבו, במרחק של שעת נסיעה משם, מקס הסתכל על סופי ששכבה על הספה ונאנחה, ואמר, אני קורא לאמבולנס.

כמעט מצחיק להגיד את זה עכשיו, אבל גם סופי ומקס, ההורים של אלקה ושל האחיות, היו זמניים.

הנסיעות לבית החולים התחילו כשאלקה כבר הכירה את רוב בעלי הכלבים בגן סן סימון וכשהתחיל, לפעמים, לרדת גשם. בוא נישאר לגור פה, אמרה לבעלה לילה אחד כשחזרה מבית החולים, ובעלה אמר, את יודעת כמה עולה פה? וגם, שכחת שהדירה הזאת כבר נמכרה? התשובה היתה שהיא לא שכחה. חבר השכיר להם אותה לתקופה קצרה, אחרי שעזבו דיירים שגרו בה ולפני שנכנסו הבעלים החדשים. ואני ממילא רוצה לגור בכל מקום שמוצא חן בעיניי, אלקה חשבה. לא היינו גרים יותר משבוע בבית אחד אם היינו גרים בכל מקום שאני רוצה לגור בו. חוץ מזה, הקבלן כבר מרח את השכבה האחרונה של הטיח על הקירות, סתם בְּרובָּה את החריצים שבין האריחים והתחיל לפנות את כלי העבודה שלו מהדירה המשופצת.

המשמרות והתורות התפרקו והתערבבו, ובסופו של דבר רוב הזמן האחיות ומקס בילו את השעות והימים בבית החולים יחד. גם, ואולי בעיקר, כשסופי כבר היתה רדומה ומונשמת. בערב הרביעי, החמישי או השישי בבית החולים מקס נסע להתקלח והיה ביקור רופאים שאחריו האחיות ישבו על הכיסאות הנמוכים במבואה ליד המעליות ושתו קפה מהמכונה. או שזאת היתה הפעם שבה הלכו לקניון שליד בית החולים, בכו לתוך השווארמה שקנו ולא אכלו אותה. בכל אופן, אחרי ביקור הרופאים הזה אלקה אספה את המחשב הנייד ונהגה את שישים הקילומטרים שהפרידו בין בית החולים לדירה הזמנית, היא קרסה לתוך המזרן שפנה אל המנזר, ולפני שנרדמה לצד בעלה שחיבק אותה אבל לא התעורר, חשבה: בסוף השבוע נארוז ונחזור הביתה והכול יסתדר.

לפנות בוקר, כשצלצלו הפעמונים של מנזר סן סימון, אלקה עמדה על החוף וכלב רץ לקראתה, ניער את הפרווה שלו וגרגירי חול רטוב התעופפו באוויר. היא ניסתה להישאר בתוך החלום שהלך והתערבב במציאות עד שהיה ברור שלא הפעמונים צלצלו, אלא הטלפון, ושהיא לא צריכה לענות כדי לדעת למה קוראים לה לחזור. בעלה קם וענה ודיבר עם מישהו, ואלקה חשבה, אם היית קופץ ככה כשהילדים היו תינוקות, ונרדמה שוב. עכשיו סופי היתה בחלום ואמרה משהו שאלקה לא הצליחה להבין. אלקה התעוררה ונרדמה והתעוררה, ואז בעלה התכופף והתיישב לידה. חלמתי שאני אוהבת את אמא שלי, אלקה אמרה, ובעלה אמר, אני אקח את הילדים, את צריכה להתלבש ולנסוע.

תעריף הנסיעה של מונית מירושלים לתל אביב היה גבוה מאוד, אבל נהגים שמחו לסגור מחיר נמוך יותר פנים אל פנים, אחרי שהנסיעה כבר התחילה. אנשים נורמליים לא לוקחים מונית לתל אביב, אבל אלקה שנאה לנהוג בחושך ואוטובוסים היו מוצא אחרון, ואולי לא היתה בכלל תחבורה ציבורית בשעות כאלה. זה לא קרה פעם אחת שלקחה מונית מירושלים לתל אביב במהלך השבוע שבו סופי היתה בבית החולים, אלא שלוש, ארבע פעמים. אולי יותר, אבל מטבע הדברים לא הרבה יותר. בפעם ההיא, שהיתה האחרונה, אלקה סיפרה לנהג כמה מהר הכול קרה וכמה כולם הופתעו. הנהג הקשיב בעניין אמיתי, לא של נהגי מוניות. מה זה הופתענו, שאל, מה, לא היו שום סימנים? לא, אלקה אמרה. היא התלוננה שכואב לה, אבל היא תמיד התלוננה. אבל מה הרופא שלה אמר, הנהג שאל. כלום, אלקה ענתה, היא לא הסכימה ללכת לרופא.

הנהג תופף על ההגה בעצבנות. מה זה? הוא אמר, איך מתייחסים ככה לאמא? הם עברו בשער הגיא ונסעו בחלק של הכביש שכמעט לא היו לו שוליים, וחוץ מהמונית, שפתאום אלקה לא הצליחה לזכור אם בכלל היה לה כובע צהוב מואר, הכביש היה כמעט ריק. הוא הולך לעצור ולהוריד אותי כאן, אלקה חשבה. וניסתה לחשב מה הסיכויים שמונית אחרת תעצור אם יעשה את זה.

אני לא יודעת, אמרה, ככה זה במשפחה שלנו. עכשיו הנהג שתק ואלקה קיוותה שלהרבה זמן. היה ברור שהוא בא מעולם אחר, וששלו יותר טוב. האנשים בעולם הזה דאגו אחד לשני, סיפרו אחד לשני דברים והלכו לרופאים. הרופאים פתרו להם את הבעיות ועזרו להם, והילדים יכלו לגרום להורים שלהם להישאר בחיים. הנהג עדיין שתק, ואלקה חשבה על שיחת הטלפון עם מקס שהתקיימה לפני כמה שבועות. מקס אמר, אמא תדבר איתך אחר כך, כואב לה הגב, היא קצת שוכבת. אולי תלכו כבר לרופא, אלקה אמרה, ומקס אמר, לא צריך, היא לקחה כדורים, זה תמיד עוזר. עכשיו תהתה אם יכול להיות שמקס אמר עשרה כדורים, ואם כן, איך זה שהמילה "עשרה" לא נשמעה לה מוזרה בהקשר הזה. עשרה? היא שאלה, אבל מקס אמר לא חשוב, עוד מעט היא תתקשר אלייך. אולי חשבתי שהוא מגזים כדי להתבדח, אלקה חשבה, ואולי באמת הוא התבדח.

אתם תצטערו על זה, הנהג אמר פתאום. אתם תתחרטו ותאשימו את עצמכם וכבר לא יהיה עם מי לדבר. על כל פעם שהיא התלוננה ולא הקשבתם לה אתם תתחרטו, אבל זה כבר יהיה מאוחר. אוי כמה שאתם תצטערו, אוי, אוי.

עם זה, אלקה חשבה, אני לא יכולה להתווכח. אוי.